יבש פה בובה

מפעם לפעם, בפורום או בלוג כזה או אחר, עולה השאלה למה יש הופעות רק בתל אביב. איך זה שלא עושים סיבובי הופעות בארץ ומגיעים לקהל צמא למוזיקה בפריפריה, בצפון ובדרום הארץ. אנשי הפירפריה טוענים שכל להקה שרק תצא מהבועה התל אביבית, או שתשבור את החומר הירושלמית, תזכה לתהילת עולם וקהל שיאהב אותה לעד. האמנם?

אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.

את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.

אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.

רוצי בובה בדרכים

"רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.

למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.

הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.

אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.

אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.

תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?

אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.

  1. יעל ר. says:

    כמי שנמנית על חזית המתלוננים שאין הופעות בפריפריה ושאמני האינדי צריכים להוציא את ראשם מתל אביב, הנה השנקל שלי:
    קודם כל, כל הכבוד לרוצי בובה על היוזמה ועל העבודה הקשה. ככה משיגים קהל.
    קשה להביא היום קהל לפריפריה, מכמה סיבות – ראשית, הפרסום והשיווק גרועים. כשבעיר שלי נערכו הופעות, ואני לגמרי מהטורחים להתעניין, פעמים רבות לא היה לי מידע זמין אודותיהן. אין שום פרסום או לפחות פרסום לא נכון מצד האמן וכמוהו מצד בעלי המקומות שבהם נערכות ההופעות. חבל.
    דבר נוסף, עניין של ביצה ותרנגולת – הקהל בפריפריה פחות מגיע להופעות לא מוכרות כי הוא לא מכיר את האינדי המקומי כי האמנים לא מגיעים אליו, האמנים לא מגיעים כי הם טוענים שהקהל מחוץ לתל אביב לא יגיע כי הוא לא מכיר אותם.

    חבל. הקהל בתל אביב קטן מדי, ואני בטוחה שיש המון חובבי מוזיקה פוטנציאלים שמחכים אי שם כדי שמישהו יפתח להם את הדלת להכיר ולהתאהב. הבעיה היא שמבחינת אמנים רבים אפילו חיפה וירושלים נחשבות "פריפריה". כל עוד זה כך, לנצח יהיו בקהל אותם 200 אנשים גג.

    ואגב, אירוע כמו אינדינגב הוא ההוכחה שאפשר להביא קהל מגוון יותר מבחינה גיאוגרפית.

  2. שני הסנט שלי בנושא, בכל הנוגע לחיפה, הם שקשה מאוד להגיע להופעות במקרה, משלל סיבות: http://einbeaya.com/2011/04/17/%D7%A7%D7%94%D7%9C-%D7%9E%D7%96%D7%93%D7%9E%D7%9F-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94/

  3. נמרוד says:

    הכתבה של בן שלו מעולה. עושה חשק להיות בהופעה המדוברת – הרבה יותר מעניין מהופעה מול קהל אינדי מעקם אף. אולי אני תמים, אבל נראה לי שמקום או שניים שמגלים מחויבות אמיתית לאינדי, ויצליחו להפוך את השניים-שלושה אנשים נכונים בכל קיבוץ ומושב, יכולים לעשות שינוי אמיתי. פרסום נראה לי פחות חשוב – הקהל צריך להיות כזה שטורח להתעניין (כלומר שיקרא גירסא מקומית של פרסום אינטרנטי בסגנון "אפרכסת") ולא כזה שצריך לדחוף לו את ההופעות על לוחות מודעות.

  4. יעל ר. says:

    אין גרסאות מקומיות ל"אפרכסת", וקהל שקורא את הלוח הנ"ל הוא ממילא קהל שיש סבירות שיטרח ויגיע עד תל אביב. כדי להגיע לקהל חדש, חייבים לדאוג לפרסום נאות (לא, פייסבוק לא מספיק).

  5. אורן says:

    ע"מ להמנע מאשלייה עצמית של הצלחה כדאי להבין שגם הרבה מהלהקות/אמנים שאנו רואים ככובי רוק בחו"ל אינם מחשיבים עצמם כמצליחים. להרבה מהם יש עוד עבודה פרט למוסיקה – ממש כמו לרובנו.

    ובאמת באסה להופיע בת"א, אבל לפחות בהרבה מקומות בת"א אפשר לכסות את ההוצאות בקלות לעומת על הנסיעות לפריפריות, שבעלי הפאבים לא טורחים לעשות פרומושן מינימלי בחלק גדול מהם.

  6. גיאחה says:

    איפה אפשר לראות את הסרט?

  7. נדב says:

    בעניין הרוקומנטרים, יש את הסרט על דו יו לייק מיי שוז

  8. בן says:

    הסרט יעלה בבכורה בוואלה מוזיקה בשבוע הבא, ולאחר מכן יצא ליוטיוב.
    לגבי הופעות בפריפריה(כל מקום שאינו תל אביב, כולל ירושלים, חיפה, באר שבע), התמונה ברורה מאוד: התנאים גרועים, להקות שרוצות להתקדם בארץ ישלימו עם התנאים ויסעו להופיע כמה שיותר. להקה שעושה את זה תגלה מהר מאוד אם יש לה מצב לגדול בארץ ולשפר את התנאים, או שהיא מציגה הופעה וסגנון מוזיקלי שאין לו כמעט קהל בישראל. ואז היא תתרכז בלייצא את המוזיקה שלה לחו"ל, או תסתפק בהופעה חודשית\שנתית בתל אביב.

  9. בן says:

    החלק הראשון של הסרט עלה!
    http://e.walla.co.il/?w=%2F6%2F1845401

התגובות סגורות.