לכל מי שמרגיש שהסצינה מנומנמת לאחרונה, לכל מי שחושב שאין שום דבר חדש ומעניין, יתקיימו החודש 2 השקות של 2 אמנים שסותרים את הרעיונות שלכם.

The Wake Up Suzies – השקת אי פי בכורה ב-18.5, אוזןבר. איזה כיף היה לקבל מייל מהווייק אפ סוזיס. בתוך ים של ספאם מוזיקלי יש להם אי שטוף שמש עם עצי דקל וכובעים אופנתיים. זה אי מארכיפלאגו האינדי פופ שכולל את Cannons (לשעבר Cannons Of Pedro, חבל ששיניתם את השם חבר'ה) ואף Shout Out Louds.

הסוזיז עושים מוזיקה פשוטה וקליטה עם הצליל העכשווי רווי הריוורב והלוק הגרובי. בהיעדר מספיק קהל מקומי מבין עניין הם ימצאו עצמם בקרוב בחו"ל, כמו רוב להקות השוליים המשובחות ששרות באנגלית. כרגיל, אני מפציר בכם ללכת לראות אותם לפני שזה קורה.

רותם אור, השקת אלבום ב-24.5, תיאטרון תמונע. רותם אור נמצאת בשטח כבר זמן מה. היא היתה סינגר/סונגרייטרית אקוסטית מזרם הסינגר/סונגרייטרים האקוסטים, זרם שפחות מעניין אותי. אבל משהו השתנה. בשנים האחרונות היא לקחה תפנית מוזיקלית לכיוון איסלנד. היצורים הקסומים ששוכנים באי המרוחק נתנו לה מקלדת שליטה מכושפת ולימדו אותה את הקסם המוזיקלי שלהם.

ראיתי אותה בהופעה בחודש שעבר עם ההרכב החדש והמשובח שלה, וקרה שם משהו מיוחד ולא מובן. סימפולים, גיטרות מרחפות, ותיפוף מינימליסטי שהזכיר לי את ההופעה של ג'יימס בלייק. כשזה לא מובן זה טוב ודורש לראות את זה שוב, ולכן אגיע להשקה של אלבום הבכורה שלה. אני סקרן לשמוע את האלבום בציפייה להפקה אינטרגלקטית.

אפריל עבר לי בשקט מבחינה מוזיקלית. ההתלהבות של החודשים הקודמים מכל מיני דברים עברה, לא מצאתי הרבה דברים חדשים/ישנים לשמוע, כך שנשארתי עם ידידי הישן והטוב, השאפל. וכמובן עם תחנת האינטרנט החדשה והמעולה של הקצה ששוברת את מונופול הרדיו המסחרי הישראלי המעפאן. בכל זאת, כמה דברים שעברו באוזני החודש.

Warm Digits – Keep Warm … With The Warm Digits

אני לא בטוח איך גיליתי אותם, אבל איזה שמחה גדולה שזה קרה. הספרות החמימות הם דואו מולטיאינסטרומנטליסטים מצפון אנגליה ששמעו יותר מדי Kraftwerk מצד אחד ו-Mogwai מצד שני. התוצאה – רוק אינסטרומנטלי עם צלילי סינטי חמים, סאונדטרק מעולה בפוטנציה למשחק מחשב או לפרומו מהיר בערוץ 2. אתם חייבים לדגום אותם.

YoungTeam – Daydreamer

אחרי המלצות חוזרות ונשנות מנמרוד, וכמה נסיונות כושלים מצידי, נראה לי שהתחברתי סוף כל סוף. שוגייז קלאסי היישר מאהובתי שטוקהולם פלוס השפעות מהסטון רוזז. האלבום לא אחיד ברמתו, אך כשזה טוב זה ממש טוב. יש סיכוי שהסיבוב הבא של הלהקה יהיה אגדי.

Stone Roses – Stone Roses

אם מדברים על השטן, הם לא צריכים למכור את נשמתם כי הוא כבר בתוכם. שוב חזרתי לאלבום האלמותי הזה. אני מתחיל להבין למה הבריטים משוגעים עליו. הוא כמו חול טובעני – נראה תמים ופשטני בהתחלה, אבל ברגע שדורכים עליו כל תזוזה מכניסה אותך עוד יותר עמוק פנימה. אני הולך לראות אותם בהופעת האיחוד השלישית ב-1.7 במנצ'סטר ומצפה ליום החג הזה בטירוף.

Trevor Jackson Presents Metal Dance

קראתי את הביקורת בעיתון הארץ וממש הסתקרנתי. אחד מחברי חובב EBM ואינדסטריאל גדול והיה גותי בזמן אמיתי, ורציתי להבין סוף כל סוף מה כל המוזיקה הזו שהוא שמע. תודות לטרבור ג'קסון קיבלתי הזדמנות להתחבר למכונה ומהר. האוסף הזה מלא באופל סקסי ואיכותי של מוזיקה שנשכחה בעת האחרונה. זה עוד עלול להתקמבק, אולי עם הרכבים לוהטים כמו Factory Floor. בלי קשר לזה, בואו לשמוע צלילים נשכחים עד כדי כך שהם נשמעים טריים ורעננים.

Lee Ranaldo – Between The Times And Tides

בעוד שהתעלומה מה יקרה עם סוניק יות' מאז פרידת ת'רסטן-גורדון עוד מרחפת באוויר, הצלע השלישית של ההרכב, לי רנלדו, הלך לשיר לנו סולו. הוא פחות פרוע ואוונגרדי מלהקת האם, אבל יודע לעמוד בחזית הבמה ולתת רוק אלטרנטיבי סולידי עם הרבה נפח ורגש. ריספקט.

בשנים האחרונות מלא ישראלים אורזים את האוהל וטסים לפסטיבלי מוזיקה בחו"ל, הזדמנות מושלמת לשלב בין טיול להשלמת פערים מוזיקליים עם שאר העולם. ב-2-3 ימים תוכלו לראות את כל הלהקות מהחלומות הכי רטובים שלכם ולכבוש עוד בירה אירופאית עם מלא בירה אירופאית.

כאשר יש שפע עצום של פסטיבלים מתעוררות דילמות. איך לכל הרוחות בוחרים לאן לנסוע? כתבתי כבר מדריך להשרדות בפסטיבלים, אז קבלו מדריך לבחירת פסטיבלי מוזיקה בגלקסיה. אני מכיר 5 דרכים לבחירת הפסטיבל המושלם.

לפי להקות. תפתחו את אתרי ההרכבים האהובים עליכם ותבדקו אם הם מופיעים בפסטיבלי הקיץ. תוכלו לראות סוף כל סוף את הגיבורים שלכם וכנראה שיהיו בפסטיבל עוד להקות שתאהבו. קחו בחשבון שהופעות פסטיבל הם בדרך כלל קצרות יותר מהופעות רגילות, אבל זה בסדר, הכמות מפצה על האיכות. למשל אלבו, הקיור, וג'סטיס בערב הפותח של Werchter.

לפי ז'אנר. רוקרים יסחבו את האייר גיטאר ל-Rock Am Ring. מטאליסטים יסגדו לאדון האופל ב-Wacken. קרחניסטים ירקדו על אקסטות ב-Ozora. ראסטאמנים ידליקו ג'ונטים ב-Summerjam. ג'זיסטים ינקשו אצבעות ב-Montreaux. היפסטרים יעמדו באפטיות תחת השמש ב-Primavera. כל השאר יבלעו בפסטיבלי הכל כולל הכל כמו Roskilde, Reading, T In The Park, ועוד.

Southside 2008 צרוב בנשמתי

לפי יעד. אוהבים בירה גרמנית? נסו את הפסטיבלים התאומים Hurricane/Southside. מפנטזים על איסלנד? חכו לפסטיבל Iceland Airwaves בסתיו. כמהים ליפן? צאו מטוקיו לפסטיבל Fuji Rock. כמעט בכל מדינה בעולם תמצאו הקיץ פסטיבלי מוזיקה ותוכלו לשלב אותם עם בטיול למקום שבלאו הכי רציתם לבקר. תשאלו את ויקיפדיה איפה יש פסטיבלים.

לפי גודל. בשביל מקסימום מגוון אנושי ומסיבה בלתי נגמרת נסו את הפסטיבלים הגדולים כמו Wrechter, Reading, ו-Roskilde  שעוברים בקלות את גבול ה-50,000 איש. למקסימום אינטימיות חפשו את המפגש הבא של All Tomorrow's Parties שרק כמה אלפי איש יזכו לראות ואפילו תשמעו את האמנים נוחרים בחדר ליד.

לפי תאריך. אני מבין שיש לכם בחינות, בוסים קשוחים, וילדים. רק רגע. לפני שאתם מגבילים את עצמכם תיזכרו שאין בחיים מועדי ב'. את הבחינות והפרויקטים בעבודה שנראים כה חשובים כרגע תשכחו עוד כמה שנים והילד יכול להתפנק לשבוע אצל הסבא-סבתא. את הפסטיבל תזכרו לנצח. עדיין לא התגברתם על המגבלות? הנה אתר שמרכז גוגל קלנדר עם פסטיבלים לפי תאריך. שריינו את הנסיעה עכשיו לפני שעוד משהו יפול עליכם.

סה טו. נסו את גוגל לחפש את הפסטיבל בעל האמנים/ז'אנר/מקום/גודל/תאריך המתאים לכם או באתר הזה. שימו בבקשה את הפרפקציוניזם בצד. גם אם לא מצאתם את הפסטיבל "המושלם", לא משנה לאן תלכו יהיו לכם כל כך הרבה הפתעות וחוויות שמבחינתכם הייתם בפסטיבל המושלם. יאללה, לכו להזמין כרטיסים לפני שיגמר.

אני שבר כלי בימים האחרונים. כמעט 32 שנה של האזנה למוזיקה בווליום גבוה באוזניות, ברמקולים קולניים, בהופעות מחרישות, ובחדרי חזרות עשו את שלהן. נקרע לי עור התוף באוזן ימין. הרופאים המליצו לי לא לשמוע או לנגן מוזיקה עד להודעה חדשה מחשש שאוזן שמאל תלך

אהבת חיי, המוזיקה, דפקה וזרקה אותי. אני כל כך כועס ועצוב. מצד שני, אנסה לזכור אותה גם ברגעים הטובים. את השיר הראשון שבאמת אהבתי "Take On Me" של Ah-Ha, את OK Computer שחרשתי אינספור פעמים בתשוקה בלתי נגמרת, את ההופעה המרגשת של ה-Editors ועוד אינספור אמנים, שירים, אלבומים, והופעות שהתמזל מזלי לשמוע עם שתי אזניים בריאות.

אי לכך אני מצטער לבשר על סגירתו בטרם עת של המאזין. אין לי שום טעם בלכתוב בלוג מוזיקה כאשר אני לא יכול להאזין לה כמו שצריך ובטח כאשר אני לא מסוגל ללכת להופעות. אין טעם בבלוג כזה כאשר נהייתי בעצם "המתחרש". לא יודע מה אעשה מכאן. אולי אעבור לאמנות אחרת, לקולנוע או לטלוויזיה או ספרות. אשמח לקצת תמיכה בינתיים.

אל תשכחו לבדוק את תאריך הפוסט.

ממשיכים במסורת האזנות החודש למרץ. והפעם: רטרו מטורף לבריטפופ, מושפעי ההורורז, דרים פופ קלאסי, Pאנק קליפורני לא טיפוסי, ו-2/5 אושנסייז. אקשן.

Pulp – Different Class

ראיתי הופעת איחוד של Pulp ביוטיוב ועפתי מהכיסא. איך לכל הרוחות להקה שלא ניגנה יחד עשור שלם יכולה לבעוט בתחת ל-99% מהלהקות החדשות היום? איזה שירים, איזו נגינה, איזה סולן. מדהים. אם יש אלבום שהוא הכי פאלפ, זה Different Class ולא רק בגלל הלהיטים. לא עושים דברים כאלה היום.

Oasis – (What's The Story) Morning Glory / Definitely Maybe

היה לי יחס מאוד אמביוולנטי לאואזיס. נהניתי לראות אותם ב-MTV אבל לא רציתי לשמוע יותר משיר אחד ברצף. החודש התחברתי ופתאום מצאתי את עצמי חורש את 2 האלבומים האלמותיים האלה ללא הפסקה. ומה קיבלתי? שירים פשוטים מלאים בגיטרות מלוכלכות עם ים של הוקים וליריקה שנדבקת לראש כמו מסטיק בשיער. מעורר השראה מה שני אחים עם מלא תשוקה יכולים לעשות לעולם.

Blur – Leisure

צפייה חוזרת ומהנה לאללה בסרט הקאלט Trainspotting  הזכירה לי את קטע השוגייז הנפלא, Sing, מאלבום הבכורה של בלר. לצערי הוא מלא בפילרים שבלר שכחו במהרה עם המצאת הבריטפופ באלבום הבא שלהם, Modern Life Is Rubbish. בכל זאת יש בו כמה רגעים מהנים כולל 2 להיטים שנכנסו לקאנון הפופ.

S.C.U.M – Again Into Eyes

זה היה עניין של זמן עד שיצוצו להקות שמושפעות מההורורז. הבעיה היא שקשה להגדיר את ההשפעה שלהם. מראה גותי-היפסטרי ניהיליסטי? חיבה לקראוטרוק, ניו ווייב, ושוגייז? נוכחות בולטת של סינטיסייזר? כך או כך S.C.U.M הם מהמושפעים. למרות שאלבום הבכורה שלהם לא מגיע לשיאים של ההורורז, הוא בהחלט מהנה ומלא בתשוקה, סולן מלודרמטי שנשמע כמו בריאן מולוקו מפלסיבו, ובהמון סינטי. חסרה רק כתיבת שירים באמת גדולה עם איזה פזמון סוחף מדי פעם. תודה אגב לנמרוד שעודד אותי לחזור לאלבום הזה שנזנח לי בצד ההארד דיסק.

Cocteau Twins – Treasure

נזכרתי החודש עד כמה הקוקטו טווינס מיוחדים וכמה הרכבים שאני אוהב הושפעו מהם. כל מי שרוצה להבין איפה נמצאת חללית האם שהשפיעה על הסאונד של חצי מלהקות האינדי היום חייב להתוודע לקוקטו טווינס. ההפקה מיושנת בצורה וינטג'ית, הגיטרות אינטרגלקטיות, והשירה הקינקית של אליזבת' פרייז'ר מעולם לא שוחזרה ולעולם לא תשוחזר.

Ceremony – Zoo

ה-Pאנק שוב חוזר? בולשיט, הוא לעולם לא מת. יש משהו בהרכב הקליפורני הזה שעושה לי טוב. הם מחוברים לסקס פיסטולס יותר מכל הרכב Pאנק אחר שיצא לי לשמוע, ולא בצורה חקיינית, אלא דרך האש שבוערת בעצמותיהם ומשוחררת במוזיקה ובהופעות האנרגטיות.

British Theatre – EP

אושנסייז התפרקו בשנה שעברה וליבינו המדמם עדיין לא התאחה. איש איש הלך לביתו והמשיך לעשות מוזיקה. מנהיג הלהקה הדגול, Mike Vennart, חבר לגיטריטס/קלידן Gambler תחת השם British Theatre ועכשיו יצא סוף כל סוף אי פי הבכורה שלהם. זו טעימה ממש קטנה, סוג של ניסוי כלים, ולצערי זה נשמע בדיוק כמו 2/5 מהעוצמה והגדולה של אושנסייז. יש פוטנציאל, אך עד שהם יוציאו ריליס יותר מאסיבי אמשיך להתגעגע ללהקת האם. אולי עוד 10 שנים הם יתאחדו לפתע כמו At The Drive In ויחזרו להציל את היקום? אמן.

מפעם לפעם מגיעה אלי ה-שאלה – "איך אתה מוצא מוזיקה חדשה?" כדי לענות עליה אחת ולתמיד ולעזור לכם למצוא עוד משהו טוב לשמוע, קבלו 11 דרכים לחיפוש מוזיקה חדשה. מוזיקה חדשה היא לא בהכרח משהו שיצא זה עתה, אלא כל דבר שטרם שמעתם ואולי תאהבו.

1. אמנים דומים/משפיעים/מושפעים. כנסו לאמ"ג, חפשו אמן שאהוב עליכם כרגע, ותקבלו טבלה יפה עם אמנים שקשורים אליו. מישהו שמבין במוזיקה ערך אותה ונותן לכם הזדמנות לצאת למסע של תגליות מוזיקליות. שימו לב שבאמן הבא תוכלו להפעיל שוב את אותו הטריק, וגם להכנס לז'אנרים שהאמן פעיל בהם.
2. רשימות מוזיקה חדשה. לאמ"ג יש מיילינג ליסט שבועי עם קצפת האלבומים החדשים שנכנסו למאגר שלהם. פיראטים יכולים למצוא ים של אלבומים חדשים עם הורדות ב-newalbumreleases. מי שבעניין של הייפ ילך לו ל-hypemachine לשמוע את הטראקים הכי לוהטים בבלוגוספירה בזה הרגע.
3. לייבלים אהובים. קחו את האלבומים האחרונים שאהבתם ותבדקו באיזה לייבלים הם יצאו. חפשו את הלייבלים בגוגל ותראו מי עוד הוציא אצלם תקליטים. תגלו אמנים שווים כל עוד לא מדובר במייג'ורים כמו גפן או BMI שבהם יוצא הכל כולל הכל. אני למשל מחובר ל-4AD, Rough Trade, Matador, ו-Warp Records.
4. בלוגים. כאילו דה, זה למה אתם פה נכון? תמצאו עוד בלוגי מוזיקה בעברית אצלי בבר הצידי ורשימה מלאה אצל קסטה. תתחברו לבלוגר עם טעם דומה לשלכם, תתרווחו על הספה, ותנו להמלצות לזרום. תעלו על מטוס קיברנטי ותתחברו לבלוגי מוזיקה בחו"ל כמו Quietus, Pitchfork, Stereogum. אפשר גם להשתמש בחיפוש הבלוגים של גוגל. מחפשים שם של מוזיקאי אהוב ורואים מי כתב עליו. אולי תמצאו אצלו אוצרות בפוסטים.
5. רדיו. כן, המכשיר הישן הזה שתופס מוזיקה מהאוויר ומשמיע אותה ברמקול. תתחברו לתוכנית נישה שמתאימה לכם ב-88FM, באחת מתחנות ה-106 כמו קול הקמפוס, רדיו הר הצופים, והרדיו הבינתחומי, ובקרוב חוזרת הקצה! . פשפשו ב-iCast ותמצאו לא מעט תכניות מוקלטות. כמובן יש שפע של תחנות אינטרנטיות בחו"ל. חפשו שם של ז'אנר ואת המילה radio או שתנסו דרך iTunes או באפליקציה כזאת או אחרת.
6. Soulseek. זוכרים את תוכנת שיתוף הקבצים עם הציפור הכחולה? אני מודה שלא ביקרתי שם המון זמן, אבל המכורים טוענים שזה עדיין רץ ויותר גדול וכיפי מאי פעם. חפשו משהו שאתם אוהבים ותבדקו איזה עוד מוזיקה יש למשתמש. דברו איתו ובקשו המלצות.
7. מגזינים. בארץ אין את הקטע הזה, אבל בחו"ל יש שפע של מגזיני מוזיקה – NME, Rolling Stone, Spin, Mojo, ועוד רבים. לכל מגזין יש את הזווית שלו. תבדקו על איזה אמנים הם כותבים ואם אתם מתחברים לטעם. אל תשכחו שלעיתונים כמו The Guardian ו-New York Times יש סקשנים מכובדים למוזיקה וגם בישראל בהארץ, עכבר אונליין, ynet, nrg, ווואלה.
8. הופעות. פתחו את אפרכסת ו-Going Out השבוע, ותדגמו אמנים שמופיעים. אם אהבתם תנו כבוד ולכו לראות אותם בהופעה, זו דרך מעולה להכיר מוזיקה של אמן חדש. כשמדובר באמנים מחו"ל, תבדקו איזה להקות חיממו אותם בטור האחרון. יש מצב שתתחברו אליהם ותגלו את הדבר הגדול הבא.
9. מערכות המלצה למוזיקה. יש לא מעט אתרים שמנסים להבין את הטעם שלכם או לתת לכם המלצות לפי הרשת החברתית. last.fm הוא הגדול והטוב שבהם, במיוחד אם אתם עושים סקרובלינג (=תיעוד אוטומטי למוזיקה שאתם שומעים) ומתחברים לאנשים עם טעם דומה כדי לבדוק מה הם שומעים (הנה אני). נסו גם את Tastekid, Serendip, Musicovery.
10. חברים. יש לכל אחד את החבר האחד הזה שמבין במוזיקה. תנו לו או לה בניימדרופינג ותקבלו בחזרה המלצות אישיות. אפשר כמובן לנצל את פייסבוק וטוויטר כדי לבקש המלצות, באחריותכם.
11. אקראיות. אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא, איך תגלו את הדבר הבא שימיס לכם את המוח יחמם לכם את הלב ויזיז לכם את האגן. תפתחו את הראש לדגום מוזיקה חדשה מהמקורות הנ"ל לפי החשק. תרשו לעצמכם לבדוק אמן רק בגלל שהשם שלו מסקרן אתכם או שיש לו עטיפה מגניבה לאלבום או ללא שום סיבה ניכרת. לכו עם הקישקע שלכם ותגלו ארצות מופלאות.

נ.ב. אני שמח לבשר שנהייתי פרובלוגר! חלק מהפוסטים שלי יופצו מעתה והלאה גם בעכבר אונליין (הנה הפוסט הזה). זה אומר שאמשיך לכתוב פה במאזין מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, ומדי פעם העכבר אונליין יעלו את הפוסטים אצלם במקביל. תודה לניר גורלי מהעכבר שאירגן את השת"פ המעולה הזה.

אחרי שבחנו את מה קורה לסצינת האינדי היום, אנחנו פה כדי לשאול את השאלות הבאות. מה תחזית מזג האינדי הישראלי? לאן הסצנה הולכת? איפה נראה אותה ב-14 שנה הבאות, לפני שתגיע לגיל 27 הבעייתי?

אזהרת משתמש – למרות שקראו לי על שם נביא מהתנך, אני לא מתיימר לדעת את העתיד. מדובר בהשערות ושעשוע אינטלקטואלי בלבד. הרבה מהתחזיות תלויות בכלל בתהליכים עולמיים שקטונטי מלהבין. המציאות, כרגיל, בלתי צפויה ומפתיעה כל פעם מחדש.

הסצינה תשאר. אנשים עדיין ירצו לעשות מוזיקה, להקים להקות, ולמרוד במערכת. אנשים אחרים ירצו פיסה מזה. זה גדול מהם, לא קשור לתמורה כספית, קורה כבר המון זמן, ואין שום סיבה שזה ישתנה. רק הפרצופים והתוכן יתחלפו. אלא אם כן איזשהו עתיד אורווליאני יתקיים שבו יאכילו אותנו בסמים מבוקרים ומוזיקה בידורית שהונדסה באופן מדעי להשאיר אותנו רדומים בנוחיות.

אושיות אינדי ותיקות יהפכו לנכסי צאן ברזל. אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו פעם לפושטקים מרדניים. פורטיס וסחרוף נחשבו לאלטרנטיבה קיצונית. אביב גפן נחשב לנער שרוט. כל אלה נכנסו לקאנון, השפיעו על המוזיקה הישראלית, וקיבלו הכרה וכבוד על הפעולה שלהם לאורך השנים. כך אמן כמו רם אוריון או נעם רותם או יהוא ירון ימצאו עצמם לפתע בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית.

יוקם האינדי של האינדי. קבוצה מרדנית של מוזיקאים שתחשוב שהסצינה ממוסחרת/רדומה/משעממת מדי תקים תת סצינה משלה שתבעט לסצינה בתחת. הם יחזרו לערכים של הסצינה המוקדמת – ראשוניות, נסיוניות, פוריות, וקהילתיות. האינדי של האינדי לא ישאוף לשווק את עצמו ולהגיע לקהלי ענק. האמנים יופיעו במקומות שלא יכולים מלהכיל יותר מ-20 איש להופעה ולא יהיה להם אכפת אם תעשו להם לייק בפייסבוק או לא.

יהיו הרבה יותר פריצות מהאינדי למיינסטרים. למעשה המיינסטרים כפי שאנו מכירים אותו עלול להתמוטט עם התגברות הדמוקרטיזציה האינטרנטית. מוסדות ארכאיים כמו גלגלצ שמאכילים אותנו בכוח יחלשו ויוחלפו על ידי טכנולוגיה שתבין את הטעם שלנו יותר טוב מאיתנו. רשתות חברתיות, אינטיליגנציה מלאכותית, וגישה לכל המוזיקה שנעשתה אי פעם מכל מקום יאפשרו תחנות רדיו אישיות מושלמות. שיר של להקת שוליים שיקבל מספיק לייקים ויתאים למספיק אנשים יכנס למיינסטרים הארצי ואולי אפילו לעולמי בזמן אפס. 15 דקות תהילה והלאה לדבר הבא.

ישראל תהיה על מפת האינדי העולמית. מוחמד בא אל ההר – קיצו חזרו מטור אירופאי, הקולקטיב יצאו לטור באמריקה, ולורנה בי עברו לנסות את מזלם בלונדון. ההר בא למוחמד – יותר תיירים צעירים פוקדים את ישראל מדי קיץ ובלוגרי מוזיקה בינלאומיים הופתעו לגמרי מהסצינה ומחוסר בגמלים ברחובות. ב-14 השנים הבאות הופעות בחו"ל יהפכו להיות סטנדרט לכל הרכב אינדי ישראלי שמכבד את עצמו. עם שפע היצוא תהיה יותר מודעות, תל אביב תהיה הברלין הבאה, וקומץ מההרכבים יזכו להייפ גלובאילי ואולי אפילו הצלחה בינלאומית.

הלהקות יתמקצעו מעל ומעבר. טכנולוגיה לעשיית מוזיקה תהיה עוד יותר פשוטה והמונית. לאור אפשרות של שיטפון בשיתוף, לא תהיה לקהל סבלנות להקלטות רעועות ושואו בינוני מאמנים רציניים. להקות שלא ילמדו לשפר את האקט שלהם לרמה בינלאומית ומהר לא ישרדו במירוץ ויטבעו. תרבות ה-ADHD רק תגדל, העולם יהיה עוד יותר שטוח, וטכנולוגיות מופלאות יאפשרו לנו נוכחות מרוחקת בהופעות בעולם או במציאות מדומה מושלמת. להקות שירצו להיות שם יצטרכו לעשות לעצמן upgrade.

סך הכל, תעשיית המוזיקה העולמית עדיין נמצאת ברעידת אדמה. לא ברור מה יצא כשהיא תסתיים, ואם היא תסתיים בכלל. בגזרה המקומית, המוזיקה בארץ נמצאת במצב ביניים. יש סצינת אינדי ממוסדת, מיינסטרים משמים, ובועת הייפ מפוצצת של הפופ המזרח תיכוני. מחכה לנו עולם מוזיקלי חדש ומופלא.

פוסט של שלי אלעזר על העלמות הברנז'ה מהופעות האינדי החל לסובב לי את המעגלים. חזרה לפוסט של נדב לזר על חיתוך ואיחוד סצנת האינדי למען עתיד טוב יותר סיבבה אותם עוד יותר, במיוחד בהעדרו מהמקלדת. האם קורה משהו לסצינת האינדי?

אם נחשוב על זה, סצינת האינדי חוגגת 13 שנה על גלגולה הנוכחי. אפשר להחשיב את פתיחת הלייבל העצמאי Earsay בשנת 1999 יחד עם לייבלים נוספים כמו Fast Music ז"ל ו-Fact ז"ל ליריית הפתיחה. מועדונים כמו הפטיפון והג'ה פן נתנו במה, והתגברות קול הקמפוס והגעתו של קוואמי לקצה בגלגלצ נתנו זמן אוויר. אז סצינת האינדי בת 13. יש לזה כמה השלכות.

הסצינה הגיעה לגיל ההתבגרות. היתה לסצינה ילדות יפה. קומץ מוזיקאים שהקליטו אלבומי בכורה low-fi נסיוניים (למשל אלבום ב-24 שעות בלבד בפאסט מיוזיק), פלוס כת מעריצים מצומצמת של יודעי דבר שהלכו אחריהם. כתבו עליהם רק בשרת העיוור ז"ל ויותר מאוחר בכמה בלוגים ואף אמן לא שבר למיינסטרים. הזמנים הללו עברו. נגמרו שנות הקסם.

התחרות גדלה. להערכתי פועלים כיום בסצינה בין 50-100 הרכבים (אולי לאון פלדמן יאושש או יפריך?) פועלים כיום מעל ל-100 הרכבים בסצינת האינדי. הסצינה הקטנה והמלוכדת של פעם נהיתה הרבה יותר מבוזרת. יותר אמנים באינדי מתחרים היום על חדרי חזרות וספוטים במועדוני ההופעות, שלא לדבר על תשומת לב הקהל. זו תחרות קשה, ובהתחשב שבכל המדינה יש פחות אנשים מאשר בלונדון בלבד, שלא לדבר על חוסר הכבוד בארץ לתרבות אלטרנטיבית, אין מקום לכולם.

המוזיקה התרחבה. תחילת הדרך היתה קיצונית מבחינה מוזיקלית, בין הארדקור Pאנק לאלקטרוניקה נסיונית עם מעט מאוד אמנים באמצע הספקטרום. ההרגשה שלי היא שהספקטרום התהפך, שהיום יש הרבה יותר אמני אינדי במרכז הספקטרום עם מוזיקה שגם אמא שלי תוכל לשמוע מבלי לברוח. איכות ההקלטה באינדי מעולם לא היתה טובה וידידותית יותר לאוזן תודות להוזלת הסטודיו הביתי, שיפור בידע המקצועי, ורף גבוה יותר של איכות.

דור האינדי הראשון התבגר, אם נתחבר לפוסט של שלי, גם המוזיקאים וגם הקהל. חלקם פרשו מהסצינה עקב חיי משפחה, שינויים בקריירה, מיאוס, וסתם ככה כי אנשים משתנים במהלך השנים. זה אומר שיש דור חדש וצעיר של קהל ולהקות שמריצים את הסצינה. אנשים חדשים עם ערכים חדשים וקצב חיים חדש ושונה מהדור הקודם שלנו (יאפ, בן 32 בקרוב). לראיה – באינדינגב האחרון ביקרו אלפי אנשים שלא היו הפרצופים הקבועים בלבונטין ובאוגנדה.

האינדי כבר לא מחתרתי. יש לכולם גישה למוזיקה ולא רק לקהילה של יודע דבר. חלק מהקרדיט מגיע לתשתית השיווקית של מייספייס, פייסבוק, ובאנדקאמפ. החלק האחר מגיע תודות לפופולריזציה של בלוגי המוזיקה ולהתרחבות הכיסוי התקשורתי לעיתונות ולפורטלים מיינסטרימים ואפילו לגיא פינס. לצערי לרוב האמנים לא מושמעים ברדיו המסחרי, אבל חלקם כמו אסף אבידן, באלקן ביט בוקס, ודניאלה ספקטור פרצו את המחסום. פאקיט, שולחים השנה את איזבו לאירווזיון.

השאלה הגדולה היא מה עכשיו? איך יראו 14 השנים הבאות של סצינת האינדי? (קשה להגיד האם היא תהפוך לחלק ממועדון ה-27). למרות שאני מפקפק ביכולת של עתידנים לחזות את העתיד (ראה חולצת "מדענים ארורים"), זה ספורט משעשע ותרגיל כיפי בדמיון. בהעדר מישהו אחר שיעשה את זה, בואו לקרוא בעוד שבוע את תחזית מזג האינדי הישראלי.

שי נובלמן חזר. בשנים האחרונות לא שמענו ממנו הרבה בחזית המוזיקלית. נכון, הוא כתב את שיר הנושא לסדרה "בובות", הופיע בטלוויזיה, ואפילו הכניס שיר לרוקבנד. ראיתי אותו מסתובב ברחובות תל אביב, אבל התגעגעתי לראות אותו על הבמה.

הקיץ התמזל מזלי לראות אותו באוזןבר חמוש בהרכב חדש וחומר בעברית. שרתי בקולי קולות את "Lonely Boy" ו-"Girlfriend" כאילו שאני שוב בן 20 במועדון הג'ה פן, ונזכרתי כמה כיף להיות בהופעות של שי נובלמן, כוכב הפופ המחתרתי. החומר בעברית הפתיע אותי לטובה עם שיר קצבי על יפו ולהיט אירוויזיון בפוטנציה בשם "נטלי". אחרי הופעה אדירה באינדינגב האחרון שהרקידה את כל הקהל, ועוד הופעה שראיתי בלבונטין זה ברור, שי ממשיך במלוא המרץ.

במדינה מתוקנת שי היה סופרסטאר וגלגלצ היו טוחנים את השירים שלו ללא הפסקה. הוא בורך בכריזמה בימתית ויכולת כתיבת שירים נדירה. אני לא מסוגל לחשוב על עוד זמר שיודע לעשות כזה שואו מהנה ויכול לכתוב כאלה שירים חמוצים מתוקים, שירים עם פזמונים קליטים והוקים והרבה הומור, אבל עם אדג' מחוספס ומי תהום רגשיים.

אני שמח לחלק 2 כרטיסים להופעה של שי נובלמן ביום שישי ה-16.3 בלבונטין 7 בשעה 21:30! כידוע, לא מעט נגנים משובחים ניגנו בלהקתו של שי לאורך השנים, נגנים כמו רוקפור, אלון גבע, ויותם בן חורין. לכן אם ברצונכם להשתתף בהגרלה, אנא תשאירו תגובה וספרו איזה גיטריסט צריך להצטרף ללהקתו של שי. זה יכול להיות כל אחד, אני בעד פיט טאונסנד.

הכרטיסים יוגרלו אקראית בין המגיבים. הזוכים המאושרים יקבלו הודעה למייל ביום חמישי ה-15.3 בשעות הערב. אזרחי הצפון – שי יופיע גם ביום שבת ה-17.3 בשעה 22:00 בפטריה בקיבוץ דן.

לפני משהו כמו חודש קיבלתי פניה מסקרנת מקולגה מוזיקלית, שגיא בן צדף. חבורת בלוגרי מוזיקה בינלאומיים עומדת להגיע לארץ ורוצים לערב אותי בעניין. אני תמיד סקרן לפגוש אוהבי מוזיקה ובטח שמחו"ל.

קושרתי ל-Kinetis, חברה קצת לא ברורה שעושה יח"צ לישראל בעולם דרך מובילי דיעה ברשת. הם מזמינים בלוגרים ומטוויטים גדולים מכל מיני תחומים לבוא לארץ ולראות שיש פה יותר מגמלים, מדבר, ופלסטינאים מתוסכלים, שיש פה תרבות. רעיון לא רע בכלל.

כאמור, כמה בלוגרי מוזיקה ידועים, כולל מה-NME וגם Feel My Bicep, The Burning Ear ועוד, הוזמנו לסיור מוזיקלי מאורגן בארץ all expenses paid כמו שאומרים בחו"ל. הוזמנתי לערב מינגלינג איתם במשרדי אנובה עם שואוקייס של להקות הלייבל ובירה.

ציפיתי לחפירות מאסיביות על מוזיקה עם הקולגות מחו"ל. התעניינתי לשמוע מה הם שומעים כרגע, על איזה להקות מבטיחות לשים אוזן, וסתם איך החיים שם מעבר לים. אולי להמליץ על חומר מקומי, לקבוע בריאליטי ריהאב סנטר או באוזןבר לאיזה הופעה. שום דבר מזה לא קרה. למעשה, אני לא בטוח שהבלוגרים שציינתי למעלה אכן באו.

היתה המולה גדולה סביב הבלוגרים. מצלמות, עיתונאים, מוזיקאים, ויחצניות חטובות שהיוו טבעת אנושית שעטפה אותם והזיזה אותם מפה לשם. כולם רצו פיסה מהבלוגרים מחו"ל שקיבלו טיפול VIP כמו רוקסטארס. גם אני רציתי פיסה, רק שלי לא היה מה לקדם חוץ מאהבה למוזיקה.

מהמעט שכן הצלחתי לדבר עם אחד הבלוגרים, הוא סיפר איך שהוא עבר לפני דקה קורס מזורז בדיבור מול מצלמה. אם אתה רגיל להיות מאחורי מסך ומקלדת עם כל הזמן שבעולם להשחיז את הפוסטים הכי קטלניים אין ספק שזה מוזר פתאום להראות את פניך ולייצר פניני חוכמה בזמן אמת. מוזר פי כמה וכמה כשאתה נמצא בארץ רחוקה שפרסה בפניך את השטיח האדום כשלפני כן לא ידעת בכלל שיש בה מדרכות.

סך הכל הרגשתי שמגוננים ומקרקרים סביבם יותר מדי, שהחזיקו אותם יותר מדי קצר. זה הזכיר לי את ימי הצבא, כשעשיתי עבודות רס"ר בצבא ואיזה מפקד בכיר היה אמור להגיע לבסיס. קודם היו אומרים לנו לסדר ולטאטא ולנקות. כשהגיע רגע האמת והמפקד הגיע, טאטאו אותנו הצידה ואמרו לנו להעלם עד שהוא יעבור. כשהצצתי ראיתי איך אותו בכיר הוקף במפקדים מקומיים מהבסיס שהובילו אותו לאן שהם צריכים, שלא יתקל באיזה קצין זוטר או חס ושלום חוגר עם מטאטא שמזיע בשמש.

אז אומנם לא טואטאטי הצידה, אבל בגלל שאני לא כזה נדחף בהחלט לא חדרתי את הפמלייה וההמולה. הצלחתי לזרוק לאותו בלוגר, שהוא אמר בכלל שהוא חובב אלקטרוניקה ודאנס למרות שהביאו אותו לערב של רוק, שידגום את Computer Camp ואת Digital_Me. בלוגר אחר שהיה לידו ביקש שאגיד לו שוב את השם הראשון בעוד שזירזו אותו פנימה לעוד הופעה.

יש את הכיף בלראות הופעה במקום מסודר עם סאונד טוב ואלכוהול חופשי, אין ספק. אך למען הבלוגרים, אני מקווה שיצא להם ללכת לדגום את הסצינה כפי שהיא. ללכת לאיזה הופעה של להקה עלומת שם באוזןבר או בלבונטין, לראות מה הולך עם מוזיקאים בבית פיתקית, לרדת למרתפי הריאליטי ריהאב סנטר הרועשים או לשלוף בירה ממקרר הצימר, אולי אפילו למסיבה בבלוק. לקבל לא רק את המוזיקה וההרכבים, אלא את הווייב והקהל של סצינת האינדי שלנו. זה חלק מהכיף שלי כשאני נמצא במטרופולין בחו"ל, להתחבר לסצינה המקומית.

ועכשיו לחדשות הטובות: אנובה זה לייבל מעולה ומגיע להם הרבה ריספקט. זה הלייבל היחיד שעוד מתפקד כלייבל ומוכן לקלוט לתוכו מגוון של אמנים מבחירה אמנתית, אמנים שלייבלים אחרים מתרחקים מהם כמו מאש – קיצו, איזבו, אלקטרה, וכו'. גם בעידן של מות הלייבלים זה טוב שיש אירגון שנותן גב נפשי, מקצועי, וכלכלי למוזיקאים. חבל שהאירגון הזה הוא לא הממשלה. למיטב הבנתי יש מאחורי אנובה איזה ברוס וויין, מיליונר מסתורי עם כסף ממקורות אחרים והרבה רצון להשקיע את זה במוזיקה. כבוד ענק על זה.

לראות את האמנים של אנובה מופיעים בזה אחר זה עם אנרגיות אדירות ומקצוענות שכזו גורמת לי להרגיש גאווה כישראלי. לפחות לגבי המוזיקה. לפחות לגבי המוזיקה שאין למיינסטרים מושג ממנה. אמרתי והנה אני אומר שוב שיש כאן מוזיקאים נפלאים שעושים מוזיקה נגד כל הסיכויים ועומדים בסטנדרטים בינלאומיים למרות תעשיית מוזיקה צולעת וקהל גדול עם טעם קטן. אנובה דואגים להפיץ את הבשורה ולשלוח את האמנים לחו"ל, עכשיו הביאו קצת חו"ל לפה. צריך להמשיך ואף להעצים את זה.