המאזין http://www.listener.co.il בלוג אינדי Sun, 21 Jan 2018 16:31:12 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=4.9.2 14274805 אינטרו 81: אסף חנגל - מוזיקה אלקטרונית חכמה http://www.listener.co.il/posts/asaf-hengel-intro/ http://www.listener.co.il/posts/asaf-hengel-intro/#respond Sun, 21 Jan 2018 16:24:30 +0000 http://www.listener.co.il/?p=9019 בד"כ אני ממש חשדן כשמנסים לדחוף לי מוזיקה, פשוט כי ברוב המקרים היא לא רלוונטית. אך כשפתחתי את הסאונדקלאוד של […]

הפוסט אינטרו 81: אסף חנגל - מוזיקה אלקטרונית חכמה הופיע ראשון בהמאזין

]]>

בד"כ אני ממש חשדן כשמנסים לדחוף לי מוזיקה, פשוט כי ברוב המקרים היא לא רלוונטית. אך כשפתחתי את הסאונדקלאוד של אסף חנגל גיליתי שהוא עושה מוזיקה אלקטרונית חכמה שהזכירה לי את הימים היפים של Warp Records כש-Aphex Twin ו-Boards Of Canada שלטו בשוליים האלקטרוניים.

1. מי אתה?

אסף חנגל, בן 23, בסיסט/גיטריסט ולפעמים מתופף שגם נהנה להתנסות על מכונות תופים וסינתיסייזרים.

2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

נולדתי בתל אביב ושם אני חי גם היום. הניסיון הראשון שלי לנגן היה בגיל 10 בערך, על קלידים. אלדד כץ - מתופף סופר מוכשר וחבר מגיל קטן שמנגן איתי היום בלהקה ששמה סלוטייפ - הוא זה שגרם לי ללכת ללמוד. היה לו בבית פסנתר גדול והיינו מנגנים עליו ביטלס ושירים מתכניות בערוץ הילדים. הפסקתי ברגע שידעתי לנגן את שיר הפתיחה של דרגון בול זי לדעתי. היו עוד כמה ניסיונות כושלים על גיטרה וכינור אבל הקאמבק הגדול היה בגיל 17, כשהתחלתי לנגן על בס ומשם למדתי גם גיטרה, קצת תופים ואז מוזיקה אלקטרונית.

3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

נויז-רוק/גאראז'/אידיאם/טכנו, נגיד.

4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

תצטרכו לשאול את אמא שלי.

5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

אני פחות מסתכל על העתיד הרחוק אלא יותר על העשייה שלי עכשיו. נורא קל ומפתה להתברבר ולהתלבט לגבי תוכניות גדולות אבל אני מעדיף לנוע לפי מה שמעניין אותי באותו הרגע. פשוט להמשיך ללמוד וליצור, לשים דגש על ההתפתחות האישית שלי אבל גם לחשוב איך אפשר לתרום לשאר החברה בסצנה כאן כי אחרת זה לא שווה כלום. נראה לי שאלה השאיפות העיקריות שלי, כל השאר ייחשב כבונוס.

6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

יחד עם מיתר ענבר (סולן רגל סברס) ותום קורץ אני מנהל את מוות בסצינה, שזה ארגון חופשי של אנשים עם תשוקה לייצר לקדם ולתעד תרבות שוליים: מוזיקה וכל סוג של אומנות מקומית. אני לומד סאונד, ובקרוב נכנס ללימודי פילוסופיה. למרות המשכורת המטורפת שהמוזיקה מכניסה לי, אני עובד בסקס סטייל, חבל לכם על הזמן.

7. ממה אתה מושפע?

המון מהאינדי רוק האמריקאי בשנות ה-80-90: Sonic Youth, Beat Happening, Dinosaur Jr., Fugazi, וכו' - ברמה המוזיקלית כמובן אבל לגמרי גם בפן האידאולוגי והתרבותי. בנוסף מאומנים כמו Brian Eno, John Hopkins, Autechre, Boards Of Canada, וכל מי שגורם לי לקפץ ולהיות שמח

8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

”Ambient 1 - Music for Airpots” - תודו שזה בול הוייב.

9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

לא הייתי מוחק אף אלבום אבל החדש של ארקייד פייר דיי מאכזב.

10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

דניאל ג'ונסטון ואז גם לחבק אותו ולשאול אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי.

11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

“Evil home stereo, what good songs do you know? Evil me, oh yeah I know, what good curves can you throw?”- Issac Brooke, Modest Mouse

הפוסט אינטרו 81: אסף חנגל - מוזיקה אלקטרונית חכמה הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/asaf-hengel-intro/feed/ 0 9019
DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו http://www.listener.co.il/posts/dj-scotch-egg-levontin-review/ http://www.listener.co.il/posts/dj-scotch-egg-levontin-review/#comments Sun, 21 Jan 2018 12:30:33 +0000 http://www.listener.co.il/?p=9014 הלכתי ללבונטין בליל שישי בשעה שלא אופיינית לי, אחרי חצות, השעה של המסיבות שמבריחה אותי הביתה לישון מתחת לשמיכה כמו […]

הפוסט DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו הופיע ראשון בהמאזין

]]>

הלכתי ללבונטין בליל שישי בשעה שלא אופיינית לי, אחרי חצות, השעה של המסיבות שמבריחה אותי הביתה לישון מתחת לשמיכה כמו הילד הטוב שאני. לא הפעם. הפעם אמן הברייק-קור היפני DJ Scotch Egg הגיע לשחק עם המועדון כמו שלב בונוס בסופר מריו.

אחרי הופעה קטלנית למדי של מכונת הרג שהצדיקו את השם שלהם, עלה לבמה הדי ג'יי היפני (שיגרו אישיהארה) עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומראה כללי של גיימר שאוסף כלפי מג'יק. הוא נראה כמו האקר בסרטי שוד שנשאר בתוך הוואן כדי למוטט מרחוק את מערכת האבטחה של הבנק/מוזיאון/קזינו שזה עתה נשדד. אישיהארה חיבר את הציוד והגיימבוי שלו והמטיר על הלבונטין מקצבי ברייקביט/גאבר/ספיד קור/איך שלא תקראו לזה אלקטרוני אינטסיבי תוך כדי שהוא מופיע כאילו שהוא זמר בלהקת הארדקור פאנק. הוא צרח לתוך מיקרופון עמוס באפקטים, טיפס על שולחנות והיה תזזיתי למדי. המוזיקה דפקה במהירות שגורמת לצוואר לכאוב. על קירות הלבונטין הוקרנו כל מיני מהלכים ממשחקי נינטנדו ישנים, אבל המוזיקה נשמעה כמו השלב הכי קשה של "Bullet Hell".

האינטנסיביות של המוזיקה וההופעה לא השאירה אותי אדיש. עקבתי אחרי הצלילים, רקדתי את חיי ומדי פעם הצצתי לראות איזה משחק מוקרן על הקיר. אומנם המוזיקה היתה חסרת רחמים, אבל היא היתה קומוניקטיבית עם צלילים נוסטלגיים ממשחקי וידאו ובלי שום חנופה או קיטש. די ג'יי סקוטש אג הצליח להשתמש בגיימבוי (מהסוג האפור, זה שנראה כמו לבנה) לא רק בתור אינסטרומנט, אלא בתור כלי נשק שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, או לפחות ספיקרים שרופים. המוזיקה דפקה, הקהל רקד ואני חזרתי הביתה ב-5 בבוקר בהרגשה שהצלחתי להביס את הבוס הכי קשה בשלב הכי קשה באיזה משחק וידאו איזוטרי שבכלל לא קיים.

הפוסט DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/dj-scotch-egg-levontin-review/feed/ 1 9014
המאזין ברדיו 219: מכתב ספוג תה http://www.listener.co.il/posts/radio-219/ http://www.listener.co.il/posts/radio-219/#respond Thu, 18 Jan 2018 07:39:39 +0000 http://www.listener.co.il/?p=9007 שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים עם יוצרת האינדי המתוקה/חמוצה Anna Burch (בתמונה), הטכנואיד האהוב על ביורק Lanark Artefax ולסיום […]

הפוסט המאזין ברדיו 219: מכתב ספוג תה הופיע ראשון בהמאזין

]]>

שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים עם יוצרת האינדי המתוקה/חמוצה Anna Burch (בתמונה), הטכנואיד האהוב על ביורק Lanark Artefax ולסיום שיר דיכאון משמח של Coma Cinema.

  1. Anna Burch - Tea-Soaked Letter
  2. Shout Out Louds - Paola
  3. The Mary Onettes - God knows I had plans
  4. First Hate - The One
  5. Lior Glick - Lo Naim MP3
  6. Lanark Artefax - Touch Absence
  7. Plastic Sleeves - Cybernetic Properties
  8. Vofa - Piovitsia
  9. BEAK - (Merry Xmas) Face The Future
  10. Antibiotika - Dalia Ben Shoshan
  11. Whaling Snails - Love is for nothing
  12. dEUS - Jigsaw You
  13. Body Type - 264
  14. dredg - Brushstroke: New Heart Shadow
  15. Coma Cinema - Eventually

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 219: מכתב ספוג תה הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/radio-219/feed/ 0 9007
המאזין ברדיו 218: ניקוי אוזניים מ-2017 http://www.listener.co.il/posts/radio-218/ http://www.listener.co.il/posts/radio-218/#respond Wed, 17 Jan 2018 14:22:37 +0000 http://www.listener.co.il/?p=9002 שעה של מוזיקה אקלקטית שהיא לא מ-2017, ניקוי אוזניים לאחר חג הסיכומים בדצמבר. She Wants Revenge - Red Flags And […]

הפוסט המאזין ברדיו 218: ניקוי אוזניים מ-2017 הופיע ראשון בהמאזין

]]>

שעה של מוזיקה אקלקטית שהיא לא מ-2017, ניקוי אוזניים לאחר חג הסיכומים בדצמבר.

  1. She Wants Revenge - Red Flags And Long Nights
  2. Death of Lovers - Cold Heaven
  3. Air Formation - Stars & Knives
  4. deafheaven - Dream House
  5. Cain & Able 90210 - Videodrome
  6. Factory Floor - Fall Back
  7. French Fries - Bug Noticed
  8. LaTour - People Are Still Having Sex
  9. Daniel Avery - Drone Logic

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 218: ניקוי אוזניים מ-2017 הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/radio-218/feed/ 0 9002
היין והיאנג: Blush Response בגגרין ופאקוטק בקן הקוקיה http://www.listener.co.il/posts/pacotek-blush-response/ http://www.listener.co.il/posts/pacotek-blush-response/#respond Sun, 14 Jan 2018 21:14:06 +0000 http://www.listener.co.il/?p=8987 מסיבות טכנו בדרך כלל לא מתחילות לפני חצות, אך הליין הירושלמי פאקוטק החליט לשבור את המגמה. לא רק שהם התחילו […]

הפוסט היין והיאנג: Blush Response בגגרין ופאקוטק בקן הקוקיה הופיע ראשון בהמאזין

]]>

מסיבות טכנו בדרך כלל לא מתחילות לפני חצות, אך הליין הירושלמי פאקוטק החליט לשבור את המגמה. לא רק שהם התחילו את הערב רייב שלהם בחמישי האחרון (11.1) ב-20:00, אלא כחלק מאירועי תל אביב ווליום הם גם הוציאו אותו מחוץ לקלאב לבר-מסעדה היאפי היפואי קן הקוקיה.

עמדת הדי ג'יי אולתרה משולחן על במה צידית עם מיקסר ושני פטיפונים. כשהגעתי לשם בסביבות 21:30 אנה הלטה סובבה בהנאה תקליטי האוס מול קהל סועד. הכרנו דרך הראיון שקיימנו בשבוע שעבר, אז היא הזמינה אותי לשבת עם חבר פאקוטק צחי סוזנה ו-Richard Zepezauer, הדי ג'יי הברלינאי שהם הביאו לארץ במסגרת הפסטיבל. בכנס שהתקיים בשבוע שעבר מפיק שהשתתף באחד מהפנלים טען שדי ג'יים הם דיוות. הוא קיבל אי הסכמה גורפת משאר חברי הפנל, ולפי שיחה קלה עם צפצאוור ממש בצדק - הוא היה נינוח וידידותי, ומדובר בדי ג'יי שמנגן באופן קבוע במקומות נחשבים כמו הטרזור והברגהיין. יש לו סוכנות בוקינג והוא עובד עם אומנים מפינלנד כך שהוא בכלל קיבל נקודות.

בינתיים הרחבה מול הלטה התחילה להתמלא. החלוצים היו זוג חמוד שישב איתנו בשולחן ורקד כבר בישיבה. אחרי שהם קמו הצטרפו עוד אנשים, חלקן חבורה של אימהות בערב חופשי שהשאירו את הילד עם הבעל בבית. כשהלטה ירדה מהעמדה כבר לא היה מקום לזוז על הרחבה, סימן לסט מוצלח, ובטח שבמקום כמו קן הקוקיה. המלצריות של המקום נדחקו בין הרוקדים, נזהרות לא לשפוך עלינו כל מיני מנות בדרך החוצה מהמטבח. הטכנו שולט כרגע בעיר, מה שמשמח אותי, ובכל זאת היה מרענן לשמוע ולרקוד קצת לצלילי אולד סקול האוס מלא בנשמה, היאנג ליין של הטכנו. צפצאוור השתלט על העמדה והמשיך את הקו של האוס איכותי עם הרבה גרוב, חומר מתוך מאה התקליטים שהוא הביא מברלין, והקהל המשיך לזוז. קצת מוזר שהטיסו אותו כל הדרך לפה רק בשביל לנגן בקן הקוקיה - אם הוא הרים ככה אימהות במסעדה הוא היה יכול להרים בקלות את הקלאברים בבלוק.

בסביבות חצות עברתי מהצד המואר לצד האפל של הרחבה והלכתי למועדון הגגרין. הגגרין מוכר יותר בתור מקום קשוח להופעות מטאל ומסיבות דארק טראנס, במיוחד בסצנה הרוסית. אך בחודשים האחרונים המקום מריץ ליין טרי בשם Sin Ethics שמביא לפה טכנו אפל שמושפע מאינדסטריאל ו-EBM , גוון קשוח יותר של טכנו שזכה עד עכשיו להתעלמות בעיר. הביאו בינתיים אומנים מהלייבל הגרמני aufnahme + wiedergabe: הדי ג'יי הפרסי-גרמני Sarin ולייב אינטנסיבי של הצמד הגרמני גם הוא Schwefelgelbe (שוופלגלב). הפעם הביאו במסגרת הפסטיבל את האומן האמריקאי-קובני במקור Blush Response וגם אותו לסשן חי - נגינה ממכשירים, מסמפלרים וסינתיסייזרים ומכונות תופים ומחשבים, הכלאה בין הופעה למסיבה שהתחזקה מאוד בשנים האחרונות. הקהל שבא לאירועים של סין את'יקס הוא תופעה מסקרנת - מעין שילוב בין הטכנואידים היותר קשוחים לסצנת הגות'. הלבוש נע בהתאם בין אוונגארד-אלגנט לבגדי ויניל כשכולם מסכימים על דבר אחד: שחור הוא השחור החדש.

בלאש ריספונס עלה מול רחבה מלאה וניגן שעה של בי פי אמים גבוהים בקצב מתגבר עם נויז ודיסטורשן ובייס דראם מעניש. זה התחיל בטורים גבוהים, אך באיזשהו שלב הרגשתי שהמוזיקה נהייתה קצת מונוטונית, שהטריק חזר על עצמו יותר מדי בלי מספיק וריאציות או ברייקים. הקטעים המעניינים יותר קרו כאשר בלאש שבר את מקצבי הבום-טראח עם בייס דראמים פ'אנקיים יותר, וכשהיו פחות שכבות של רעש ויותר חלל מה שנתן לצלילים להתבטא בתוך האבדון.

סיכמנו בחוץ את ההופעה על סיגריה: נהננו, אבל לא איבדנו את הדעת. כשמסיבת טכנו באמת משתלטת על התודעה לא צריך סמים - הגוף זז בחוסר שליטה ואי אפשר להפסיק לרקוד. אנשים שואלים אותי לפעמים איך רוקדים טכנו, ובדרך כלל התשובה שלי היא "כמו שרוצים". אבל כשסט או סשן אלקטרוני חי באמת תופס אותך התשובה היא "כמו שלא רוצים" - תחושת השליטה נעלמת וכל מה שיש זה איחוד טוטאלי של התודעה עם התזוזה והמוזיקה, במיוחד בעצימת עיניים. לפרקים חוויתי את זה אצל בלאש, ושאר הזמן רקדתי בשלושת רבע כוח, שזה לא רע, אבל בהחלט ציפיתי ממנו ליותר, אולי בגלל הרף המשוגע ששוופלגלב הציבו לפני כחודש. ככה זה, עליות וירידות זה לא רק בטראקים.

הפוסט היין והיאנג: Blush Response בגגרין ופאקוטק בקן הקוקיה הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/pacotek-blush-response/feed/ 0 8987
אינטרו 80 + בכורה: לס דינמיטס - סרף ים תיכוני http://www.listener.co.il/posts/les-dynamites-intro/ http://www.listener.co.il/posts/les-dynamites-intro/#respond Sun, 14 Jan 2018 16:22:29 +0000 http://www.listener.co.il/?p=8979 צ'ארלי מגירה כבר לא עמנו, אבל נשמע שיש מי שמוכן לשאת את מקל הדינמיט שלו: לס דינמיטס. הדואו הירושלמי מביא […]

הפוסט אינטרו 80 + בכורה: לס דינמיטס - סרף ים תיכוני הופיע ראשון בהמאזין

]]>

צ'ארלי מגירה כבר לא עמנו, אבל נשמע שיש מי שמוכן לשאת את מקל הדינמיט שלו: לס דינמיטס. הדואו הירושלמי מביא השפעות כבדות של סרף, גלים של ריוורב ומזג ים תיכוני שישתלב בכיף ליד להקות כמו ה-Orions וגולשי האבן נייר והמספריים.

1. מי חברי הלהקה?

דינמיט ג'ו (רועי בר טור), לואיג'י (עצמון אברהמי).

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

אנחנו מירושלים, מכירים כבר לפחות 15 שנה מסצנת המוזיקה התרבות והלילה של ירושלים. תמיד דיברנו על מוזיקה ואהבות משותפות, הכתובת הייתה על הקיר. לפני שנתיים עשינו את הצעד נכנסנו לחדר חזרות לנגן ועפו ניצוצות באוויר.

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

אנחנו מנגנים סרף ים תיכוני שמושפע מסצנת הסרף רוקנרול האמריקאית של תחילת הסיקסטיז: דיק דייל, לינק ריי, באדי הולי, אלביס והסרף גיטר הירו המזרח תיכוני אריס סאן.

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

אנחנו אנשים שמסתובבים עם אנרגיות עצורות שמתפרצות חסרות רסן על הבמה, מהרגע הראשון קלטנו שיש לנו דינמיט בבטן ופתיל קצר שקל להדליק.

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

אנחנו שואפים לנענע כל אגן באגן הים התיכון, ולשחזר את הספיריט והסאונד של סצנת הסרף הישראלית האבודה והבלתי מתועדת של תחילת הסיקסטיז לתת את הטוויסט תרתי משמע בעברית של הז'אנר.

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

רועי: אני הבעלים של הפאבים התקליט, קסטה, ווידאו - איים של תרבות ווילה בג'ונגל - ואבא מבסוט.

עצמון: בעלים של חדר החזרות אורבן קאט, מורה לתופים, מנטור להרכבים, לשעבר מנהל אומנותי ומבקר מוזיקה ועורך תרבות בבית מעריב.

7. ממה אתם מושפעים?

רועי: מושפע מגיבורי הגיטרה של תחילת הסיקסטיז, אנשים עם סטייל סאונד וביצים כמו דיק דייל, לינק ריי, ג'ים מסינה, המתופף ג'ין קרופה וכמובן צ'רלי מגירה ז"ל מחייה סצנת הסרף הישראלית.

עצמון: צרה היריעה כל מוזיקה עם אמירה ביצים ועוקץ.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

רועי: האלבום של להקת הסרף מקוויבק Les Jaguars, להקה מפחלצצת.

עצמון: "Rome" של Danger Mouse ו-Danielle Luppi

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

רועי: האלבום הראשון של מתי כספי.

עצמון: לא מוכן למחוק שום אלבום.

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

רועי :דיק דייל, בצלאל יונגרייז או אלביס שתהיה לי עילה לפרוש אחרי משהו.

עצמון: ברי סחרוף הגבר היחידי שאני חולם עליו בלילות.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

צאו מהמסכים ולכו לראות הופעות ,רוקנרול עדיין מניע את העולם.

הופעות קרובות
20.3 - השקת האלבום בפסטיבל סרף בתדר, תל אביב

הפוסט אינטרו 80 + בכורה: לס דינמיטס - סרף ים תיכוני הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/les-dynamites-intro/feed/ 0 8979
כנס Tel Aviv Volume 2018: השואו של וונדפפלייר http://www.listener.co.il/posts/tav-2018/ http://www.listener.co.il/posts/tav-2018/#respond Thu, 11 Jan 2018 17:53:54 +0000 http://www.listener.co.il/?p=8966 תל אביב אולי הוקמה על חולות, אבל היא רצה על מוזיקה אלקטרונית. אלפי קלאברים מבלים בעיר כל סופש במסיבות. יש […]

הפוסט כנס Tel Aviv Volume 2018: השואו של וונדפפלייר הופיע ראשון בהמאזין

]]>

תל אביב אולי הוקמה על חולות, אבל היא רצה על מוזיקה אלקטרונית. אלפי קלאברים מבלים בעיר כל סופש במסיבות. יש שלושה מועדוני טכנו פעילים (אלפבית, ברקפסט, הבלוק) שמביאים לפה די ג'יים מוכרים מחו"ל באופן שוטף, וזה רק קצה חוד המחט של הסצנה. לכן, זה הכי הגיוני שיתקיים אירוע כמו Tel Aviv Volume (בקצרה TAV) שכולל כנס על תעשיית המוזיקה האלקטרונית ומסיבות ברחבי העיר - חלקם בחינם, חלקם בתשלום או בכניסה עם צמיד הפסטיבל היקר משהו (771 ש"ח ומעלה).

זה הסיבוב השלישי של TAV והוא החל ביום רביעי 10.1 במרכז אדמונד דה רוטשילד. ציפיתי לראות שם הרבה אנשים: די ג'יים, יוצרים, מפיקים מוזיקליים, מפיקי מסיבות, יחצ"נים, בעלי מועדונים, ואולי אפילו קלאברים שרוצים לקבל הצצה מה קורה מאחורי עמדת הדי ג'יי. אך עם פתיחת הכנס היו בקהל אולי 20 איש, חלקם הגדול הפנליסטים עצמם. חבל, כי לפחות לפי הפתיחה הגיעו אורחים מכובדים לפנלים רלוונטיים שהתנהלו בצורה מקצועית פלוס סדנאות שנערכו במרתף. אני לא יודע כמה אנשים הוזמנו, אבל אלה שלא כנראה נרתעו ממחיר הרף הגבוה (990 ש"ח לכניסה לכנס ולמסיבות), מה שגם לא היתה אופציה לקנות כרטיס לכנס בלבד, וחבל שכך.

הכנס נפתח בפנל בשם "Women Power" בהנחיית עדי לב, די ג'יית הדראם אנד בייס האיקונית. הדעות היו מגוונות: מהדי ג'יית מיכל סר שטענה שיש מועדון גברי אקסקלוסיבי שמונע מנשים לנגן ועד הדי ג'יית עדי נוי שטענה שנשים יכולות ליצור לייבלים ולהרים קולקטיבים באותה מידה כמו הגברים. היתה הסכמה די גורפת שזה כבר לא קטע להיות די ג'יית לעומת די ג'יי, אלא שמודדים כל אומן לפי הכישרון שלו או שלה, ושמלכתחילה יש פחות מדי די ג'ייות בסצנה אם כי יש שיפור במגמה. בפנל הבא הדי ג'יי Christian Smith ומקים הלייבל Tronic הוסיף כי אחת מהסיבות שאין הרבה די ג'ייות זה בגלל שאין מספיק מודלים לחיקוי, אך גם זה משתנה עם די ג'יית העל Nina Kraviz והעלייה המטאורית של Amelie Lens.

פנל "Women Power": אין מספיק נשים בסצנה

לפי הפתיחה ומעבר על התוכניה של היום השני, חסרים בכנס כמה דברים. קודם כל, כפי שציינו כהערת אגב בחלק מהפנלים, הטכנו לגמרי שולט כרגע בתל אביב, אך לא היה אף פנל שהתמקד בנושא. היה אפשר לסקור את ההיסטוריה של הטכנו בעיר ובכלל, איך הגענו למצב הזה, איזה פעילות נעשית היום, והאם הגענו לשיא או שאנחנו עוד רחוקים ממנו. אבל יש עוד סגנונות אלקטרוניים. ביום השני הוקדשו גם שעה וחצי לטראנס, אבל מה עם האוס, הדראם אנד בייס שמתקמבק לאיטו, ובני הדודים המושמצים אך הפופולריים דאבסטפ ו-EDM? הייתי גם שמח לראות פנל של די ג'יים שמדברים על אומנות התקלוט: איפה הם מוצאים מוזיקה, איך הם בונים סטים, על הצלחות אדירות וכישלונות נוראיים שהיו להם - ולא היה מזיק גם פנל של יוצרים אלקטרוניים. ברור שאי אפשר לכסות את כל הנושאים האפשריים ביומיים, אבל כן אפשר ליצור איזון יותר נכון בין הצד העסקי של התעשייה לצד האומנותי. יש הרבה כישרון מקומי ומגיעים בסופש כמה וכמה אורחים מחו"ל ואני בטוח שהם היו שמחים לדבר ואולי זה היה אפילו מביא עוד קצת קהל לכנס.

מישהו אחד שכן הגיע וגנב את ההצגה הוא Renaat Vandepapeliere. הבלגי כסוף השיער הוא המקים של R&S Records, לייבל אלקטרוני אגדי שגילה אומנים כמו Aphex Twin, James Blake ו-Blawan. היו למעשה שני פנלים בהשתתפותו של וונדפפלייר בן ה-60, אך הוא ישב בקהל לאורך כל הכנס בקשב רב ודאג לזרוק הערות מדי פעם - למשל בפנל של סימת' בו הוא טען בתוקף כי מפיק יכול לעשות כסף בלי להופיע והכריז "באתי לא להסכים, שום דבר לא השתנה".

בפנל האחד על אחד עם וונדפפלייר הוא סיפר שהוא "לא רוצה הצלחה מסחרית - מהרגע שיש לך הצלחה מסחרית אתה נהיה לפרה" ושהוא לא מתעסק בכלל בצד העסקי של הלייבל, אלא מבלה 10-12 שעות ביום בחיפוש אחר מוזיקה חדשה. לדבריו, השגרה היומית שלו כוללת שיטוט בבנדקמפ איפה שהוא מוציא כ-50-60 יורו ביממה, והקשבה לכ-100 דמואים ששולחים לו (חוץ מאלה שמתחילים באומצה) - הוא אפילו מגיב לכל אחד מהאומנים באופן אישי. וונדפפלייר פשוט מרגיש את מי הוא רוצה להחתים ("זה כמו לראות אישה יפה - פאו!"), משועמם מהדי ג'יים שמנגנים בפסטיבלים ("כולם מנגנים את אותו החרא!") וחושב שסט של די ג'יי צריך להיות באורך של שש שעות לפחות ("תן להם להתנשק, תן להם לעשות אהבה על הרחבה").

בכלל, לדעתו "די ג'יי זה מישהו שחי ונושם מוזיקה … זה מישהו שמבין מוזיקה יותר טוב מהקהל, זה פריק, זה חנון". זה תיאור טוב לוונדפפלייר עצמו שמדג'ה סטים אקלקטיים (שישי הזה בבלוק) למשל עם מיילס דייוויס והביטלס ("אנשים מנשקים לי את הידיים אחרי הסטים"). הוא עלול להישמע כאליטיסט משוגע, וזה כנראה חלק מהחבילה, אך הכל לווה באנרגיה מתפרצת של מתבגר והרבה צחוק, עם גישה בלתי מתפשרת ותשוקה מדבקת למוזיקה. אפילו אישתו שואלת אותו מתי הוא יתחיל להתנהג בגילו, אך לפי וונדפפלייר של אתמול לא נראה שהוא יתחיל לשחק גולף בקרוב.

וונדפפלייר וסמית' חזרו שוב לפנל על לייבלים יחד עם Roland Leskar הגרמני מ-Get Physical Records והייצוג המקומי של DJ Zombie מ-Beat Boutique Records. המסר היה ברור: אין דרך אחת לנהל לייבל. וונדפפלייר מנהל את הלייבל שלו בכאוס מוחלט, מחפש מוזיקה חדשה באופן אקטיבי וטורח לשמוע דמואים; סמית' שומע דמואים בקצרה ונוטה לשלוח בחזרה ביקורת בונה; ולסקאר לא שומע דמואים בכלל, אלא מקבל המלצות מחברי הלייבל בלבד. הצטמררתי קצת מדבריו של לסקאר. הוא סיפר שהבינו בלייבל שלו שהמוזיקה שאופנתית היום היא זו שהיתה לפני 20 שנה, אז הוא מנסה להקדים את הטרנד ולהכווין מפיקים ליצור בדיוק מוזיקה כזו. אני מבין שלייבל צריך לשרוד ולהכניס כסף לקופה, אבל גישה כל כך שיטתית למוזיקה מוציאה את כל הכיף ולא מאפשרת חדשנות לעומת הגישה החמה של וונדפפלייר שמתבטאת בכל ההווייה שלו. אחרי הפנל אחד מחברי ניגש אליו ואמר שהוא אוהב את הלייבל שלו. וונדפפלייר חיבק אותו בהתלהבות ואמר "זה אתה!" וביקש שאצלם אותם ביחד כי הוא העדיף את זה מאשר סלפי. משם הוא המשיך הלאה לכיוון היציאה בקריאת "וודקה! וודקה! וודקה!".

הפוסט כנס Tel Aviv Volume 2018: השואו של וונדפפלייר הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/tav-2018/feed/ 0 8966
אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע" http://www.listener.co.il/posts/anna-haleta-interview/ http://www.listener.co.il/posts/anna-haleta-interview/#respond Tue, 09 Jan 2018 14:03:18 +0000 http://www.listener.co.il/?p=8956 "אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל […]

הפוסט אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע" הופיע ראשון בהמאזין

]]>

"אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.

השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

"יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

"לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

"שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

"גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

כן, הם ממש הצליחו.

"כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

"אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

זה אייטיז.

"כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

"אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

"אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

"לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

"אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

"לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

"זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

"לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

נגיד בטיסה?

"כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

"כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

"כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

"אני אוהבת את זה".

למה את אוהבת את זה?

"לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

"אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

אבל אין לך CDJ בבית.

"האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

איזה דברים קנית לאחרונה?

"וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

"כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

יותר אסיד?

"כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

"עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

איך את מגדירה בעצם טכנו?

"טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

"אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

"זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

"לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

"כן, בסדר, הבנו".

את אומרת שזה לא הכרחי?

"זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

הפוסט אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע" הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/anna-haleta-interview/feed/ 0 8956
כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן http://www.listener.co.il/posts/kan-indie/ http://www.listener.co.il/posts/kan-indie/#respond Tue, 09 Jan 2018 09:45:42 +0000 http://www.listener.co.il/?p=8950 הדיסוננס בין מוזיקה עצמאית לבין סדרה בתאגיד השידור הישראלי ניכר מלכתחילה. ובכל זאת, בהפתעה יפה, אחת מסדרות פתיחת השנה של […]

הפוסט כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן הופיע ראשון בהמאזין

]]>

הדיסוננס בין מוזיקה עצמאית לבין סדרה בתאגיד השידור הישראלי ניכר מלכתחילה. ובכל זאת, בהפתעה יפה, אחת מסדרות פתיחת השנה של התאגיד היא "כאן אינדי" - מיני-סדרה המבטיחה "תמונה ישראלית עשירה של גווני העשייה המוזיקלית המקומית". הסדרה מתכוונת לסקור את האינדי בפריפריה בארבעה-עשר פרקים של חמש עד שבע דקות, בהתעלמות מוחלטת מהמרכז - אולי כדי להוכיח נקודה? (זה לא ברור.) הדיון הגאוגרפי בכל הנוגע למוזיקה עצמאית דווקא טומן בחובו רעיונות מעניינים, וכך יוצא שסדרה כזו, שאף קרובה לפריים-טיים, עשויה להיות לא רק כלי מוצלח בדיון אלא גם פלטפורמה ראויה לאומנות שלא מסוגלת לפרוץ לשיח הגדול יותר.

לפני הכל, חשוב לזכור שלמרות שיש קשר בין מקום לבין המוזיקה הנוצרת בו, הוא לעולם אינו ישיר ומוחלט. בעידן הגלובליזציה-לאללה, אי אפשר לקשר בצורה אבסולוטית בין היצירה של אמן מסוים לבין המקום בו הוא התפתח, בעיקר במדינה כמו ישראל שבה תרבות מושתתת על קיבוץ גלויות כמעט אינסופי. הקולות והדעות, גם אלו האומנותיים וגם אלו שלא, מרובים מכדי שיוכלו לאפיין משהו מוחשי. דבר זה כבר חושף פגם אקסיומטי ב-"כאן אינדי" - הניסיון לחשוף תרבויות בפאתי ישראל שמהם העלימו עין לא חושף דבר אלא כמיהה למוזיקה שבאה רחוק רחוק מכאן.

השיר של להקת היללה, למשל, הוא שיר בריחה. "הדרורים של אי מריט אינם עוד, אז אמרו לי איפה החוף הקרוב ביותר שאליו נוכל ללכת", שר הסולן שוב ושוב בשפה זרה על עיירה אמריקאית שנמצאת אלפי קילומטרים מעין הוד. הניסיון ב-"כאן אינדי" להדגיש את הייחודיות שבפריפריה דווקא מדגיש את הסימביוזה שלה עם מה שמחוץ לה, ואיך שאין לה מה לעשות אלא להישען עליו. כמיהת האמריקנה של היללה לא רחוקה בבסיסה מזו המוצגת בפרק המרגש על משפחת אלייב, שבוער בכמיהה לטג'יקיסטן, אבל בטח ובטח שלא למקום מגוריהם ראשון לציון. בפרק של אלון עדר/קריית שמונה, עדר והרכבו מנגנים שיר שנפתח כהמנון מיאוס מתל אביב ומסתיים בקריאת כיסופים לקריית שמונה. זה רק הפרק השני, אבל הוא מתמצת בפשטות את מלוא הסדרה לנקודה אחת: איך היא תרה במעגלים סביב תל אביב, מתעמתת איתה כאילו הייתה שד דמוי-וולדמורט שאין לומר את שמו, אלא ששמו נאמר כל הזמן.

גם עולה השאלה: למה בכלל הסקירה הגאוגרפית? המעמד של תל אביב וירושלים (ואולי גם חיפה, בימים יפים) כמוקדי מוזיקה אלטרנטיבית הוא לא סוד. אין סיבה שלא להעריך אותן ולשמוח ביכולת לגור במדינה בה ישנם מוקדים כאלו בכלל. אבל כאן בחרו להתמקד בסביב, כמעט כאילו המוזיקאים הפריפריאליים היו האנדרדוגים של החטיבה. אם היו נותנים יותר זמן מסך לדמויות ולהלך הרוח, עשויה היתה להתבהר נקודה מהותית, אבל זה אינו המצב. אנחנו רואים הבלחים של מקומות ותרבויות, ורואים איך כל הבלח של סאבטקסט או רעיון יפה נופל בין הכיסאות. אין מקום לדיון בכל הנוגע למקומות המוצגים, ואלו מדורדרים לרקעים נטו ולהתהוות בהם בלבד. מה שיוצא בסוף מרגיש כמו גרסה בורגנית ל-"ביקור התזמורת", רק שבמקום שפמים וחצוצרות יש… שפמים וחצוצרות.

נראה שהסדרה הזו היא החלטה קלה. הרי חלק אינטגרלי במוזיקה עצמאית הוא המרחק הבסיסי מאור הזרקורים, וסדרת כמעט-פריים-טיים של קטעי וידאו בני חמש דקות לא מרגישה כמו מעשה מעודד אלא כמו פשרה, ניסיון לצאת ידי חובה אל מול תחום תרבותי שלא קשה לנדות אם רק כי אינו עוצמתי מספיק. לעתים אף נדמה שהסדרה יכלה להיות תוכנית רדיו. הויז'ואל לא מביע הרבה, אלא רק נותן איזו תחושה מופשטת שלא אומרת שום דבר באמת - כמו אצל אביב גדג', כשהצלם מסתובב סביב עץ ל-15 שניות וחוסם את רוב השוט - למה? (למה?). או, למשל, העובדה שרוב הפרקים נפתחים בשיר וממשיכים ברגעים מעטים של שיח, שלרוב לא נוגע לגאוגרפיה או למוזיקה עצמאית, אלא לחרגולים ושטויות אחרות.

ניכר שקטעי הוידאו לא מלוטשים, ושהעימות עם סוגיית המיקום/אמנות כמעט ולא קיים, אבל במזל, זה לא גורע מהיופי והכנות שבמוזיקה. אילוץ השיר הבודד שבא בסדרות כמו "כאן אינדי" או סדרת הקטעים של אינדי סיטי (שבוימו שתיהן בידי בטינה פיינשטיין) תמיד היה לטעמי - המחויבות הזו של האמן לתחם את עצמו ליצירה אחת; מין הזדמנות בודדה להעביר מסר מסוים. המסרים שנבחרו בסדרה הזו מעולים ומהוקצעים: אביב גדג' יודע את רזי הקיום; איה זהבי פייגלין שרה בדחיפות נוקבת (ו-"דחיפות" זו אחת המילים היפות שאפשר לייחס לאמן); משפחת אלייב בוערים בתשוקה עמוקה ושונה מכל התשוקות שהכרתי קודם.

ישנם גם רגעים נדירים בהם המדיום ומגבלת הזמן לא מהווים מכשול אלא אמצעי - למשל, בפרק שמתמקד ב-"ארובות של חדרה". הם מתבררים כאיקונין ורתע-ילדות עבור איה זהבי פייגלין, שבו התיעוש הקיצוני של העיר מהדהד בה. בעיני פייגלין, המשאבים החומריים של עיר הארובות לא רחוקים מהמשאבים שלה כיוצרת. זה מורגש בשיר, זה מורגש בה וזה עובד בפחות מחמש דקות. ככה יוצא ש-"כאן אינדי" חגה סביב הרבה רעיונות מעניינים ומהותיים לשיח האלטרנטיבי, אבל לרוב לא נותנת מקום למחשבה. לעתים הסדרה מפספסת את המטרה, ולעתים רחוקות יותר פוגעת. חבל שהפגיעות האלו - המוזיקה הטובה, למשל - נוחתות במרכזן של מטרות רחוקות ושונות לגמרי.

הפוסט כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן הופיע ראשון בהמאזין

]]>
http://www.listener.co.il/posts/kan-indie/feed/ 0 8950
אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר http://www.listener.co.il/posts/monad-intro/ Sun, 07 Jan 2018 17:19:53 +0000 http://www.listener.co.il/?p=8943 ניסיון השנים מוכיח שהמוזיקה שאני נמשך אליה מסתובבת סביב הקו המטושטש שבין החדש למוכר. Monad מהלך בדיוק על אותו הגבול […]

הפוסט אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר הופיע ראשון בהמאזין

]]>

ניסיון השנים מוכיח שהמוזיקה שאני נמשך אליה מסתובבת סביב הקו המטושטש שבין החדש למוכר. Monad מהלך בדיוק על אותו הגבול בשיר "Sun Song", כשמהצד הידוע יש ריפים וקטעי תופים שהזכירו לי את "Airbag" של רדיוהד, ובאזורי הסְפָר המוזיקלי הוא מצרף שכבות של צלילים פסיכדליים עשירים על מה שנשמע כמו סינת'ים וטנפורה הודית.

1. מי אתה?

אני אֶשְׁחָר. נוסע מתמיד. מקליט ויוצר תחת הכותרת Monad ובאביב הקרוב משחרר EP ראשון של הפרויקט.

2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

לפני כשלוש שנים חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי בתנועה, והתמקמתי בעמק חפר. מאוד רציתי להקים להקה סביב החומרים שהיו לי באותו זמן. אספתי מוזיקאים, התחלנו לעשות חזרות וזה פשוט לא המריא. אנשים התחלפו, הזמן המשיך להתקדם, ועדיין לא הצלחתי לגרום לזה לקרות כמו שרציתי. בחורף האחרון, אחרי כמעט שנתיים של ניסיונות להקים להקה, פשוט אמרתי 'פאק איט. אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד', והחלטתי לעשות הכל בעצמי. ידעתי מעט מאוד על טכניקות הקלטה והפקה. התחלתי לאסוף ציוד ממקומות שונים - מקלדות ישנות, מכשירי הקלטה שבורים וכלי נגינה ישנים שתיקנתי במלחם ומברגים על השטיח בסלון. התחלתי לכתוב, להקליט ולהתנסות באולפן ה-"זמני" (עכשיו כבר לא כל כך) שהקמתי בסלון, ומתוך הרעיונות האלו התחילה להתגבש צורה. לפני כמה חודשים סיימתי להקליט את האלבום הראשון של הפרוייקט.

3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

לתת תוויות לדברים זה עניין חמקמק. אולי Retro-Fututrism יכול להתאים.

4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

האמת שלא אני חשבתי עליו אלא איתמר - שמנגן תופים באלבום (ובהופעה ובחיים בכלל). Monad הוא מושג ששאול מהפילוסוף הגרמני לייבניץ, ובין השאר מבטא ניסיון ליישב מתחים שבין בדידות לשותפות, בין ריבוי אינסופי ואחדות מוחלטת. וגם יש לזה צליל נעים.

5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

להצליח לצייר לאנשים אחרים תמונה דרך צליל. אני מאוד אוהב מוזיקה ששואבת אותך פנימה. את התחושה של לשים אזניות, לתת למוזיקה לבלוע אותך לחלוטין, ולצאת בקצה השני.

6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

ישן.

7. ממה אתה מושפע?

בכל פעם ממשהו אחר. הרבה פעמים שיר יתחיל מכך שאשמע סאונד מסוים שידליק אותי, והמוח שלי ישר ינסה למקם אותו בהקשר אחר לגמרי מההקשר המקורי שלו. זה יכול להיות כל דבר: סאונד תופים בקטע היפ-הופ ששמעתי, אפקט גיטרה בהקלטת ג'אז מהאייטיז, או מקטע בס בשיר Fאנק. מה שיקרה הוא כזה: אחשוב 'איזה סאונד מגניב!', ועם הסאונד הזה יהיו לי בראש משהו כמו ארבעים שניות של שיר שלם - בס, תופים, מקלדות, הכל - ואז אקליט אותם מהר לפני שאשכח ומשם אתקדם. לפעמים בזה זה נעצר. לא תאמין כמה שירים של דקה יש לי על המחשב.

8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

"Bitches Brew" של מיילס דיוויס. זה אלבום הג'אז הראשון ששמעתי! וגם הראשון שקניתי. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגישה לפחות כמו נסיעה למאדים.

9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

למה שאעשה דבר כזה?

10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

יש הרבה, קשה לבחור. הייתי אומר ש-Unknown Mortal Orchestra אם יבואו שוב לארץ, וארמון שכבר כאן וכותבים שירים יפים.

11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

תאכלו הרבה ירקות.

אי פי הבכורה של Monad יצא באביב 18'

הפוסט אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר הופיע ראשון בהמאזין

]]>
8943