Search Results for “ירונה כספי”

  • 2010 - השנה שבה המוזיקה מתה

    נובמבר. חודש אחד לפני הסוף. כמו כל שנה, מחכה לנו אורגיה של סיכומים ורשימות המיטב ממש בקרוב, זה די כיף בעירבון מוגבל. אני יודע, נשארו עוד חודשיים, שישית או 16.666667% מכלל השנה, אז למה למהר ולשפוט. אבל יש לי איזה גירוד בעורף שלא מרפה, תחושה סמויה של מועקה לגבי השנה שהיתה. והתחושה היא ששנת 2010 היתה מחורבנת במוזיקה.

    כמו שאמרו כל שנה בעשר השנים האחרונות, עושים היום יותר מוזיקה יותר מגוונת מאי פעם. אני אומר אז מה. אז יש לנו כל מיני סוכריות קופצות בכל מיני טעמים שנגמרות תוך שתי דקות ומשאירות טעם לוואי בפה. אני רוצה איכות. אני רוצה משהו גדול, משהו שווה שיחזיק מעמד, שיטיל פצצת אטום בראש ובלב שלי, שיהיה מטורף, שיתקע בריפיט. אבל אני מלקק את האצבע, מרים אותה לאוויר, ולא מרגיש שום רוח שנושבת לשום כיוון.

    מה למשל עם משמעות? האם נתקלתם ביצירות מוזיקליות משמעותיות בשנה האחרונה? בעודי חוזר לשמוע את החומרים המוקדמים של המניק סטריט פריצ'רז (שהוציאו לצערי אלבום מאוד בינוני השנה) ורואה כמה התלהבות, מסירות, ומסר היו להם, אני לא מסוגל לחשוב על אף אחד שמדמם ככה היום. ואז המניקס היו סתם להקה אחת בין רבים.

    ומה לגבי יצירתיות? שמעתם מוזיקה יצירתית שיצאה בשנה האחרונה? איזשהו צליל חדש בשכונה שטרם בקע מהרמקולים שלנו? למעט קומץ מקרים יוצאים מן הכלל, וגם זה אחרי שנהייתי לארג', קשה לי לחשוב אם יצא בכלל משהו יצירתי השנה. המשכנו לקבל עוד הדהודים של פוסט אייטיז, אינדי שמינדי, אפילו הפוסט רוק המשיך למחזר. בעצם קיבלנו המשך ישיר של כל העשור הקודם רק עם פחות שירים טובים. יש שאומרים שחידושים מוזיקליים באים בדרך כלל יד ביד עם חידושים טכנולוגיים במוזיקה (הקלטה בערוצים, הגיטרה החשמלית, הסינתיסייזר, הסמפלר, וכו'). אם כך מקווה שאיזה סטארטאפ עובד על זה. ולא, טוויטר הוא לא טכנולוגיה מוזיקלית.

    ליידי גאגא

    עזבו יצירתיות. מה עם מוזיקה מרגשת? אולי נהייתי בן 30 ואיבדתי את היכולת להתרגש? לא נראה לי, כי יש מוזיקה משנים קודמות שבכל זאת מרגשת אותי. אז אפילו מוזיקה מרגשת בקושי יצאה השנה. גם אם נהיה סובייקטיבים, כמה אלבומים או אפילו שירים ריגשו אתכם השנה? אצלי מעט מאוד.

    יש נקודת אור אחת בשנה הזאת, והיא המוזיקה הישראלית. מן הסתם לא הזבל ששומעים בגלגלצ וערוץ 24, אלא מה שקורה בשוליים. בשוליים השנה לא מעט להקות מקומיות הוציאו אלבומים מעולים ברמה מאוד גבוהה והתעלו על עמיתיהם מעבר לים. אני מדבר על אמנים כמו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר, קיצו, ירונה כספי, אלקטרה, בום פם, קין והבל 90210, תעני אסתר, ועוד. עם מעט מאוד עזרה, בלי תמיכה של הרדיו והעיתונות המיינסטרימית, ועם קומץ של קהל בהופעות, משהו טוב קורה פה.

    חבל שזה לא המצב בעולם, יותר נכון, בבריטניה ואמריקה משם מגיעה רוב התוצרת שאנחנו שומעים. השנה התוצרת הגיעה באיכות נמוכה. התחלתי לקבל את ההרגשה המצמררת שאולי המוזיקה, או לפחות המוזיקה הקלה כפי שאנו מכירים אותה, מתה. שאשכרה עשו, שרו, ונגנו את הכל. שאין מה לרגש ומה לחדש. שהאלבום היחיד שאנשים חופרים עליו בלי סוף, הוא החדש של ארקייד פייר. אני לא אוהב אותם, אבל הם בהחלט הזיזו משהו אצל מאזיני העולם. אבל זה הכל? רק הם?

    כשמסתכלים על מדד חיצוני כמו האלבומים הכי מהוללים לשנת 2010 על פי מטהקריטיק, שבעצם מודד ציונים על פי ביקורות ברשת, המצב נראה עוד יותר עגום. במקום הראשון עם 100 עגול וחנוני, שחרור מחודש ל-Exile On Main Street של האבנים המתגלגלות, אלבום שיצא במקור בשנת 72. שאקירה, להפתעתי, במקום השני, ובמקום השלישי עוד שחרור מחודש, הפעם ל-Raw Power של איגי פופ והסטוג'ס מ-73. על פי המבקרים, שניים משלושת האלבומים הטובים של השנה לא באמת יצאו השנה, ואני בספק אם השלישי יזכר כמאסטרפיס בחלוף השנים.

    אני מקווה שהתחושה שלי כוזבת. או שתגיע סוף השנה ותבעבע המון מוזיקה אדירה בין החרכים שפשוט פספסתי. או שברגע זה מתבשל משהו שובב באיזה מרתף באיזה פרבר נשכח, שכמה נועזים הולכים לשבור את הכלים ולהפוך את הפרמידה. אבל בזמנים מתירנים, מלאי אפשרויות, וחסרי כל גבול כמו היום, במה כבר אפשר למרוד? מה אפשר לחדש? איך אפשר לרגש? לליידי גאגא התשובה.

  • חם חם חם

    קיץ. הרבה שמש, מונדיאל אחד שעבר, ולא מי יודע מה הרבה מוזיקה. כלומר כל הזמן יוצאת מוזיקה חדשה אי שם מעבר לים, אבל שום דבר לא נדבק לאוזן כמו שהלחות יודעת להדבק. בניגוד לקיצים קודמים, פשוט אין לי סאונדטרק מוגדר לקיץ הזה.

    אממה, דווקא בגזרה הישראלית העניינים לוהטים כמו חול על החוף בטמפרטורות מופרזות עם אלבומים שיצאו ו/או שעומדים לצאת שאפילו מעפילים בקלות על מאות האלבומים שיוצאים להם בגולה. לא יצא לי עדיין לשמוע את האלבומים פר סה, אבל אני ממש מצפה לכך בכיליון אוזניים בתקווה שסוף כל סוף יהיה משהו לשמוע.

    קין והבל 90210 - מסע הכזבים של קין והבל

    קין והבל 90210 בפעולה, צולם על ידי איתי סקלי

    בשנת 2008 הם היו בין הזוכים האולי מאושרים בקורנות להופעות הבנותזונה של השנה (איזה פאשלה, שכחתי להמשיך את זה בשנת 2009), ומאז אני מחכה לשמוע את הרפש הנא שלהם גם על גבי פס ההקלטה הוירטואלי. שנתיים לאחר מכן איכשהו כל הכאוס, החירפון, והאקסטזה שהם קין והבל 90210 הצליחו להתלכד אל תוך אלבום מוקלט. אני מאוד שמח, כי ההרכב הזה היה כל כך נפיץ עד כדי כך שחשבתי שיתפוצץ ויעלם מהשטח.

    אם לשפוט לפי השירים ששמעתי ברדיו זה חתיכת אלבום מופת של רוק ישראלי, וכשאני אומר את זה אני מתכוון לכך שסוף כל סוף יש פאקינג רוק ישראלי, ולא כל השיט הרכרוכי, השבלוני, והצפוי הזה שמתהדר לשווא בשם הז'אנר. אני לא מצפה לפחות מיריקות, צחוקים, וריפים ב-7/8 מהפאוור טריו העצבני הזה שצריך לשמוע בווליום של 11.

    ירונה כספי - אגו

    ירונה כספי כפי שהיתה ב-2008, צולם על ידי יפעת ורצ'יק

    את שמה של ירונה כספי ראיתי לראשונה בשרת העיוור. לא חקרתי את זה, חשבתי שזו עוד איזה סינגר סונגרייטרית ישראלית שפשוט לא תעניין אותי. למזלי לאון פלדמן הביא אותה לאחד מערבי הלכלוך באוזן המשובחים שלו, ואני עמדתי שם עם פה פעור. הנה עמדה בפני יוצרת בועטת, צועקת, עם יד יציבה על הגיטרה וגרון שמנקז החוצה לב מדמם. התדיינתי פעם עם ידידה מי היא פי ג'יי הארווי הישראלית, ואם בילי לוי היא אולי פי ג'יי בלוק הרוקנרול השחרחר והסקסי, ירונה כספי היא הפי ג'יי במוזיקה ובנשמה.

    כל כך התרשמתי מההופעה שלה וכל כך לא היה לי מושג מי זאת ירונה כספי (שנגנה בין היתר עם ערן צור), שאחרי ההופעה פשוט הצעתי לנגן בשבילה באס. למרות שהייתי נובאדי מוחלט היא הזמינה אותי לנגן, ולמרות שהייתי רחוק מהרמה המוזיקלית שהיא בטח רגילה אליה היא החמיאה לי ובכלל היתה מאוד מעניינת.

    כך או כך, אחרי 2 אלבומים טובים גם הם, כנראה עכשיו בא המאסטרפיס שלה שאמור להיות עוד יותר מחוספס ומגוון ופשוט פאקינג טוב. אז תזכרו שירונה כספי זה לא עוד איזה סינגר סונגרייטר רדומה, ירונה כספי זה פי ג'יי הארווי הישראלית ומעבר לכך. הופעה חשמלית ב-28 ביולי בלבונטין 7.

    פלישת חוטפי הגופות + אד טרנר והדנילוף סנטר

    בן טברסקי מפלישת חוטפי הגופות בפוזה אופיינת

    קיבצתי אותם יחדיו משתי סיבות. קודם כל כי המתופף המוכשר של שתי הלהקות, כמו קלארק קנט וסופרמן, הוא אותו האדם, אורי רנרט. ושנית כל כי שתי הלהקות משיקות אלבום בהופעת השקה גב אל גב ב-31 ביולי בלבונטין 7.

    אז על הפאוור טריו שעושים ארט-Fאנק-Pאנק-ניוז-גרוב קראתם כבר בתחילת השנה כשהם פשוט העיפו אותי, ואני מת לשמוע את האלבום. את פלישת חוטפי הגופות אולי אתם זוכרים גם כן מפרסי קורנות להופעות הבנותזונה של שנת 2008 שהם קיבלו על האנרגיה הלא נורמלית שהם הפגינו בזמנו בפטיפון, במיוחד סולנם הבלתי נלאה, בן טברסקי.

    מה שלא יאמן זה שמאז רמת האנרגיה בהופעות שלהם רק עלתה. אם יש להקות שמתיאשות שלא בא קהל או כל מיני תירוצים אחרים ונעלמות להן, פלישת חוטפי הגופות לא סופרים את זה. גם אם יש 5 אנשים בקהל תראו אותם נותנים את כל מה שיש עד שלא נשאר כלום, ואז עוד קצת. האנרגיה ויכולת הנגינה המהירה והמדויקת שהם מפגינים בהופעות מבישה את רוב הלהקות בארץ, והם רק משתבחים עם השנים.

    עכשיו כשיצא האלבום הם יקבלו הזדמנות להוכיח שהם יודעים לעשות מוזיקה ושהם להקת הארדקור Pאנק מעולה אפילו בסקאלה גלובאלית. גם הם אגב, כמו קין והבל, שרים בעברית ונותנים למונח "רוק ישראלי" את המשמעות שהוא ראוי לקבל, רוק!!!

    נ.ב. לתוהים מדוע אני לא כותב בבלוג לאחרונה, מדובר בסיבה הסטנדרטית של היותי עסוק מאוד ועם מעט השראה.