לונדון קולינג: ראיון עם שחר ברטשטיין ממונוקרייב

שחר ובנו ריבר עם לורנה_בי בלונדון

אם יש הרגשה שהחיים בארץ הולכים ונהיים קשים, למוזיקאי המצוי הם היו בלתי אפשריים מאז ומתמיד. לא ברור איך אפשר להתקיים פה מהמוזיקה שלך בעזרת דייג'וב בינוני עם אפס תמיכה ממסדית, שפע של הוצאות, מלא תחרות ומעט קהל. תמיד חשבתי שעדיף למוזיקאים לשכתב את החומר לאנגלית ולנסוע לטור בחו"ל. הסתבר שטעיתי.

גיליתי את הטעות שלי בארוחת צהריים עם חברי שחר "שון" ברטשטיין, האב המייסד של חברת ההפקות המופלאה מונוקרייב (גילוי נאות - אני חבר של כל חברי מונוקרייב). הוא חי בלונדון וייבא לפה בין היתר את Jose Gonzalez, Mudhoney, ו-Zero 7. בכיוון ההפוך הוא עזר לייצא ללונדון את הקולקטיב, לורנה בי, גבע אלון, ואת עודד כפרי.

הזמנתי את שחר לשיחה וסושי לכבוד חזרתו ארצה מלונדון. כמובן שדיברנו על מוזיקה. לאור המעורבות שלו בתעשייה והעבודה עם אמנים, שאלתי אם יש לו טיפים ללהקות שרוצות להופיע בחו"ל. כמעט נחנקתי ממאקי כשהוא אמר "כן - אל תעשו את זה". שאלתי למה, אבל הוא לא רצה להכנס לעניין באותו הרגע. סקרן ועם השראה לפוסט, הזמנתי אותו לראיון כמה שבועות לאחר מכן.

בפעם הקודמת כשנפגשנו ושאלתי אותך מה אתה ממליץ ללהקות ישראליות שרוצות להופיע בחו"ל, המלצת שהם לא יעשו את זה.

"לא מדויק. שאלתי מה המטרה מאחורי להופיע בחו"ל. זה לא שאני חושב שיש רף מסוים ואני אמור להגיד אם כן או לא, רציתי לחסוך להם את הכסף בעיקר ואולי עוגמת נפש. לכל הפחות להציב מולם את כל הדברים שהם לא רואים כי הם מסונוורים מהרעיון של להופיע בחו"ל ואולי הם יהיו על איזה במה בלונדון.

"אם אנשים אמרו לי תשמע אנחנו רוצים להופיע בלונדון כי נלך לחברות תקליטים ונדבר עם כל מיני פרומוטרים, אני אומר להם חבל על הכסף והזמן כי זה לא יקרה. בביקור אחד בלונדון להקה שאף אחד לא מכיר תופיע בערב של 4 להקות ויש סיכוי שתופיעו מול 20 איש. רוב המקומות בונים על זה שתביאו את האנשים שלכם ויש לפעמים מינימום. אתם עלולים למצוא את עצמכם משלמים בשביל להופיע מול אף אחד כי לא הבאתם אף אחד.

"סקאוטים של להקות לא באמת הולכים למקומות האלו. הם הולכים למקומות יותר מבוססים ללהקות שיש להם איזשהו רקורד ו-following, שזו לא ההופעה הראשונה שלהם בלונדון. אנשים מהליקון לא מחפשים את הדבר הבא בצוזמן. מחפשים את מי שיופיע ויצבור קהל מעריצים והד מסוים.

"להקות שכן באו, סתם בשביל להופיע, ברגע שהם כיילו את הציפיות שלהם נכון היה ממש כיף. זה חיזק את הדבק אנושי למרות שזו הוצאה גדולה של כסף ולתזז בלונדון כשאתה גם ככה לא מכיר את העיר. מה יותר כיף מגם להיות בלונדון וגם להופיע על במה? גם היתה התפכחות מסוימת וגם אלמנט גדול של הנאה. כולם אחרי הביקור הראשון לא באו לביקור שני בלי ידיעה ברורה של now what? כי להוציא כזו כמות של כסף בשביל הנסיון של פעם אחת להיות על במה בארץ זרה זה לא כלכלי, לא הגיוני, ולא מומלץ."

אמנים ששומעים את העצות האלה ואומרים "אני שר באנגלית ובפנטזיה הכי גדולה שלי אני יכול למלא את הבארבי, אבל בלונדון, ברלין, או אמסטרדם יש לי יותר קהל", מה הם אמורים לעשות?

"אני רואה 2 מודלים להצלחה בחו"ל. אם תסתכל על להקה ישראלית שהצליחה בחו"ל, בסיס הפעילות המוזיקלית שלהם היה יותר בחו"ל . זה מה שאני ממליץ לכל מוזיקאי – אתה רוצה להצליח בחו"ל? תיצור בחו"ל. תבחר את השוק שמתאים לך מבחינה כלכלית, איפה יש לך יותר קשרים, איזה ארץ נעימה לך יותר בטמפרטורות. אבל אני ממליץ שזה יהיה או ארה"ב או אנגליה או גרמניה ואולי צרפת. בכל השאר אין כסף ואין שוק מוזיקלי.

"המודל השני זה להיות גדול מספיק בארץ שלך בשביל לעורר הדים גם בחו"ל. אם יש לך אלבום מדהים אחד הדברים הראשונים שישאל כל נציג של לייבל או פרומוטר זה how are you doing in your country. כמה אלבומים יש לך? כמה אתה מוכר? כמה הופעות? באיזה גודל? לנסות להעריך את השוק כי זה המדד הראשון מי אתה ומה אתה. כשאסף אבידן מגיע לחו"ל הוא לא סתם מגיע לחו"ל רק בגלל שהוא סנסציה. גם כשגבע אלון מגיע לחו"ל זה אחרי הרבה עבודה. כי יש לך את הבסיס בארץ בשביל להיות מסוגל לעשות את הדברים האלה ולעשות long term plan".

אתה חושב שהגויים מתייחסים אחרת ללהקות ישראלות או שמבחינתם הם מוזיקאים כמו כולם?

"לאף אחד לא אכפת שאתה מישראל. באנגליה ספציפית יש סנוביזם מאוד גדול לכל מה שלא בא מאנגליה. עד בערך המניק סטריט פריצ'רס צחקו אפילו על כל מה שבא מסקוטלנד ומוויילס. באירופה הם יותר פתוחים לדברים זרים. אבל בבסיס לא היה אכפת. לורנה בי, אף אחד לא שאל מאיפה הם. ראו בחורה סקסית שרה מדהים, והלהקה וואו איזה כיף, ובאו ודיברו איתם. שאלו 'מאיפה אתם? אה מישראל? אה קול'. זה לא 'ah wow', וזה לא 'oh no' זה 'who gives a shit'. יכולת להגיד שאתה מגיברלטר באותה מידה.

"מצד שני אתה לא יכול להגיד הלהקה היא מישראל כי זה לא מייצר ציפייה מסוימת או branding. תגיד שלהקה היא מאיסלנד - אוטומטית עולה עולם רפרנסים שלם. להגיד אני מישראל זה לא אומר כלום. הקונטציות לא בהכרח חיוביות ולכן אני לא רואה ערך בלעשות את זה. אלא אם כן זה מוזיקה יהודית כמו עידן רייכל ובלקן ביט בוקס וזה האישיו - שאתה מחפש להפיץ עצמך בקהילות יותר יהודיות. אבל לא על זה אנחנו מדברים".

איך זה היה למשל בשביל הקולקטיב כשהם באו ללונדון והיו nobodies מוחלטים שצריכים להוכיח את עצמם?

"הם חיו שם חצי שנה. נגנו בכל חור וקרן רחוב והיה להם משטר לא יאומן של חזרות וכתיבה. אני נשמע כאילו שאני מצטט כתבת פרומו. באתי אליהם הביתה ואני זוכר שהיה שלט על הקיר עם מרקר, עם תוכניות לראשון-שני-שלישי, תורנות אוכל, תורנות חזרות, וכו'. החבר'ה עובדים כמו מכונה משומנת והבית היה נקי. תמיד היו שם כלי נגינה זרוקים. תמיד שניים היו מנגנים ושניים היו מבשלים. הם באו לעבוד.

"כנ"ל לורנה בי. הם היו פעם אחת, נהנו מאוד, והבינו שהם צריכים לעבור לשם. עברו לשלושה חודשים וקרו להם הרבה מאוד דברים. הם הופיעו, יצרו קשרים עם אנשים, לייבלים, פרומוטרים מקומיים. היום בזכות מה שהם עשו עדי מופיעה ב-Vice ומקבלת חשיפה נהדרת לדברים שלה. הם חזרו לארץ אחרי 3 חודשים והבינו שהם יוכלו להופיע פעם בשבוע איפשהו. אבל השהות בלונדון יקרה מדי כי לא היה להם את הויזות הנכונות. הגענו לנקודה מסוימת שהקשרים ימשיכו לעבוד בשבילם ואם הם יצטרכו הם יחזרו להופיע. הם נפרדו אחרי שהם חזרו לארץ ועדי דווקא כן המשיכה את זה. זה מודל מעולה.

אתה זוכר נקודות מפנה בשביל הקולקטיב או לורנה בי, למשל אירוע שהם נתקלו במישהו בכיר בטעות ושינה את המזל שלהם?

"זה עדיין work in progress. לא היה משהו אחד. את אסף אבידן מישהו בא ולקח אותו תחת חסותו והרים אותו על טיל. לקולקטיב ולורנה בי אין אירוע אחד. לקולקטיב קורים כל מיני דברים. פעם זה פסטיבל שרוצה אותם, פעם showcase, למשל South by South West. גם אז צריך לתפור טור מסביב לזה ולהצדיק את זה כלכלית.

"אחד הדברים שהכי עזר לאמנים בארץ זה אירועי חשיפה שיש פה בשנים האחרונות. היו ערימה של בלוגים שהביא אירגון יח"צ לישראל. היה מאוד מתוקשר גם כשהם עזבו. פגשתי את אחד מהבלוגרים האלה במקרה בפסטיבל מוזיקה באנגליה. התכתבתי איתו במיילים וזיהיתי את הפרצוף שלו מראיונות שהיו בארץ. אמרתי לו 'אתה לורנס? אני שון מהקולקטיב'. עיניו קרנו וזרחו והוא דיבר בהתלהבות. הוא כתב מה-NME. ככה זה עובד, זה הקשרים.

"מאחורי כל להקה ישראלית שהצליחה בחו"ל עומד מישהו שעוזר להם. מאחורי גבע אלון יש את כרמי שעובד ימים ולילות בשבילו גם בארץ וגם בחו"ל. גם החבר'ה של לב גרופ מדיה עובדים איתו צמוד. מאחורי אסף אבידן יש את רועי אבידן ואבישר סביר. זה תמיד מערך של אנשים שעובד. מוזיקאים בעצמם לא יכולים לעשות את זה. אתה לא יכול לשבת בבית ולכתוב מיילים, זה לא יגיע למישהו. זה יגיע מאנשים שעושים את זה עבורך. הם לא בהכרח יותר מוכשרים ממך, אבל יש להם את הפנאי לזה. שום דבר לא מובטח כמובן, לפעמים זה קורה, לפעמים זה לא קורה".

איך מוצאים אנשים כאלה? זו מקריות מוחלטת או שיש דרך להגיע אליהם?

"בארץ קל לזהות את האנשים שפועלים, אבל אף אחד לא נולד עם זה. אני לא ידעתי שום דבר שקשור למוזיקה. גרתי בלונדון ואהבתי ללכת להופעות. That’s what made me qualified. וקצת קומון סנס וקשר וחצי שיצרתי שם דרך חברים משותפים. אתה פשוט עושה את זה. בארץ יחסית קל לעשות את זה. אני רואה כל הזמן שמות חדשים שצצים.

"אם תעסוק בזה ותמשיך לעסוק בזה, אחרי 10 או 15 שנה של נסיון תהפוך ליחצ"ן הכי גדול. אם תצליח לשרוד כלכלית או תהיה לך בערה פנימית לעשות את זה, זה משהו אחר, אבל בסוף זה אפשרי. אין בית ספר לזה. אפשר ללמוד, לעבוד ליד או עם מישהו שעושה את זה ולעשות ניסוי וטעיה".

למרות שזה עוזר להתחבר לאנשי התעשייה, כשהגעת ללונדון לא היו לך קשרים בכלל ועדיין הצלחת לקבוע הופעות ולעזור ללהקות. איך עשית את זה?

"עבודת רגליים. אחד מהתוצרי הלוואי של ללכת להרבה הופעות כמו שהלכתי בלונדון זה שאתה מכיר את כל מועדוני ההופעות בלונדון. בין מקומות ענק שמופיעות בהם להקות אדירות לבין חורי תחת שמופיעה איזה להקה שבאה מניו יורק שרק אתה ועוד 50 אנשים מכירים. אני גם מכיר הרבה מוזיקאים בלונדון, ישראלים ולא ישראלים. שאלתי אותם איך עושים את זה. לא בשבילי, בשביל חברים שרוצים לבוא להופיע.

"עבודת רגליים זה להפגש עם השגרירות באנגליה, וה-Jewish Community Center. ולהתחיל להכיר - נטוורקינג - מי פועל בתחום, מי מעניין אותו, איך אפשר להביא, אם אני מביא אמן האם אני יכול להביא אותו לקהילות יהודיות לעשות איתו כסף גם אם הוא לא שר בעברית 'הבה נגילה'. להבין איזה פסטיבלים יש, למפות אותם, איזה קטנים, איזה גדולים, לאיזה יש אפליקציה ישירה ללהקות ואיזה עובדים רק עם פרומוטרים, ועם איזה בוקינג אייג'נסי.

"כשהבאנו (מונוקרייב -ע.ש.) להקות לארץ יצרנו קשרים עם חברות בוקינג מאוד גדולות של חוזה גונזלס ו-Zero 7. שאלתי אותם, ביקשתי הפניות, ניסיתי לעניין אותם. רק עבודת רגליים. אף אחד לא מכיר אותי בתעשיית המוזיקה בלונדון. אני דג רקק. אבל בשביל האמנים שהתעסקתי איתם זה עזר להם מאוד".

עמדנו לסיים את הראיון. שחר נראה מרוקן מכל הידע המרתק שנשפך החוצה, והחיים החלו להתערב בחזרה דרך צלצולי הנייד. למרות שערכנו את הראיון כמה שבועות לפני התעוררות המחאה והזעם על התקציב, שחר נזכר בחוסר התמיכה הממשלתית במוזיקאים בארץ.

"אני חושב שאמנים ישראלים יוכלו להצליח בחו"ל הרבה יותר בקלות אם תהיה להם תמיכה של המדינה. אני רואה מה מדינות אחרות עושות - קנדה, נורווגיה, דנמרק. בגלל שהממשלה החליטה שיש אחלה ג'אז דני - קדימה ללונדון. אני רואה כל הזמן את הלוגואים שלהם: 'באדיבות ממשלת דנמרק'.

"התמיכה צריכה להיות ברמת ה-development. לבוא ממקום מוכוון. יש לנו מוזיקה טובה באנגלית - בוא נייצא אותה. לא להגיד יש משהו שתפס בעולם אז בוא נדביק עליו את דגל ישראל. תנו להם את הכסף עכשיו ואחר כך הם יגידו בגאווה 'כן, שגרירות לונדון ליוותה אותי לאורך כל הדרך'. הקולקטיב הגיעו לגלסטנברי בגלל נספח התרבות? כלום. עם כל הרצון הטוב שלהם כל הסכום הגדול בפאונדים ודולרים שקיבלנו מצטמצם ב-one big zero.

"אף אחד במשרד החוץ לא מבין בזה. זה אנשים שיש להם תקציב ויעשו כמו ועדת קישוט. הם הפנו אלי שאלות מגוכחות: 'תקשיב, יש פרויקט של יזהר אשדות שעושה מוזיקה אירית ורוצים להביא אותו לפה'. ניסיתי לשמור על ארשת פנים רצינית ואמרתי: 'אתם חושבים שיהיה אטרקטיבי להביא מוזיקה אירית מישראל למדינה שאירלנד היא חלק מהממלכה שלה?' הם רוכבים על אותם תפוזים, על אותה בת שבע. אין אף אמן אחד שהגיע לאן שהגיע בגלל שהמדינה נתנה לו את הפוש. אני מקווה שזה ישתנה".