תנו לנגן בשקט

הלכתי לנגן עם חברים ביום שבת בחדר החזרות על שם ז'אן ז'אק. זה היה יום לפני עליית המע"מ. חשבתי שכבר התעללו מספיק באוכלוסיה החלשה, אך בעל המקום חשף, שכרגיל, מוזיקאים מקבלים פה יותר.

עיריית תל אביב העלתה את הארנונה לאולפני הקלטות וחדרי חזרות כמעט פי 2.3 לפני כחודש. זה קרה בעקבות שינוי הסיווג הארנוני של אולפנים מ-"תעשייה ומלאכה" ל-"שירותים כללי". העירייה דרשה תשלום רטרואקטיבית מתחילת השנה.

חוסר הצדק לא עבר בשתיקה. מוזיקאים ובעלי אולפנים הקימו קבוצת מחאה בפייסבוק בעקבות המהלך הפתאומי. בכתיבת שורות אלה הקבוצה מנתה מעל ל-5,000 וגרפה קונצנזוס נרחב. מוזיקאים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד רבים העלו תמונות מחאה כשהם מחזיקים בשלט "תנו לנגן בשקט". כמובן שהבלוגוספירה נרתמה לעזרת המוזיקאים (יובל אראל, האפרכסת, וחדי אוזן). אפילו אקו"ם הצטרפו.

השינוי הבירוקרטי הזה הרסני לסצינת המוזיקה בתל אביב. "לחדרי החזרות לא תהיה ברירה, אלא לגלגל את מחירי הארנונה החדשים בתוך המחיר לשעה של חדר החזרות או האולפן", אמר אייל שכטר, סולן להקת אבטיפוס. "התוצאה תהיה שמוזיקאים לא יוכלו לעמוד במחיר ויחפשו אלטרנטיבות. האלטרנטיבות הן מחוץ לתל אביב. חולון, למשל, רחוקה 10 דקות נסיעה מתל אביב". כפיר גוב מאולפני הכאוס פחות אופטימי. "אם עסקי המוזיקה בתל אביב יאלצו לסגור את דלתותיהם, זה יהיה הסוף ליצירת מוזיקה בארץ", הוא אמר.

רציתי לרדת לתחתית הסיפור. מדוע שוב עשקו את המוזיקאים שבכל מקרה יוצרים פה נגד כל הסיכויים? ודווקא בתל אביב, בעיר שמדביקה על כל פוסטר סיסמאות של "תרבות" ו-"מוזיקה"?

הכל התחיל מתביעה של מספרה. ב-30.6.09 מישל מרסייה הגיש תביעה ייצוגית נגד העירייה בטענה לאפליית בעלי מספרות בעיר. לדעתו גבו מהם ארנונה מוגזמת. ב-20.10.10 הוא זכה בתביעה שהתגלגלה עד בית המשפט העליון, וכך מספרות קומבנו בארנונה מופחתת במכת פטיש הצדק.

איך לעזאזל מספרה קשורה למוזיקה ולחדרי חזרות? לפי העירייה "נקבעו מבחנים חדשים מחייבים להגדרת 'בית מלאכה': עסק ייחשב כ-בית מלאכה אם הוא נכנס להגדרה המילונית של "מלאכה", כגון סנדלר, חייט, נגר וכו'; וכן אם הוא עונה על תכלית ההקלה לבתי מלאכה שהיא סוציאלית בעיקרה ומטרתה לתת מענה לאותם בעלי מלאכה קטנים שנותנים שירות חיוני לציבור המתגוררים בשכונות המגורים בעיר, עסקים שהם פשוטים ונעדרי תחכום טכנולוגי (שמכונים בימינו low tech), ופוטנציאל מתח הרווחים שלהם קטן מאד. לפי מבחנים אלו אולפן הקלטה הוא עסק למתן שירותים ולא בית מלאכה".

בקיצור, על פי העירייה אולפנים וחדרי חזרות רחוקים שנות אור מסנדלריות ולא נכנסים להגדרה המילונית של מלאכה, וזו ההגדרה שתופסת תודות למשפט של מישל מרסייה. ומה קרה שנזכרו פתאום, יותר משנתיים וחצי אחרי פסק הדין, להעלות את הארנונה? הסתבר שחדרי החזרות והאולפנים נזרקו בכוח בין כסאות הבירוקרטיה. על פי העירייה, תודות לאישור מיוחד משר הפנים והאוצר הם זכו להכלל בהגדרה כ-"בנינים שאינם משמשים למגורים" . ובנינים שאינם משמשים למגורים קורעים בארנונה.

לא צריך בתי משפט כדי להבין שאולפנים הם לא סנדלריות, אבל חשוב להבין שהם לא מלאים בקוק וקטיפה. רובם קטנים וצנועים והוקמו על ידי מוזיקאים באיזורים המוזנחים של העיר. המחיר בחדר חזרות סטנדרטי עומד על כ-70 ש"ח לשעה. תקזזו שיפוצים, ציוד, מיסים, ועלויות שוטפת, ותגלו שפוטנציאל הרווח שלהם קטן מאוד. לא יכול להיות שהם יצטרכו לשלם ארנונה גבוהה בעוד שסטודיו לאמנות ואף בתי תוכנה זוכים להקלות.

בעקבות המחאה, גלי צה"ל חשפו את הפרשה ומנכ"ל העירייה הבטיח להפגש עם נציגי האמנים כדי להקל עליהם. שאלתי את העירייה אם זה קרה. זו תגובתם: "מנכ"ל העירייה נפגש עם נציגי המוזיקאים ובעלי אולפני ההקלטות. לאור חשיבותם של אולפני ההקלטות וחדרי חזרות לתרבות בעיר, סוכם כי העירייה תקדם סעיף חיוב נפרד לאולפני הקלטות שיקל עליהם ויפתור את הנושא לשנים הבאות. במקביל, בוחנת העירייה כיצד להקל על תשלומי הארנונה שלהם כבר בשנה הנוכחית. יצוין כי העלאת הארנונה לאולפני הקלטות נעשתה בעקבות פסיקות של בית המשפט העליון והמחוזי המתייחסות לכלל העסקים המחויבים על פי תעריף נמוך יותר."

אני מקווה לא רק שיפתרו כבר את העניין הספציפי הזה, אלא שיתחילו לתת כבוד למוזיקאים בחברה שלנו, ואולי, חס ושלום, אפילו ילכו לקראתם. למשל עם חוק מוזיקה.

טראקבאק לפוסט

  1. התכנסות – Tune in Tel Aviv | המאזין
  2. סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013 - חלק ג | המאזין
  3. עתיד הגיוני יותר | המאזין
  4. לחיות בבועה בשפיות | המאזין