מאת עידו שחם בקטגוריה
כללינובמבר. חודש אחד לפני הסוף. כמו כל שנה, מחכה לנו אורגיה של סיכומים ורשימות המיטב ממש בקרוב, זה די כיף בעירבון מוגבל. אני יודע, נשארו עוד חודשיים, שישית או 16.666667% מכלל השנה, אז למה למהר ולשפוט. אבל יש לי איזה גירוד בעורף שלא מרפה, תחושה סמויה של מועקה לגבי השנה שהיתה. והתחושה היא ששנת 2010 היתה מחורבנת במוזיקה.
כמו שאמרו כל שנה בעשר השנים האחרונות, עושים היום יותר מוזיקה יותר מגוונת מאי פעם. אני אומר אז מה. אז יש לנו כל מיני סוכריות קופצות בכל מיני טעמים שנגמרות תוך שתי דקות ומשאירות טעם לוואי בפה. אני רוצה איכות. אני רוצה משהו גדול, משהו שווה שיחזיק מעמד, שיטיל פצצת אטום בראש ובלב שלי, שיהיה מטורף, שיתקע בריפיט. אבל אני מלקק את האצבע, מרים אותה לאוויר, ולא מרגיש שום רוח שנושבת לשום כיוון.
מה למשל עם משמעות? האם נתקלתם ביצירות מוזיקליות משמעותיות בשנה האחרונה? בעודי חוזר לשמוע את החומרים המוקדמים של המניק סטריט פריצ'רז (שהוציאו לצערי אלבום מאוד בינוני השנה) ורואה כמה התלהבות, מסירות, ומסר היו להם, אני לא מסוגל לחשוב על אף אחד שמדמם ככה היום. ואז המניקס היו סתם להקה אחת בין רבים.
ומה לגבי יצירתיות? שמעתם מוזיקה יצירתית שיצאה בשנה האחרונה? איזשהו צליל חדש בשכונה שטרם בקע מהרמקולים שלנו? למעט קומץ מקרים יוצאים מן הכלל, וגם זה אחרי שנהייתי לארג', קשה לי לחשוב אם יצא בכלל משהו יצירתי השנה. המשכנו לקבל עוד הדהודים של פוסט אייטיז, אינדי שמינדי, אפילו הפוסט רוק המשיך למחזר. בעצם קיבלנו המשך ישיר של כל העשור הקודם רק עם פחות שירים טובים. יש שאומרים שחידושים מוזיקליים באים בדרך כלל יד ביד עם חידושים טכנולוגיים במוזיקה (הקלטה בערוצים, הגיטרה החשמלית, הסינתיסייזר, הסמפלר, וכו'). אם כך מקווה שאיזה סטארטאפ עובד על זה. ולא, טוויטר הוא לא טכנולוגיה מוזיקלית.
עזבו יצירתיות. מה עם מוזיקה מרגשת? אולי נהייתי בן 30 ואיבדתי את היכולת להתרגש? לא נראה לי, כי יש מוזיקה משנים קודמות שבכל זאת מרגשת אותי. אז אפילו מוזיקה מרגשת בקושי יצאה השנה. גם אם נהיה סובייקטיבים, כמה אלבומים או אפילו שירים ריגשו אתכם השנה? אצלי מעט מאוד.
יש נקודת אור אחת בשנה הזאת, והיא המוזיקה הישראלית. מן הסתם לא הזבל ששומעים בגלגלצ וערוץ 24, אלא מה שקורה בשוליים. בשוליים השנה לא מעט להקות מקומיות הוציאו אלבומים מעולים ברמה מאוד גבוהה והתעלו על עמיתיהם מעבר לים. אני מדבר על אמנים כמו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר, קיצו, ירונה כספי, אלקטרה, בום פם, קין והבל 90210, תעני אסתר, ועוד. עם מעט מאוד עזרה, בלי תמיכה של הרדיו והעיתונות המיינסטרימית, ועם קומץ של קהל בהופעות, משהו טוב קורה פה.
חבל שזה לא המצב בעולם, יותר נכון, בבריטניה ואמריקה משם מגיעה רוב התוצרת שאנחנו שומעים. השנה התוצרת הגיעה באיכות נמוכה. התחלתי לקבל את ההרגשה המצמררת שאולי המוזיקה, או לפחות המוזיקה הקלה כפי שאנו מכירים אותה, מתה. שאשכרה עשו, שרו, ונגנו את הכל. שאין מה לרגש ומה לחדש. שהאלבום היחיד שאנשים חופרים עליו בלי סוף, הוא החדש של ארקייד פייר. אני לא אוהב אותם, אבל הם בהחלט הזיזו משהו אצל מאזיני העולם. אבל זה הכל? רק הם?
כשמסתכלים על מדד חיצוני כמו האלבומים הכי מהוללים לשנת 2010 על פי מטהקריטיק, שבעצם מודד ציונים על פי ביקורות ברשת, המצב נראה עוד יותר עגום. במקום הראשון עם 100 עגול וחנוני, שחרור מחודש ל-Exile On Main Street של האבנים המתגלגלות, אלבום שיצא במקור בשנת 72. שאקירה, להפתעתי, במקום השני, ובמקום השלישי עוד שחרור מחודש, הפעם ל-Raw Power של איגי פופ והסטוג'ס מ-73. על פי המבקרים, שניים משלושת האלבומים הטובים של השנה לא באמת יצאו השנה, ואני בספק אם השלישי יזכר כמאסטרפיס בחלוף השנים.
אני מקווה שהתחושה שלי כוזבת. או שתגיע סוף השנה ותבעבע המון מוזיקה אדירה בין החרכים שפשוט פספסתי. או שברגע זה מתבשל משהו שובב באיזה מרתף באיזה פרבר נשכח, שכמה נועזים הולכים לשבור את הכלים ולהפוך את הפרמידה. אבל בזמנים מתירנים, מלאי אפשרויות, וחסרי כל גבול כמו היום, במה כבר אפשר למרוד? מה אפשר לחדש? איך אפשר לרגש? לליידי גאגא התשובה.
