המאזין

בלוגרול 2

הבלוגרול השני בפרוזדור לא היה פשוט. הסתבר שזה ערב גמר ליגת האלופות כך שפאבים נטולי מסך וכדורגל היו ריקים. גם לבאי הפרוזדור אכפת להפתעתי מליגת האלופות, כנראה בקטע מאוד מודע לעצמו. אפילו הברמנית שהתלבשה בערך בצבעי נבחרת ברצלונה ביקשה שיחליפו אותה כדי שתוכל ללכת לראות את המשחק.

מעבר לכך, משהו כמו שבוע לפני האירוע קיבלנו בקשה לבטל את הסט לאור החרם על קפה אדר/הפרוזדור/סלון ברלין בעקבות פטירתו בטרם עת של יונתן נעים. זה הוציא קצת את הרוח מהמפרשים, הסיפור טראגי ואני מבין לגמרי את המחרימים. בכל זאת, התחייבנו לנגן כבר לפני זמן מה, אז החלטנו לקיים את הערב.

בלוגרולים - אני ואורי זר אביב - צולם על ידי טל רז במצלמת פולארויד של hello kitty

הפרוזדור השומם היה אנטיתיזה מוחלטת למסיבה הצפופה והספונטנית שהרמנו בשסק. הקהל היה אדיש, והרמקולים ליד הבר סירבו לשתף פעולה וכיבו עצמם. אבל השואו חייב להמשיך, וכשפינקו אותנו בבירה וצ'יפס שכחנו מהצרות והתמקדנו במוזיקה ובחברים נחמדים שבאו לפרגן.

בשלב מסויים באה אלי בחורה חמודה עם חיוך גדול מאוזן לאוזן ואמרה שיש לה יום הולדת היום. הנה זה בא, הריקווסט. היא בת 18, ושאלה אם יש לי את "I Will Survive". לא רק שאין לי את זה, ממש הופתעתי מהבקשה. אולי הייתי שם לה את הגרסה האלמותית של Cake, אבל אני סקפטי אם היא היתה שמה לב או מעריכה את זה בכלל. הפתיע אותי גם שהברמנית המחליפה, ששמחה למדי כשסיפרתי לה שאשים קטע של Suicide, לא זיהתה את "Heroes" של דיוויד בואי. האם המיינסטרים הוא האינדי החדש?

בפעם הקודמת הייתי בפריים טיים של הסט, והפעם עברתי משבצת אחת קדימה לסוף. זה הוריד ממני את ההכרח העצמי לתת בראש, ונתן לי ספייס למוזיקה לילית ופחות מזוהה, אם כי בכל זאת שמרתי על רמה טובה של אנרגיה ודיסטורשן. הסט ליסט הורכב ממוזיקה שאני נהנה ממנה בחודש-חודשיים האחרונים, בעיקר מהממלכה המאוחדת כמובן.

להלן הסט ליסט, ותודה לאורי ונמרוד שהצטרפו שוב לבלוגרול:

Simple Minds – I Travel
Factory Floor – A Wooden Box
Friendly Fires – Hawaiian Air
Lorena B – Swallow My Gum 2
Chapel Club – Surfacing
The Vaccines – Blow it up
Anne Calvi – Desire
The Raveonettes – Ignite
Peter Bjorn And John – Lies
Ash – Girl From Mars
The Dandy Warhols – Boys better
The Brian Jonestown Massacre – Straight Up And Down
Guided By Voices – My Kind Of Soldier
Mansun – Stripper Vicar
Ride – Leave Them All Behind
Yuck – Suck
Suicide – Keep Your Dreams
David Bowie – Heroes

אפילוג. אחרי הסט שלי נשארו עוד אנשים שסירבו ללכת הביתה, אז עשיתי טורניר עם אורי – סט שבו כל אחד שם את השיר הבא בתגובה לקודם. תיירת אחת ביקשה שנשים שיר "פאנקי". אנחנו הבטחנו לשים אם היא תרקוד, היא הבטיחה לרקוד אם ארקוד איתה, וכך סגרנו את הערב בריקודים לרוקנרול שאורי שם לכבוד סוף הלילה. נתראה בבלוגרול הבא.

Billy Bragg & Wilco – Walt Whitman's Niece (אורי)
Black Lips – Bad Kids (אורי)
The Libertines – Time for Heroes (אני)
Weezer – Unbreak My Heart (הקאבר של Cake היה יכול להיות תגובה מעולה לזה)
Iggy Pop – Lust For Life
Primal Scream – Rocks
Rolling Stones – Jumping Jack Flash
DJ Spooky – Dazed And confused
Angelo Badalamenti – Audrey's Dance (Instrumental)
Raphael Saadiq – Radio
Sam Cooke – Having A Party (אורי)

ביקור נוסף אצל מלך הגפיים

לא כתבתי כלום על החדש של רדיוהד. כשהוא יצא, כולם מיהרו לכתוב כל דיעה מיידית בכל מקום אפשרי. זה הוציא לי חשק להוסיף עוד מילים למדורה, ורציתי לשמוע את האלבום לפחות עשר פעמים לפני שאגבש ואכתוב עליו משהו, אם בכלל.

השמיעה הראשונה של King Of Limbs לוותה בהתרגשות אפופת מיסתורין. רדיוהד היא גיבורה אינטרגלקטית בשבילי, והנה הם הוציאו אלבום חדש בהפתעה. ידעתי מראש שהאזנה לאלבום חדש של רדיוהד תהיה תהליך לא פשוט שדורש מהמאזינים לנטוש את הקונכיה הקודמת ולמצוא חדשה. לכן הרגשתי מעולה שלא כל כך הבנתי את מה ששמעתי אחרי ההאזנה הראשונה, שצריך לשבת ולהשקיע.

מה שקרה בהמשך הפתיע אותי. לאט לאט, מהאזנה להאזנה, ההתלהבות שלי מהאלבום הלכה ופחתה. התחלתי לחשוב עליו כתרגיל אסתטי שרדיוהד עשו עבור קורס באקדמיה למוזיקה, יצירה מעניינת עם קורטוב של ניסיוניות וחוסר בהוקים, אבל כזאת שלא מצליחה לחדור מתחת לעור ולרגש. זה העציב אותי, כי סיבה עצומה למערכת היחסים הארוכה והאינטימית שלי עם רדיוהד היא הצד הריגשי שלהם שמאוד הזדהיתי איתו.

במובן הזה In Rainbows היה אלבום מעולה, אוסף של שירי פופ נסיוני שהציגו קשת רחבה של רגשות מחייו הבוגרים של תום יורק ושות'. או ששנינו השתנינו והגענו למקומות מאוד שונים, או ש-KOL הוא אלבום שכלתני לדור מכונת ההייפ שנועד לדגדג לנו את חוש האסתטיקה לכמה דקות, עד העונג הבא. וכך נטשתי את KOL עד להודעה חדשה, מפנה את האוזניים לצלילים אחרים.

בשבוע שעבר קיבלתי הזדמנות לחזור למלך הגפיים. החבילה הדה-ז'ונגלרית שהזמנתי עוד לפני ששמעתי ביפ אחד מהאלבום הגיעה לסניף הדואר הקרוב לביתי. ציפיתי להמון אחרי האריזה המדהימה של In Rainbows, ושמחתי לגלות שרדיוהד ואמן הבית סטנלי דונווד סיפקו את הסחורה. זה מגיע בשקית ניילון צבועה באמנות של האלבום שרק אידיוט ירצה לזרוק, מסר לגבי ההתמכרות שלנו לפלסטיק ואיכות הסביבה. יצקצקו הצינקניים, אני נותן כבוד שרדיוהד משתדלים להקטין את תביעת הרגל שלהם על כדור הארץ גם בהופעות וגם במארזים שלהם. בפנים יש דיסק, שני תקליטים שקופים(!), עיתון ביזארי מעוטר באמנות ומילים מורבידיות כמו שאנחנו רק רגילים לקבל מאז החוברת של OK Computer, ומן דף לא ברור שכזה שאפשר להפריד לבולים קטנים.

הקנקן מדהים, אבל מה מבחינת מה שיש בתוכו? האם הרגשות שלי השתנו? לצערי לא נפלתי מהרגליים בשמיעות מחודשות של KOL, אבל כן גיליתי יותר סימפטיה בשבילו. הוא חמוד ונעים. תוכלו לנגן אותו בארומה ואף אחד לא יתלונן על המוזיקה. אם כן מעמיקים בו, מגלים מקצבים אפריקאיים שבורים כמו שטרם שמעתי מלהקה אחרת, גרובים מעולים של הבאס, גיטרות מאוד מינימליסטיות ומדגדגות, וכמובן שטיחים סינתיסייזרים אי שם מתחת לפני השטח. דווקא הקול של תום יורק מאכזב – מרוח כך שאי אפשר להבין מה לעזאזל הוא אומר, שטוח ביבבה מתמדת וחד גונית. נפילה מוחלטת אחרי המגוון הווקאלי שהוא הפגין באלבום הקודם.

הבעיה, כפי שכבר אמרו, היא שהציפיות שלי ושל שאר הקוסמוס מהאלבום החדש של רדיוהד היו בשמיים. ילד מחונן שמוציא פחות מ-100 מאכזב את הוריו. אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של המוזיקה המוקלטת במבט פיכח, נגלה שאין אף אמן שהוציא אך ורק אלבומים פנטסטיים לאורך זמן. דיוויד בואי, איגי פופ, REM, סווייד, תבחרו את מי שתרצו, לא כל האלבומים שלו/ה/הם היו יצירות מופת.

בשבילי KOL הוא האלבום הכי חלש של רדיוהד (נקודה). למרות הפילרים, אלבום הבכורה Pablo Honey לוקח אותו בסיבוב עם המוזיקליות והישירות הלא מתחכמת שלו. אולי אם KOL היה משוחרר בתור אי פי (כולה 8 רצועות על גבי 37 דקות) או אלבום המשך ל-The Eraser של תום יורק, היינו מסתכלים עליו אחרת ואוהבים אותו יותר. אבל כפסגת מאמץ משותף של חמישה גאונים מוזיקליים, זה פשוט פשוט מדי.

מי יודע מה יהיה עם רדיוהד. כולם מתים שהם יזרקו את הסמפלרים לסל המיחזור, ירימו גיטרות, ויחזרו לשורשים של ימי The Bends הישנים והטובים. לדעתי הסיכוי של זה אפסי. רדיוהד הם אמנים ולכן נמצאים במבט מתמד קדימה, בחיפוש, בחקירה של פלנטות חדשות. הרבה יותר סביר שהם ירימו כלי נשיפה וקונטרבס ויעשו ג'אז נסיוני מאשר שהם יחזרו לרוק פשוט.

אנחנו צריכים להיות עם אורך נשימה. להבין שיש מעידות, שאי אפשר להיות הכי טובים כל הזמן, למרות שזה מה שהחברה דורשת מאיתנו. או להיות מניאקים, לשכוח את כל הדברים הנפלאים שרדיוהד כבר עשו, ולקטול אותם כלהקת אוברייטד הייפ. הבחירה בידכם.

פעם היתה לה ויברציה מזה

לפני הכל, ביום שבת ה-28.5 אחזור לעמדת הדי ג'יי עם אורי זר אביב ונמרוד ספיר לסט ההמשך שנתנו בשסק – בלוגרול 2. אתם מוזמנים לבוא להגיד יו ולשמוע מוזיקה שווה כמו שרק מכורי מוזיקה כמונו יכולים להשמיע. אני מתכוון להביא מוזיקה שתלווה אתכם אל תוך הלילה מתוך מה שאני שומע בזמן האחרון. לפחות זאת התוכנית.

הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור".  ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".