פוסטים מאת עידו שחם

  • אינטרו 92: PELED - מערבון פלאפל

    קרדיט: Lev Sluzhitel

    בדרך כלל עמית פלד הוא הגיטריסט של הרכב היידיש-קור רמזיילך, אבל עכשיו הוא יוצא בפרויקט סולו משלו בשם PELED. בהאזנה מוקדמת לאלבום הבכורה, זה נשמע כמו הכלאה גנטית שהרבה חובבי גיטרות משוגעות ירצו לשמוע - יש שם התפרעויות אקלקטיות בסגנון Mr. Bungle, השפעות אתניות בוייב של Secret Chiefs 3 וטיסה במהירות האור בסטייל של Mars Volta. אולי הוא לא רוצה לחמם אף אחד, אך אני הייתי ממליץ לו לשלוח ווטסאפ ל-Midnight Peacocks פרונטו.

    1. מי אתה?

    עמית פלד. גיטריסט, והאיש מאחורי הפרוייקט PELED.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    אני מכפר סבא, a.k.a פנינת השרון, שהיא מעצמת מוזיקה בינלאומית. בעיקר בג'אז, אבל גם בכל סגנון אחר, גם במטאל. על כן הביטוי HARDCORE 09. מוזיקה נהפכה לחלק עיקרי בחיים שלי בגיל מאוד צעיר. המזל הגדול שלי הוא שתמיד הייתי מוקף באנשים הנכונים, בין אם אלה האנשים שגידלו אותי מוזיקלית, ובין אם אלה המוזיקאים שעבדתי איתם שתמיד רצו לדחוף קדימה את הפרויקטים שלנו גם בשלבים המוקדמים שלהם. כל כמה שנים אני מסתכל אחורה ומבין שזה משהו שאתה רץ איתו והוא ממשיך להתגלגל ולגדול ולקחת חלק מרכזי בחיים שלך.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    יהיה תיאור לא רע Falafel Western, אבל כל פעם שאני עונה על השאלה הזאת אני מתחרט. לדעתי רק צריך להקשיב למוזיקה וקולטים תוך שתי דקות אם זה משהו שהאוזניים של המאזין יכולות לסבול או לא.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    יש כבר נגן צ׳לו מאוד מפורסם עם שם זהה לשלי (עמית פלד), ויש כבר ראפר עם השם משפחה שלי אבל בעברית (פלד). משום מה הרגיש נכון לקרוא לאלבום הזה PELED, באותיות גדולות, ופשוט ללכת עם זה. זה אלבום אינסטרומנטלי אבל הוא מפרק לגורמים את כל האישיות שלי ואת כל השנה שקדמה להקלטה שלו. אז השם הרגיש נכון. יש לי גם את המותרות להסתכל על האלבום הזה כמשהו חד פעמי ולא להתחייב לשם, להרכב, או למוזיקה שתחזור על עצמה. זה רגע מיוחד בזמן שתפסנו והקלטנו.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    היה לי מזל גדול שהנגנים באלבום שלי הם החברים שלי, וגם הנגנים הכי טובים בעולם: מייקל קולטון - בס; תמיר ברזילאי - תופים; אבל לנסות לקבוע הופעה זה סיוט כי כולם רוצם לנגן איתם. אז אם אני אצליח לגנוב אותם לשבוע שלם ולגרור אותם בדרכים, אני אהיה מאושר. כשהקלטנו, לא חשבתי שמישהו ירצה לשמוע את מה שעשינו, הרגשתי שאני צריך להתנצל על זה שהמוזיקה שלי כבדה מידי, שהמקצבים מוזרים מידי, שהשירים מכוערים מדי, וכו'. תיארנו את זה כמו: music that nobody can play, and no one wants to hear. אני רוצה לראות איך אנשים יגיבו אלינו בהופעה חיה. ואנחנו מנסים לגרום לזה לקרות בקרוב.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    באמת שלא הרבה, המוזיקה תופסת כל חלק בחיים שלי, אם זה כעבודה כשאני מנגן ומקליט בשביל אנשים אחרים ואם זה כשאני יושב על המוזיקה שלי.

    7. ממה אתה מושפע?

    הוידאו הראשון מהאלבום נקרא "Of Fire" והוא מסכם את כל האישיות שלי ב-3 דקות: סרטי אימה, נויז, הארדקור, פולק יהודי ,מוזיקה מזרחית, השואה, ומסרים תת הכרתיים. הכל שם. רני רביב ערך את הוידאו מתוך הסרט האימה המיתולוגי (1920) "Der Golem", וחיבר אותו בצורה מושלמת עם המוזיקה. סימפלנו שם את העדות של יחיאל דינור/ק.צטניק ממשפט אייכמן בקטע הזה. מצד אחד, זה השלים את השיר - פתאום כל הכבדות בשיר נהייתה מוצדקת, החיבור בין האגרסיביות, המוזיקה, והזהות, הכל התבהר. מצד שני, זה היה אחד מהרגעים הכי מעיקים רגשית בעבודה על האלבום. דינור הוא דמות יוצאת דופן, ולשלב אותו בהקלטה מספר על הטראומה שלו מאושוויץ והתפיסה שלו על אושוויץ כפלנטה נפרדת היה משהו כבד מאוד להתעסק איתו. אני זוכר שעבדנו באולפן והעברנו את ההקלטה שלו דרך מגבר, היינו בשוק כששמענו את הקול שלו מהדהד בחדר. כל הגורמים האלה בנפרד, הם מאוד כבדים וחריגים. אבל דווקא השילוב בין המוזיקה, הוידאו, ובין דינור יוצר דרך לעכל את כל הדברים האלה בלי להשתגע. זה בדיוק מה שקורה באלבום. בשמיעה ראשונה, הוא כמעט מצחיק, המוזיקה זזה כל הזמן, הסגנונות משתנים תוך כדי הקטעים. בשמיעה חוזרת מתחילים לשים לב לתבניות, כמו אישיות שמפרקים לגורמים ורואים איך היא מרכיבה בן אדם.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    הייתי לוקח את Era Vulgaris - Queens of the Stone Age. היו לי המון נסיעות ליליות עם האלבום הזה. אני חושב שזה היה אחד מהתקליטורים האחרונים שקניתי כעותק פיזי ב-2007. האלבום הזה תמיד היה ברקע בנסיעות ארוכות, גם באשקלון וגם בטקסס. זה אלבום שנשמע כאילו שהכינו אותו במיוחד בשביל שינגנו אותו בלילה. הלהקה הייתה בתקופה קשה כשהם הקליטו אותו והם כתבו את רובו באולפן, זה התיש אותם כקבוצה ושומעים שג'וש הומי סחב המון על הגב שלו מחוץ ללהקה באותן שנים, שומעים את התסכול השקט הזה בתוך השירים שלהם באלבום הזה. זה יהיה מעולה לשמוע את "Into the Hollow" ברקע תוך כדי נסיעה ופתאום לראות באופק את מאדים מתחיל להתבהר מולך.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    פעם בכמה זמן אני מרגיש שאני צריך למחוק את כל מה שהקלטתי בחיים שלי. אבל אני מתעשת מזה די מהר. צריך לחבק את כל הטעויות שלך, או לפחות להודות בהן. אז נכון להיום לא הייתי מוחק כלום.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    להיות מופע חימום זו סיטואציה די נוראית, זה קצת כמו להיות הצלוחית זיתים לפני החומוס, לאף אחד לא ממש אכפת שאתה שם, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, אתה תקוע לאנשים בדרך עם השלושים דקות שלך וכל מה שהם רוצים לעשות זה לשמוע את מי שאחריך. אז אני לא חושב על זה יותר מדי.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אני אשלח אתכם לשמוע ולראות עוד דברים מהאנשים שעשו איתי את האלבום: תמיר ברזילאי - תופים, מייקל קולטון - בס, אריאל שפיר - הקלטה, קולין מרסטון - מיקס, לב שלוזיטל - ארט וגרפיקה

  • המאזין ברדיו 235: אבל אני מחבבת אותך

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהאינדי-סרף-רוק של Say Sue Me, דרך סימפוניית הגיטרות החשמליות של המלחין המנוח Glenn Branca ועד לסינגל החדש של Mitski.

    1. Say Sue Me - But I Like You
    2. Bodega - How Did This Happen
    3. Fontaines D.C. - Chequeless Reckless
    4. Iceage - Thieves Like Us
    5. Vennart - Donkey Kong
    6. Glenn Branca - The Ascension
    7. A.Morgan - Sensory Deprivation
    8. Borderline State Disorder - Faith in our Chests
    9. Infinity - Thought Process
    10. Lone - Hyper Seconds
    11. Cheahtas - I
    12. Mitski - Geyser

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 4 - הצד האחר של הניינטיז

    כשאני חושב על ניינטיז ישראלי אני חושב על להקות הרוק הצעירות כמו זקני צפת ואיפה הילד, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיתה שם הרבה יותר מוזיקה מזה. עכשיו קיבלתי את ההזדמנות להציץ לצד האחר של העשור בחלק הרביעי של "נדיר" שאצרו הדי ג'יים/גורואי המוזיקה אמיר אגוזי וניב הדס. האוסף מתהדר בכותרת "High Hopes" ותת הכותרת "Spaced Out Cuts From The Israeli Sidelines 1992-1998". אכן, אגוזי והדס מציגים את הניינטיז הישראלי כסופר צ'יל, על הקו בין גיטרות חשמליות נקיות לסמפלרים, בין התקווה למזרח תיכון חדש לרצח שלה.

    בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.

    פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.

    מצד שני, אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות": הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 3 - אייטיז מחאתי רפלקסיבי

    אם הייתם שולחים לי את "Away And After" של Room 101 ואומרים לי שזו להקה חדשה מחיפה, לא רק שהייתי מאמין לכם, אלא הייתי נגנב לגמרי מההפקה המרחפת ומהאנגלית במבטא הישראלי חסר הבושה וחוגג אותם פה במאזין. אבל Room 101 הוא בכלל אחד מההרכבים של יוסי אלפנט ז"ל. עכשיו הוא מגיע בחזרה לעתיד כחלק מ-"נדיר", קטע הפתיחה של האוסף משנות השמונים "Safety Pin" - "Obscure Sounds From Tel Aviv's Noisy 80's" שאצר הצמד האלקטרוני האקלקטי Red Axes.

    אני יליד שנת 80 בעצמי. השיר הראשון שממש אהבתי בתור ילד היה "Take On Me" של אה הה. אני זוכר במעורפל מאבקים בין ירדנה ארזי לעופרה חזה במצעדים בערוץ הראשון ושאמא שלי קנתה קסטה של משינה עוד בתקופת "גבירותי ורבותי". אבל בניינטיז, כשעברתי את הבגרות המוזיקלית שלי, התנכלו לכל דבר שהזכיר את האייטיז. הסינתיסייזרים וספריי השיער נזרקו לפח המחזור, כך שרק בתחילת שנות האלפיים, כשהתנכלו לכל דבר שהזכיר את הניינטיז, חזרתי עם שארית העולם לעשור המוזר ההוא וגיליתי כמה מוזיקה אהובה היתה שם. אבל איזה אייטיז ישראלי מעבר לפורטיס והקליק פיינשמקר אינדי שכמוני אמור להכיר? רד אקסס באים לענות על השאלה הזו באוסף ומפתים אותי לעבור בעטיפה מעבר לגדר ולהתלוות לעלמה החושנית למרתפים חשוכים.

    שמעתי על ההרכב המיתולוגי דורלקס סדלקס דרך חברים מבוגרים ממני וגם בלהיט "מונומיליציה" של חדשני האייטיז המקומיים אנטיביוטיקה, אבל רק עכשיו כשהאזנתי ל-"נדיר" קיבלתי הזדמנות לשמוע את דורלקס סדלקס. זה לא שלא יכולתי לעשות את זה לפני כן, פשוט ככה זה כשיש אוסף - זה קל וזה זמין. "הביאו לי את ראשו של המח"ט" הוא אחד מהקטעים הבולטים ועוד באורך של 6 דקות ו-41 שניות. הוא נפתח בסיפור אירוטי שמוקרא בדיקציה רדיופונית, ממשיך עם גיטרה שמנגנת ריפים בסולם ערבי, כל זאת מעל מכונת תופים ושירה מיליטנטית אנטי-צבאית וחותך להראדקור-פאנק אוונגרדי. אין בארץ יותר מדי מוזיקת שוליים שהרכבי אינדי מקומיים יכולים להישען עליה, אבל ברור שדורלקס סדלקס השפיעו באופן ישיר או עקיף על הרכבים סטיריים וכבדים כמו קין והבל 90210 והם ראויים להוצאה מחודשת משלהם.

    "עבודה שחורה" של אהוד בנאי והפליטים הוא הקטע הכי מוכר באוסף, אבל נשמע ממש רלוונטי - לא רק בגלל הסאונד האלמותי שמשלב מקצבים וסולמות ים תיכוניים עם פוסט-פאנק, אלא גם בגלל גירוש הפליטים והגזענות הגואה בארץ. בכלל, לאוסף יש גוון פוליטי/חברתי בולט שאפשר לשמוע גם בקטעים כמו "הנצורים והצודקים" של פוליאנה פרנק וכל הדרך עד לשיר הסוגר "אני ואת" של שולץ (האיום) וגרוואי. נשמע שסצנת השוליים של האייטיז היתה הרבה יותר מחאתית ורפלקסיבית לגבי החברה הישראלית והתקופה, בטח שלעומת הרכבי השוליים של היום. זה נמצא קצת במגמת שינוי אם לשפוט לפי השירים החדשים ששמעתי בהופעות של המסך הלבן או הפאנק הפוליטי של להקות כמו מתרוממות וחרדה.

    עוד נקודה מעניינת לגבי האוסף, הוא שחלקו מושר בעברית וחלקו באנגלית, מה שלא שונה כל כך מהפילוג של השוליים היום. ההבדל הוא שלהקות כמו מעצ או שלוש חית לא ניסו לזייף את המבטא, אלא להפך, הם נשמעו הכי ישראלים באנגלית שאפשר. אני לא יודע מה חשבו על כך בזמנו, אבל זה מתחבר מעולה למצע של הכעס והאופל והחספוס של המוזיקה הזו. למעשה, יש לי תחושה שמה שנכנס ל-"נדיר" הוא רק חלק קטן ממה שהלך בשוליים הישראלים של האייטיז. בטח אפשר להוציא אוסף מרובע שלם שיוקדש רק לזה, וממש אשמח לשמוע אותו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

  • המאזין ברדיו 234: כיסים עמוקים

    שעה של מוזיקה אקלקטית מהסולו החדש של Gaz Coombes (בתמונה), דרך שיתוף פעולה חלומי של Mitsky & Xiu Xiu ועד לאינדי-רוק הקוריאני של Say Sue Me.

    1. Gaz Coombes - Deep Pockets
    2. Cosmic Letdown - Helicopter
    3. Distractor - Video Games
    4. Mitski Xiu Xiu - Between the Breaths
    5. Deutsch Amerikanische Freundschaft - Der Mussolini
    6. Black Asteroid - Metal Drums
    7. Ekman - Eulers Lucky Numbers
    8. Infinite Music - Magenta
    9. Digital Me - הצליל המוזיקלי הראשון
    10. Bell Always - 2 Long Run
    11. Ghost Bag & Tine Fetz - Friendly Ghost
    12. Say Sue Me - Coming To The End
    13. Johnny Marr - Boys Get Straight

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00