פוסטים מאת עידו שחם

  • המאזין ברדיו 211: תמיד בעליה

    שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים מקטע חדש של Franz Ferdinand (בתמונה), דרך טכנו אגרסיבי של Blush Response ועד לשיתוף פעולה אינטרגלקטי בין בריאן אינו וקווין שילדס.

    1. Franz Ferdinand - Always Ascending
    2. The Human League - Dance Like a Star
    3. Blush Response - Serpentine
    4. Lucy - The Hermit
    5. Tangerine Dream - It Is Time to Leave When Everyone Is Dancing
    6. Kiri Grach - Second
    7. The Telescopes - Everything Must Be
    8. Kevin Shields/Brian Eno - Only Once Away My Son
    9. Meshukatzot - Buzz

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • המאזין ברדיו 210: לוס אייג'לס

    שעה של מוזיקה אקלקטית כולל פופ מושלם מ-St. Vincent (בתמונה), טכנו אפל ומלוכלך מ-Blawan וה-Replacements בהקלטות לייב נדירות.

    1. St. Vincent - Los Ageless
    2. The Horrors - Something To Remember Me By
    3. Dane Joe - She said I had trains coming out of my eyes
    4. Blawan - Calcium Red
    5. Ancient Methods - Immured In Supreme Beliefs
    6. Hexenschuss - Leftfield
    7. John Carpenter - Main Title
    8. The Telescopes - Become The Sun
    9. Yael Eisenberg - אמא
    10. Tombstones In Their Eyes - Shutting Down
    11. Rukshin - Spleen Eating Master
    12. The Cribs - Rainbow Ridge
    13. The Replacements - Hold My Life (Live At Maxwell's, Hoboken, Nj, 2/4/86)

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 73: Ghost Bag + Tine Fetz - מיקרוקוסמוס סגור

    הכל התחיל מהודעה מהאקסית: האם חברה של חברה שלה יכולה להלוות ממני בס? אני לא מלווה בס בכזאת קלות, אז ביררתי מה הסיפור. מסתבר שהבס נועד לצמד האירופאי Ghost Bag & Tine Fetz שבאים לבקר בארץ ולעשות הופעה קטנה ב-11.11 באוגנדה. הלואו-פיי הפולקי שלהם מצא חן בעיני, אז לא רק שהסכמתי להלוות להם את הבס, אלא גם הזמנתי אותם לאינטרו.

    1. מי חברי הלהקה?

    חברי הלהקה הם ניק יונגן והמאיירת טינה פץ. ניק מקליט לבד בבית תחת השם Ghost Bag ומנגן בלהקות כמו Sleep Kit, Baby Galaxy ו-I Am Oak. טינה עושה קומיקס ואילוסטרציה למגזינים שונים ושחררה ספר בשם "This Is Not Uganda: Observations from Israel".

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    ניק מגיע ממאסטריכט בהולנד וטינה גרה בברלין.

    ניק: יום אחד גיליתי יצירות של טינה דרך חבר משותף וזה ממש דיבר אלי. אז ביקשתי ממנה לעצב חולצה ללהקה שלי בייבי גלקסי. הזמנתי אותה להופעה כשעשינו טור בגרמניה אחרי חצי שנה. טינה: קחי את זה מפה, אני מדבר יותר מדי בכל מקרה.

    טינה: זמן קצר לאחר מכן החלטנו לעבוד ביחד על פרויקט שיהווה דיאלוג אומנותי בינינו. אני צירתי ציורים ואז ניק קיבל מהם השראה וכתב שירים. ואז שלחתי לו עוד ציור שקיבל השראה מהשיר וכו'. תקשרנו רק אונליין ודרך האומנות שלנו. זה נהיה מאוד אינטנסיבי. אחרי שעבדנו על זה במשך חודשיים בכל דקה פנויה, היו לנו 11 שירים ו-11 ציורים שיצאו בתור אלבום ופנזין בתחילת 2018.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    ניק: בעיקר בתור הקלטות ביתיות. מוזיקה שנכתבה והוקלטה במיקרוקוסמוס סגור. אולי אינטימי? ליצור את זה היה תהליך מאוד אינטימי. בהחלט אינטרוספקטיבי. לגבי האינסטרומנטציה האלבום די מגוון: לפעמים זה מבוסס על גיטרות, לפעמים סינתי, לפעמים הרכב מלא (אני מנגן על כל הכלים). להקלטות שטח גם יש חלק גדול בזה. האלמנט הכי עקבי הוא כנראה השירה שלי.

    טינה: מאוד כנה. ונעים להאזנה. תיכנעו לזה.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    ניק: אני לא יודע אם אני זוכר את זה כמו שצריך, אבל גלשתי ברשת כשהייתי בן 17 ואז גיליתי את המושג הזה. אנשים שואלים אותי אם זה מהסרט "אמריקן ביוטי", אבל זה לא! חה.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    ניק: להפוך מחשבות מקוריות ורעיונות לפורמט יותר מוחשי: מוזיקה. או להפך. אתה לוקח משהו מהרעיון המקורי ומכניס אותו לעולם היום יומי בעזרת מכשירי הקלטה. זה כל כך מרתק ויכול להרגיש ממש מידי. אני מקווה שאוכל להמשיך לעשות את זה במשך הרבה זמן. אני מקווה שאעשה עוד דברים שאני לא יכול לדמיין, לפחות כרגע.

    טינה: בשבילי זה קטע חדש. האומנות המועדפת עלי היא ציור, אבל תמיד אהבתי מוזיקה. ניגנתי גיטרה בתיכון בלהקת פאנק חסרת שאיפות ובחזרות עם חברים לפני כמה שנים. אז הפרויקט הזה פותח לי דלתות ואשמח להמשיך לנגן.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    ניק: אני עובד בתור שליח על אופניים במאסטריכט. לטינה ולי יש גם אינטרס משותף בפסיכולוגיה חובבנית.

    טינה: ציור. לפרנסה ובשביל עצמי.

    7. ממה אתם מושפעים?

    ניק: מוזיקלית, כל רשת הרפרנסים של מה שאני מכיר. יש לי אובססיה למוזיקה מגיל מאוד קטן. אני חושב שזה התחיל כשהייתי בן 7 והייתי יושב בבית ושומע כמה שיותר אבבא שיכלתי. כשאני חושב על זה, משם מגיע הסנטימנט המלנכולי במוזיקה שלי. בתור נער הייתי בקטע של אימו וזה מתי שהתחלתי לנגן בלהקות. הפרספקטיבה שלי על מוזיקה השתנתה באותה תקופה כי כבר לא הייתי רק צרכן, אלא גם יוצר. היום אני מבלה חלק גדול מהשגרה שלי במחשבות על סאונד, מוזיקה ערומה, מוזיקה בתור אומנות, מוזיקה ככלי טעון פוליטית, מוזיקה כהיפותזה, מוזיקה כמשהו שיוצר תמורות בתודעה ובצורה שבה אני חווה את הזמן. פה זה כבר נהיה לא ברור כל כך. זה יכול ממש להעסיק אותי, בכל זמן נתון, והמחשבות האלה מתערבבות במה שאני עושה. ואז יכולה להיווצר קורלציה. אם אצטט ליריקה מאלבום שמתאים למה שאני מנסה לומר: "זה ברור מאליו אך קשה לתפיסה, שלכל מחשבה יש השלכה".

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    ניק: Slim Whitman - Greatest Hits. אם אני יוצא לנסיעה בכיוון אחד למאדים, עדיף שיהיה לי קליל.

    טינה: *חריקה של צרצרים וכדור של קש מתגלגל*

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    ניק: האלבום הזה של U2 שמגיע עם כל אייפון. ניסיתי למחוק אותו הרבה פעמים ולא הצלחתי.

    טינה: "Best of Classic Rock"

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    ניק: טינה פץ.

    טינה: Nick Jongen Cover Band.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    ניק: אספר לך משהו שקרה לי לפני כמה ימים. נתקלתי בחבר ושתינו קפה. זה היה מגניב. רגע לפני שנפרדנו הוא סיפר לי שהוא אלרגי לג'ין או טוניק. הוא לא היה בטוח. אבל מתי שהוא שותה את זה, ממש מגרד לו "שם למטה".

    טינה: (נכתב בעברית במקור) מחר יום חדש

    האלבום והפנזין “Ghost Bag & Tine Fetz” יצא ב-2018

  • סינתמאניה: המאזין באוגנדה 4.11.17

    סט של ארבע שעות באוגנדה תל אביב עם מלא סינתיסייזרים מכל התקופות והסגנונות: סינת'פופ, קולדווייב, אינדסטריאל, האוס, טכנו ומוזיקת פסקולים משנות השישים ועד ההווה.

    1. Walter Carlos - Title Music From a Clockwork Orange
    2. Depeche Mode - New Life
    3. La Roux - In For The Kill
    4. John Foxx - Underpass
    5. Kavinsky & Lovefoxxx - Nightcall
    6. Preoccupations - Anxiety
    7. Ultravox - Mr. X
    8. The Human League - Dance Like a Star
    9. The Clique - Mondina
    10. Buenos Aires - Tishmor Al Haszena
    11. Kraftwerk - Die Roboter
    12. New Order - Your Silent Face
    13. Fuck Buttons - Olympians
    14. mitch murder - Airwolf Theme
    15. Normal, The - A1 - T.V.O.D.
    16. Cybotron - Clear
    17. Kraftwerk - Numbers
    18. Daniel Avery - Naive Response
    19. Mule Driver - For all our Heroes are Gone
    20. Trickfinger - 430
    21. Throbbing Gristle - Hot On The Heels Of Love
    22. Factory Floor - Two Different Ways
    23. Anne Clark - Our Darkness
    24. Severed Heads - Dead Eyes Opened - Joakim edit
    25. The Horrors - Machine
    26. HEALTH - STONEFIST
    27. Gesaffelstein - Pursuit
    28. Synths Versus Me - Machines Loves Better
    29. Franz Ferdinand - Lucid Dreams
    30. Harold Faltermeyer - Axel F Theme
    31. Gary Numan - Films
    32. Cluster - Hollywood
    33. Klaus Johann Grobe - Geschichten aus erster Hand
    34. Ladytron - Playgirl
    35. DMX Krew - Street Boys
    36. Lena Platanos - Τι Νέα Ψιψίνα
    37. The KVB - Night Games
    38. Suicide - Cheree
    39. Jinjiot - Jinjiot
    40. Kyle Dixon & Michael Stein - Stranger Things Main Theme (Extended)
    41. Virgo - Take Me Higher
    42. D-Mob - We Call It Acieed
    43. Aphex Twin - Pulsewidth
    44. A Guy Called Gerald - Voodoo Ray
    45. The Models - Unit Creamshnit [Confused Machines CM03]
    46. Pan Sonic - Teurastamo
    47. Plastikman - F1 Consumed
    48. Ø - Kuvio
    49. Tangerine Dream - It Is Time to Leave When Everyone Is Dancing
    50. Tom Dissevelt / Kid Baltan - Song Of The Second Moon
    51. DICTATURA - 1995
    52. A Flock Of Seagulls - Wishing [If I Had A Photograph Of You]
    53. I Break Horses - Medicine Brush
    54. John Carpenter - Main Title
  • אינטרו 72: DICATUTRA - כמו נפילה חופשית מגובה רב

    צילום: ירדן דהן

    פעם, כשנוגנו ברדיו שירים מרגשים ובלתי מזוהים, מאזינים היו מתקשרים לתחנות ומבררים מי שר אותם. מסתבר שגם היום זה יכול לקרות. קיבלתי פנייה מפתיעה מהמאזין יותם גלפז ששמע את סוף התוכנית שלי ברדיו הבינתחומי ורצה לברר עם איזה שיר סגרתי אותה, שיר שיש בו קול עמוק של גבר ששר בעברית מעל ביט אלקטרוני אפל וניסיוני. מערכת הזיהוי האוטומטית של הרדיו לא זיהתה אותו, כך שכל כך שמחתי שמישהו טרח לשלוח לי הודעה ולברר מה המוזיקה. אז השיר המדובר הוא "1995" של DICTATURA, צמד סינת'פופ טרי מחיפה. אי פי הבכורה שלהם יצא לאחרונה בבנדקמפ וגדוש בסינתיסייזרים עוטפים ואותו קול עברי ועמוק. בואו נגלה מי עומד מאחורי המסתורין הזה.

    1. מי חברי הלהקה?

    נאר וינליף (50) ואלון גינת (25).

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אלון מחיפה ונאר היגר מתל אביב. נפגשנו בערב רנדומלי בסירופ והתחברנו די מהר. אחרי שנתיים בערך התחלנו לנגן יחד.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    סינת'פופ ישראלי מודרני. מוזיקה רקידה וטקסטים בעברית בעלי משמעות.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    אנחנו באים מקצוות שונים והרצון המקורי להוליך היה חזק. הגענו להבנה מוזיקלית אחד של השני, תוך כדי שמירה על הפנטיות האישית של כל אחד מאיתנו. שנינו דיקטטורים עמוק בפנים. זה התאים מאוד.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מוזיקה מרגשת לזוז איתה, טקסטים בעברית שיחדרו ויגעו במאזינים, עם דגש על דרמה ואווירה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    אלון הוא סטודנט לחקלאות וכלבויניק. נאר עובד בהפקות אירועים והוא אומן רב תחומי.

    7. ממה אתם מושפעים?

    חיפה, הסקלה שנעה בין נויז לדיסקו, אסתטיקה, מוזיקה עתיקה, זמרות ג'אז, אלקטרוניקה מוקדמת וכו'.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    נאר: Ella Abraça Jobim - Ella Fitzgerald Sings the Antonio Carlos Jobim Songbook

    אלון: The Gun Club - Mother Juno

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    נאר: לא מוחק לאיש את היצירה, גרועה ככל שתהיה.

    אלון: שולי רנד - נקודה טובה, אהוד בנאי - ענה לי, גבע אלון- days of hunger וכל דבר שאריק קלפטון עשה.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    דפש מוד. כי הם פשוט מדהימים ואנחנו מעריצים.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    נרצה להוסיף שאנחנו לא מקדמים אידאולוגיה, לא פוליטיים, לא פונים לקהל יעד מסוים ולא מעבירים מסרים. היצירה שלנו באה מסקרנות, אינדיבידואליות ודחף לפעול.

  • בחזרה לדיסקמן: 20 שנה ל-"Around the Fur" של Deftones

    השנה היא 1997. אני בכיתה יב', אאוטסיידר בן 17 מהרצליה הצעירה. אין יותר מוזיקה טובה באמצע היום ב-MTV, אז אני מתכנת את הוידאו להקליט בשעת לילה מאוחרת את התוכנית "Superock" בהנחיית המגה-בייב הגרמנייה Julia Valet. קליפ אחד בתוכנית תופס לי פתאום את כל ההוויה בין מרילין מנסון לקורן. רואים בו להקה שמנגנת על פלטפורמות צפות באוקיינוס בזמן שכרישים שורצים במים. ריף כבד וקליט שאפילו אוהדי כדורגל יכולים לשיר דוחף את השיר קדימה והתופים מתגלגלים בלי הפסקה עם חתיכת סנייר מתוח. בס סליזי מתפתל לידם ומדי פעם מפציע שטיח אלקטרוני של צלילים משונים. מעל הכל הסולן שר בקול שמתחלף בין מתיקות מרוחה לקוצניות אגרסיבית עם פזמון שכאילו נכתב בשבילי " I think god is moving it's tongue / There's no crowd in the street / And no sun in my own summer". אני דואג לתפוס את קופסת הקרדיט בסוף הקליפ ורושם לעצמי בראש: Deftones עם "My Own Summer (Shove It)" מתוך האלבום "Around The Fur". חרשתי את האינטרנט והצלחתי למצוא כמה MP3-ים מהאלבום באתרי warez בין הורדות לא חוקיות של משחקים ופורנו, וכל כך אהבתי את מה ששמעתי שנסעתי לתל אביב לקנות את הדיסק בחנות סופר זאוס. מאז הוא הסתובב לי בדיסקמן במשך שנים.

    הלהקה שנתפסתי עליה היא חמישייה שהוקמה ב-1988 בסקרמנטו, בירת קליפורניה. אלבום הבכורה של דפטונס "Adrenaline" יצא רק ב-1995 והציב אותם בתור להקת נו-מטאל עם מוזיקה שהושפעה מרייג' אגיינסט דה מאשין, פנתרה וגנגסטה ראפ מהחוף המערבי - כביכול התמהיל הסטנדרטי להרכבי מטאל-אלטרנטיבי של אותה התקופה. אבל ב-1997 דפטונס עשו קפיצת חלל עם "Around The Fur", אלבומם השני שאמור כביכול להיות אלבום המשבר ובעצם השאיר את כל הקולגות מאחור והעיף עליהן אבק כוכבים. מי שעזר להם לבנות את המנוע הוא מפיק העל טרי דייט שעבד עם פנתרה, אם כי דפטונס ביקשו ממנו לא להישמע כמו פנתרה. פרדוקסלי? אולי, אם כי זה הפרדוקס שחולל פה את הקסם.

    האייטיז חזרו לאופנה בתחילת שנות האלפיים, אך בניינטיז הם היו לגמרי פסה. ובכל זאת חברי הלהקה הודו בגלוי שהם ממש אוהבים את הקיור, דפש מוד ואפילו דוראן דוראן - למעשה הם השתתפו באלבומי טריביוט לשניים האחרונים. שומעים את זה במיוחד בקולו של סולן דפטונס צ'ינו מורנו שיכול להיות מלודי כמו סולן דוראן דוראן סימון לה בון או מלנכולי כמו סולן הקיור רוברט סמית', כמו שהוא יכול להכנס להתקף חרדה של צרחות כמו פיל אנסלמו מפנתרה - וכל זאת בשיר אחד. גם הרבה לפני שהשוגייז חזר לאופנה, הגיטריסט סטיבן קרפנטר לא רק ידע לכתוב ריפים רוצחים בסגנון דיימבאג דרל מפנתרה, אלא גם לבהות בנעליים כמו קווין שילדס ממיי בלאדי וולנטיין. היום בעידן של פוסט-מטאל ובלאקגייז זה נשמע מובן מאליו, אבל ב-1997 כשציפו מהמטאל שלך להיות קשוח ואגרסיבי וכל סטייה אמנותית שמאלה גרמה לך להראות כמו לפלף, זה מראה על וואחד קוחונס.

    המשנה האקלקטית הזו פרוסה מההתחלה ועוד הסוף ב-"Around The Fur". זה נפתח כאמור עם הלהיט "My Own Summer (Shove It)", שיר שנכתב באולפן כשהגיטריסט קרפנטר היה מסטול רצח. קטע הנושא "Around The Fur" הוא לא רפרנס מיני כמו שנהוג לחשוב, אלא תיאור של מורנו למוזיקה של הלהקה, העור שתמצאו אם תלכו מסביב לפרווה של חיה, לצד השני. הוא נפתח עם תיפוף פ'אנקי וקולות של נשימה ונכנס בפזמון לסערת ריפים וזעם בזמן שמורנו מתחבט "Speak, I don't get it / Should I ignore the fashion or go by the book / I don't want it / I just want your eyes fixated on me" וזולג אחר כך לתוך סי-פארט טריפ הופי עם צלילי רקע של רוחות רפאים תודות לדי ג'י פרנק דלגאדו, הדפטון החמישי. פסגת האלבום היא מאסטרפיס של הלהקה, הניינטיז והמטאל בכלל "Be Quiet And Drive (Far Away)" - מעל לחמש דקות של קירות רעש נוטפים מסוכר נוזלי, שיר שמתפתח לאט ועושה חשק לצאת למרחב ולעולם לא לחזור. ברגע שחשבתם שמיציתם, מגיע "Headup" עם ריף בגודל של גודזילה שאפילו מיוז אוהבים לעשות לו קאבר בהופעות. דפטונס מארחים פה את סולן ספולטורה מקס קאבלרה לדואט שטני וצרחות "Soulfly!" (מפה הוא קיבל את השם ללהקה שלו) וכל הכאוס המסודר הזה מסתיים בפנייה חדה לתוך ג'אם פוסט-רוק אווירתי. האלבום נגמר עם "MX" (בלי להחשיב את קטע הבונוס בסוף) איפה שדפטונס מארחים את אשתו דאז של מתופף ההרכב אייב קאנינגהאם בסוג של שאלה-תשובה כתגובה לליריקה של מורנו "Let me think (think about what?) / About girls (and what else) / And money and new clothes (and what do it get?)". האירוח והפינאלה הרשמי של האלבום מאוד סימבולי, כי בעולם של מטאל מצ'ואיסטי דפטונס העזו להראות את היין ליאנג, להוציא את הצד הרך הנקבי שלהם כמו שהם הוציאו את הגברי הקשוח, שילוב שמאוד התחברתי אליו.

    הרבה דברים עברו עלי מאז 1997 והטעם המוזיקלי שלי עבר מלא תהפוכות. נו-מטאל היה לגמרי חלק מהמסע הזה, אבל בזמן שלשמוע אלבום של קורן או לימפ ביזקיט מרגיש נוסטלגי וכבר לא רלוונטי למקום שאני נמצא בו היום, להכניס את "Around The Fur" בחזרה לדיסקמן מרגיש רלוונטי ואמוציונלי כתמיד. הם הוציאו מאז עוד שישה אלבומים לא רעים בכלל, אם כי "Around The Fur" היה הרגע הדפניטיבי של הדפטונס, הזמן שבו הם עשו טרנספורמציה למי שהם היום ושינו לפחות לבן 17 אחד את החיים.

  • יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה

    צילום: עידו שחם

    על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.

    ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

    גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

    איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.