פוסטים מאת עידו שחם

  • בחזרה לאייפוד: The Vaccines - What Did You Expect from The Vaccines? - נותנים כבוד לרוקנרול

    כל כמה שנים מגיעה משומקום להקה הירואית שאמורה להציל את הרוקנרול, וכך היה עם The Vaccines. מכונת ההייפ הבריטית החלה לפמפם אותם כבר כשהם העלו ליטיוב דמו לשיר "If You Wanna" ב-2010. שדרן הרדיו הידוע Zane Lowe הכתיר אותו בתור הסינגל הכי לוהט בעולם ומגזין ה-Clash חזה שהם יביאו עידן חדש של מוזיקת גיטרות. העידן החדש הזה אולי לא הגיע, אך מה שכן הגיע הוא האלבום המודע לעצמו מ-2011 "What Did You Expect from The Vaccines?".

    הוואקסינז הוקמו בלונדון על ידי הזמר/גיטריסט Justin Hayward-Young שהתגלגל מזה זמן מה בתעשיית המוזיקה. הוא ניגן בלהקת הארדקור-פאנק כבר בגיל 16, התגורר בלונדון עם שניים מחברי Mumford & Sons וניסה את מזלו בתור אומן סולו נוסטלגי בשם Jay Jay Pistolet. אך ב-2009 הוא פגש את הגיטריסט Freddie Cowan, אחיו הצעיר של קלידן להקת The Horrors מר Tom Cowan, והם צירפו להרכב את הבסיסט האיסלנדי Árni Árnason והמתופף Pete Robertson.

    בזמן שהיה לוואקסינז הייפ משוגע בבריטניה, בארץ ילדי האינדי פיתחו נוגדנים לחיסונים, ולא בצדק. "What Did You Expect from The Vaccines?" הוא אלבום שמזריק רוקנרול ישר לתוך הוריד של מילינאלים מצ'ועממים. זה כאילו שהקטע הפותח "Wreckin' Bar (Ra Ra Ra)" הולחן לסובלי ADHD עם דקה ו-21 שניות ניהיליסטיות של קצב מהיר, רפרנס לסופר סקוט פיצג'רלד ואפילו סולו גיטרה, קטע שנמצא איפשהו בין הסטרוקס לראמונז לג'יזס ומארי צ'יין ומתחלק לאוזניים יותר מהר מהזמן שלוקח לשלוף את הסמארטפון מהכיס. ואז מגיע אותו סינגל בכורה "If You Wanna" - עדיין בקצב די מהיר רק עם סאונד יותר ריוורבי וחללי ואיזושהי תמימות אירונית עם שורות כמו "Well I don't want to wake up in the morning / But I've got to face the day / That's what all the friends I do not like as much as you say" וההפצרה הרומנטית שאם את רוצה לחזור זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר לחזור אלי.

    "Blow It Up" לגמרי מקיים את ההבטחה הארספואטית שלו, "Post Break-Up Sex" הסטרוקסי הוא הסינגל הקליט עד כדי כך שעשינו לו סינג-אלונג קטן במאהל האינדינגב, ואם זה לא זוהר מספיק אז יש גם שיר על דוגמנית דנית בשם "Norgaard" שמתפצפץ כמו סוכריות קופצות. לפעמים הוואקסינז דווקא מאיטים את הקצב וחוקרים גם את הצדדים היותר רגישים שלהם, למשל ב-"Wetsuit" עם פזמון האצטדיונים "Put your wetsuit on / Come on come on", הקטע "All In White" הבלאדי-מלנכולי, או השיר הסוגר "Family Friend" שמתפתח בחמשת הדקות שלו מפריטות ענוגות לכאוס מוחלט. הייווארד-יאנג הוא סולן מהסוג כמו שהיו עושים פעם, כזה שיש לו מבט נחוש בעיניים אל עבר האופק וקול עמוק ורגשי שמושר במבטא בין לונדון לניו יורק, איפה שהוא מתגורר אגב בימינו. קאוון מלווה אותו בריפים קלאסיים שנשמעים כאילו שהוא חקר לעומק את מקורות הדלתה של צ'אק ברי ובו דידלי, ומחלקת הקצב של ארנסון את רוברטסון נותנת את המצע ההדוק שמאפשר את כל הרוקנרול הזה. בכלל, הוואקסינז מצליחים למזג בין העבר הרחוק של הרוקנרול מהפיפטיז והסיקסטיז, לעבר הקרוב מהסבנטיז והאייטיז ולהווה במילניום החדש. אולי הם נכשלו ליצור את העתיד, אך האלבום נשען על יסוד של כתיבת שירים כל כך חזקה שגם אתם תתחילו להמהם אותם כבר אחרי השמיעה הראשונה.

    סולן עמוק, סולואי גיטרה, כתיבת שירים חזקה - אלמנטים לא כאלה אופנתיים בעשור השני של המילניום החדש, של זמנים רגעיים של כלום. אבל איכשהו הוואקסינז הצליחו לקרוץ לחטיארים כמוני שאוהבים לשמוע אלבומים שלמים ולילדי האוטופליי ביוטיוב. "What Did You Expect from The Vaccines?" הגיע למקום הרביעי במצעדים הבריטיים ולמעמד של אלבום זהב עם מכירות מעל ל-100,000 עותקים, הישג עצום לאלבום של להקת רוקנרול בשנת 2011. מאז הם הוציאו עוד שני אלבומים נחמדים שלא הצליחו לעמוד בגרנדיוזיות של אלבום הבכורה. הייווארד-יאנג שרד כמה ניתוחים להסרת פוליפים ממיתרי הקול, המתופף רוברטסון הוחלף וצורף להרכב קלידן, ובימים אלה הם עובדים על אלבום רביעי שעל פי דבריהם יכיל רוק מצוחצח מהסבנטיז והאייטיז בוויב של Big Star, Todd Rungen ו-Guided By Voices. כך או כך תמיד יהיה לנו את אלבום הבכורה שאולי הוואקסינז לא הצליחו להציל בו את הרוקנרול, אבל כן נתנו לו מלא כבוד.

  • "ALEM" של הודנא אורקסטרה: צוהר לעולם האפריקאי

    המחט נפלה על שולי התקליט המסתובב. רחש לבן עדין בקע מהרמקולים ומיד אחריו אורגן וחצוצרה עטפו את חלל הדירה. עבר רק שבוע מאז שהרכבתי את מערכת הסטריאו החדשה-ישנה בדירתי ועדיין לא התרגלתי לצלילים החמים שיצאו מרמקולי העץ הישנים. "אלם" (עולם באתיופית), שיתוף פעולה של ההודנא אורקסטרה עם הזמר והמשורר האתיופי דמיסו בלטה, הוא הסינגל הראשון שנוגן על המערכת. הרכבתי אותה משאריות סטריאו שנאספו בדירתי מגורמים שונים: פטיפון שהשאיר מאחוריו חבר שעבר לגור בברלין, רסיבר ישן של הורי, ורמקולים שקיבלתי בירושה מסבי.

    הגיטרה של אילן סמילן גורמת לכתפיים להתחיל לקפץ כמו מעצמם, בלי כל מאמץ. הסולן דמיסו בלטה מסלסל את קולו במורד ומעלה סולם שלא שמעתי קודם בחיי, ואז כל האורקסטרה נכנסת פנימה: כלי נשיפה, תופים, בס, אורגן, פרקשן - הכל צועק גרוב! גרוב! גרוב! הגלים מתפשטים מהכתפיים ליתר הגוף. נותר לי רק ללמוד אמהרית כדי להבין את מילות השיר, שאמורות לתאר את אהובתו של בלטה בעיניו כעולם ומלואו. השירה המתפרצת והנרגשת של בלטה בהחלט מביעה את הטוטליות.

    כמה זה כיף להפוך צד ולהניח שוב את המחט. שם, מחכה גרסת דאב עם אנסמבל ADYABO, טריו שמנגן מוזיקה אתיופית מסורתית על כלי נגינה פולקלוריים: קראר (כלי מיתר), ושינט (חליל אתיופי) ומסנקו (כלי קשת). מכל אלה המסנקו שובה אותי במיוחד, מזכיר לי מעט את הקמנצ'ה של מארק אליהו. הדאב מגיע ברמיזה בלבד במהלך השיר יותר ברעשי רקע פסיכדליים מאשר בקצב עצמו. הגרוב לא שונה בהרבה מהגירסה המקורית, אבל הגוונים שמוסיפים ההרכב ADYABO מגלים עוד טפח מהעולם הנעלם של אפריקה.

    אולי תגידו שהגזמתי, שנסחפתי בהתרגשות ההתחלתית של האזנה ראשונה. רק שההתרגשות לא פוחתת בהאזנות נוספות. האורקסטרה בת 12 החלקים ממשיכה להזין את האוזניים בעוד ממתקים נסתרים ככל שנכנסים לעומק השיר, בעיקר בתחום כלי ההקשה. ועדיין במידה מסוימת, אולי אתם צודקים, אולי נספחתי. אבל זו לא כל הפואנטה? להיסחף לגמרי בעקבות המוזיקה לעולם שאנחנו עוד לא מכירים? יש לי הרגשה שלשם מכוונת ההודנה אורקסטרה, לשכנע את הלא משוכנעים. בורים לבנים כמוני שעוד לא נחשפו באמת למוזיקה אפריקאית. אם זאת המטרה, הם הצליחו בענק.

  • המאזין ברדיו 204: חבר של כלום

    שעה של אינדי אקלקטי כולל גאראג'-פאנק קליפורני מחברי Together Pangea (בתמונה), סולן צ'יטאז בפרויקט סולו טרי Hypnotic Kingdom ושיר מהחדש והמרגש של יעל איזנברג.

    1. Together Pangea - Friend of Nothing
    2. Kus - Pampers
    3. DEAF CHONKY - Looks Good
    4. Hypnotic Kingdom - Would You Be There For Me
    5. Cheatahs - Kenworth
    6. Froth - Passing thing
    7. Slowdive - 40 Days
    8. Dot Comet - Shut Eye
    9. Timber Timbre - Hot Dreams
    10. Jane Weaver - The Lightning Back
    11. Van Der Blüte - Whirling Around
    12. Atalefim - Comet
    13. BICEP - GLUE
    14. יעל איזנברג - אמא
    15. Daughter - Made Of Stone

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • Slowdive בראיון: "אליסון עדיין נמצאת אי שם"

    מחר אני הולך אשכרה לרקוד בשתי חתונות: אחד מהחברים הותיקים שלי מתחתן בקסטיאל, ומעבר לפינה אחת מהלהקות האהובות עלי ביקום Slowdive תופיע בבארבי (כל הכרטיסים נמכרו). הכוכבים התיישרו בשבילי ואני לא יודע איך זה ירגיש לדלג בין התחברות קוסמית עם שוגייז לריקודים שיכורים עם פופ ים תיכוני. אבל הכוכבים נתנו לי גם הזדמנות לראיין במייל את Neil Halstead (משמאל בתמונה), הסולן/גיטריסט שהקים את סלואודייב. אז שאלתי אותו מה השתנה אצלם מאז הניינטיז, מה קורה עם אליסון ואיך הם שרדו את תקופת הלעג לשוגייז.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני נמצא בביתי בקורנוול באנגליה, התעוררתי מוקדם בגלל הג'ט לג. בדיוק הופענו בקוריאה וביפן אז חשבתי שאספיק לעשות כמה דברים. הה!

    הלהקה התאחדה רק לפני כמה שנים אחרי פרידה די ארוכה. באיזה אופן סלואודייב של היום שונה מגרסת הניינטיז?

    יש לנו הרבה יותר שער אפור. הרבה יותר ילדים.

    אם לשפוט לפי המוזיקה שלכם, אתם נשמעים כמו אנשים מאוד מופנמים ורגישים. האם זה נכון? מה אתם עושים בשביל הכיף?

    אני לא חושב שמישהו שפגש את רייצ'ל אי פעם חשד שהיא מופנמת באיזשהו אופן! אבל אני מבין את מה שאתה אומר. אני חושב שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. אני אוהב לגלוש, אני חי ליד האוקיינוס אז זה חלק גדול מחיי. לקרוא, לצאת להליכות, לבלות זמן עם משפחה וחברים, כל הדברים הרגילים.

    בוא נדבר על האלבום החדש "Slowdive". בשבילי אחד מהאלמנטים הבולטים במוזיקה שלכם זה הסאונד והאווירה שמשתנים מאלבום לאלבום. לאיזה סוג של סאונד כיוונתם הפעם? מה היו הרפרנסים המוזיקליים וההשפעות?

    בכל האלבומים שאני עושה, ובהחלט עם סלואודייב, מתחילים עם כמה רעיונות מוזיקליים קטנים. לאחר זמן מה יש לך הרבה רעיונות קטנים שכאלה. חלקים משירים, מלודיות, אטמוספירות. לופים, עריכות, דברים חסרי צורה או יותר מובנים. אולי אפילו שירים. באיזושהי נקודה האלבום מתחיל לקבל צורה. אני מרגיש שאנחנו יודעים איזה צורה זה יתפוס לפני שמתחילים רק לעיתים נדירות. אחד מהחלקים המהנים הוא לראות את זה בא ואז אולי בנקודה הזו מתחילים להתפקס על מה זה יכול להיות ומקבלים חזון למה שעושים ועובדים לקראתו. הפעם עשינו אלבום יותר פופי, אבל אני מרגיש שזה היה יכול להיות בקלות משהו הרבה יותר מופשט. כולנו שומעים דברים שונים ובגלל שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן מה שעבדנו היה לנו חשוב שזה ישמע כמו סלואודייב. נשמע ברור מאליו אבל זה היה שיקול חשוב.

    יש באלבום כתיבת שירים מאוד חדה, אבל גם תחושה של תעופה בחלל. האם אתה צופה בכוכבים? האם אתה מושפע ממדע בדיוני או אסטרונומיה באיזושהי צורה?

    כוכב נודד (Star roving), לא השיר, באופן כללי הוא מסע דרך הדמיון כמו שהוא מסע בכל מקום אחר. לפחות במובן שג'ק לונדון כתב עליו. אני בהחלט אוהב מד"ב ובהחלט מנסה ליצור אלבומים שמטיילים בחלל שנמצא בין הכוכבים לשכל.

    העטיפה של האלבום נראית כמו צללית של אדם בוכה בתוך סוג של קופסה אשלייתית עם רקע שחור. תוכל לספר על תהליך היצירה של האמנות הזו ומה המשמעות שלה בשבילך?

    התמונה לקוחה מתוך "Heaven and Earth Magi", אנימציה שנעשתה על ידי Harry Smith בשנות החמישים. אהבתי את האנימציה המוזרה והסוראליסטית הזו וכשחשבנו על האמנות ועל שם לאלבום חשבתי הרבה על הרעיון של קסם השמים והארץ. נראה שזה יושב על מקומות דומים כמו המוזיקה שעשינו באיזשהו אופן.

    לגבי השיר הקלאסי שלכם "Alison" - מי הבחורה המסתורית הזו שהחיים המבולגנים שלה עדיין מרתקים אותך? והוידאוקליפ שבו כאילו שכולם מתמזמזים במסיבה, איך צילמתם אותו?

    לקחנו את הכסף ש-Creation (הלייבל שלנו) נתן לנו ועשינו מסיבה! הזמנו את כל החבריםשלנו ונתנו לכמה חברים אחרים לצלם את זה. היה לנו כיף לעשות את הוידאוקליפ הזה. אני אוהב לראות אותו עכשיו כי זה כיף לראות שם כל כך הרבה מהחברים הותיקים שלנו. אליסון עדיין נמצאת אי שם אז אני לא יכול לחשוף יותר מדי לצערי. אבל היא גם משתתפת בוידאוקליפ.

    להקות שוגייז ידועות בכך שיש להם מלא פדלים לגיטרה (גם אני מודה באשמה). כמה יש לך? מה הפדלים האהובים עליך ובאיזה שירים אפשר לשמוע אותם?

    יש לי כמה. יש כרגע כל כך הרבה חברות פדלים שמייצרות אותם לפי דרישה וחלק מהכיף הוא למצוא פדלים חדשים כל הזמן. Mr Black Phaser הוא הפדל החדש האהוב עלי.

    איך שרדתם בשנים שבהם סלואודייב היו מקור ללעג? ואיך זה מרגיש היום כשאתם מקבלים את הכבוד הראוי שמגיע למוזיקה שלכם?

    הה! ובכן אני חושב שכשעשינו את האלבומים במשך שש שנים היינו ילדים והיה לנו כיף ונהנינו מזה. אף פעם לא נתנו יותר מדי תשומת לב לתקשורת. חלק מזה היה טוב, הרבה מזה ממש גרוע, אבל היה לנו קהל קטן ומגניב שנהנה ממה שעשינו ואני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו מחוץ למיינסטרים והיינו די שמחים להיות במקום הזה. אף פעם לא ציפינו שמישהו יאהב אותנו. אז, אתה יודע, לא משנה מה התקשורת המיינסטרימית חשבה בזמנו אני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו יותר חכמים מהם. לא בצורה מתנשאת, טוב אולי קצת, אבל ידענו מה אנחנו עושים וזה היה הגיוני בשבילינו גם אם זה לא היה הגיוני לרוב האנשים!

    איזה עצה היית נותן ללהקות שוגייז צעירות שהולכות בעקבותיך?

    אל תעשו את זה! הה! לא, אני חושב שלא משנה איזה מוזיקה אתה עושה פשוט תעשה את זה, אתה יודע. למה לא? זה רק מוזיקה!

    האם אתה רואה את האיחוד שלכם בתור משהו זמני, או שיש לכם תוכניות מסקרנות לעתיד?

    יש לנו כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים אז נראה. יש לנו כמה הופעות השנה אז אנחנו במצב של טור כרגע וממש נהנים מהחוויה של להופיע ולנגן את השירים החדשים.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    תודה על השאלות עידו.

  • אינטרו 65: בואנוס איירס - צמד סינת'פופ עברי

    האייטיז היו מלאים בסינת'פופ. הסינתי נכנס להפקות של כל הזמרים, מאדם ועד ריטה, אך פורמט הצמד של הזמר והמפיק בסגנון Pet Shop Boys או Yazoo, מה שנחשב לדי אוונגרדי בתחילת הדרך, לא קרה פה כל כך. עכשיו מגיע הדואו בואנוס איירס עם סינת'פופ עברי בשיר "הקיץ הזה לובשים שחור". אולי הם איחרו את האייטיז ואת הקיץ, אך עם החום המעיק בחוץ אפשר בהחלט להמשיך ללבוש שחור ולזוז לצלילי הביט.

    1. מי חברי הלהקה?

    בואנוס - סינתי + תכנות, איירס - שירה.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    בואנוס שפך עלי (איירס) בירה באיזה בר בדרך בחזרה לשולחן עם הדייט שלו. מיד קמתי עליו ודרשתי ממנו להתנצל, ואז הוא ראה שאני לובש חולצה של The Human League. התחלנו לדבר על זה והבנו ששנינו אוהבים סינת'פופ מהאייטיז ושאין לנו עם מי לעשות מוזיקה כזו (בואנוס בדיוק פרש מהלהקה הקודמת שלו). הדייט ההוא אומנם כשל, אבל הזוגיות שלנו הצליחה.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    סינת'פופ בעברית.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    איירס הגיע עם השם - כדי לתת קונטרה לריו, להקת המים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    ליצור סינת'פופ בעברית בפורמט של זמר מוחצן ומפיק מסתורי כמו שלא היה פה באמת באייטיז, ולמכור את המוזיקה שלנו לקסטרו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    בואנוס נהג קטר ברכבת ישראל, איירס מנהל אולם קולנוע בראש פינה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    Kraftwerk, New Order, Human League, Pet Shop Boys, Depeche Mode, Duran Duran, Yello, Yazoo, Prayers, Cold Cave, הקליק, הג'ינג'יות, שרון ליפשיץ, פופלקס.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    בואנוס: "Man Machine" של קרפטוורק, כי בטח תהיה סימביוזה חזקה בין בני אדם לרובוטים על המאדים וצריך מוזיקה שתחבר בין כל המינים.

    איירס: Terry Riley - A Rainbow in Curved Air, זה יעזור לי לעבור מסע בחלל.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    בואנוס: Arcade Fire - Funeral, כי בלעדי האלבום הזה הקריירה המעצבנת שלהם לא היתה מתחילה.

    איירס: Elliot Smith - הדיסקוגרפיה. אמנם הבן אדם מחק את עצמו, אבל המוזיקה שלו עדיין קיימת.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    ריו, כי הם הרכב הסינת' פופ העברי היחיד שיש פה כרגע.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    מרגיש סופרסוניק, שותה ג'ין וטוניק.

  • איה זהבי פייגלין במזקקה: אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת

    צילום: ענבר שפס

    איה זהבי פייגלין היא מסוג האומנים שפועלים בעיקר בתל אביב. הופעות ההשקה שלה במועדון הבארבי תמיד מלאות עד אפס מקום, ואמנם פייגלין מופיעה גם ברחבי הארץ, אך קשה להיזכר בפעם האחרונה שהיא הופיעה בירושלים. היא סיפרה למכריה לפני ההופעה אמש, שנראה לה שהפעם האחרונה שהיא היתה כאן היתה בבר הקצה, שפעל ממש באותו רחוב מול המזקקה אך נסגר לפני 6 שנים.

    ובכן, טוב מאוד שהיא חזרה. עם שני אלבומים מצליחים והרכב חדש הכולל את עדי רותם בקלידים ואפקטים, והוד שריד בתופים (מלהקת "כל החתיכים אצלי" שאותה הנהיגה), פייגלין ונגניה ציינו שוב ושוב "איזה כיף לכם שקר פה בערב!" והיה נראה שהם נהנים מהמקום ומהאווירה. ההופעה נפתחה בשיר "אמריקה", עם המשפט הבלתי נשכח "נמאס לי מהמין האנושי". חלק מקסמה של פייגלין כיוצרת טמון במילים האמיצות והכנות שבשיריה. בשיר "ברלין" היא מזכירה את עיסוקה היומיומי כמורה, ואת הפחד שתלמידיה לא יאהבו אותה. בשיר "ספורט", היא מתוודה שעליה להתאמן יותר. פייגלין שרה על נושאים המעסיקים את כולנו בחיי היומיום - אהבה, בדידות,הצלחה, יחסים עם הורים ועם חברים - ובצניעות, הומור ואומץ שחושף את מחשבותיה.

    וחוץ מהמילים, הסולואים של פייגלין בגיטרה עוצמתיים, וקולה הצטרד בהמשך וחשף צד אגרסיבי יותר, גם בלחנים, כמו ב-"שעת השבורים" שנכתב יחד עם שריד ונפתח בריף מטאלי כבד. כשהגיע השיר "גיבור", הלהיט הגלגלצי שלה, הקהל הצטרף בשירה סוחפת. היא תקשרה עם כולם ואף ענתה על שאלות, וכשנשאלה "האם יש לך שיר שכתבת ממקום שמח", ענתה ש-"אין כזה, כל השירים שלי נכתבו ממקום מדכא".

    כשפייגלין נשארה לבדה על הבמה וביצעה את השיר השקט "ג'וק", הפגיעות שלה נחשפה במלואה, וכל הקהל נשבה בקסמה, באופן מוחלט. היא עלתה להדרן וביצעה קאבר לשיר "האהבה מתה" של תמר גלעדי. הקהל היה צמא לעוד, אך פייגלין נתנה את כל כולה והוכיחה כי מדובר באחת היוצרות הטובות שפועלות כרגע: היא אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת. נקווה שמעכשיו היא תגיע יותר לירושלים.

  • בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות

    קרדיט צילום: עופר דבוש

    אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.