פוסטים מאת ענבר שפס

  • פסטיבל מקודשת: להיחשף לעולמות חדשים

    באבא זולה. צילום: ענבר שפס

    המופע "שומרי האש" שהתקיים אמש במסגרת פסטיבל מקודשת בירושלים, הוגדר כ-"מסע אקסטטי וחוצה יבשות אל מקורות המוסיקה כחוויה משחררת תודעה". ההגדרה הזו עוררה את סקרנותי - מדובר באחד nהפסטיבלים הייחודיים שמתקיימים בארץ, וכבר כמה שנים שמגיעים אליו מוזיקאים מקומיים ומשלל רחבי הגלובוס הפועלים במגוון סגנונות: מרגאיי, דרך טראנס, מוזיקת עולם, פיוטים ופסיכדליה. אחד האלמנטים שהופכים את הפסטיבל ואת המופע הזה לייחודי הוא מיקומו במגדל דוד בירושלים, עיר שמארגני הפסטיבל מגדירים כ-"מצב תודעה", נפרש לעיניי נוף מרהיב של חומות העיר, עליהן מוקרנות עבודות וידאו מהפנטות.

    את המסע פתח Jeong Ga Ak Hoe, הרכב נשי מדרום קוריאה שביצע יצירות קוריאניות מסורתיות בכלים שראיתי בפעם הראשונה בחיי. הן ניגנו על גאייגום (כלי מיתר המזכיר את הקוטו היפני), כינור המזכיר קמנצ'ה ותוף גדול. הקטעים הילכו בין שירה עדינה ומדיטטבית המזכירה שירי ערש, לתיפוף אגרסיבי המוסיף אלמנט שבטי ומסתורי. המוזיקאיות התגלו כלבביות, ועשו לי חשק לחקור את הז'אנר. לאחר מכן, עלו לבמה אנסמבל הפיוט, ובשירת המקהלה שילבו בין מסורות צפון אפריקאיות למסורות מזרח תיכוניות. אבל מבחינתי, הערב הגיע לשיאו בחלקו השני של המופע עם עלייתה של להקת הפסיכדליה הטורקית Baba Zula. ההרכב, שנוסד באיסטנבול ב-1966, עלה לבמה בגישה נונשלנטית והמון סטייל. בשלב מסוים רק חבר להקה אחד נשאר על הבמה, כשהשאר התערבבו עם הקהל, וסולן ההרכב מוראט ארטל פרץ בשאגות "Freedom!"

    המסע נגמר במסיבה עליה ניצחו הצמד המקומי רד אקסס יחד עם Yakonim, הרכב מחוף השנהב שבאפריקה. שיתוף הפעולה המסקרן נוצר כחלק מפרויקט Trips, שבו חברי הצמד נסעו לאפריקה ואף צילמו את מסעם, במטרה לחבור לאמנים מקומיים וליצור שיתופי פעולה מוזיקליים. ההופעה שלהם הצדיקה את ההייפ וקשה היה למצוא מישהו בקהל שנשאר על המושב - הם יצרו על הבמה חגיגה של ביטים וצלילים מסונתזים ואתניים עם כלי הקשה מקפיצים כמו ויברפון וקונגוס. אותה שאגת Freedom של באבא זולה ביטאה את רוחו של הערב בצורה מדויקת - המוזיקה המגוונת גרמה לקהל להשתחרר מהנורמות, להיחשף לעולמות חדשים ופשוט לרקוד באקסטטיות.

  • פסקול החלומות המושלם: 8 קטעים של Washed Out שחייבים להכיר

    הקטעים של ארנסט גרין, או בכינויו Washed Out, מרכיבים את פסקול החלומות המושלם. מצד אחד הם מרגיעים ומצד שני הם מלאים בגרוב, סימפולים, ביטים ואפקטים מיוחדים. יש במוזיקה שלו השפעה מפופ ודיסקו של שנות ה-70 וה-80 ואמני היפ הופ ואלקטרוניקה עכשוויים יותר, כפי שניתן לשמוע במיקסטייפים שגרין רקח לכבוד הגעתו. הוא הוציא הוציא שישה ריליסים עד היום, מתוכם שלושה אלבומים ושלושה אי פים שנעים שיריו נעים בין צ'ילוויב לדרים פופ. בחרתי מתוכם שמונה קטעים שלו שחובה להכיר לקראת ההופעה ב-28.11 בבארבי.

    Good Luck

    שומעים את הווייבים המרגיעים כבר בטראק הראשון מאי פי הבכורה "High Times". השילוב של הביט העדין-אך עוצמתי, עם חזרה על הצלילים המסונתזים והגבוהים ברקע, יוצרים מלודיה הנותנת תחושה של רוגע, והרגשה של הימצאות במים שקטים וזורמים. מזל שיש גרסה מורחבת ביוטיוב לקטע הזה, הקצר מדי.

    Feel It All Around

    איך אפשר בלי הקטע מתוך האי פי "Life of Leisure",שיצא גם הוא ב-2009. השיר זכה לחשיפה גדולה כשהופיע כפתיח של סדרת המערכונים ההיפסטרית "פורטלנדיה". גם כאן יש אווירה גרובית מלאה בצ'יל, הנוצרת משילוב של צלילים מסונתזים החוזרים על עצמם, יחד עם ביט איטי - הטראק מסומפל במקור מקטע הדיסקו האיטלקי "I Want You" של Gary Low. יש משהו בגרוב האיטי של השיר שמתחבר בול למערכונים ההיפסטריים המצחיקים של "פורטלנדיה" בדרכם המשונה.

    Within and Without + Amor Fati

    אלבום הבכורה "Within and Without" שיצא ב2011 נשמע בזמנו כאלבום המזמוזים האולטימטיבי: החל המהעטיפה המחרמנת ועד לקטעים הרכים והיפים בפשטותם. "Amor Fati" והקטע הסוגר את האלבום "A Dedication" ממחישים היטב את האווירה.

    Falling Back

    בהאזנה ל-"Falling Back" מתוך האלבום השני "Paracosm", מתחדדת ההבנה כי וושד אאוט פשוט אלוף ביצירת מלודיות פשוטות אך מרגשות, בשילוב ביט עדין והבלחות של צלילי סינתי גבוהים ויפים. פשוט לעצום עיניים ולהאזין.

    I’ve Been Daydreaming My Entire Life

    מהקטעים האיטיים שבאלבום החדש. השירה של גרין מהורהרת ועדינה, והמלודיה רגועה ומינימלית.

    Burn Out Blues

    הסקרצ'ים וסמפולי הצווחות שבתחילת הקטע נשמעים כפתיחה לשיר רועש, אך הבס הגרובי, הקצב והשירה העדינה הופכים את הקטע לאחד החזקים באלבום - וגם הקליפ הפסיכדלי שמלווה את השיר.

    Hard to Say Goodbye - Live in KEXP

    בדרך כלל בהופעות ב-KEXP אין דגש על הוויזואליזציה, אך בוידאו הזה קטעי האנימציה והצבעים החזקים משתלבים עם ההופעה החיה. אם נזכה גם בהופעה בארץ לחוויה ויזואלית מרשימה בנוסף למוזיקה, הרי שזו תהיה הופעה מעניינת ומהנה.

  • פסטיבל חשיפה בינלאומית 2017: מגוון צלילי המוזיקה הישראלית

    מוזס פרוג'קט. צילום: ציפי פישר

    השבוע הוזמנו לארץ נציגים מתעשיית המוזיקה ברחבי העולם - למשל נווין דשפנדה, הישר מהעיר פונה שבהודו, שם הוא מנהל חברה להפקת פסטיבלים ולניהול אמנים. דשפנדה מתעסק עם אמנים מכל הסגנונות, מרוק ומטאל לאלקטרוני ומוזיקת עולם. הוא התרגש לבוא לישראל ולהכיר מוזיקה מקומית, ואפילו יש כמה הרכבים שכבר יצא לו להכיר. "באטרינג טריו הופיעו באחד הפסטיבלים שלנו", הוא מספר, "והם מעולים". נציג נוסף שפגשתי הוא לואי בלוונס, אשר מנהל את פסטיבל d'e'te de Quebec, אחד מהפסטיבלים הגדולים בקנדה. הפסטיבל מתמחה בכל הסגנונות, והסגנון המועדף שם הוא אמריקנה, וגם מטאל ורוק. "הייתי אמור לנסוע בכלל לפסטיבל בילבורד שמתקיים הערב", הוא מספר, "אבל חבר מוויניפג סיפר לי על הפסטיבל בישראל והעדפתי להגיע לכאן". בלוונס האזין לדה פז בנד, ההרכב בניצוחה של גל דה פז, שמופיע גם הוא כאן, ואהב אותם מאוד.

    כולם הוזמנו לפסטיבל החשיפה של הצוללת הצהובה בירושלים. הפסטיבל נוצר ביוזמת משרד החוץ בשיתוף משרד התרבות והצוללת הצהובה. אל אירוע הפתיחה הגיעו מנהלי פסטיבלים, עיתונאים, מנהלי לייבלים ובעלי מועדונים משלל מדינות באירופה ובאסיה, במטרה להיחשף לסצנת המוזיקה המקומית בישראל. הפסטיבל מחולק לשבוע המוקדש לג'אז ומוזיקת עולם ושבוע המוקדש לרוק ואינדי, ובסך הכל מופיעים בו השנה כ-60 אמנים. רוב ההופעות מתקיימות בצוללת אך חלק מהן מתקיימות גם בבסקולה ובמועדון האיזור בתל אביב. האמנים המשתתפים הגישו מועמדות מראש, ולאורך השנים חלק מן ההרכבים שהופיעו זכו לקשרים משמעותיים ברחבי העולם ולחשיפה גדולה. כך למשל להקות כמו טייני פינגרס, לולה מארש, הקולקטיב, לוסיל קרו ועוד - כולן הופיעו בפסטיבלים שונים ברחבי אירופה, בסין, ואפילו בפסטיבלים באפריקה. הליינאפ במופע הפתיחה כלל את ההרכב האינסטרומנטלי טטרן, את להקת הסירקוס-קור הוותיקה מידנייט פיקוקס, את ההרכב האלקטרוני הטרי מוזס פרוג'קט והצמד אקו וטיטו.

    טטרן פתחו את הערב. ההרכב הג'אזי הצעיר זכה בשלוש שנים האחרונות לאהדה עצומה בקרב הקהל המקומי, ואף יצא לטורים באירופה, במקביל להקלטת אלבומים והופעות רבות בארץ. הסגנון שלהם פחות מדבר אלי, אבל בהופעה שלהם חוויתי הפתעה. הקטעים החדשים והאינסטרומנטליים שהם ביצעו היו הרבה יותר רוקיסטים, חדים ומהוקצעים ממה ששמעתי עד כה בהופעות שלהם והיה בהם הרבה יותר דיוק וגיוון. לצד הקטעים הג'אזיים ה-"רגילים", טטרן היו מוצלחים כמופע פתיחה, וגרמו לקהל ולנציגים להריע להם. על אף החשיפה הרבה שהם כבר זוכים לה ממילא, כולי תקווה שבזכות הפסטיבל הם יזכו לעוד במות להופיע בהן. לאחר ההופעה של טטרן, פגשתי את ג'ו דוגאן, המנהל את פסטיבל בלסוניק בבלפסט, צפון אירלנד. דוגאן מספר שאמריקנה ורוק הולך חזק מאוד בפסטיבלים בצפון אירלנד, ואף הביא לי שתי המלצות לאמנים שמצליחים כרגע מאוד בבריטניה: Foy Vance ו-MMODE. כריסטיאן מורין, המנהל את הפסטיבל הרב תחומי Pop-Kultur בברלין, מספר כי הוא מכיר קצת מוזיקה ישראלית: "הרכבים כמו a-wa וריף כהן הופיעו בפסטיבל אצלנו בברלין".

    המידנייט פיקוקס. צילום: ציפי פישר

    המידנייט פיקוקס. צילום: ציפי פישר

    הכי ציפיתי להופעה של המידנייט פיקוקס. ראיתי אותם בפעם אחרונה בגיל 16, לפני כתשע שנים, ועד היום ההופעה הזו זכורה לי, בה מנהיג ההרכב איתן רדושינסקי הניח את גיטרת הבס שלו על הבמה וכמעין טקס מכושף דרך עליה עם בובה של טווס. הפיקוקס הוציאו השנה את האלבום "קטסטרופה", כ-8 שנים לאחר אלבומים האחרון "שלוש", והם ביצעו אמש קטעים ממנו. רקדנית בטן הצטרפה אליהם על הבמה, מה שהתאים לסגנון שכולל מטאל עם השפעות אתניות ומוזיקת עולם. ההופעה של הפיקוקס הייתה יוצאת דופן בליינאפ הרך של אתמול, וסיפקה את מנת הכסאח ההכרחית לטעמי בפסטיבל, והם הרביצו מופע מטאל כמו שצריך - כולל צווחות גראולינג שבקעו מגרונו של רדושינסקי, והדבנגינג בקרב הקהל. אך דווקא חלק מהנציגים עיקמו את האף ויצאו באמצע המופע. לדעתי הם דווקא יכולים להצליח בחו"ל עם קהל מסוים אשר אוהב את הסגנון הכבד והמיוחד שלהם. לאחר ההופעה של הפיקוקס פגשתי את רן ניר, הפועל כמוזיקאי בשם LFNT ומנהל חברת בוקינג בשם IMU לאומנים בברלין. לפי של ניר, פסטיבל החשיפה הוא הזדמנות מדהימה ואירוע חשוב מאוד, אך יש לדעתו מעט זלזול מצד האמנים, וזה צריך להשתנות. ניר מתמקד בייצוא של מוזיקה מישראל לעולם, ומנהל כיום 8 אמנים, מתוכם טוטמו ואורי מישראל, ואמנים נוספים מפולין.

    מוזס פרוג'קט היה ההרכב הלפני אחרון שעלה. זהו פרויקט של המלחין גיא מוזס שמשתף פעולה עם עוד מוזיקאים, רקדנים ואמני סאונד. ראיתי אותם לפני כשנה במופע המשלב מוזיקה ומחול, מה שיצר סקרנות וציפייה לקראת הופעה נוספת שלהם. על הבמה נכחו שני מתופפים המנגנים על פדים אלקטרוניים, גיטרות וזמרים מתחלפים ביניהם מוזס עצמו והזמרות סיוון טלמור ואלכס משה. ההופעה של הפרויקט עוררה התלהבות רבה בקרב הקהל והנציגים. הסגנון האלקטרוני שלהם והשירה העדינה אך בטוחה של מוזס והזמרות באנגלית, נשמעו כסגנון שרבים מתחברים אליו, ויכול מאוד להצליח. לי המוזיקה הרגישה בוסרית ורכה מדי, אך שמחתי לשמוע את הקהל והנציגים מתלהבים, למשל אורב מילר אשר הגיעה מהעיר טארטו באסטוניה: "המוזיקה שלהם מזכירה לי ממש דברים מהבית, מאסטוניה".

    ההופעה שחתמה את הערב הייתה של אקו וטיטו. הצמד מורכב מאקו מורגנשטרן ותום אידן, היוצרים סול-אלקטרוני עם גרוב ים תיכוני. מורגנשטרן רקדה וקפצה על הבמה, צעקה לקהל "התגעגעתי אליכן אחיות שלי!" וביחד עם הלופים האלקטרוניים של אידן, גרמה לכולם לרקוד בהתלהבות ולרצות לשמוע עוד ועוד בזכות הכריזמה הממגנטת שלה והגרובים של טיטו. עם ההצלחה של הערב, המסקנה העיקרית שלי היא שאפשר להעיז יותר בליינאפ, ולהביא הרכבים פחות עדינים ויותר מופרעים, דוגמת המידנייט פיקוקס ולטאות הענק מכוכב הניבירו שהופיעו לפני כשנתיים. מצד שני, נראה כי האוזן של הנציגים מרחבי העולם צריכה עוד להתרגל לצלילים ולמגוון הסגנונות המרכיבים את המוזיקה הישראלית.

  • אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן

    הינום. צילום: איתי פלד

    בחמישי בערב התקיים פסטיבל אינדי סיטי בירושלים. הגעתי עם שני חבריי, והופתעתי לגלות שכבר בשעה שמונה וחצי בערב, שעה די מוקדמת ליציאה, האזור שבו התקיימו ההופעות היה עמוס באנשים צעירים ומבוגרים כאחד שבאו לרקוד, לצפות ולהאזין להופעות. זו כבר השנה השביעית שמתקיים הפסטיבל בעיר, והוא ממשיך להשתבח עם הזמן.

    ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

    ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

    לירון עמרם

    מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

    הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

    ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

    מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

    כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

    עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד

  • Black Lips בבארבי: המופרעים התעייפו

    צילום: ענבר שפס

    מספרים שחברי להקת הגאראז' רוק האמריקאית Black Lips עלו לבמה בהודו ב-2009, ובאמצע ההופעה התפשטו, התנשקו, ולאחר מכן נאלצו לברוח מהמשטרה לאחר שדרכוניהם הוחרמו על ידי המארגנים. בהופעה אחרת בלונדון, הקהל הוזמן לבמה ונוצרה מהומה - כל זה בנוסף להטלת נוזלי גוף, שתייה מרובה והתפרעות ללא גבולות. המהומה והמופרעות שמייצגות את הופעות ההרכב שהוקם בג'ורג'יה ב-2002 לא נכחו אמש בבארבי. עשר שנים לאחר שנתנו בלבונטין סט מופרע, קצר ומדויק, נראה שהבלאק ליפס פשוט התעייפו.

    אתמול המפשעות חיממו ונתנו מופע קצר אך מהנה בזמן שהקהל בשורה הראשונה התחיל לקפוץ ולדחוף בהתלהבות. ב-22:10 הבלאק ליפס עלו לבמה לקול תשואות הקהל, שלא הפסיק להתלהב, לפחות בהתחלה. צלילים של חצוצרות ליוו אותם, ועוד לפני שהם ביצעו שיר אחד בסיסט וסולן ההרכב ג'ארד סווילי צעק שהוא מתרגש להיות פה, והודה לקהל. ואז הם סופסוף התחילו בביצוע לשיר "Blasphemy". האנרגיה עלתה. אבל כבר מהשיר השני, הלהקה וגם הקהל נראו די מנומנמים. אמנם נזרקו לבמה ניירות טואלט ובלונים, והפוגואים בשורה הראשונה נמשכו, אך האנרגיה הגבוהה ירדה. ואז כשהם בצעו את "Modern Art", הקהל שוב התלהב ונרשמת עלייה חדה במפלס האנרגיה. וככה לאורך כל ההופעה: בשירים מסוימים הקצב והאנרגיה ירדו, ואז שוב עלו.

    גם הסאונד הבעייתי במקום הקשה על ההנאה. סווילי התעקש כמה וכמה פעמים שיביאו לו וויסקי לבמה, ונראה שהאלכוהול העסיק אותו יותר מכל. ראויה לשבח זומי רוסו, הסקסופוניסטית החדשה שהצטרפה להרכב באלבומם האחרון והמשובח "Satan's Graffiti or God's Art?". רוסו אמנם עמדה בצד הבמה אך הצלילים שהפיקה מהכלי ומקולה הורגשו וריגשו, במיוחד בשיר השמיני, "Crystal Night". בכלל, חבל שלא בוצעו יותר שירים מאלבומם האחרון וגם יותר להיטים. הקטעים שנוגנו מ-"Arabia Mountain", אלבומם השישי והאהוב עליי, היו ללא ספק הכי מהנים ומלהיבים.

    כעבור שעה בלבד, סווילי הניף אצבע משולשת לקהל וההרכב ירד מהבמה, מהר מדי. לאחר כמה דקות של קריאות מהקהל הם עלו להדרן יחד עם המפשעות, בביצוע משותף ומתבקש ל-"How Do You Tell a Child That Someone Has Died". המפשעות הקליטו בעבר גרסה לשיר בעברית, ועלו לבמה עם דפי מילים בניסיון ללמד את הבלאק ליפס לשיר בשפת הקודש. שתי הלהקות הסתדרו בזוגות, והשירה הרהוטה של חברי המפשעות לצד המלמולים חסרי הפשר של סווילי וחבריו יצרו הומור וחתמו את ההופעה הפושרת לפחות ברגע מיוחד אחד שישאר בזיכרון ובלב.