פוסטים מאת ניצן אגסי

  • תומר ישעיהו בראיון: "הקהל של דיווחי התנועה רוצה לשמוע גם סגנונות אחרים"

    תומר ישעיהו נכנס אלי הביתה בשבת אחר הצהריים, מצויד בגיטרה אקוסטית וחיוך שליו. אמנם ציפיתי למפגש הזה, עם מי שלדעתי הוא אחד המוזיקאים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית היום, אבל זו הייתה דווקא הכלבה שלי, צ'פטי, שקיבלה אותו בהתלהבות נרגשת במפתן הדלת. השניים התיידדו על הספה במרפסת בזמן שהצעתי לישעיהו משהו לשתות. הוא ביקש בנימוס קפה שחור והוציא את הגיטרה מהקייס. תומר ישעיהו הגיע אלי כדי שאצלם אותו מנגן שני שירים מאלבום הסולו החדש, ולדבר קצת על הדרך שעבר עד היום, על המשכה, ובכלל על מוזיקה.

    "תמיד אהבתי מוזיקה, תמיד אהבתי שירים. כל ילד אוהב צלילים ושירים", הוא אמר ולגם מהקפה. את המשיכה הראשונית לרצות לנגן הוא ייחס לרגע קטן וספציפי בילדותו ברעננה. "הייתי בן 12 או 13, והייתי שומר על אחי הקטן. בבית ספר היה לו שיעור בו היו מלמדים אותם לנגן על כלי נגינה. הוא ניגן על חצוצרה. יום אחד הלכתי לקחת אותו מהשיעור. ראיתי איזה מורה לגיטרה יוצא עם הגיטרה על הגב משיעור, וזה היה נראה לי מגניב נורא. ביקשתי מאמא שלי להיכנס לשיעור גיטרה. מאז בעצם הכרתי מלא מוזיקה, וככה זה התחיל".

    הגיטרה הייתה כלי הנגינה הראשון של ישעיהו (27), אך תוך זמן קצר הוא החל לנגן על הכלי שהפך להיות המרכיב המרכזי בלהקתו האחרונה Isaiah: הבוזוקי. "כמה שנים אחרי זה, בגיל 16-17, התחלתי לאהוב מוזיקה יוונית בעקבות סבא שלי, שהכיר לי את אריס סאן, והיה מעריץ גדול שלו", ישעיהו סיפר. "סבא היה מביא לי קסטות. ואז כולם במשפחה גם התלהבו שאני מתחיל לנגן אריס סאן. היו שומעים אותי מהחדר מתאמן על סולואים שלו. אריס סאן דווקא היה גיטריסט חשמלי. ושם זה פגש אותי, כשניגנתי על גיטרה חשמלית. הבוזוקי הגיע קצת אחרי שהתחלתי עם המוזיקה היוונית. המשכתי גם לעוד. ואז קניתי גם ג'ומבוש. זה עניין אותי כל הזמן, כלי מיתר. הפולקלור של זה".

    ישעיהו שילב את הבוזוקי יחד עם כלי מיתר ופולקלור בטעימה בשני האלבומים של להקתו הראשונה הבשורה: "וזה הכל לעת עתה" (2011) ו- "זמן זז" (2013); ולאחר מכן כחלק דומיננטי ביצירה בלהקת Isaiah אותה הקים עם בת זוגתו באותו זמן, מיקה אבני. אבני כתבה את המילים, וישעיהו הלחין, עיבד, והפיק את השירים שהכילו תערובת של פולק אמריקאי, סולמות וכלי נגינה מהמזרח הרחוק, וצלילים ים-תיכוניים מהבוזוקי והג'ומבוש. Isaiah הוציאו בין סוף שנת 2013 ועד 2015 שני אלבומים - "Isaiah" , "Days of Daydream" - ואי.פי. אינסטרומטלי בשם "Chocolate Subtitles" עליו ישעיהו עבד לבד, מה שבישר את פירוק הלהקה. בשלב זה שמתי לב שמאז הלגימה הראשונה, ישעיהו לא נגע בקפה שלו. כששאלתי למה הוא הסביר בביישנות שהקפה צריך ערבוב קל ורק לא היה לו נעים להגיד. הקפה עורבב והמשכנו בשיחה.

    אני שומע אצלך, ובמיוחד באייזאה, הרבה מוזיקה הודית. איך הגעת אליה?

    "אני שומע יותר מוזיקה מפקיסטאן. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם, אבל אהבתי את השירה - שבורה כזו, כמו תפילה. נראה לי שהגעתי דרך סתם חיפושים: פקיסטאן מיוזיק, אינדיאין מיוזיק. אינטרנט".

    ניתן לשמוע את ההשפעה של אותה שירה שבורה על הנגינה של תומר על הבוזוקי והגיטרה בכלליות, וספציפית למשל בשיר "אם זה טוב" מאלבום הסולו הראשון שלו "אופניים חשמליים", שם אחרי כל משפט שתומר שר נכנסות כמה פרזות שבורות שכאלה. עם זאת, אותה שבירה בעיני היא רק אלמנט אחד שתומר לקח מהמוזיקה ההודו-פקיסטנית אל הנגינה על כלי המיתר - יש לו גם נטייה למשוך את הצלילים כלפי מעלה בצורה שמזכירה את מתיחות המיתר בסיטר, תכונה שלא שמעתי אצל אף גיטריסט או נגן בוזוקי עד היום.

    איך הגיע השילוב בין הבוזוקי לפולק אמריקאי ומוזיקה פקיסטאנית? זה היה משהו מודע או שזה פשוט זרם לך?

    "אני חושב שיש תמיד מודעות מסוימת. לפני אייזאה הייתה לי עוד להקה, שהוצאתי איתה שני אלבומים בעברית".

    הבשורה.

    "כן. שמה זה היה ממש ההתחלה. השירים הראשונים שכתבתי. אני קורא לזה מעין טירונות. הוצאתי אלבומים, ועוד לא הייתי בשל להוציא אלבומים, אבל הוצאתי אותם בכל זאת. זה חלק מתהליך הבשלה. לא שאני מתחרט. אחרי זה הכרתי את מיקה קרני, והיא לקחה אותי לפרוייקט שלה של שיר השירים. שם שרתי, ניגנתי על בוזוקי והייתי חלק מההפקה מוזיקלית. זה הרכב שנסע להרבה טורים. עשינו שישה טורים מאוד ארוכים בארה"ב, והופעות באירופה, קפריסין וכל מיני מקומות מדהימים. הופענו גם בפסטיבלי מוזיקת עולם. אני זוכר שראיתי מוזיקאים מדהימים מברזיל, מאיראן, ועוד מקומות בעולם, שמאוד השפיעו עלי עם הקומבינציה שהם עושים. הם ממש לא מפחדים להראות את השליטה שלהם בכלי ולהוציא את זה החוצה".

    ישעיהו, שעד אותו שלב התבייש להראות את יכולות הנגינה הוירטואוזיות שלו על כלי המיתר, קיבל השראה מאותם מוזיקאים, ומקום להביא את היכולות שלו לידי ביטוי במסגרת ההרכב של קרני, שטיפחה את הכישרון שלו. מההתנסות הזו, התיאבון של ישעיהו להביא את הבוזוקי לקדמת הבמה רק גדל, וכך התחילה אייזיאה. "כשחזרתי לארץ, התחלתי סתם לנסות להקליט עם הג'ומבוש, הבוזוקי, הגיטרות וקצת עם העוד. התחלתי להתעסק עם סאונד. למדתי באמת איך להקליט. ואז ביקשתי ממיקה אבני, שהיינו זוג בזמנו וגרנו יחד, שתכתוב מילים לשירים. שיהיה טקסט מרוחק, משהו שאני פחות אבין, פחות יהיה איתו בקשר הדוק, כמו מילים בעברית שהן תמיד איכשהו צריכות יותר מקום. במשך כמה חודשים היא כתבה מילים ללחנים שעשיתי, ואיכשהו יצא מין מיקס". ישעיהו לקח את המיקס שנוצר לאורי וינוקור שהפך להיות המפיק השני של האלבום. "התחלתי להאמין לזה - או שכולנו התחלנו להאמין לזה. התחלנו להופיע ומהר מאוד ההרכב קיבל תאוצה. שוב, המודעות הזאת היא כאילו קיימת, אבל פה באמת שלא היתה שום כוונה ליצור אלבום".

    כתיבת מילים היא חלק ביצירה שבא לך בטבעיות כמו הלחנה?

    "באנגלית, יש לי זרות מסוימת לשפה. אני זוכר שגם מבחינת מבטא... היו הרבה מילים שלה שלא הבנתי, עד היום, יש מילים שתשאל אותי אני אתחיל לגמגם".

    זה מוזר, כי תמיד בכל ההקלטות וההופעות ששמעתי הכל נשמע מאוד טבעי.

    "אני חושב שיש לנו נטייה באיך שאנחנו יוצרים מוזיקה היום: החוש האסתטי שלנו נורא מפותח ודווקא הכתיבה עצמה היא קצת לוקה בחסר בעיני. אנשים יותר משקיעים באסתטיקה של השיר, פחות בתוכן. זה "טייט", זה יושב, אבל התוכן, הליבה, יש איתה בעיה שצריך לעצור רגע ולהבין מה אני עושה עם הטקסט. אפילו לא מילים גדולות במשמעות, אבל מילים שמישהו אחר ישמע אותן ויתמלא לו משהו בלב, ולא רק שהמוזיקה תיקח אותו למסע הזה".

    הנקודה הראשונה שבה ישעיהו התמודד עם כתיבת מילים הייתה בכתיבת "אופניים חשמליים" שיצא בתחילת 2016, לאחר הפירוק של אייזאה. הפעם ישעיהו נעזר בעמיר לב, שערך ועיבד את הטקסטים והפיק את האלבום. הפגישה ביניהם קרתה באקראי כאשר שניהם הקליטו באולפן הסליק בדרום תל אביב. "הוא שאל אותי אם אני כותב שירים. אמרתי לו יש לי אלבומים שהוצאתי עם הבשורה ואייזאה. אז הוא אמר לי 'שמעתי, אני מכיר, אבל אתה כותב שירים?' חשבנו לעשות אלבום ביחד בכלל. ואז החלטנו שזה צריך להיות אלבום שלי, אני אוציא סיפורים שרציתי לכתוב ולא ידעתי כל כך איך. הוא פשוט לימד אותי איך לגשת לדף להתחיל להוציא מילים, להסתכל על עצמך על הכתיבה שלך, לבקר אותה. לדעת לסנן אותה, לצמצם אותה. הוא איש מטורף. ב-"אופניים חשמליים" הוא היה דמות מאוד דומיננטית. זה אלבום ראשון שלא הייתי מעורב בו בהפקה המוזיקלית. הבאתי שירים, חומר גלם, ומשם זה קיבל המון צורות דרכו, ודרך הלהקה שהוא הביא: TREE".

    מבחינתך זה היה קל לשחרר את ההפקה, ולתת לחבר'ה אחרים לנגן ולהפיק?

    "בהתחלה לא. אני הקלטתי את "אופניים חשמליים" פעמיים או שלוש. שברתי על זה את הראש. הוא היה אלבום מאוד איזוטרי בהתחלה עם כל מיני קופסאות הודיות שעושות מקצבים של טבלות, ובלי יותר מדי מבנים. לא ש-"באופניים חשמליים" יש מבנים יותר מדי מסודרים. אבל היה שם חופש נורא גדול. הבעיה הייתה שהמוזיקה לא ישבה על המילים בעברית. עברנו עם זה תהליכים, הייתי נוסע אליו המון. יושבים, מדברים לפעמים שותקים מלא שעות. הוא היה הולך, אומר לי 'תכתוב', חוזר אחרי הרבה זמן. וככה פעמיים בשבוע במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי נוסע בבוקר, ונשאר שם עד הערב. יושבים, כותבים, מדברים, נכנסים לאולפן כמה ימים, מקליטים. בדרך כלל לא מרוצים עד שהוא החליט שצריך להקה שתנגן. הייתי נוסע אליהם, ופשוט ניגנו. היה מין חופש כזה. ואז נכנסנו להקליט לייב את האלבום, ולא היה יותר מדי עיבודים. פשוט עמיר היה בחדר ההקלטות, אנחנו היינו מנגנים ופשוט סומכים עליו. כשהוא היה אומר שיש לנו את זה, היינו עוברים הלאה".

    בימים אלה ישעיהו נמצא לקראת הוצאת אלבומו החדש "בוידעם" בהפקה משותפת עם רועי חרמון (טיגריס, ארמון). הפעם הוא כתב את המילים לבד, אך לטענתו השירים ב-"בוידעם" מדברים על חוויות פחות אישיות. "אני קצת יותר חושב החוצה, פחות פנימה. באלבום הקודם זה ממש סיפורים שחוויתי, והיה איזה עניין ליצור בפנים עולם מצומצם, כאילו אני באיזה מחילה נורא קטנה. לפעמים אתה מרגיש חוויות נורא גדולות כמו פרידה, אבל רציתי דווקא להביא את זה באיך שאני הולך לסופר לקניות. החוויות האישיות האלה שהרחוב פוגש אותך, בזמן שאתה מרגיש את מה שאתה מרגיש. ופה ב-"ביודעם" רציתי ליצור עולם טיפה יותר עשיר, גם מוזיקלית, וגם לתת נקודת מבט קצת אחרת על כל מה שאני רואה מבחוץ. פחות אישי. למרות שהסינגל הראשון שיצא ("ברזלים אבק") הוא השיר הכי אישי שיש לדעתי באלבום הזה. בגלל זה הוצאנו אותו כדי להיפטר מהאישי הזה כבר".

    במהלך השיחה לקחנו הפסקה מהחפירות כדי שישעיהו ינגן שני שירים מבוידעם: "ברזלים אבק", ו-"שכחתי לחייך טוב" שטרם יצא. "ברזלים אבק" הוא שיר עם מלודיה ומילים כל כך חזקות ואישיות, עד שגם בלי ההפקה הפסיכדלית תומר הצליח לסחוף אותי לתוך נקודת המבט שלו בשיר. ב-"שכחתי" הוא מספר על ילד המנסה לשכנע את אמו שיש שביתה בבית ספר ושתתן לו להישאר עוד קצת במיטה. למרות ההצהרה של ישעיהו שהשירים באלבום החדש הם פחות אישיים, ההגשה שלו גרמה לי לחשוב שהסיפור מאוד קרוב ללבו. בסוף השיר הוא זכר לחייך. חיוך עם עצבות קלה שנגררה מהשיר.

    כשאתה כותב אתה חושב מה ילך, מה לא ילך? יש מחשבה על מה יעבוד?

    "אני לא יודע מה זה כבר ילך ומה זה לא ילך. נקודת הפתיחה היא אחרת. כי אם אני אסתכל החוצה על פלייליסטים, וקריירות של אנשים אחרים, אז רוב הזמן לא הולך לי. רוב הזמן לא קורה יותר מדי. אבל אני מרגיש שדווקא כן ניגשים אלי, וכותבים או אומרים לי, או באים להופעות, וממש אתה רואה בעיניים שלהם שהם עברו איזושהי חוויה מהשיר, אז מבחינתי זה ההולך או לא הולך. ודווקא ככל שאני נכנס יותר פנימה לדברים שאני חושב שהם טיפה יותר אזוטריים או קיצוניים במוזיקה, דווקא שם זה יותר הולך. אני מרגיש שזה מתקבל יותר טוב, בחוג המצומצם שאני מרגיש שיש סביבי. יש פערים נורא גדולים בין האינדי-שמינדי והמיינסטרים. למרות שאני חושב שיש המון קהל, שהיה שמח שתהיה חשיפה יותר גדולה לאמנים שעושים סגנונות קצת אחרים. וזה חבל. יש מלא קהל שרוצה לצרוך את זה. כל הקהל של דיווחי התנועה שרוצים לשמוע דיווחי תנועה הם רוצים גם לצרוך את המוזיקה הזאת, אני בטוח בזה. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות שהסירה נוטה רק ימינה, גם פוליטית".

    חשבת לכתוב להיט שכן יכנס רק בשביל החשיפה שהוא יביא איתו?

    "אני לא יודע איך עושים את זה. אני לא יודע אם מישהו יודע לכתוב להיט. אני הבנתי על עצמי שאני רוצה פשוט לכתוב. אתה כל הזמן מייצר, פעם אחת זה עובד, פעם אחת זה פחות עובד מהבחינה הזאת. אני כל הזמן באיזושהי תנועה, פעם אחת זה נתפס פעם אחת זה לא. הרבה אנשים אמרו לי אחרי שהפסקתי עם אייזאה שאני יורה לעצמי ברגליים, והברזל חם, ואמרתי איפה הברזל הזה? תראו לי אותו אני אגע. אבל באמת אני לא מצליח לראות את הדבר הזה. זה ממש לא העניין. להיות תקוע בנקודה שאתה מרגיש לא בנוח איתה. אי אפשר ליצור בצורה כזאת".

    תומר ישעיהו יופיע באוזן בר ב-13.10.2016 בשעה 22:00 ובאינדינגב ב-28.10.2016

  • אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה

    "איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.

    בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות - משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.

    עדר וסובול - החלק המיותר בהופעה

    עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה

    יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה - לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.

    במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים.

    הגשה מלאת רגש

    עדר: כל טיפה של רגש

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

  • Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית

    מסתבר ש-"אינסטרומנטלי" היא כבר לא מילה גסה באזורנו. אחרי ש-Tatran ו-Tiny Fingers הכינו את הקרקע, הרכבים חדשים כמו Alaska Snack Time הגיחו מן החורים לקחת חלק בגל החדש של האינדי הישראלי. עבודת ההכנה שנעשתה עם הקהל בשנים האחרונות היא כנראה זו שאפשרה לאלסקנים להשיק את אלבום הבכורה שלהם ביום שישי בבארבי, ולא באחד החללים הקטנים יותר שיש לעיר להציע. כשהלהקה עלתה לבמה הבחירה הזאת לא הרגישה כל כך יומרנית - המועדון התמלא כמעט לגמרי בקהל צעיר ומסוקרן ותאים מפוזרים של הורים גאים.

    לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.

    ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי

    בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.

    קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.

    בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.

    רועי ראמי - חלק מהותי באנרגיה הבימתית

    רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה

  • Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

  • דני דורצ'ין בהופעה: מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה

    בשנת 2014 דני דורצ'ין חיבר מערכת תופים לפדאלים, גיטרה למגבר, ומפוחית למיקרופון, והקליט את אלבום הבכורה שלו "One Man Band", בו הוא מנגן על הכל הכלים במקביל. התוצאה הייתה אלבום בלוז שורשי, גולמי, וגס שהוקלט כולו בלייב ברישול שובה לב. אם התיאור הזה מזכיר לכם את התקליטים הראשונים של ה-Black Keys אי אפשר להאשים אתכם. חלק לא קטן מהשירים ב-"One Man Band" נשמעו כאילו היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום המחווה של הקיז לג'וניור קימברו, זמר דלתא בלוז אמריקאי שנותר באלמוניות רוב חייו. האפלוליות של הגיטרה המעושנת של דורצ'ין יחד עם נגינת המפוחית הווירטואוזית יצרו אשליה שהאלבום הזה הוקלט בעיירה נידחת באזור הדלתא במיסיסיפי, על ידי זמר בלוז שחור שעוד לא נגלה לעולם.

    לאחר חרישת דרכים ובמות רבות בישראל ובאירופה, דורצ'ין נכנס השנה לאולפן יחד עם האחים רמירז והקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". בהשקה בשבת האחרונה, דורצ'ין עלה לבדו על במת מועדון האזור וניגן בפורמט הלהקה של איש אחד את רוב האלבום הראשון ברצף. ניכר שבזמן הרב שהוא בילה בדרכים, דורצ'ין שייף את הקצוות המחוספסים בנגינה ובשירה שלו. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הלייב נשמע הרבה יותר טוב מהמקור. כל נשיפה, משיכת סלייד, ונקישה היו בדיוק במקום, גם כשהיו מאולתרים. הדיוק הטכני אפשר את הקסם הכמעט מיסטי שדורצ'ין מצליח לייצר כשהוא לבד על הבמה. הקהל - תערובת של תל אביבים צעירים וקיבוצניקים מבוגרים - בהו במבטים מרותקים, עד פרץ מחיאות הכפיים בין שיר לשיר.

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לקח 10 דקות כדי לארגן את הבמה מחדש לעליית הלהקה לחלק השני של הערב: השקת האלבום החדש. חלוקת הערב לשני חלקים נעשתה כפתרון טכני. את "So The Story Goes" דורצ'ין הקליט עם האחים רמירז, כך שבשירים החדשים קיטקיט רמירז מחליף את הצורך במערכת התופים המאולתרת של דורצ'ין. ההפסקה נתנה זמן להסתובב קצת בחלל המאוד מתוקתק של האזור. תופים תלויים מהתקרה כמו מוביילים מגודלים, הדפסי בד גדולים עם דמותם של הנדריקס באדי גאי וחברים - כולם נתנו הרגשה שהרבה זמן, כסף, ומחשבה הושקעו בהקמת מקדש המוזיקה על חורבות מועדון הברזילי. הלהקה חזרה בזריזות לבמה והרימה הילוך עם קובץ שירים fאנקיים. דורצ'ין, הפעם בעמידה, תפס בטבעיות את מרכז הבמה ונראה שלרגע הוא משתחרר מהביישנות הקלה שהוא ניכן בה. הסגנון של ספי רמירז (המעבד והמפיק המוזיקלי באלבום החדש) הורגש היטב ברוב השירים, והיה טבעי ונכון לקצב ולסגנון של כל אחד מהם. בכלל נראה שספי נקט בגישה מאוד יעילה אולי אפילו שמרנית בעיבודים וההפקה של האלבום: ברוב השירים כל נשיפת חצוצרה, ליין בס, וריף גיטרה הגיעו בדיוק בזמן כמו רכבת גרמנית. בניגוד לדיוק של דורצ'ין לבדו, כלהקה הכל הרגיש מתוכנן מדי, אפילו מעט חסר תעוזה. השיר היחיד בו הלהקה הרשתה לעצמה להעיף את כל החוקים דרך החלון הוא "No Matter How" אשר גם בגרסת האלבום מתעקש לבלבל אותנו בכל דרך אפשרית, כשכל אחד מהנגנים מנסה לאבד בכוח את הקצב של החבר'ה האחרים.

    דורצ'ין וספי רמירז - הפקה שמרנית

    דורצ'ין וספי רמירז: הפקה שמרנית

    בהדרן דורצ'ין נשאר על הבמה עם גל אברו על הקונטרה באס לנגן את שיר הקאנטרי האקוסטי "Tell Me No Lie". ספי, עוזי, וקיטקיט רמירז עמדו מחובקים בצד הבמה, עם מבטים של אחים גאים על פניהם. הביצוע הבהיר לי באופן סופי מה לא עבד בשירי הלהקה: היופי באלבום הראשון של דורצ'ין הסתתר בין הנשיפות הפריטה והקול הכל כך מיוחדים שלו. דורצ'ין מדמם את הלב שלו על הבמה כשהוא לבד. בתור להקה האיכות הנדירה של דורצ'ין נבלעת בצלילי ההרכב, הנשמה הגדולה שלו הלכה מעט לאיבוד לתוך הסחרחורת ה-fאנקית. "Tell Me No Lie" שידר שוב על אותו תדר אמיץ וכן של האלבום הראשון והיה יכול להיות סיום מצוין, גם אם מעט כבד להופעה, אך הרמירזים עלו שוב כדי לבצע את "מישהו אחר" האנרגטי מהאלבום החדש, בחירה מתאימה בהתחשב בעובדה שדורצ'ין בפורמט הלהקה נשמע ברגעים מסוימים כמו מישהו אחר לגמרי מהזמר האינדיבידואליסט שנחשפנו אליו עד היום - דורצ'ין הפך מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה.

  • קותימאן אורקסטרה במועדון התיאטרון: עד 6 בבוקר

    מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון נראה שהאולם הגדול התמלא לאטו בזמן שהמופע כבר היה אמור להתחיל. אבל לקותימאן והאורקסטרה לא היה מה לדאוג: כל 1,000 הכרטיסים כבר נמכרו. כשעברתי בכניסה מספר דקות קודם לכן, ראיתי כמה אנשים מתחננים בפני המוכרים בקופה שיבדקו אם נשארו במקרה עוד כמה כרטיסים, מסרבים להשלים עם העובדה שאת ההופעה הזאת הם כבר פספסו. נראה שלעוקבים של קותימאן יש פשוט נטייה קלה לאיחור.

    המילה עוקבים אינה מקרית. קותי קיבל תשומת לב בזכות "Thru You", פרויקט רשת שהפך עם הזמן לשני אלבומים מלאים. קותי חתך, ערך, ומיקסס עשרות אם לא מאות קטעי יוטיוב לשירים חדשים פרי יצירתו. האלבומים הללו, וקטעי הוידאו שלהם ביוטיוב, יצרו לקותי שם של יוצר מהפכן שמאתגר את הפלטפורמה, ועל הדרך גם את התפיסות המקובלות לגבי מהי יצירה ולמי היא שייכת. אך "Thru You" הוא רק צד אחד במטבע של קותימאן. הצד השני, והמעניין יותר לדעתי, הוא המוזיקה שקותי מלחין ומפיק בשיתוף עם האורקסטרה שלו: Fאנק מתובל מסאלה שקותימאן ערבב מאפרו-ביט, ג'אז, רגאיי, פסיכדליה, ומעט צלילים ערביים.

    קותימאן עשה את דרכו לתל אביב כל הדרך מקיבוץ צאלים, שם הוא גר ויוצר, כדי להשיק את האלבום החדש "6AM". בתכלס, הוא פשוט בא לנגן לנו "עד 6 בבוקר, ומי שלא נשאר לא חבר" כמו שהוא אמר בהתבדחות בחיוך ממזרי ומקסים בפתיחת ההופעה. וזה כל העניין - מהרגע הראשון של ההופעה מרגישים שכל אחד מנגני האורקסטרה המוכשרים פשוט בא ליהנות איתו מערב של מוזיקה, שמחים שיש להם כרטיסים לשורה הראשונה לצפות בקסמים אחד של השני: ספי ציזלינג (חצוצרה) רקד לגרוב הבלתי נגמר של אמיר ברסלר (תופים), אלרן דקל (גיטרה) התענג על נשיפות הטירוף של אייל תלמודי על הסקסופון, קרולינה ושלומי אלון (סקסופון) לקחו אחד את השני לגבהים חדשים, ואדם שפלן (גיטרה ושירה) התיישב על הרצפה ואיבד את עצמו לתוך הצלילים הפסיכדליים של קותי. האורקסטרה עשתה אורגיה מוזיקלית על הבמה. הגרנדיוזיות בצלילים שהם הפיקו התאימה באופן מושלם לתקרה הגבוהה של ההיכל ונתנה לקלידים החלליים של קותימאן לרחף בין בועות סבון שהופרכו לאוויר, תאורת לייזר פסיכדלית, עשן סמיך שנמזג מהבמה, ועשן ירוק שעלה בכל פינה באולם.

    נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

    נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

    הסט ליסט החכם השאיר את הקהל תזזיתי לאורך כל ההופעה. אפשר לחלק בגסות את השירים שקותי מלחין לשני סוגים: קטעים ארוכים במיוחד ואינסטרומנטליים ברובם, ושירים עם מבנה ברור ואופי להיטי מובהק. הראשונים הם קטעי צלילה. הם מתחילים לרוב עם ליין Fאנקי ולאט לאט מתפזרים לתוך ענן אימפרוביזציה שקל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו. קותימאן מודע לכך, וכשהוא הציג את הקטע "סלוף", הוא הודיע לנו שאם לא נזוז איתו, בהתאם לשם השיר הוא עלול למעוך אותנו לפיתה. ואכן, כשזזנו עם "סלוף", "צ'יטה גויאבה", ו-"ספייס קסאבה", הצלילה היתה נעימה וסוחפת, הצלילים השונים חדרו לכל נים בגוף והזיזו אותו מכוח האינרציה - ובכל פעם שכבר חשבתי שאנחנו מתחילים לצלול עמוק מדי, קותימאן משך אותנו חזרה למעלה לקחת אוויר עם אחד מהלהיטים מהאלבום החדש.

    קרולינה עלתה לבמה בערך חצי דרך לתוך המופע, כדי לבצע בדיוק את אותה התרעננות מהצלילות העמוקות. כאן אני צריך להתוודות - אני לא מעריץ גדול של קרולינה. הצווחנות הקלה בגוון הקול שלה תמיד הציקה לי מעט. אבל האנטגוניזם הקל שהיה לי החל להתפוגג לאיטו ב "I Think I Am" מהאלבום החדש, והתמוסס לגמרי ב-"Trumpet Woman" בו קרולינה הותירה את הקהל נדהם עם חיקוי מדויק של חצוצרה, ואלתור שלא היה מבייש את ספי רמירז שבהה בה בהלם או אפילו את מיילס דיוויס. אם היה אדם אחד שלא עמד על הרגליים בשלב הזה, קרולינה הקימה גם אותו והרימה לו את הידיים לאוויר בביצוע אנרגטי ל-"Music Is Ruling My World" שנדבק לי לראש עוד זמן רב לאחר המופע, מפזז לצלילי ה-"פה פה פה פה" של כלי הנשיפה.

    קרולינה - Music is Ruling my World

    קרולינה: מוזיקה שולטת בעולמה

    ייתכן שחלק מאותם עוקבים שהגיעו להופעה בעקבות "Thru You" יצאו מאוכזבים כשקותי לא ניגן אף לא שיר אחד מהפרוייקט, ואולי גם שההבטחה להישאר עד 6 בבוקר הייתה רק הלצה. אני דווקא מבין את הבחירה הזו של קותי. לנסות לשחזר עם האורקסטרה שירים שהבסיס שלהם מתחיל מיצירה של מישהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי ויפספס לדעתי את הרעיון של הפרויקט. בעיני אם הייתה בעיה בהופעה היא הייתה אחרת. קותי אמנם הוציא אותנו מההיכל עם הראש בעננים, וביום שאחרי עוד מצאתי את עצמי מזמזם שר ורוקד קטעים מדבקים מהמופע, אך אף אחד מהם לא הגיע משירים מהאלבום החדש - למעט "She's A Revolution". השירים החדשים, למרות הכוח הלהיטי שלהם, לא הצליחו להשאיר עלי רושם מיוחד. הם נשארו כמרענני חך בלבד בין מנות ה-Fאנק הגדושות והעמוקות שקותי ייצר על הבמה. הוא הוסיף גוונים חדשים לפלטת הסאונד באלבום החדש, אך לפחות מהמופע יצאתי עם הרושם שלא מדובר בשבילו בצעד משמעותי קדימה כמלחין ומפיק, אלא המשך עבודה בתחומים שהוא כבר חרש היטב בהקלטות הקודמות, והשחזה קלה של יכולות ההפקה. נראה שהאמירה של קרולינה במהלך ההופעה כי "6am" הוא "פיס שאתם חייבים בבית, כמו מקרר" היא מעט מוגזמת. לי הרגיש שהוא בסך הכל עוד אלבום שיהיה נחמד להאזין לו מפעם לפעם.