פוסטים מאת ירדן אבני

  • הרגעים הגדולים של אינדינגב 2016

    אולי הדבר שהכי בלט השנה באינדינגב הוא שלא היה בו שום אירוע בולט: אף אחד לא שבר ללהקה את הגיטרות, אף אמן לא ניגן ארבע הופעות ברצף, ולא היתה הופעה בהפתעה של פורטיס או ג'וני גרינווד. הפסטיבל העשירי לא נחגג על ידי שום אירוע, ואולי זה סימן טוב. אינדינגב מתחיל להרגיש כמו איבר חיוני ובלתי ניתן להפרדה מהאינדי הישראלי, והמארגנים שלו לא צריכים להוכיח את זה יותר - הקהל מגיע כי הוא פשוט רוצה לחוות את התרבות האלטרנטיבית בישראל.

    אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.

    העלייה לקרקע של שלום גד

    לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.

    צילום: ירון גן

    צילום: ירון גן

    הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי

    אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.

    דניאלה תורג'מן

    יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.

    צילום: אדוה אראל

    צילום: אדוה אראל

    מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית

    מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.

    חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי

    אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.

    חמי מתארח. צילום: יובל אראל

    חמי מתארח. צילום: יובל אראל

    חיה מילר שוברים את הכלים

    באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.

  • 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100

    העיר התחתית היא הבית של התרבות האלטרנטיבית בחיפה, מקום שאני מבלה בו לילות רבים. בגלל זה אחד האירועים המוזיקליים שהכי משמחים אותי הוא פסטיבל חיפה Live 100 שבמסגרתו מתקיימות 100 הופעות של אמני אינדי ישראליים במשך שלושה לילות בשלל הפאבים והבארים של העיר. אם אתם מכירים את הפסטיבל וראיתם את הליינאפ בטח כבר תכננתם ללכת להופעות של השמות הגדולים של הפסטיבל: אסף אמדורסקי, גלעד כהנא ואולי אפילו הילה רוח שיש לה באזז לא קטן בשנה האחרונה. ההופעות האלו בהחלט יהיו נהדרות ולא יאכזבו אתכם, אבל היופי של הפסטיבל טמון באמנים הצעירים והחדשים יותר, אלו שהוציאו פחות חומרים וקיבלו פחות התייחסות מהקהל ומהמבקרים, והפסטיבל הוא הזדמנות טובה להכיר אותם. ריכזתי רשימה של 13 אמנים כאלו שיופיעו בפסטיבל, שמעניין אותי אישית לראות אותם בהופעה ושכדאי לכם ללכת ולגלות אותם.

    חשש אמיתי

    הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Simple light

    סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

    דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Her Majesty the Queen

    להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

    סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    עובר

    הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    סוג ב

    כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

    בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    שרון דואק והסטוקס

    לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

    בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

    ניסו

    מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

    פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    דניאלה טורג'מן

    הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

    פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    נועם וזאנה

    נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

    פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    Mad & Lost

    יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

    בני אסתרקין

    בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    The Aprons

    "כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

    בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

    3421

    3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

    סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

  • אימפריה: ההשפעה של שב"ק ס' על גל ההיפ הופ העכשווי

    כדי להבין באמת את סצינת ההיפ הופ הישראלי של 20 השנים האחרונות צריך להתחיל מהסוף: מהתחייה הטרייה שהז'אנר חווה בשנה האחרונה עם ראפרים כמו טונה, נצ'י נצ' וקפה שחור חזק, ממשיכים לסצנה הקטנה והמחתרתית שהייתה לפני אותה תחייה (המופע של ויקטור ג'קסון, כהן את מושון וכו'), ואז לפעם הקודמת שההיפ הופ היה במיינסטרים, כשסאבלימינל והצל כבשו את הרדיו. בסופו של דבר, מגיעים לשב"ק ס', הלהקה הראשונה שעשתה היפ הופ ישראלי אמיתי.

    שב"ק ס' התחילה בתור כמה חברים מהכיתה שהופיעו בחצר בית הספר. כבר בגיל 19 הם הופיעו ברוקסן וזכו בתחרות להקות צעירות, ובגלל גילם הצעיר הגישה שלהם למוזיקה הייתה שונה משאר הלהקות הישראליות., הם לקחו את הרוק והמטאל שהם שמעו באותה תקופה (בכל זאת חלק מדור הרוקסן) ועל הבסיס הזה הם התחילו לשיר על מה שילדים בגילם יכולים לשיר: על יבנה ("באנו מיבנה") , על מסיבות ("יהיה פיצוץ"), ועל בחורות ("מכופף הבננות"). כן, בתחילת הדרך היו טקסטים כמו "עוד עוד עוד עוד עוד ועוד/ קחו את עצמכם ותתחילו לרקוד" שלא היו שונים בהרבה, רחמנא ליצלן, מבן אל וסטטיק. אבל מבחינת הקצב, השפה, והעובדה שאפשר בכלל לעשות היפ הופ בעברית שישמע טוב, הם היו מהפכניים. שב"ק ס' הביאו את הגרוב וההיפ הופ הישראלי שהשתלטו על המסיבות, הם עשו בלאגן ופרובוקציות כמו שבחיים לא העזו לעשות כאן - בקליפ הראשון שלהם הם השחיתו מכונית, ושרו על זה שהם אימפריה עד שזה הפך להיות נכון. בקיצור, הם עשו היפ הופ בצורה כל כך נכונה, מבלי לדעת כל כך מה הם עושים.

    השב"ק שאפו תמיד ליצור את המוזיקה של הדור הבא, ולכן אפשר לראות רק היום את התרומה האמיתית שלהם למוזיקה הישראלית, 15 שנה אחרי הפירוק. אותם נערים שדיקלמו את המילים של כל השירים שלהם מהתחלה ועד הסוף התחילו להוסיף פתאום מילים משלהם. היום הם הדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, זה שמשתלט מחדש על גלגלצ ועל אהבת הקהל, והם מושפעים ישירות מהמוזיקה של השב"ק. נצ'י נצ', למשל, אימץ בשירים כמו "דם דיגי דם" את הסלנג שמוקי ונימי נים המציאו באלבום "עטיפה של ממתק". גם הראפרים פדרו גראס וג'ימבו ג'יי מהמופע של ויקטור ג'קסון השתמשו באותה טכניקת ראפ שנימי נים ומוקי פיתחו באותו אלבום מיתולוגי מ-1998: טכניקה שבה צמד הראפרים משלים את החרוזים אחד לשני, ושם דגש גדול על הברות והגיות של טקסט - שמעו, למשל, את "אל תגידו לי" של השב"ק כנגד "קומו בני זונות" של המופע של ויקטור ג'קסון.

    אז כן, "עטיפה של ממתק" הביא את ההיפ הופ הכיפי והמקפיץ של השב"ק יחד עם הסלנג והמנוני המסיבות לשיאים חדשים, אבל רק האלבום הבא של הלהקה, "כנען 2000" שיצא שנתיים אחריו, הוא זה שרקח סופית את הסאונד והגישה של ההיפ הופ הישראלי. האלבום הוקלט מיד אחרי שנימי נים (או, אם אתם מתעקשים, נמרוד רשף) עזב והראפרים חמי ומירו חזרו ללהקה. שב"ק ס' טסו ביחד לג'מייקה והקליטו מוזיקה עם נגני רגאיי מקומיים. לרוק ולמטאל שאפיין את ההיפ הופ שלהם עד לאותה נקודת זמן נוספו ז'אנרים שכבר אפפו חלק מהשירים שלהם - כמו Fאנק, גרוב, ורגאיי - אבל עכשיו הם עברו לפרונט, לדוגמה, בסינגל הרגאיי "רק תגידי לי", שאולי ניבא את כל אלבום הבכורה של מוקי, "שמע ישראל" שבא שנה אחר כך. ב-"כנען 2000" הלהקה התחילה להתעסק גם עם מחאה. הם שרו על פוליטיקה רקובה ("האחרון בכישרון הוא הראשון בבזיון / בפנים הוא מלוכלך בחוץ מריח כמו סבון"), שנאה ששוררת ברחובות ("אני שואל אם בכלל נבין שאני זה אתה זה ביחד") וקראו לשינוי ("די להיות רדום ולהגיד כלום / מספיק להחרים הזמן לצאת ולקום"), ללגליזציה ב-"שיר הגאנג'ה", ולאהבה חופשית ב"אין כבוד", דברים שרלוונטיים היום יותר מאי פעם.

    "כנען 2000" נותר הקו המנחה של ההיפ הופ הישראלי, והראה איך אפשר ליצור בז'אנר הצעיר הזה אלבום שיישמע כמו יצירה שלמה. עם זאת, האלבום לא הצליח כשיצא - הקהל לא בא להופעות, העותקים לא נמכרו, והקשר בין הלהקה התדרדר עד לפירוק המצער (מסע ההופעות של האלבום תועד בסרט התיעודי הנהדר, "נופל וקם"). ובכל זאת, משהו מהאלבום הזה נשאר: הפיוז'ן. תערובת הז'אנרים שהלהקה יצרה בההיפ הופ שלה גרמה לקהל הישראלי להיפתח לז'אנרים אחרים כמו רגאיי וגרוב שכיום הם כבר טבעיים לגמרי בנוף המוזיקלי בישראל, דרך להקות מיינסטרימיות לחלוטין כמו התקווה 6 ובלקן ביט בוקס. עם השנים, החזון המוזיקלי של שב"ק ס' הפך למרכזי בתוך ההיפ הופ הישראלי, ואולי מה שהביא לתחייה המחודשת שלו בשנה האחרונה היא שאותה גישה הגיעה גם למיינסטרים. תחנות רדיו פופולריות כמו גלגל"צ מחפשות את המכנה המשותף בין כל הנישות המוזיקליות בארץ, ובגלל זה ראפרים כמו טונה ונצ'י נצ', שממש כמו השב"ק מכניסים להיפ הופ שלהם אלמנטים של מוזיקה שהם גדלו עליה כמו מזרחית או רגאיי, זוכים להשמעות רבות.

    אם יש משהו שלא עבר מ-"כנען 2000" לשאר המוזיקה הישראלית הוא המחאה. שב"ק ס' הספיקו להתאחד ב-2007 והספיקו להוציא שני אלבומים. בשניהם מופיעה ברמה כזאת או אחרת מחאה נוקבת, במיוחד באלבום האחרון "פרה פרה" מ-2012, אבל גם האלבומים האלה לא הצליחו לגרום למחאה להיות לגיטימית בהיפ הופ הישראלי. חלק מהסיבה לכישלון, למרבה האירוניה, טמונה במוקי. קריירת הסולו שלו, ביחד עם להקות כמו הדג נחש, רידדה את המחאה הישראלית לכדי ססמאות חסרות משמעות.

    הדור הצעיר שמעריץ עכשיו את טונה, נצ'י נצ' ושאר הראפרים העולים בהיפ הופ הישראלי לא באמת גדל על המוזיקה של שב"ק ס' - הם עוד לא נולדו כשהלהקה התחילה והיו עסוקים בללמוד לדבר כש-"כנען 2000" יצא (כותב שורות אלה נמנה ביניהם). אבל הדור הזה אוהב וחווה את הסצנה החדשה בזמן אמת, מה שהופך את שב"ק לתופעה נדירה במחוזותינו - להקה ש-15 שנה אחרי השיא שלה היא רלוונטית מתמיד, שלמוזיקאים שבאו אחריה יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה חובבי היפ הופ מושבעים שרוצים להבין איך היפ הופ ישראלי צריך להישמע חייבים לשמוע את שב"ק ס'.

    לסיום: כמה שירים שמתייחסים לשב"ק ס' או מראים את ההשפעה של הלהקה על ההיפ הופ הישראלי

  • הילה רוח בבארבי: השקת ויניל חגיגית

    התאכזבתי לגלות בתחילת הערב שהבארבי רחוק מלהיות מלא. הילה רוח, אחת מהמוזיקאיות המעניינות בארץ, חגגה שנה לאלבום הבכורה שלה "רופאה במערב" עם שחרור של מהדורת הויניל. היא כבר מילאה את הבארבי בעבר, אך הפעם הקהל בקושי מילא את הרחבה המרכזית של המועדון. האכזבה הפכה מהר מאוד לשמחה. כשרוח שרה את "הקו" ולפתע הפסיקה לשיר כדי לטפל באיזה בעיה לא ברורה על הבמה, הקהל שר את המילים בכל הכוח, ורוח פשוט נתנה לו להמשיך. זה היה קהל שידע בעל פה כל רגע מ-"רופאה במערב", ודקלם את המילים בכל שיר ושיר, כאילו שזאת היתה תורה שבעל פה. הוא תרם מאוד לאווירת הקאלט שהייתה להופעה הזאת - כל מה שרציתי לעשות לאחר מכן היה לחזור הביתה וללמוד את כל השירים של רוח מהתחלה ועד הסוף, כדי שבהופעה הבאה אני כבר אוכל לצרוח אותם יחד עם כולם. גם החלקים הטכניים יותר בהופעה, כמו הסאונד המקצועי שהיה והתאורה שלא הפסיקה לנתק ולהחזיר את הלהקה בחזרה לכדור הארץ, הצליחו להפוך את ההופעה הזאת למופע אור-קולי מהודק.

    את רוח גיבתה חבורת נגנים מוכשרים. חברי הלהקה הקבועים שלה הם קוסטה קפלן מחיה מילר שהשתגע על החשמלית, יונתן לוויטל שהשתעשע עם סמפלר וצעצועים אחרים כשלא ניגן על הבס, ועידו אשד שהשתולל על התופים. כל אחד מהנגנים ניגן כאילו הוא במופע משל עצמו, ועדיין הצליחו להישמע כלהקה מתואמת. ביחד הם היו להקת "רופאה במערב", כפי שהציגו את עצמם, ולא סתם להקת הליווי של הילה רוח, וניגנו רוק כמו שצריך לנגן אותו: מהודק במקומות הנכונים, ופרוע ומבולגן במקומות אחרים. בנוסף ללהקה הקבועה, הצטרפו שי רוט מתעני אסתר על הקלידים והסינת'יסייזר, ויונתן לסמן על החצוצרה - תוספת שנראתה קצת תלושה מהרוק הפרוע של הלהקה, אבל במהרה הוכיחה את עצמה כחיזוק אדיר. לסמן ורוט ידעו להתפרע ביחד עם הלהקה ברגעים הכי רועשים, ולהוסיף את הגרוב שכל כך התבקש במקרים מסוימים - למשל בביצוע ל-"בום בום", התרגום הטרי של רוח וקפלן ל-"Bang Bang" המפורסם, שהיה חגיגת רוק גרובית ומבריקה.

    הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

    הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

    רוח בלטה מעל כולם כפרפורמרית מנוסה. בנוסף להיותה גיטריסטית מוכשרת, רוח הצליחה להעביר את הטקסטים המתוקים-מרירים שלה דרך שירה שנעה בין עדינות לכאב. היא לא נשארה מונוטנית לרגע - היא ידעה כיצד לגשת לכל שיר כדי להעביר את האנרגיות שלו בצורה הטובה ביותר בהופעה. את "דובה גריזלית", למשל, היא שרה עם יותר כעס וצרחות מאשר בגרסת האולפן, וזה תרם רבות כדי להעביר את האווירה האפלה של השיר בהופעה. ככה זה, כשהאמן שמבצע את השירים שהוא כתב ממקום כל כך אישי. רוח נכנסה עמוק לתוך כל שיר שהיא ביצעה, ונראתה כאילו היא הלכה לאיבוד בתוכו ובתוך המילים.

    לקראת אמצע ההופעה התרחש איזה שינוי בנוכחות של רוח. היא פחות התכנסה בתוך עצמה ובתוך הטקסטים שלה והתחילה להשתולל יותר, לצרוח, להסתובב על הבמה, ובשירים האחרונים היא גם ירדה לשיר מהקהל. בגרסאות האולפן של שירי "רופאה במערב" יש איזה רסן שיוצר את המתח שלהם, אבל רוח השכילה להבין שלא צריך את המתח הזה בהופעות. היא נתנה לרסן הזה להשתחרר בהופעה, ומה שקיבלנו הייתה תחושה של הופעת רוק מקצועית, של מוזיקאית שיודעת מה היא עושה ועדיין מרשה לעצמה לאלתר ולהנות. ההדפסה של "רופאה במערב" בויניל הוא עוד ביטוי להצלחה וההערכה הרבה שהיא מקבלת. ההופעה חגגה לא רק יום הולדת לאחד מאלבומי האינדי הישראלים החשובים של התקופה האחרונה, אלא היא היתה גם חגיגה של עשייה עצמאית במוזיקה הישראלית, ומשמח לראות שככל שעובר הזמן יש לכך ביקוש גדול יותר. הויניל היפיפה של הילה רוח הוא עוד הישג ברצף ההישגים המשובח שלה בשנה האחרונה, והקהל שלה רק צמא לעוד - אני מאמין שכמוני, רוב הקהל בבארבי פשוט לא רצה שההופעה תפסיק לעולם.

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

  • ביקורת אלבום: חיה מילר - +1

    התעלומה הכי גדולה שקיימת בימים אלו היא איך חיה מילר עדיין אנונימיים יחסית לקהל הישראלי. בדרך כלל הם עושים מוזיקה כיפית ולא קשה לעיכול, הם משתפים פעולה עם אמנים אהובים (כמו הקאבר המעולה שהם עשו לאחרונה עם נצ'י נצ' לביסטי בויז), והסינגלים המרעננים שקידמו את האלבום החדש שלהם "+1" היו כל כך קליטים וטובים שאני מתקשה להבין איך הם לא הגיעו לפלייליסט של גלגלצ. אחרי שנה מדהימה לאינדי הישראלי, שנראה כאילו שהוא סוף סוף הצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים, חיה מילר עדיין מגרדים כסף מהרצפה. אני חושב שהתשובה המצערת לתעלומה היא שבסופו של דבר, חיה מילר גזרו על עצמם את הגורל של האמנים שהכי השפיעו עליהם. כמו עמיר לב, שלום גד, ודומיהם, גם חיה מילר בחרו לעשות את המוזיקה שלהם בלי פשרות, ולצבור לאט לאט קהל נאמן שימלא בשבילם את הבארבי ואת הלבונטין, גם אם זה אומר שלתודעה הציבורית הרחבה יותר הם יגיעו מאוחר יותר, אם בכלל.

    באלבום הבכורה שלהם, "חיי מדף" מ-2013, הם כתבו את "עושים כסף", מיני-המנון חברתי על הקושי הכלכלי שכרוך בלהיות מוזיקאי עצמאי בישראל. האלבום החדש שלהם הוא, אם תרצו, המשך והרחבה של אותו שיר. קוסטה קפלן וחבריו חוקרים כמעט בכל שירי האלבום סוגיות חברתיות שונות שמעמד הביניים מתמודד איתן כמו אלימות משטרתית בשיר הפותח "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)", מחשבות על חו"ל ב-"אל הנהר ובין העצים" ואורח-חיים של הסתפקות במועט כי אין באמת ברירה אחרת ב-"עוד ער". הקאבר ל-"כסף מאמא" של דני הדר בולט במיוחד, ונשמע כמו ההמנון המוכן-מראש של המחאה הבאה.

    haya miller

    חיה מילר: חוקרים סוגיות חברתיות. צילום - דודי סעד

    הצדק החברתי הוא לא בתפקיד הראשי כאן, אלא רק נרטיב אחד בתוך חייו של קפלן. הוא פורש בפנינו לאורך כל האלבום את צרותיו היומיומיות. בין כל התפרנות וחוסר השקט תמיד יש איזו בחורה שבשבילה הוא מוכן לשים את הכל בצד, ובכלל נראה שכולם פתאום מוכנים לשכוח מכל צרה שיש להם בשביל קצת אהבה, אפילו הרופאה של קפלן ב-"הרופאה נתנה הסבר". זה בולט במיוחד בשיר "הילדה", תרגום של קפלן ל-"Wild Child" של לו ריד, ובו מתוארים חיים בוהמיים תל אביביים טיפוסיים בעיני קפלן - הוא משוחח על נושאים שונים עם דמויות מגוונות, ורובן ככולן מסתיימות בשיחה על אותה "הילה". ריד כתב על הרחובות של ניו יורק, וקפלן כותב על תל אביב, והרחובות האלו נוכחים מאוד במוזיקה של חיה מילר: בין אם זה בשמועות שרצות ברחוב ב-"שמועה", ובין אם זה בסאונד החי שנשמע שונה מהותית מהאלבום הקודם של הלהקה ועוזר לכל הסיפורים של קפלן להישמע אותנטיים וכמעט תיעודיים. קפלן מגדיר את החיים שלו דרך שם האלבום "+1". אין זמן לעשות חשבון או לתכנן תכניות לטווח הארוך. כל צעד נועד לקדם אותך עכשיו, וכל בעיה היא רק עוד קש שמצטרף לחציר, ומאיים לשבור את גב הגמל. האלבום נסגר עם "זה הכל" השקט, והסיום המינורי מכוון לחלוטין, כי כל הדברים שקפלן מדבר עליהם הם רק עוד יום רגיל בשבילו, ובסופו מגיע הלילה שממלא מקום לאט, נותן מנוחה, ומרגיע לכמה רגעים לפני עוד יום מריר.

    קפלן, כותב מוכשר שמעולם לא כתב משפט אחד משעמם, יודע לספר על הבעיות שרבים כמותו חווים, מבלי ליפול להצהרות הקלישאתיות הרגילות. הוא נמנע מלהתלונן, כי כשאתה חי את החיים האלה ביום-יום, הם כבר הופכים לבדיחה, ולכן הוא ממלא את הסיפורים שלו בהתחכמויות ציניות ואירוניות. לפעמים הוא עושה את זה דרך משפטים שנשמעים מסורבלים על הנייר אבל הופכים לקליטים-להפליא כשהוא שר אותם ("אם תתקרב עוד לצלחת עוד תהיה מה שאוכלים") ולפעמים מספיקה רק מילה אחת - נראה אתכם לא מפזמים כל היום את המילה "אשראי" אחרי שתשמעו את הפזמון של "הבדיחה".

    מעל הכל בולטת העוצמה של חיה מילר כלהקה. בניגוד להמון להקות באינדי הישראלי, חיה מילר מרגישה כמו להקה שנמצאת כאן כדי להישאר, ולא להיות רק תחנת ביניים בקריירה של החברים המרכיבים אותה. האי-סדר היחסי של המוזיקה של חיה מילר מתאים לסגנון זרם התודעה של קפלן. חברי הלהקה נשמעים נהדר ביחד: למרות שהם מנגנים רוק עצבני ולא מלודי במיוחד, הם לא נשמעים כאילו הם מנסים לעלות אחד על השני עם הכלים שלהם. הם מושפעים בצורה בולטת מאמנים ישראלים רבים: אני שומע במוזיקה שלהם את עמיר לב, נושאי המגבעת, הקליק ועוד אמנים מהשוליים של המוזיקה הישראלית, אבל איכשהו הלהקה מצליחה לקחת את סך ההשפעות שלה ולהפוך אותן למשהו חדש ומקורי. אולי הסיבה העיקרית שבגללה זה עובד היא שהם עדיין בשיאם ועדיין רעבים. על כמה להקות רוק ישראלי אפשר להגיד את זה בימים אלו?

  • BADBADNOTGOOD בראיון: להעלים את הגבולות במוזיקה

    יש להקות שעצם קיומן היא התגשמות חלום בשבילי, שמשהו בחזון המוזיקלי שלהם מתאים גם לחזון המוזיקלי שלי כמאזין. BADBADNOTGOOD היא אחת מהלהקות האלה. כל התפיסה שלהם לגבי היפ הופ, ג'אז, ומה שביניהם, הוא תרגום נפלא של המחשבות שלי על שני הז'אנרים האלו כבר המון זמן. אבל אני לא וירטואוז כמו הטריו הקנדי המופלא הזה, ואני רחוק שנות אור מהיכולת שלהם לקחת תבניות קלאסיות של שירים, לפרק אותם לחתיכות ולהרכיב מהן משהו חדש. תפסתי אותם במייל לראיון קצר לקראת ההופעה שלהם בבארבי הערב 23.6 יחד עם טטרן, ודיברתי איתם על האלבום החדש שעתיד לצאת להם בקרוב, על הדרך שבה הם עובדים על המוזיקה שלהם ועל טורונטו.

    האם ההיפ הופ נכח במוזיקה שלכם מההתחלה?

    תמיד אהבנו היפ הופ, והוא בהחלט היה אחד הדברים שחיברו בינינו כשהכרנו לראשונה. אני חושב שהוא השפיע על חלק גדול מהמוזיקה שלנו עד היום. הדרך שבה היפ הופ עובד, הביטים, הסימפולים, הפלואו, כל זה נמצא באספקטים שונים במוזיקה שלנו.

    בשבילי, לקאברים שלכם הייתה הצהרה גדולה יותר מאשר "אנחנו מנגנים את השיר הזה כי אנחנו אוהבים אותו". האם זה באמת כך?

    תודה! האמת היא שאנחנו בחרנו את השירים בגלל שאהבנו אותם (צוחק), אבל חוץ מזה המטרה שלנו הייתה למצוא שיר שמתאים לכלים, ושיש לו מספיק דברים שאפשר לעבוד איתם ולהתרחב מהם. חלק מהעניין היה גם למצוא מבנה נחמד של אקורדים שאפשר לאלתר עליו סולואים.

    האלבום הקודם שלכם הראה כתיבה בוגרת יותר, ויותר שירים מקוריים מבאלבומים האחרים שלכם. הרגשתם את אותה התבגרות באלבום החדש?

    אנחנו מקווים שכן! האלבום הזה הוא השיא של השנתיים האחרונות שבמהלכן חווינו את החיים ולמדנו עוד על עצמנו כבני אדם וכמוזיקאים. מאז האלבום הקודם, הקשבנו לכל כך הרבה מוזיקה שונה, ניגנו בכל כך הרבה הופעות ועברנו שלבים שונים של כתיבה. השוני מתבטא גם בכך שעבדנו על הכל באולפן שלנו בטורונטו, וגם כתבנו שם והקלטנו את השירים של האלבום. Matty הקלידן שלנו הוא מפיק מדהים שעושה מיקסים ומקליט את כל מה שאנחנו עושים, והוא לקח את האלבום הזה לרמה אחרת, גם מבחינת סאונד.

    הקלטות האלבום הייחודיות שלכם נמשכות פחות מיממה. האם אתם מקליטים באותה דרך את שיתופי הפעולה שלכם עם ראפרים? למשל, שיתוף הפעולה שלכם עם Ghostface killah?

    בדרך כלל זה לוקח יותר זמן לעבוד על שיתוף פעולה, והסיבה היחידה שהקלטנו את המיקסטייפ הראשון שלנו בשלוש שעות הייתה בגלל שזה כל הזמן שיכולנו להרשות לעצמנו להיות באולפן ההקלטות! העבודה על האלבום עם גוסטפייס למעשה לקחה שלוש שנים וחצי בסך הכל, מכמה סיבות שונות. זה אף פעם לא אותו דבר, תלוי עם מי אתה עובד. יש לנו שיר עם Mick jenkins באלבום החדש, וזה נעשה כך שהוא בא לאולפן שלנו, וכתב והקליט איתנו את השיר. זה היה מדהים ודי נדיר היום, בעידן המיילים.

    איך אתם מתכוננים להופעות? האם הכל מתוכנן מראש, או שזה ספונטני ומאולתר כמו שזה נשמע?

    בדרך כלל יש לנו רשימה כללית של שירים שאנחנו הולכים לבצע, אבל יש שירים שיכולים להתארך מחמש דקות לרבע שעה! אנחנו מנסים לאלתר עד כמה שאנחנו יכולים על המבנה של השיר, ולפעמים אנחנו עושים אילתור חופשי שלא מתבסס על מבנה, וגם זה כיף מאוד.

    אתם באים מטורונטו, ובשנים האחרונות יצאו ממנה המון אמנים חדשים. אתם מרגישים חלק מהסצנה?

    כן! זה מלהיב להיות פה ולראות כל כך הרבה כשרון מסביבנו. יש לנו כל כך הרבה חברים שהם מוכשרים בצורה מדהימה, כמו River Tiber, Daniel Ceaser ו Charlotte Day Wilson(שגם מתארחת באלבום החדש). העיר הזאת עוברת מהפכה מוזיקלית מהפקות היפ הופ, ללהקות רוק, לזמרי R&B ועוד. הודות לDrake ולאמנים כמוהו, סוף כל סוף מתחילים לשים לב לדברים פחות מוכרים בעיר.

    בשנים האחרונות היפ הופ מתבסס יותר ויותר על כלים חיים. אתם חושבים שקאברי הג'אז שלכם לקלאסיקות היפ הופ ושיתוף הפעולה שלכם עם אמני היפ הופ כמו Odd Future וגוסטפייס קילה הם סוג של תרומה לשינוי שמתרחש בז'אנר?

    אני לא יודע אם אנחנו רוצים לקחת קרדיט על השינוי הנוכחי בעולם ההיפ הופ והכלים חיים, אבל בהחלט יש יותר מזה לאחרונה! ההיפ הופ שילב כלים חיים במשך שנים, אבל זה מגניב לראות שתשומת הלב לכך עלתה. הגבולות בין כל סגנונות המוזיקה נעלמים יותר ויותר וזה נהדר.

    ההופעה שלכם בישראל היא דאבל פיצ'ר עם הלהקה הישראלית טאטרן. האם יצרתם איתם קשר או שמעתם את המוזיקה שלהם?

    האמת שרק הבוקר בדקתי אותם והם מדהימים! מוזיקה נורא מגניבה עם סאונד מתקדם, והם נורא וירטואוזים בנגינה שלהם. אנחנו חייבים להתאמן (צוחק).

    מהי המוזיקה החדשה הכי טובה ששמעתם לאחרונה?

    האלבום החדש של Anderson Paak ממש טוב, James Blake, Skepta, Radiohead ו-Kaytranada שחררו אלבומים ממש טובים לאחרונה.

  • ביקורת אלבום: ירונה כספי - דדלוס ציפור

    בזמן האחרון נדמה שחוזרת ההתעניינות של המוזיקה הישראלית בשירי משוררים. בין אם זה ההתעסקויות של אמנים כמו שי צברי והילה רוח בשירים כאלו באלבומיהם, או באמנים שמוציאים אלבומים שלמים שמוקדשים לשירי משוררים כמו להקת מורה בשנה שעברה וברי סחרוף ושילה פרבר השנה. אל כל אלו מצטרפת עכשיו ירונה כספי, שבדומה לפרבר, גם היא נערת רוק שעושה מעבר למוזיקה שקטה ושירי משוררים באלבומה החדש "דדלוס ציפור".

    אלבום משוררים הוא צעד די שאפתני בשביל זמר-יוצר, ודרוש לכך עיבוד חכם ונבון שמעביר את הטקסט בצורה מדויקת. כספי צולחת כאן את אתגר העיבוד הרבה יותר מהניסיון הקודם שלה עם שירי משוררים ("מאפיה של אישה אחת" מ-2012). היא מוכיחה עד כמה היא כותבת ומעבדת מוכשרת, גם כשהיא יוצאת מאזור הנוחות שלה, והיא יודעת לשים את כל הטקסטים במקום שהכי טבעי להם בעיניה. המוזיקה נעה בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים, בין בלדות פסנתר, לג'אז ושאנסונים, והוייב הוא יהודי להפליא. למרות האופי השקט שלהם, השירים פה בכלל לא מינימליסטים, וכספי ממלאת אותם עם מגוון רחב של כלים: כלי מיתר, כלי נשיפה, אקורדיון והפסנתר הנפלא של כספי שמנצח על כל החגיגה הזאת.

    yarona caspi

    כספי: בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים (צילום: אניה גולה)

    יותר מכל, הלחנים של כספי עובדים כי הם תופסים בצורה נורא מדויקת את המשמעות של הטקסטים. "פזמון קיומי" מתעסק בלקבל את הדברים כמו שהם, והמוזיקה מתחילה בהתאם בצניעות ולאט לאט גדלה ומשתלטת על המאזין. גם "ארובות", שיר האהבה היפה של רפי וייכרט, מלא בתשוקה איטית שמתבטאת דרך הקול החם של כספי, שמדייקת בהגייה של כל מילה ומילה ודרך נגינת הפסנתר שלה. "המים נבונים מאיתנו" הוא תרגום לשירו של פאזיל חוסנו דג'לרג'ה והשיר האהוב עליי מהאלבום. יש בו חגיגה אירונית על כמה שאנחנו קטנים מול הטבע, והחגיגה הזאת מועברת דרך קצב שובב ורגע קטן-גדול שבו כספי מזמזמת כאילו-לעצמה "פה-פה-פה".

    מבחינת טקסטים, האלבום מלא בשירים שעוסקים ביחס של קטן מול גדול: האדם הקטן מול הטבע ב-"המים נבונים מאיתנו" או אהבה גדולה שנקנית בשמחות קטנות ב-"שיר אושר". זה אלבום שאי אפשר להאזין לו בישיבה בבית, אלא ברחובות הומים, בנסיעה ברכבות או אוטובוסים, וכל מקום אחר שגורם לבני אדם להרגיש כל כך קטנים. אצל רוב האנשים התחושה הזאת מובילה לעצב, אצל כספי זה מוביל לחגיגה. זה אלבום שצריך לשמוע המון פעמים, ולאט-לאט הוא גדל ונהפך מקטן לענק.

    לכאורה, המוזיקה כאן קרובה מאוד בסגנונה לאלבום הבכורה של כספי, אבל למעשה היא רחוקה שנות-אור ממנו. בין האלבומים הללו מפריד עשור שבו כספי התפתחה כיוצרת, חיפשה את הסאונד שלה, הקיפה את עצמה בכל פעם מחדש בחבורה מוכשרת להחריד של נגנים ולא הפסיקה ללמוד לגבי הדרך שבה היא יוצרת את המוזיקה שלה. כספי מגיעה ל-"דדלוס ציפור" אחרי כמה אלבומים שבהם היא הוכיחה את עצמה כאחת הקולות המעניינים ברוק הישראלי, אבל היא עדיין לא שבעה, ורוצה להמשיך לחקור ולחפש כיוונים חדשים. האלבום הזה מרגיש כמו שלב חדש בקריירה הסופר-מעניינת שלה, והוא גורם לי לרצות לדעת מה הולך להיות השלב הבא.