פוסטים בכללי

  • אינטרו 67: האננסים - מוזיקה של הרמות וחירבונים

    אפשר כבר לדעת למה לצפות מלהקה שקוראת לאלבום הבכורה שלה "מיטב הלהיטים". זה המצב עם האננסים, הרכב רוק עברי שממשיך בעקבותיהם של קין והבל 90210 בשילוב בין גיטרות כבדות ושירים מורכבים להומור מטורלל.

    1. מי חברי הלהקה?

    טל פייליס - גיטרה ושירה (הוא הכי חשוב בלהקה), נדב דפני - בס שירה (הוא גם הכי חשוב בלהקה), טום קלוד - תופים (גם הוא הכי חשוב בלהקה).

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    שלושתנו ילדים טובים פתח תקווה. נדב ופייליס מכירים מכיתה י' והתחילו לעשות שטויות יחד, ובגיל 20 דרכנו פגשה את דרכו של טום קלוד, ומאז שלושתנו עושים שטויות ביחד. פתח תקווה זה מקום אנדרייטד דרך אגב.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    כמוזיקה כיפית, מלוכלכת, מוזיקה של הרמות וחירבונים.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    זה לא סיפור מעניין כלכך למען האמת. אבל הנה סיפור פיקטיבי בנושא. אחרי שנים כלהקה בלי שם עשינו סיאנס, סתם מתוך שיעמום, בבית של פייליס. העלנו איזה מלך הודי קדוש בשם "אינדיאן הולי סיינט קינג" והוא אמר לנו "בונא אתם האננסים לא?" אהבנו את השם ומאז אנחנו האננסים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כמה שיותר גיוון, לאתגר את עצמנו. זה פחות שאיפות, יותר סקרנות וזרימה. לאחרונה אנחנו אוהבים גרובים.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    וידאוים. קליפים—לעצמנו ולעוד מוזיקאים. סקיטים מרעיונות מפגרים שעולים לנו. החלום זה תוכנית מצוירת.

    7. ממה אתם מושפעים?

    אנחנו אוהבים מאוד את פריימוס, ביסטי בויז, סיסטאם אוף א דאון ו-GCG737. סרטונים דפוקים מיוטיוב. אריק אנדרה, אדולט סווים, רן וסטימפי.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Hiatus Kaiyote - Choose Your Weapon

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    וואלה, לא יודעים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    בתכלס את קין והבל. אנחנו אוהבים אותם רצח וזה יכול לשבת בול.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לנגן זה כיף, לכו למקלט/ מרתף הקרוב לביתכם, תפתחו בו סטודיו ותתחרבנו עם הקרו שלכם עד שתאבדו את השמיעה שלכם. ויהיה לכולם כיף ושמח.

  • התחנה הבאה: 8 המלצות לאינדי מדרום קוריאה

    מישהו אמר לי פעם שהקוריאנים הם החקיינים הכי טובים בעולם. כל מה שהמערב עושה, דרום קוריאה תעשה יותר טוב ובסוף תגרום לך לחשוב שהיא עשתה את זה קודם. זה התחיל בסמסונג מול אפל, המשיך בתעשיית הקוסמטיקה הקוריאנית שהיא הטובה בעולם כיום, ואיך אפשר שלא, תעשיית ה-K-pop (פופ קוריאני), שהיא מהתעשיות החזקות והמרוויחות ביותר בעולם. קשה להסביר את רמות ההערצה שקיימות בעולם לקיי-פופ, אבל כל העובדות מוכיחות שהוא לאט לאט משתלט על העולם: ניצחונה של להקת קיי-פופ מול ג'סטין ביבר בבילבורד האחרון בלי טיפת מאמץ, המעריצים מסין ועד סוריה, וכמובן לא נשכח את גנגנאם סטייל.

    אבל לא באנו לדבר כאן על קיי-פופ אלא דווקא על כל השאר. אינדי, למשל. בקוריאה ההגדרה של אינדי היא מסובכת יותר מאשר במדינות אחרות, מכיוון שגם הפופ עובד שם אחרת. האם אינדי הוא הסגנון המוזיקלי או העובדה שהלהקה עצמאית?. בדיון על העניין עם מכר קוריאני הוחלט שקיי-אינדי זה בעיקר הסטייל, ופחות העובדה שהלהקה עצמאית. עם זאת, כדי להיחשב כאינדי על הלהקה להיות שונה מהותית מקיי-פופ: לכתוב ולנגן את השירים שלה בעצמה, ואפילו אם הם לא עצמאיים לגמרי אז שלפחות שלא תהיה מאחוריהם סוללת מפיקים, מעצבים, רקדני רקע, סטייליסטים, מאפרים ומיליארד מעריצות צורחות.

    התרבות הקפדנית ששומרת על הפרדה מגדרית בלהקות הפופ ומערכת האימונים המסיבית שעוברים אלו שרוצים להתפרסם כאיידולים (מפורסמי הקיי-פופ) הופכת את האינדי העצמאי-באמת-וגם-מצליח לקשה להשגה. גם אמנים שהתחילו כעצמאים יכולים להגיע מהר ללייבלים, לדעתי בעיקר בזכות תעשיית הסרטים. הסדרות הקוריאניות יוצאות בקצב היסטרי ומייצרות ביקוש עצום לפסקולים שהלהקות הנ''ל ממלאות, וככה הן מתפרסמות. יש ללהקות גם לייבלים קטנים שנוצרו לרוב בידי אמנים שיצאו מתוך התעשייה כדוגמת HIGHGRND, וכן פלטפורמות וידאו כדוגמת ONSTAGE (הBalconyTV של קוריאה) ו-Dingo Music שנותנות במה למוזיקאים חדשים ומפורסמים כאחד.

    אז אחרי ששוכנעתם (אני מקווה) למה כדאי לכם לשמוע מוזיקה קוריאנית, קבלו 8 להקות קוריאניות שממש, אבל ממש שווה לכם להכיר. כמה מהן אינדי סטייל, כמה מהן אינדי אמיתי, וכולן מייד אין קוריאה. אל תדאגו—סידרתי לכם כתוביות.

    JANNABI (잔나비)

    כשמדברים על להקה שהיא לא קיי-פופ אבל עדיין מאוד מפורסמת, השם הראשון שעולה הוא ג'אנאבי. מבחינת המעריצים הלהקה כבר מזמן נמצאת ברמת הקיי-פופ, מבחינת המוזיקה הם עדיין אינדי-פופ מקסים וכובש. "HONG KONG", מתוך האלבום האחרון שלהם "Monkey Hotel", הוא השיר האהוב עלי. יש מעין ילדותיות בשירים שלהם, אבל דווקא היא זאת שמושכת אותי הכי הרבה, כמו לתפוס קרן שמש ולהפוך אותה לשיר.

    Nell (넬)

    אם בלהקות מפורסמות-אבל-לא-קיי-פופ עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את Nell, שהדרך הכי פשוטה לתאר אותם תהיה קולדפליי הקוריאניים. לנל יש פופולריות עצומה בקוריאה ומספר מכובד של דיסקים ו-EP-ים שיצאו עד כה, אך האלבום השביעי והאחרון שלהם ''C'', שווה שמיעה במיוחד. בשיר "Dream Catcher" תשמעו גם את אחד מהמאפיינים של המוזיקה הקוריאנית הפופולרית: מילים באנגלית שפשוט מתחבאות באמצע משפט, או שורה שמתחילה באנגלית והופכת אחר כך לקוריאנית נשמע מסורבל, אבל איכשהו זה עובד—כמו בשורה הראשונה של הפזמון שלא תצא לכם מהראש.

    Nam TaeHyun (남태현)

    עכשיו הגיע הזמן דווקא כן לדבר על מישהו שהיה פעם בלהקת קיי-פופ אבל החליט ללכת לדרך חדשה: טאי-היון נאם, הווקאליסט לשעבר של להקת Winner, שחתומה אצל אחת משלושת חברות הבידור החזקות ביותר בקוריאה. אפשר לראות אותו בווינר, כמובן בצירוף צרחות מעריצות, ובהנחה שקצת תתקשו לזהות, חפשו את הבלונדיני. אני אוהבת את ווינר, אבל צריך להסכים שההרכב החדש של טאהיוני South Club (נאם בקוריאנית זה דרום ומכאן השם), הרבה יותר מתאים לו. הוא בעצמו הודה בראיון שהוא הרבה יותר עני עכשיו כשהוא לא בווינר, אבל גם שלא היתה לו ברירה אלא לצאת לדרך חדשה. אכן, קשה היא הדרך למטה מהפסגה, אך כל עוד הבלוז נשאר אנו נמשיך להריע לך. ומיליון צפיות זה לא רע בכלל—אז מה אם לווינר יש 40.

    Kiha & The Faces (장기하와 얼굴들)

    את הלהקה הזאת הכרתי בזכות מכר קוריאני, והיא אולי המיוחדת והמוזרה מכולן עם משחקי מילים, ווייב אחר ומוזיקה שהיא כיף טהור, בסגנון ייחודי שהוא מעין דיבור. כמו רוב המוזיקה בעולם, אלבומם האחרון "Who's Good At Their Own Love" מדבר רק על אהבה, אבל אהבה יומיומית פשוטה, כמו הסיפור על ההיא שעונה על הודעה מלאת רגש ב''ㅋ'' (ק') יחיד—ה-''חחח'' הקוריאני. בעיניי לא צריך יותר, אבל אם תתעקשו שכן, אז מה שצריך זה את הלהקה מבצעת את אותו השיר בדיוק בבר קוריאני עם המון אלכוהול, צ'ופסטיקס, כוס זכוכית, מלודיקה וברכיים.

    Sunwoo Junga (선우정아)

    איפה הבנות? שאלה טובה. בקוריאה להקות מעורבות מגדר עדיין נדירות. מבין מאות, ידועות לי כרגע רק להקת קיי-פופ אחת מעורבת בשם K.A.R.D (שהיא סוג של גימיק למען האמת), ולהקה נוספת בשם Urban Zakapa שגם היא על סף הקיי-פופ ולכן לא מצאה את דרכה לכאן (אבל שווה להקשיב בכל זאת). בתחום האינדי לא קל למצוא זמרות טובות באמת, אך הראשונה שעולה לי היא ג'ונגאה. הכרתי אותה דרך פסקול של אחת מהסדרות שראיתי, ולא יכולתי להתעלם מה-''אול-ג'י-מה! אול-ג'י-מה!'' ("אל תבכי" בקוריאנית). ג'ונגאה כתבה בעברה שירים לאמני הקיי-פופ הגדולים ביותר כמו GD ו-2NE1, אך פנתה להוציא גם את המוזיקה שלה. עם קול ממכר, אקסטרווגנטיות וסאונד על סף ג'אז (היא מזכירה לי את יעל נעים), בעיניי היא אמנית שפשוט חייבים להכיר.

    The Black Skirts (검정치마)

    גם את דה בלאק סקירטס יצא לי להכיר דרך פסקול. הוא בדיוק כוס התה שלי עם אווירה מלנכולית, עיבודים מלאי כלי מיתר, שירים על אהבה ובדידות ומוזיקה מכשפת. אבל גם מעבר לטעמי האישי, הוא אמן ברמה בינלאומית. האלבום האחרון שלו "Team Baby" הוא אלבום קונספט ואחד האלבומים הכי טובים ששמעתי אי פעם בעולם. ואל תפספסו גם את הפסקול המקסים מהסדרה "עוד או הא יונג" ושיר נוסף בוויב אחר לגמרי על התופעה האסייתית "ילד יחיד".

    Lee Lang (이랑)

    מתי בפעם האחרונה שמעתם קנון? עוד מאפיין של מוזיקה קוריאנית פופולרית הוא שירים מונוטוניים משהו, והשיר הבא הוא אחת הדוגמאות המקסימות שמצאתי לשיר שכזה. התחושה מהשיר היא ניטרלית, אבל המילים מלאות תקווה: החיפוש אחר השיר שחי בתוכך, אחר בית לגור בו, אדם לאהוב אותו ומשפחה לחיות איתה. מובא לכם כאן בגרסה המקורית מהבנדקמפ, למרות שיש גם גרסת אונסטייג' יפה, רק בלי הסימפול בסוף.

    HyukOh (혁오)

    לאחר התלבטות קשה פשוט לא הצלחתי להשאיר את היוקאו בחוץ. הסיבה שהוא כאן היא שהמוזיקה שלו באמת טובה ושאי אפשר לדבר על אינדי קוריאני בלי להזכיר אותו. הסיבה שהתלבטתי היא ככל הנראה שמכל הלהקות הנ''ל הוא המפורסם ביותר עם מליוני צפיות ביוטיוב, הופעות בבמות הקיי-פופ, ושם שנישא בפי כל חובבי המוזיקה הקוריאנית—ואי לכך אינדי זה בטוח כבר רק בסטייל. "Gondry" הוא הקטע האהוב עלי של הלהקה, גם הוא מונוטוני משהו ועם פזמון באנגלית (סימן ההיכר של היוקאו), אך השיר הידוע ביותר שלהם הוא "Comes and Goes".

    ---

    תודה ל 보훈 וDanielions על העזרה בהכנת הכתבה :)

  • ביקורת סרט: "לונדון קוראת לי" - קיטש סיטי רוקרז

    אתם מכירים את הסיפור הזה של בחור פוגש בחורה והם מתאהבים למרות שיש ביניהם פערים שלמראית עין בלתי ניתנים לגישור? אתם יודעים, הבדל מעמדי, מרחק גאוגרפי, הבדלי מנטליות. מכירים את הסיפור הזה? בטח שכן, זה סיפור שמסופר מאז מעולם באינספור גרסאות ובשלל צורות ובצדק, מדובר בסיפור טוב. ב-"London Town" (או בעברית, "לונדון קוראת לי") השנה היא 1978 ושיי הוא ילד בן 15 ממשפחה קשת יום מעיירה פריפריאלית עם אבא שעובד בשתי עבודות ואחות קטנה שהתפקיד העיקרי שלה הוא להוות מטרד ובלת"ם. גיבור הסרט מקבל הזדמנות לבקר את אימו שעזבה את המשפחה לטובת חיים בעיר הגדולה. שיי נופל על הזדמנות לצאת לגיחה ללונדון הגדולה ופוגש בילדה בת גילו בשם סנדרין, פאנקיסטית לונדונית שיודעת איך להסתדר. היא יודעת גם איך לסובב את עולמו של שיי ולגרום לו להתאהב בה מעל הראש, ובעצם לוותר על מי שהוא על מנת להתחפש לפאנקיסט וללכת לראות את הלהקה החדשה שתשנה את חייו: הקלאש.

    עד כאן הפרמיס לא רע, סיפור אהבה בין שני ילדים על רקע תקופת הפאנק והכל מתובל במבטא אנגלי ובביטויים כמו "fook off" ו-"tosser". הבעיה היא שמעבר לסיפור הבנלי והידוע מראש של בן ממעמד הפועלים פוגש בת פאנקיסטית מהעיר הגדולה, אין יותר מדי עניין בסרט למעט כמה שחזורים לא רעים לאירועים חשובים שקרו ב-1978—למשל ההופעה של הקלאש בויקטוריה פארק באירוע רוק נגד גזענות (אפשר לראות אותו גם במוקומנטרי "Rude Boy") או סתם מכות בין פאנקיסטים לשוטרים.

    מה שהסרט כושל באמת לשחזר זה את הדמות של ג'ו סטראמר המשוחק ע"י ג'ונתן ריס מארייס. לא זר לו לשחק מוזיקאי: הוא זכה בגלובוס הזהב על תפקידו בתור מלך הרוקנרול אלביס פרסלי במיני סדרה על חייו עם השם הברור מאליו "Elvis". אבל לא הייתי נותן לו קרדיט לשחק את ג'ו סטראמר מהסיבה הפשוטה שאין ממש דמיון פיזי בין השניים—למרות שג'ו סטראמר שיחק בעצמו דמות בשם אלביס בסרטו של ג'ים ג'רמוש "רכבת המסתורין". אבל חוץ מההקשר הקלוש הזה, כלום. ריס מאיירס הפך את ג'ו סטראמר לקלישאת פאנק, לבנאדם שמתלבש בבגדים קרועים ומעילי עור שלא מפסיק להתלהם ולדבר במבטא לונדוני כבד ולזרוק ססמאות מרקסיסטיות\פופוליסטיות ריקות מתוכן כגון "העם צריך לצאת לרחובות ולמחות", בעוד שסטראמר האמיתי דווקא היה בנאדם רהוט שידע להתבטא וגם ידע לשלב את זה עם שפה עממית.

    בכלל, אולי זה רק אני שמוטרד מהעניין, אבל כשאתה ניגש לשחק מוזיקאי לא כדאי לך ללמוד לנגן קצת על הכלי שלו? ג'יימי פוקס ידע לנגן על פסנתר אבל בכ"ז הרגיל את עצמו לנגן על עיוור בכדי לחקות כמה שיותר טוב את ריי צ'ארלס; דנזל וושינגטון למד לנגן חצוצרה בסרטו של ספייק לי "Mo' Better Blues"; ורוב הקאסט של "סקוט פילגרים נגד העולם" למדו לנגן על הכלים שלהם בשבועיים אינטנסיביים. איך זה שג'ונתן ריס מאיירס לא למד לזייף כמו שצריך איזה חמישה פאוור קורדס כדי לתת את האשליה שהוא יודע לנגן גיטרה? ואיך זה שאין אף פעם סרטי פאנק טובים? "SLC Punk" היה מביך, "Repoman" הוא סתם סרט טראש ו-"לונדון טאון", שמתרחש ברקע של תקופת פאנק מאוד פורייה, הוא לא יותר מאסופת קלישאות מביכות של אנשים שכנראה התחפשו לפאנקיסטים בפורים בכיתה ט' עם המוהיקן הצבוע, המעיל עור של אבא ואולי סיכה של הסקס פיסטולס או של האקספלויטד.

    לא ארחיב יותר מדי מאחר ורוב הסרט באמת מביך לצפייה, אבל יש קטע אחד שחצה כל גבול מבחינתי. מאחר ואביו נפצע בתאונת עבודה, שיי לוקח פיקוד על הבית ונאלץ לעבוד בלילות בתור נהג מונית (עבודתו השנייה של אביו, ממנה הוא דווקא לא נפצע). אבל מאחר והוא בן 15 הוא נאלץ להסוות את עצמו ולהתחפש לאישה על מנת להסיע את תושבי לונדון ולהרוויח כמה פאונדים. אני מצטער, אבל עבורי זה שווה ערך לשני ילדים שעומדים אחד על השני, מסירים את עצמם עם מעיל ארוך בעוד שהילד שמשמש בתור הראש מצייר על עצמו שפם ומעבה את הקול שלו על מנת להישמע ולהיראות מבוגר בכדי לקנות בירה, או להכנס לתוך פאב. כמובן ששיי מצליח להסיע את ג'ו סטראמר וסטראמר עצמו מצליח "ליפול לפח" ולנסות להתחיל עם הזהות הנשית של שיי (הוא קורא לו "bird" אם יש כאן אנגלופילים).

    חבל כי אני דווקא מכיר כמה אנשים שהקלאש שינו להם את החיים בגיל 15. אחד מהם הוא בן מיעוטים ממעמד הביניים שהלך לחנות תקליטים יד שניה ליד הבית שלו, ראה את אלבום הבכורה של הקלאש והחליט לתת לו צ'אנס לאור העובדה שהוא התאכזב מ-"London Calling". כשהאזין לשיר הפותח "Clash City Rockers" הוא לא האמין למשמע אוזניו: האנרגיות, הסאונד, האטיטיוד הכל דיבר אליו, לרגע אחד הכל הסתדר בגלל שתי גיטרות, בס ותופים ואותו ילד הרגיש שיש משמעות כלשהי לחיים. הילד הזה הוא אני. גם בסרט מציגים ילד בן 15 שחייו משתנים עקב המפגש עם הקלאש. לא ראיתי את השינוי הזה, אבל אני מניח שזה בגלל העובדה שלא ראיתי סרט טוב.

    הסרט יוקרן בבכורה ארצית בערוץ yes3, יום שלישי, 19.9, בשעה 22:00

  • המאזין ברדיו 205: זוהר

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהחזרה של הרכב הפוסט-הארדקור Quicksand (בתמונה), דרך הפוסט-רוק המתפוצץ של Eyre Llew ועד לסינת'פופ היפני של Satellite Young.

    1. Quicksand - Illuminant
    2. Knees Please - We Said
    3. A Shoreline Dream - Room For the Others
    4. Chelsea Wolfe - Psyche
    5. Eyre Llew - Havoc
    6. Monochromatic Visions - Secret Gardens (DIV)
    7. Bela Tar - Pharaoh's Island
    8. Shany Kedar - This house
    9. Yael Eisenberg - Levia
    10. Faith Healer - Light Of Loving
    11. Land Systems - Room
    12. Tool - Eon Blue Apocalypse
    13. Satellite Young - Sanfransokyo Girl

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 66: אביעד פורצלן - פופ אגרסיבי-צמרירי-צורם-מתוק ועקום

    להקת הביצים הקדימה בכמה שנים את גל הרוק-פרברים של הרכבים כמו רגל סברס וקרוקודיל פופולאר, אך היא לא החזיקה מעמד והתפרקה. גיטריסט ההרכב אביעד בן חיים יוצא עכשיו לפרויקט סולו תחת השם אביעד פורצלן עם הסינגל "סדום". נשמע שהוא ממשיך לשלב בין גיטרות חזקות לעברית מחוספסת—והפעם זה אישי.

    1. מי אתה?

    אני אביעד - עושה מוזיקה, כותב שירים. מנגן גיטרה - בעיקר.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    התחלתי לנגן גיטרה בגיל 9. תמיד היתה לי משיכה חזקה לכל מה שמנגן, מרקיד ומזיז את הרגש. שירים הם חברים לדרך. כילד אספתי קלטות ואז דיסקים. חוקר, מחפש את הדבר הבא שיגניב אותי.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    פופ אגרסיבי-צמרירי-צורם-מתוק ועקום. זה כמו להסתכל על בחור יפה עם עיוות קטן בתווי הפנים וזה בדיוק מה שממגנט אותך להמשיך ולהסתכל.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אני אוהב את הניגודיות בין העדינות של הבובות, לצליל של שם החומר והמוזיקה שלי. הן גם נורא יפות בעיני, החומר הזה שהוא חלק וחלבי ובוהק וקר, כמעט כמו זכוכית, אבל זה בעצם סוג של חימר. וגם אצל סבתא שלי היו כאלה.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אלבומים ושירים חשובים, טובים, ומשפיעים. שישארו כאן הרבה אחרי שאני אלך.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    עשיתי הסבה מקצועית מתחום הוידאו-ארט בחתונות, שם עבדתי כ-7 שנים. עברתי למחשבים ואני בתחילת הדרך, שוב.

    7. ממה אתה מושפע?

    המון המון מוזיקה. אני אוהב את הקשת/מגוון. כל תקופה בחיים מביאה אותי לחקור סגנון נוסף. אני שומע צלילים ממוזיקה ניסיונית חסרת צורה (כמעט) ועד פופ מהודק רצח. עובר דרך אזורים כבדים ואפלים עד תמימים וקלילים.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Television - Marquee Moon. זה אלבום ענק! מקבץ שירים מעולים, הגיטרות והשירה פשוט מצוינים, לחנים ועיבודים שהם דבש. אלבום מעניין, יש בו אווירה מאוד מאוד מיוחדת. את מבחן הזמן הוא לוקח בהליכה אחורה.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    Phil Collins - No Jacket Required. כמעט רק רע הוא עושה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אולי את ג'יי מסקיס. אני חושב שהוא מוזיקאי גדול וגיטריסט ענק.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אתמול דיג'יי הציל לי ת'חיים עם שיר.

  • בחזרה לאייפוד: The Vaccines - What Did You Expect from The Vaccines? - נותנים כבוד לרוקנרול

    כל כמה שנים מגיעה משומקום להקה הירואית שאמורה להציל את הרוקנרול, וכך היה עם The Vaccines. מכונת ההייפ הבריטית החלה לפמפם אותם כבר כשהם העלו ליטיוב דמו לשיר "If You Wanna" ב-2010. שדרן הרדיו הידוע Zane Lowe הכתיר אותו בתור הסינגל הכי לוהט בעולם ומגזין ה-Clash חזה שהם יביאו עידן חדש של מוזיקת גיטרות. העידן החדש הזה אולי לא הגיע, אך מה שכן הגיע הוא האלבום המודע לעצמו מ-2011 "What Did You Expect from The Vaccines?".

    הוואקסינז הוקמו בלונדון על ידי הזמר/גיטריסט Justin Hayward-Young שהתגלגל מזה זמן מה בתעשיית המוזיקה. הוא ניגן בלהקת הארדקור-פאנק כבר בגיל 16, התגורר בלונדון עם שניים מחברי Mumford & Sons וניסה את מזלו בתור אומן סולו נוסטלגי בשם Jay Jay Pistolet. אך ב-2009 הוא פגש את הגיטריסט Freddie Cowan, אחיו הצעיר של קלידן להקת The Horrors מר Tom Cowan, והם צירפו להרכב את הבסיסט האיסלנדי Árni Árnason והמתופף Pete Robertson.

    בזמן שהיה לוואקסינז הייפ משוגע בבריטניה, בארץ ילדי האינדי פיתחו נוגדנים לחיסונים, ולא בצדק. "What Did You Expect from The Vaccines?" הוא אלבום שמזריק רוקנרול ישר לתוך הוריד של מילינאלים מצ'ועממים. זה כאילו שהקטע הפותח "Wreckin' Bar (Ra Ra Ra)" הולחן לסובלי ADHD עם דקה ו-21 שניות ניהיליסטיות של קצב מהיר, רפרנס לסופר סקוט פיצג'רלד ואפילו סולו גיטרה, קטע שנמצא איפשהו בין הסטרוקס לראמונז לג'יזס ומארי צ'יין ומתחלק לאוזניים יותר מהר מהזמן שלוקח לשלוף את הסמארטפון מהכיס. ואז מגיע אותו סינגל בכורה "If You Wanna"—עדיין בקצב די מהיר רק עם סאונד יותר ריוורבי וחללי ואיזושהי תמימות אירונית עם שורות כמו "Well I don't want to wake up in the morning / But I've got to face the day / That's what all the friends I do not like as much as you say" וההפצרה הרומנטית שאם את רוצה לחזור זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר לחזור אלי.

    "Blow It Up" לגמרי מקיים את ההבטחה הארספואטית שלו, "Post Break-Up Sex" הסטרוקסי הוא הסינגל הקליט עד כדי כך שעשינו לו סינג-אלונג קטן במאהל האינדינגב, ואם זה לא זוהר מספיק אז יש גם שיר על דוגמנית דנית בשם "Norgaard" שמתפצפץ כמו סוכריות קופצות. לפעמים הוואקסינז דווקא מאיטים את הקצב וחוקרים גם את הצדדים היותר רגישים שלהם, למשל ב-"Wetsuit" עם פזמון האצטדיונים "Put your wetsuit on / Come on come on", הקטע "All In White" הבלאדי-מלנכולי, או השיר הסוגר "Family Friend" שמתפתח בחמשת הדקות שלו מפריטות ענוגות לכאוס מוחלט. הייווארד-יאנג הוא סולן מהסוג כמו שהיו עושים פעם, כזה שיש לו מבט נחוש בעיניים אל עבר האופק וקול עמוק ורגשי שמושר במבטא בין לונדון לניו יורק, איפה שהוא מתגורר אגב בימינו. קאוון מלווה אותו בריפים קלאסיים שנשמעים כאילו שהוא חקר לעומק את מקורות הדלתה של צ'אק ברי ובו דידלי, ומחלקת הקצב של ארנסון את רוברטסון נותנת את המצע ההדוק שמאפשר את כל הרוקנרול הזה. בכלל, הוואקסינז מצליחים למזג בין העבר הרחוק של הרוקנרול מהפיפטיז והסיקסטיז, לעבר הקרוב מהסבנטיז והאייטיז ולהווה במילניום החדש. אולי הם נכשלו ליצור את העתיד, אך האלבום נשען על יסוד של כתיבת שירים כל כך חזקה שגם אתם תתחילו להמהם אותם כבר אחרי השמיעה הראשונה.

    סולן עמוק, סולואי גיטרה, כתיבת שירים חזקה—אלמנטים לא כאלה אופנתיים בעשור השני של המילניום החדש, של זמנים רגעיים של כלום. אבל איכשהו הוואקסינז הצליחו לקרוץ לחטיארים כמוני שאוהבים לשמוע אלבומים שלמים ולילדי האוטופליי ביוטיוב. "What Did You Expect from The Vaccines?" הגיע למקום הרביעי במצעדים הבריטיים ולמעמד של אלבום זהב עם מכירות מעל ל-100,000 עותקים, הישג עצום לאלבום של להקת רוקנרול בשנת 2011. מאז הם הוציאו עוד שני אלבומים נחמדים שלא הצליחו לעמוד בגרנדיוזיות של אלבום הבכורה. הייווארד-יאנג שרד כמה ניתוחים להסרת פוליפים ממיתרי הקול, המתופף רוברטסון הוחלף וצורף להרכב קלידן, ובימים אלה הם עובדים על אלבום רביעי שעל פי דבריהם יכיל רוק מצוחצח מהסבנטיז והאייטיז בוויב של Big Star, Todd Rungen ו-Guided By Voices. כך או כך תמיד יהיה לנו את אלבום הבכורה שאולי הוואקסינז לא הצליחו להציל בו את הרוקנרול, אבל כן נתנו לו מלא כבוד.

  • "ALEM" של הודנא אורקסטרה: צוהר לעולם האפריקאי

    המחט נפלה על שולי התקליט המסתובב. רחש לבן עדין בקע מהרמקולים ומיד אחריו אורגן וחצוצרה עטפו את חלל הדירה. עבר רק שבוע מאז שהרכבתי את מערכת הסטריאו החדשה-ישנה בדירתי ועדיין לא התרגלתי לצלילים החמים שיצאו מרמקולי העץ הישנים. "אלם" (עולם באתיופית), שיתוף פעולה של ההודנא אורקסטרה עם הזמר והמשורר האתיופי דמיסו בלטה, הוא הסינגל הראשון שנוגן על המערכת. הרכבתי אותה משאריות סטריאו שנאספו בדירתי מגורמים שונים: פטיפון שהשאיר מאחוריו חבר שעבר לגור בברלין, רסיבר ישן של הורי, ורמקולים שקיבלתי בירושה מסבי.

    הגיטרה של אילן סמילן גורמת לכתפיים להתחיל לקפץ כמו מעצמם, בלי כל מאמץ. הסולן דמיסו בלטה מסלסל את קולו במורד ומעלה סולם שלא שמעתי קודם בחיי, ואז כל האורקסטרה נכנסת פנימה: כלי נשיפה, תופים, בס, אורגן, פרקשן—הכל צועק גרוב! גרוב! גרוב! הגלים מתפשטים מהכתפיים ליתר הגוף. נותר לי רק ללמוד אמהרית כדי להבין את מילות השיר, שאמורות לתאר את אהובתו של בלטה בעיניו כעולם ומלואו. השירה המתפרצת והנרגשת של בלטה בהחלט מביעה את הטוטליות.

    כמה זה כיף להפוך צד ולהניח שוב את המחט. שם, מחכה גרסת דאב עם אנסמבל ADYABO, טריו שמנגן מוזיקה אתיופית מסורתית על כלי נגינה פולקלוריים: קראר (כלי מיתר), ושינט (חליל אתיופי) ומסנקו (כלי קשת). מכל אלה המסנקו שובה אותי במיוחד, מזכיר לי מעט את הקמנצ'ה של מארק אליהו. הדאב מגיע ברמיזה בלבד במהלך השיר יותר ברעשי רקע פסיכדליים מאשר בקצב עצמו. הגרוב לא שונה בהרבה מהגירסה המקורית, אבל הגוונים שמוסיפים ההרכב ADYABO מגלים עוד טפח מהעולם הנעלם של אפריקה.

    אולי תגידו שהגזמתי, שנסחפתי בהתרגשות ההתחלתית של האזנה ראשונה. רק שההתרגשות לא פוחתת בהאזנות נוספות. האורקסטרה בת 12 החלקים ממשיכה להזין את האוזניים בעוד ממתקים נסתרים ככל שנכנסים לעומק השיר, בעיקר בתחום כלי ההקשה. ועדיין במידה מסוימת, אולי אתם צודקים, אולי נספחתי. אבל זו לא כל הפואנטה? להיסחף לגמרי בעקבות המוזיקה לעולם שאנחנו עוד לא מכירים? יש לי הרגשה שלשם מכוונת ההודנה אורקסטרה, לשכנע את הלא משוכנעים. בורים לבנים כמוני שעוד לא נחשפו באמת למוזיקה אפריקאית. אם זאת המטרה, הם הצליחו בענק.