פוסטים בכללי

  • לי רנלדו במרכז ענב: גיבור גיטרה אמיתי

    צילום: Acauã Novais

    מדי פעם צצה איזו רשימה קקיונית באיזה מגזין מוזיקה שלא ברור למה הוא עדיין רלוונטי, רשימה של 100 הכי טובים במוזיקה. במקרה הזה אני מדבר על על רשימת הגיטריסטים הכי טובים אי פעם שהיתה ברולינג סטון ובספין מגזין שמיקמה את ת'רסטון מור ולי רנלדו ביחד במקום ה-30 (רולינג סטון) ובמקום הראשון (ספין מגזין). ואני שואל, האם יש איזשהו לוח סטטיסטיקות שבאמת יכול לעשות הבחנה בין מוזיקאי למוזיקאי ולומר ש-X הרבה יותר טוב מ-Y מעבר ל-"וואלה הוא קולע לטעם שלי והוא כתב את השירים שאני הכי אוהב"? האם יש איזשהו GOAT (גרייטסט אוף אול טיים) של גיטרות? ואם יש אז השיחה תמיד תלך למובן מאליו, כמו שבספורט תמיד ידברו על מייקל ג'ורדן בתור הגדול מכולם בתחומו, או סרינה וויליאמס, או טייגר וודס וכו'. אז מי הג'ורדן של הגיטרות? ובמקרה הזה, ת'רסטון מור ולי רנלדו שחולקים את המקום הראשון, האם הם בעצם הג'ון סטוקטון והקארל מאלון של הכדורסל? השאק והקובי? החמאת בוטנים והריבה? לאותו עיתונאי משועמם שעשה את הרשימה הזאת, שניהם הגדולים ביותר שנגעו בגיטרה ובגלל הסמכות שניתנה לו מספין מגזין הוא גם הנציח את זה בכתבה שתגרום לויכוחים בין חנונים של גיטרות עד עצם היום הזה.

    אבל, בין אם הרשימות האלה בכלל רלוונטיות (הן לא), המון ווליום ו-untitled productions כן הביאו לארץ גיבור גיטרה אמיתי, כזה שהצליח לשים אותי יחד עם מלא חנונים אחרים במרכז ענב לתרבות על מנת לצפות בו ורק בו מנגן, ומדבר קצת על החיים והחוויות שלו. לי רנלדו עלה לבמה אחרי כמה סרטונים קצרים שהוקרנו על המסך, כמו למשל הסרטון האגדי של גלן ברנקה (אחד מגיבורי הגיטרה של רנלדו) מתעלל לחלוטין בגיטרה החשמלית, או סרטון של סוניק יות' יחד עם Wolf Eyes ו-Hair Police שרנלדו עצמו צילם על הבמה בזמן שהם מתעללים בכל הקונספט של מוזיקה.

    רנלדו עלה עם שיער לבן וחולצה מכופתרת, לקח את הפנדר ג'אזמאסטר שלו וניגן עליה בכל דרך אפשרית למעט הצורה הקונבנציולית. הוא החזיק פידבקים ארוכים, תופף קלות על גוף הגיטרה, העביר קשת של כינור בין המיתרים ותפקד בתור תזמורת אוונגרד של איש אחד על כלי אחד. כל מה שהיה לו זה פדאלים להעצמת הצלילים וכמובן טכניקות הנגינה הלא קונבנציונליות שהוא והאחוק שלו ת'רסטון מור הביאו לעולם הרוקנרול. אבל אחרי כמה דקות של לי רנלדו דופק בגיטרה קלות זה קצת שיעמם והתחיל לחזור על עצמו. כמה כבר אפשר לראות ולשמוע בן אדם שגורם לגיטרה שלו להישמע כמו אוקיינוס חשמלי? האם זה ה-GOAT של הגיטרה, בחור מניו יורק ש-"עושה רעש"? לפני שחשבתי על אנלוגיית NBA נוספת לנושא, רנלדו הפסיק עם הגיטרה החשמלית ועבר לאקוסטית. זה חידש לי לראות אותו מנגן על האקוסטית בגלל אותן יכולות על החשמלית - יש לו קריירה של למעלה משני עשורים בה הוא לקח את החשמלית ופשוט עשה בה את על מה שעולה על רוחו. אמש הוא עשה הדבר הכי בסיסי שיש: תפס גיטרה אקוסטית ובא לשיר שירים.

    השירים שבוצעו היו מתוך קריירת הסולו שלו ואלבומו האחרון "Electric Trim". היה מעניין לראות ולשמוע אותו על האקוסטית במיוחד לאור העובדה שהיו שירים שאפילו נוגנו עם כיוונון גיטרה רגיל להבדיל מכיוונוני הגיטרה הלא רגילים של סוניק יות'. עבורי רנלדו הוא כותב השירים המוצלח ביותר של להקת האם. אני כבר לא מסוגל להאזין לשירים שלהם למעט מה שהוא שר. תמיד היתה תחושה של כנות אמיתית בשירים שרנלדו כתב וביצע ואותה תחושה הועברה גם אתמול במרכז ענב לתרבות. לעזאזל, הוא אפילו "פישל" כמה וכמה פעמים בהופעה עצמה כשלחץ על הפדאל הלא הנכון או לחילופין נפל לא טוב על הגיטרה, אבל זה רק הוסיף לחוויה. אנחנו לא מודדים כאן גיטריסט על פי הוירטואוזיות שלו - רנלדו הוא יותר כותב שירים מאשר גיטריסט וירטואוז של רשימות מופרכות. כל שטיק שהיינו מצפים מגיטריסט כמו רנלדו היה בהופעה: גיטרה שמפיקה צלילים מוזרים, כיוונוני גיטרה אחרים, שירה חצי מלודית חצי מדוברת, מילים שחברו הסופר כתב יחד איתו ובעיקר שירים כנים ויפים שמצליחים לגעת במספיק אנשים שיבואו לראות גיטריסט בגג של גן העיר.

    עבורי החלק היותר מעניין בהופעה היה דווקא ה-Q&A. רנלדו ישב, לגם יין, ענה על שאלות וסיפר סיפורים כאילו כולנו היינו חלק מאיזה מפגש סלון. רנלדו אדם רגוע ונעים עם חוש הומור. הוא דיבר על החוויות שלו בימים המוקדמים של סוניק יות', החיים בניו יורק של סוף הסבנטיז/תחילת האייטיז ושאר אנקדוטות שאפשר לראות בסרטי מרטין סקורסזה. אין ספק שכל החוויה הרגישה יותר כמו חלק מפסטיבל מספרי סיפורים מאשר "הופעת רוק", אבל מצד זה מה שרנלדו עשה, עושה וימשיך לעשות - הוא בא לספר סיפור עם הגיטרה וזה מה שהופך אותו לגיבור אמיתי.

  • לי רנלדו בראיון: "זה די נסיוני בשבילי לנגן כרגע על גיטרה אקוסטית"

    צילום: Anna Bogaciovas

    ת'רסטן מור אולי תפס את הפוקוס בתור גיטריסט/סולן סוניק יות', אבל הקקופוניה השמימית שלהם לא היתה קורית לולי עבודת הגיטרה של שותפו ללהקה לי רנלדו. הם יצרו ביחד צליל חדש של רוקנרול שחיבר בין פאנק לאוונגארד, עם כיוונוני מיתרים לא שגרתיים, ובעיקר, מלא אנרגיה ותעוזה להתעלל בגיטרות חשמליות כדי להוציא מהן כמה שיותר וואט. רנלדו תפס מדי פעם את עמדת הזמר בהרכב, אך הוא גם עומד בזכות עצמו עם 13 אלבומי סולו שהוא שיחרר כבר מאז 87', 16 ספרים פרי עטו וגם אומנות ויזואלית - שלא לדבר על הפקות ושיתופי פעולה. כעת רנלדו מגיע ב-20.9 למרכז ענב בתל אביב. הוא יבצע הופעת סולו אינטימית שתכלול את הסיפורים מאחורי המוזיקה וסשן שאלות-תשובות עם הקהל. לכבוד ההופעה, תפסתי אותו במייל וביררתי איתו איך הוא ניגש לגיטרה האקוסטית לעומת החשמלית, מתי בכלל הוא התחיל לנגן גיטרה ומה הוא הרגיש כשבחרו בו בתור הגיטריסט הטוב בעולם.

    היי! קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית לפני הראיון?

    אני נמצא כרגע בטיסה מבוגוטה בקולומביה לסנטיאגו בצ'ילה בטור בדרום אמריקה עם הטריו שלי. ביליתי את הימים האחרונים בבוגוטה וזה היה הביקור הראשון שלי בעיר.

    באלבום האחרון שלך "Electric Trim" שיתפת פעולה עם המוזיקאי הספרדי Raul Fernandez. איך נפגשתם ומדוע החלטת לעבוד איתו?

    נפגשנו כשההרכב שלי עבד איתו על האלבום "Acoustic Dust" ב-2013 בברצלונה. האלבום הזה היה אוסף של שירים שהוקלטו באופן אקוסטי. לאחר מכן דיברתי עם ראול על האפשרות לעבוד ביחד על חומר חדש, ובתחילת 2015 קיבלנו את ההזדמנות כשהוא בא לעבוד איתי בניו יורק ולנסות לפתח כמה שירים. שנינו מאוד אהבנו את מה ששמענו והחלטנו לעשות ביחד את האלבום האחרון "Electric Trim".

    עבדנו על האלבום לסירוגין במהלך שנה של סשנים באולפן. באלבום מנגנים חברים מההרכב שלי The Dust שכולל את Steve Shelley, Alan Licht, Tim Luntzel ומוזיקאים נוספים (Nels Cline, Sharon Van Etten, Kid Millions), אבל זה לא "אלבום להקה" במובן שבו היה האלבום הקודם שלי "Last Night On Earth". באלבום הזה מעורבת יותר "הפקה" - תהליך מאוד שונה מאשר להקליט להקה "בלייב" בחדר שזה מה שעשינו ב-"Last Night On Earth", על פי המודל שהשתמשנו בו בסוניק יות' במשך שנים. יש באלבום הרבה אלמנטים אקוסטיים וגם גיטרות חשמליות - ערבוב די טוב בין השניים - וגם סמפלים וביטים לצד תיפוף מסורתי. אני מאוד גאה באלבום הזה, אני חושב שזה אחד מהדברים הכי טובים שעשיתי אי פעם. היתה שם הרבה עבודה קשה אבל סך הכל היה כיף לעשות אותו, ושיתוף הפעולה שלי עם ראול עוד ממשיך - למעשה בדיוק סימנו סשנים ראשונים לקראת האלבום הבא שלי.

    הזכרת בסשן האחרון שלך ב-KEXP שיש סיפור מאוד מוזר מאחורי הליריקה של "Uncle Skeleton", אבל לא סיפרת אותו. תוכל לשתף אותו בבקשה?

    זה לא סיפור מוזר, אבל יש סיפור קטן מאחורי השיר הזה. הכנתי את הלחן - אני חושב שזה סוג של "מערבון היפי" כמו השיר "Me and My Uncle" של Papa John Phillips. היתה לנו ליריקה לפזמון, אבל לא היתה לנו ליריקה לבתים. זה היה אחד מהשירים האחרונים שעבדנו עליהם עבור האלבום, ובנקודה מסוימת ראול אמר שנצטרך להשאיר את השיר הזה להזדמנות אחרת אם לא נוכל לסיים את הליריקה. אבל מאוד אהבתי את הלחן ולא רציתי להשאיר אותו על שולחן העריכה. רוב הליריקה ב-"Electric Trim" נוצרה מתוך שיתוף פעולה שלי עם חברי, הסופר Jonathan Lethem. לפעמים הוא שלח לי ליריקה ששמתי בצד. אחת מהליריקות המוזרות שלו הגיעה על עמוד שנקרא "Let The Skeleton Breathe". כשקראתי את המילים בפעם הראשונה לא התחברתי אליהן בכלל, חשבתי שאין סיכוי שאוכל לשיר אותן, ושמתי אותן בצד. רק זמן מה לאחר מכן גיליתי שהן מושפעות מספר שהוא עבד עליו באותו הזמן, "A Gambler's Anatomy". לקחתי אותן למיקרופון כדי לתת להן צ'אנס - הייתי די נואש כדי למצוא דרך כלשהי להציל את השיר הזה - והפלא ופלא, הן התאימו אליו כמעט באופן מושלם. המילים חסרת ההגיון האלה כמעט התאימו לבית ונהיו לפתע הגיוניות לגמרי בהקשר של השיר! עשינו כמה שינויים קטנים והכל הסתדר.

    יש ב-"Electric Trim" הרבה גיטרות אקוסטיות. איך אתה ניגש לאקוסטית לעומת חשמלית?

    למעשה, הגישה שלי לא כל כך שונה. אני מנגן בכוונון פתוח ומחפש טקסטורות מעניינות וצירופים הרמוניים. בזמן האחרון אני מרגיש שיותר ברור לי איך אני נשמע על גיטרה אקוסטית - וזה קצת יותר תובעני, בלי כל המעטפת של רעש ווליום. למדתי לנגן על אקוסטית, וזה תמיד יהיה ככה, אפילו אם החשמלית היא הכלי המרכזי שלי במשך שנים - לפחות באופן פומבי! אני מנסה לגשת בכל מה שאני עושה עם גישה די פתוחה ו-"ניסיוניות". בימים אלה אני מנסה לאתגר את עצמי לעשות משהו שונה, לקחת את המוזיקה שלי לכיוונים חדשים. זה די נסיוני בשבילי לנגן כרגע על גיטרה אקוסטית, אחרי היסטוריה כל כך ארוכת שנים עם החשמלית. זה נראה לי כמו המהלך הכי רדיקלי שאני יכול לעשות, בהתחשב בהיסטוריה האישית שלי עם רוק רועש וחשמלי. אבל אפילו כשאני מנגן על גיטרות אקוסטיות יש עדיין קצת חשמל באוויר והגברה, ואני עדיין מגלה טכניקות וכיוונונים חדשים. למעשה, הגיטרה החשמלית מתחילה להתגנב בחזרה פנימה בטור הקרוב - אנגן גם על האקוסטית וגם על החשמלית. ההופעות האקוסטיות האחרונות שלי איפשרו לי להופיע באולמות ישיבה יותר אינטימיים, וזה גם חלק מהאתגר. זה די מתגמל לשתף את החוויה עם הקהל באולמות קטנים - אני מרגיש הרבה יותר מחובר לקהל, אבל שוב, זה גם הרבה יותר חשוף מאשר שתהיה להקה סביבי וכל הרעם החשמלי הזה. אמשיך לעשות מוזיקה ניסיונית והקלטות אבסטרקטיות גם על חשמליות וגם על אקוסטיות. כרגע אני נהנה מהאתגר לעבוד במוד של כתיבת שירים והאקוסטית די מתאימה לפרקטיקה הזו.

    אתה מנגן גיטרה כבר די הרבה זמן. באיזה גיל התחלת? איך אתה שומר על עניין ואתגר אחרי כל כך הרבה זמן?

    התחלתי לנגן גיטרה בסביבות גיל 13, כשלמדתי שירים של הביטלס, בוב דילן, ניל יאנג, וקרוסבי סטילס ונאש, משהו כזה. היה לי בן דוד מבוגר יותר שהראה לי כמה כיוונונים פתוחים, מה שנהפך לאטרקציה מיידית, ויותר מאוחר הוביל לכדי שיטת עבודה. הגיטרה היא כמו תזמורת ניידת. יש סיבה למה מוזיקאים וטרובאדורים מסתובבים איתה במשך מאות שנה. במובן מסוים הגיטרה היא כלי הליווי המושלם לקול האנושי. אין לי שום בעיה לשמור על עניין בכלי. לכל כלי יש את האופי שלו ובכל פעם שאני מרים אחד חדש אני מגלה דברים מעניינים.

    מגזין ספין בחר בך יחד עם ת'רסטן מור בתור הגיטריסטים הכי טובים אי פעם. איך זה גרם לך להרגיש? במי אתה היית בוחר לראש הרשימה ולמה?

    ובכן, ההבחנה הזו ניתנה לת'רסטן כמה שנים מוקדם יותר על ידי מגזין הרולינג סטון שמיקם אותנו במקומות ה-33 וה-34. זה נשמע הוגן! כשספין הכריזו עלינו במקום הראשון, ובכן, קודם כל זה היה סוג של כבוד, אני מניח, אבל כבוד קצת מוזר ממגזין שלעולם לא באמת תמך במוזיקה של סוניק יות'! מצד שני, זה נראה לנו אבסורדי שהם ישימו אותנו במקום הראשון! עם כל הגיטריסטים המדהימים שיש, זה נראה לנו טיפשי שדווקא אנחנו נהיה בראש הרשימה. זה לא היה לעניין מבחינתנו. כן, יצרנו סגנון משלנו, אבל איכשהו ההבחנה הזו היתה קצת מפוספסת מצידם. זה כאילו שהם לא באמת ידעו על מה הם מדברים, חה.

    לצערנו המלחין/מוזיקאי גלן ברנקה נפטר השנה. איך הוא השפיע עליך בתור מוזיקאי? האם היית איתו בקשר לפני שהוא מת?

    גלן היה אחד מהמוזיקאים הכי רדיקאליים ובעלי חזון שפגשתי בחיי. כשנפגשנו בפעם הראשונה בשנות השבעים המאוחרות והקשבתי למוזיקה שלו, מעולם לא שמעתי משהו כזה. היצירה שלו השפיעה עלי בכל כך הרבה צורות. גלן הגיע מעולם התיאטרון והוא היה מאוד מודע לדרמה שהופעה יוצרת על במה. זה היה אחד מהאלמנטים החזקים שהוא עבד איתם, הסוג של דרמה הגדולה של התצוגה - הווליום הקיצוני והדינמיקה של המוזיקה. זה אחד מהדברים שקיבלתי ממנו. הוא נתן לי השראה בכל כך הרבה צורות. כמובן, העובדה שהוא הוציא את שני האלבומים הראשונים של סוניק יות', כשלאף אחד אחר לא היה אכפת מאיתנו - הוא ראה את הפוטנציאל שלנו וזה מדהים להיזכר בזה. נשארנו בקשר, גם אם לא קרוב, עד שהוא נפטר. באופן מסוים, אם לא ראית את המוזיקה שלו בהופעה, אולי לעולם לא "תבין את זה", אבל ההופעות שלו לאורך השנים היו מהחוויות המוזיקליות הכי מאתגרות ומדהימות שחוויתי בחיי. הוא חשב על מוזיקה באופן מעמיק ותמיד נתן 100% בהופעה.

    למה נוכל לצפות מההופעה שלך בתל אביב? האם אתה מתכנן לעשות עוד דברים בזמן שתהיה בישראל?

    הטור הזה נקרא "Solo Songs and Stories". זו הולכת להיות הופעת סולו, עם כלים חשמליים ואקוסטיים. ההופעה שלי כרגע כוללת בעיקר שירים מ-"Electric Trim" - אם כי בגרסה יותר מופשטת. מאוד מעניין אותי לנגן את השירים בפורמט סולו - בדומה לאיך שהם נכתבו במקור. אספר כיצד הם נוצרו, אדבר או אקריא קטעים מהספרים שלי, אראה קטעי וידאו ואעשה סשן שאלות-תשובות עם קריין ועם הקהל. הרעיון הוא לפתוח קצת את חוויית ההופעה ולנסות לתת להופעות האינטימיות האלה היבט יותר אישי. מה שיקרה בפועל עדיין לא ברור - ברגע שהטור יתחיל נראה מה עובד ומה לא! זה יהיה הביקור השלישי שלי בישראל - לצערי הנסיבות לא מאפשרות לי לעשות הרבה הפעם, אבל אנסה לראות ולחוות את כל מה שאוכל.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    רק שאני מאוד שמח לחזור לישראל ולנגן את המוזיקה שלי לכל מי שמעוניין לשמוע אותה.

  • איה זהבי פייגלין בראיון: "הוצאת ארבעה אלבומים. שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד"

    צילום: ניצן אגסי

    כשאיה זהבי פייגלין התמקמה על המרפסת שלי, הקונטרסט בין הלוק ההיפסטרי משהו שלה לבין הגיטרה הספרדית שנשלפה מהקייס קפץ לי ישר לעיניים. "התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. יש בחדרה זוג שהם בעל ואישה, מרסלו ודלית, הם מורים אגדה בחדרה. למדתי הרבה שנים גיטרה קלאסית עם אוריינטציה דרום אמריקאית, ספרדית. אבל לא שרתי אף פעם, ולא כתבתי שירים, לא חשבתי שזה הכיוון. וכשנרשמתי לבית ספר רימון, באתי על תקן גיטריסטית, רציתי ללמוד גיטרה ג'אז. אמרתי שיש לי הרבה ידע מהעולם הקלאסי, עכשיו אני אלמד קצת ג'אז, אני אלמד לאלתר".

    אהבת ג'אז?

    "לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".

    באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.

    "כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"

    בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".

    אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".

    "יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."

    השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".

    נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.

    את כותבת עכשיו?

    "לא. זה מאוד מצער אותי".

    מה עושים כשלא כותבים?

    "בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".

    אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.

    "זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".

  • פסטיבל מקודשת: להיחשף לעולמות חדשים

    באבא זולה. צילום: ענבר שפס

    המופע "שומרי האש" שהתקיים אמש במסגרת פסטיבל מקודשת בירושלים, הוגדר כ-"מסע אקסטטי וחוצה יבשות אל מקורות המוסיקה כחוויה משחררת תודעה". ההגדרה הזו עוררה את סקרנותי - מדובר באחד nהפסטיבלים הייחודיים שמתקיימים בארץ, וכבר כמה שנים שמגיעים אליו מוזיקאים מקומיים ומשלל רחבי הגלובוס הפועלים במגוון סגנונות: מרגאיי, דרך טראנס, מוזיקת עולם, פיוטים ופסיכדליה. אחד האלמנטים שהופכים את הפסטיבל ואת המופע הזה לייחודי הוא מיקומו במגדל דוד בירושלים, עיר שמארגני הפסטיבל מגדירים כ-"מצב תודעה", נפרש לעיניי נוף מרהיב של חומות העיר, עליהן מוקרנות עבודות וידאו מהפנטות.

    את המסע פתח Jeong Ga Ak Hoe, הרכב נשי מדרום קוריאה שביצע יצירות קוריאניות מסורתיות בכלים שראיתי בפעם הראשונה בחיי. הן ניגנו על גאייגום (כלי מיתר המזכיר את הקוטו היפני), כינור המזכיר קמנצ'ה ותוף גדול. הקטעים הילכו בין שירה עדינה ומדיטטבית המזכירה שירי ערש, לתיפוף אגרסיבי המוסיף אלמנט שבטי ומסתורי. המוזיקאיות התגלו כלבביות, ועשו לי חשק לחקור את הז'אנר. לאחר מכן, עלו לבמה אנסמבל הפיוט, ובשירת המקהלה שילבו בין מסורות צפון אפריקאיות למסורות מזרח תיכוניות. אבל מבחינתי, הערב הגיע לשיאו בחלקו השני של המופע עם עלייתה של להקת הפסיכדליה הטורקית Baba Zula. ההרכב, שנוסד באיסטנבול ב-1966, עלה לבמה בגישה נונשלנטית והמון סטייל. בשלב מסוים רק חבר להקה אחד נשאר על הבמה, כשהשאר התערבבו עם הקהל, וסולן ההרכב מוראט ארטל פרץ בשאגות "Freedom!"

    המסע נגמר במסיבה עליה ניצחו הצמד המקומי רד אקסס יחד עם Yakonim, הרכב מחוף השנהב שבאפריקה. שיתוף הפעולה המסקרן נוצר כחלק מפרויקט Trips, שבו חברי הצמד נסעו לאפריקה ואף צילמו את מסעם, במטרה לחבור לאמנים מקומיים וליצור שיתופי פעולה מוזיקליים. ההופעה שלהם הצדיקה את ההייפ וקשה היה למצוא מישהו בקהל שנשאר על המושב - הם יצרו על הבמה חגיגה של ביטים וצלילים מסונתזים ואתניים עם כלי הקשה מקפיצים כמו ויברפון וקונגוס. אותה שאגת Freedom של באבא זולה ביטאה את רוחו של הערב בצורה מדויקת - המוזיקה המגוונת גרמה לקהל להשתחרר מהנורמות, להיחשף לעולמות חדשים ופשוט לרקוד באקסטטיות.

  • המאזין ברדיו 246: ספיישל מאובן

    שעה באולפן עם להקת הפוסט-רוק/פסיכדליה מאובן לכבוד אלבום הבכורה "AFAR" - השקה ב-23.8 בבסקולה

    1. Meuban - Youth
    2. Meuban - Material Love
    3. Meuban - The Future Is Behind You
    4. Meuban - Smash Things
    5. Follakzoid - 9
    6. Meuban - Afar
    7. Meuban - Reprise
    8. Mild High Club - Window Pane
    9. Meuban - Hibernation
    10. Meuban - Nowhere