פוסטים בכללי

  • סנוב מוזיקה: הקופים צריכים תקופת צינון בקוטב

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז. העדפתי לתת לו לחלוף על פני כמו רכבת שאני לא אמור לעלות עליה. אבל קול הכרוז בצורת כל עולם האינדי עלאק, חדר את האוזניות האטומות שלי, ולא הפסיק לחפור, עד שהייתי חייב לבדוק על מה כל הרעש.

    נתחיל מהסוף - מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים מיותרות על אלבום כל כך בינוני. ל-"Tranquility Base Hotel + Casino" לא מגיע להיות שנוי במחלוקת. למעשה, אני משוכנע, שאם שם של כל להקה אחרת היה מתנוסס עליו לא היו עושים ממנו כזה עניין. סביר להניח שהוא היה נשכח בתוך ים הריליסים המדהימים שיוצאים ממש עכשיו. הייתי מוכן להיסחף לחגיגת ההייפ המוגזם אם הוא היה באמת גרוע, אולי לרמת הקאלט, כמו הסרט "The Room". רק ש-"TBH+C" יותר מזכיר את "פמליה" הסרט - חבורה של דושבגס מאל איי שעפים על ההצלחה של עצמם.

    אני כן יכול להבין את הצורך לתת לו צ'אנס אמיתי. גם לי יש קשר רגשי למאנקיז. גם אני זוכר להם חסד נעורים בעיקר בזכות שלושת האלבומים הראשונים, וכמובן "Last Shadow Puppets" הראשון והפסקול ל-" Submarine" של אלכס טרנר. אבל ראבק, 5-6 האזנות עד שהאלבום מתחיל להיפתח? כן בועז כהן, אני מדבר אליך. כמה זמן פנוי יש לכם? תשאלו את עצמכם בכנות, מתי אי פעם הקדשתם כזה מאמץ לאהוב אלבום שלא הזיז אצלכם כלום בבטן בשמיעה הראשונה?

    אחרי כל הרעש, חייבים להתייחס לכמה טענות מגוחכות של מעריצי מאנקיז שאהבו את האלבום באופן כמעט פבלובי. קודם כל, לא - הבעיה היא לא שהמאנקיז השתנו, או שכבר "אין גיטרות". זאת ממש לא הפעם הראשונה שטרנר משנה כיוון או סאונד באופן חד (שוב: LSP ו-Submarine), וקשה מאוד להגדיר את המאנקיז עצמם עד היום כלהקה חדגונית. מה שמשך אותי אליהם מההתחלה, ואני בטוח שאני לא היחיד, זה היכולת של טרנר להכניס אותנו יחד איתו עמוק לתוך סיטואציה במילים בודדות (בערך כל האלבום הראשון) או לזקק רגש עוצמתי בדימויים ייחודיים, חדים, בוטים, כנים, שיושבים על עולם תוכן עשיר (חלקים נכבדים מכל אלבום עד "AM" לא כולל). זה ממש לא משנה אם היופי הזה יושב על פוסט פאנק, רוק סטונרי אפל, או בלדות מאוהבות. במילים אחרות: כשהשירים טובים, זה ממש לא משנה על איזה ז'אנר הם יושבים, גם אם זו מוזיקת לאונג', השם ירחם.

    רק ש-"TBH+C" לא קרוב לדגדג מלמטה את אותן איכויות נשכחות. אלבום קונספט על להקה בירח? אתם רציניים? זאת "ההרפתקה האמיצה" אליה טרנר גרר את הקופים שלו? וכן, זה די ברור שטרנר גרר את השאר. גם מעצם זה שהוא תמיד היה בפרונט והכותב העיקרי, וגם למשל, מהשעמום הניכר על פני הלהקה בהופעה אצל ג'ימי פלון, במיוחד מתופך הלהקה מאט הלדרס שנראה כמו סוס פרא שנותנים לו להסתובב במעגלים סביב עצמו.

    עם כל הבעיות, יש באלבום עדיין כמה רגעים יפים: בתחום ההפקה - הגוונים השונים של הקלידים שמתמזגים יפה אחד עם השני ועם הבס של ניק או'מאלי לאורך האלבום, ובמיוחד המעבר הקצר בדקה 1:10 של "4 Out Of 5"; האווירה האינטימית בשיר הנושא והקלידים הקודרים בפזמון; שינויי המקצב וההומור של "She Looks Like Fun". יכול להיות שבתוך היומרה הכביכול מודעת לעצמה מסתתרים עוד כמה כאלה, כמו שטוענים המעריצים. רק שאני לא שרדתי את ההאזנה השלישית. מי יודע, אולי אחזור אליו שוב בעתיד. בינתיים אני בספק.

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של המאנקיז. פשוט כי לא רציתי להיות חלק מהבאז. כשלהקה זוכה לערמות של הייפ על אלבום בינוני כמו שוקולד השחר, איך אי פעם תהיה להם מוטיביציה לכתוב אלבום ששווה להאזין לו? מה שטרנר וחבורת הקופים שלו צריכים זה תקופת צינון בקוטב, כתף קרה מהמעריצים ושאר העולם, עד שהם יחזרו להיות רעבים לתשומת לב, כמו שהם היו בתחילת הדרך. זה תלוי בנו. אל תשתפו את השירים, אל תקנו את הויניל (למרות שהעטיפה שלו היא כנראה אחד הדברים הטובים באלבום), אל תטוסו לחו"ל לראות אותם. אני נודר נדר של שתיקה - לא מדבר יותר על הקופים משפילד עד שהם יוציאו אלבום ראוי לשמם. מ-עכ-שיו.

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 4 - הצד האחר של הניינטיז

    כשאני חושב על ניינטיז ישראלי אני חושב על להקות הרוק הצעירות כמו זקני צפת ואיפה הילד, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיתה שם הרבה יותר מוזיקה מזה. עכשיו קיבלתי את ההזדמנות להציץ לצד האחר של העשור בחלק הרביעי של "נדיר" שאצרו הדי ג'יים/גורואי המוזיקה אמיר אגוזי וניב הדס. האוסף מתהדר בכותרת "High Hopes" ותת הכותרת "Spaced Out Cuts From The Israeli Sidelines 1992-1998". אכן, אגוזי והדס מציגים את הניינטיז הישראלי כסופר צ'יל, על הקו בין גיטרות חשמליות נקיות לסמפלרים, בין התקווה למזרח תיכון חדש לרצח שלה.

    בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.

    פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.

    מצד שני, אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות": הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 3 - אייטיז מחאתי רפלקסיבי

    אם הייתם שולחים לי את "Away And After" של Room 101 ואומרים לי שזו להקה חדשה מחיפה, לא רק שהייתי מאמין לכם, אלא הייתי נגנב לגמרי מההפקה המרחפת ומהאנגלית במבטא הישראלי חסר הבושה וחוגג אותם פה במאזין. אבל Room 101 הוא בכלל אחד מההרכבים של יוסי אלפנט ז"ל. עכשיו הוא מגיע בחזרה לעתיד כחלק מ-"נדיר", קטע הפתיחה של האוסף משנות השמונים "Safety Pin" - "Obscure Sounds From Tel Aviv's Noisy 80's" שאצר הצמד האלקטרוני האקלקטי Red Axes.

    אני יליד שנת 80 בעצמי. השיר הראשון שממש אהבתי בתור ילד היה "Take On Me" של אה הה. אני זוכר במעורפל מאבקים בין ירדנה ארזי לעופרה חזה במצעדים בערוץ הראשון ושאמא שלי קנתה קסטה של משינה עוד בתקופת "גבירותי ורבותי". אבל בניינטיז, כשעברתי את הבגרות המוזיקלית שלי, התנכלו לכל דבר שהזכיר את האייטיז. הסינתיסייזרים וספריי השיער נזרקו לפח המחזור, כך שרק בתחילת שנות האלפיים, כשהתנכלו לכל דבר שהזכיר את הניינטיז, חזרתי עם שארית העולם לעשור המוזר ההוא וגיליתי כמה מוזיקה אהובה היתה שם. אבל איזה אייטיז ישראלי מעבר לפורטיס והקליק פיינשמקר אינדי שכמוני אמור להכיר? רד אקסס באים לענות על השאלה הזו באוסף ומפתים אותי לעבור בעטיפה מעבר לגדר ולהתלוות לעלמה החושנית למרתפים חשוכים.

    שמעתי על ההרכב המיתולוגי דורלקס סדלקס דרך חברים מבוגרים ממני וגם בלהיט "מונומיליציה" של חדשני האייטיז המקומיים אנטיביוטיקה, אבל רק עכשיו כשהאזנתי ל-"נדיר" קיבלתי הזדמנות לשמוע את דורלקס סדלקס. זה לא שלא יכולתי לעשות את זה לפני כן, פשוט ככה זה כשיש אוסף - זה קל וזה זמין. "הביאו לי את ראשו של המח"ט" הוא אחד מהקטעים הבולטים ועוד באורך של 6 דקות ו-41 שניות. הוא נפתח בסיפור אירוטי שמוקרא בדיקציה רדיופונית, ממשיך עם גיטרה שמנגנת ריפים בסולם ערבי, כל זאת מעל מכונת תופים ושירה מיליטנטית אנטי-צבאית וחותך להראדקור-פאנק אוונגרדי. אין בארץ יותר מדי מוזיקת שוליים שהרכבי אינדי מקומיים יכולים להישען עליה, אבל ברור שדורלקס סדלקס השפיעו באופן ישיר או עקיף על הרכבים סטיריים וכבדים כמו קין והבל 90210 והם ראויים להוצאה מחודשת משלהם.

    "עבודה שחורה" של אהוד בנאי והפליטים הוא הקטע הכי מוכר באוסף, אבל נשמע ממש רלוונטי - לא רק בגלל הסאונד האלמותי שמשלב מקצבים וסולמות ים תיכוניים עם פוסט-פאנק, אלא גם בגלל גירוש הפליטים והגזענות הגואה בארץ. בכלל, לאוסף יש גוון פוליטי/חברתי בולט שאפשר לשמוע גם בקטעים כמו "הנצורים והצודקים" של פוליאנה פרנק וכל הדרך עד לשיר הסוגר "אני ואת" של שולץ (האיום) וגרוואי. נשמע שסצנת השוליים של האייטיז היתה הרבה יותר מחאתית ורפלקסיבית לגבי החברה הישראלית והתקופה, בטח שלעומת הרכבי השוליים של היום. זה נמצא קצת במגמת שינוי אם לשפוט לפי השירים החדשים ששמעתי בהופעות של המסך הלבן או הפאנק הפוליטי של להקות כמו מתרוממות וחרדה.

    עוד נקודה מעניינת לגבי האוסף, הוא שחלקו מושר בעברית וחלקו באנגלית, מה שלא שונה כל כך מהפילוג של השוליים היום. ההבדל הוא שלהקות כמו מעצ או שלוש חית לא ניסו לזייף את המבטא, אלא להפך, הם נשמעו הכי ישראלים באנגלית שאפשר. אני לא יודע מה חשבו על כך בזמנו, אבל זה מתחבר מעולה למצע של הכעס והאופל והחספוס של המוזיקה הזו. למעשה, יש לי תחושה שמה שנכנס ל-"נדיר" הוא רק חלק קטן ממה שהלך בשוליים הישראלים של האייטיז. בטח אפשר להוציא אוסף מרובע שלם שיוקדש רק לזה, וממש אשמח לשמוע אותו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית

    בעולם של זרם מידע בלתי פוסק, כשלאינטרנט נזרקים אינספור פזמונים והוקים מדי שניה, קל מאוד לשכוח אבני דרך חשובות מפסקולי חיים, במיוחד מקומיים. הדבר נכון עוד יותר בזמנים בהם גאווה לאומית סביב שיר אחד סוחפת מדינה שלמה לתוך טירוף חושים בידורי של קימונו, כרכורי תרנגולת ומטפורות שחוקות על צעצועים, ויתר השירים נזרקים הצידה. קל לשכוח, קשה לזכור. מזל שיש עוד מי שמזכיר לנו מדי פעם את השורשים הנשכחים בלעדיהם היינו נראים לגמרי אחרת.

    פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

    יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 1 - דגימות מעולם אחר

    מי שאי פעם היה במסעדת האחים - או שמא רק חלף על פניה, הסתכל במחירים והמשיך בדרכו - יודע שאחת מנקודות החוזק של המקום היא המוזיקה. המקום משמיע רק מוזיקה ישראלית, מונע מהפסקול של עצמו כאילו היה סרט חי עם תחושה תמידית של איזו צבעוניות עירונית שקשה למצוא בסבך העד-העצמים והפלאפל-עאלקים של מרכז תל אביב הסואן. עכשיו מסעדת האחים עומדת מאחורי פרויקט חדש שנקרא "נדיר" - אוסף מוזיקלי בן ארבעה תקליטים, שמוקדש, במילותיהם, "למוזיקה מקומית מתוך אותה אהבה לתרבות המקומית". בפועל, הפרויקט אכן מתפקד כפינת הערכה אותנטית לתרבות העבר של ישראל, אך אין ספק שיש בו גם מן השיווקיות המחוכמת. קשה שלא לראות מבעד לאותו הטריק השיווקי וגם לזלזל בו מעט, אבל החשיבות של העלאת המוזיקה הזו למודע והקסם הכללי של האוסף מטייחים על רוב החלקים בהם אפשר לזלזל.

    החלק הראשון של האוסף עוסק במוזיקה תל אביבית בין השנים 69-71, בזמן שהשני עוסק במוזיקה שחצתה אוקיינוסים ועגנה בחופי יפו בתחילת שנות השבעים. שני החלקים הראשונים של נדיר מתעדים תמונה של עבר רחוק וקבור בזמן. בעוד שהחלק השלישי והרביעי באוסף, שעוסקים בשנות השמונים והתשעים, מרגישים כמעט נוכחים בחיים שלנו כיום, החצי הראשון מרגיש כמו התרפקות על מה שהוא, ללא ספק, נוסטלגי בהחלט. בישראל שמשוסעת מבפנים, יפה לשמוע תמונות מהעבר שמזכירות לנו מה היה או אף מה יכל להיות. כמובן שיש פה רומנטיזציה ואידאליזציה, אבל אלו אינן פסולות בהכרח. ערך הרטרו חזק כפליים כשהוא מתוחזק בישראליאנה - כלי מהותי בעידן שלנו. הישראליאנה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים, זו שנותנת לחנון האשכנזי הממושקף של הטירונות לשיר סטטיק ובן אל בצוותא עם אותו אחד שהיה מאמלל אותו לחלוטין בכל סיטואציה אחרת.

    המוזיקה בחלק הראשון מהפנטת במובן מסוים: מקבץ שירים קליטים וקצרים בקצב נעים ששואב אותך אל תוך הלך התקופה. בין האמנים נמצאים יורם ארבל, שמוכר בעיקר כשדרן רדיו בישראל, או אריק לביא, השחקן. השירים לא מתעמקים ברגש יותר מדי, וקיימים ברובם על אותה הנקודה הקטנה בספקטרום הרגשות האנושי של הנאה מעודנת וחסרת מחשבה. "אני מצפצפת על כל העולם", או "היי, תני לי הזדמנות" - נדמה שאלו הם ה-"אמרו לי שראו…" וה-"קוראים לי בשכונה" של אותה התקופה. לא בפופולריות שלהם אלא בעממיות, משחקים באותו האופן על היום-יומיות הזו שגורמת למוזיקה להישאר "מגניבה" (במרכאות גדולות), כמעט כאילו אלו היו שירים שלך ושל חברים שלך. למעשה, גם אם האוסף הזה הוא רומנטיזציה ותו לא, זה לא גורע מהערך שלו. גם אם העטיפה של התקליט הראשון - שעליה נראה רחוב הרצל פורח עם נשים שפורצות בריקוד אל תוך הכביש הגדוש - מעוררת תחושת חיבור בדיונית, זו עדיין תחושה יפה. וכמובן שגם התקופה היפה הזו בישראל של דאז נובעת מאיזו כמיהה לאושר האידאלי של חו"ל, דרך המוזיקה של הביטלז ותנועת ילדי הפרחים וכל השטויות האלה שחלף זמנן, תודה רבה. ולמרות שחלקים מסוימים מיושנים עד שעמום, האקסטזה הקולקטיבית המדוברת-לעד של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מתועדת פה באופן מרגש. לאורך הקאבר של אריק איינשטיין ל-"אוב-לה-די, אוב-לה-דה" של הביטלס יש צחקוקים ותרועות הדוניסטיות של החברים שאיתו באולפן, כאילו אין דאגה בעולם. כמובן שאותו ההדוניזם יתרסק בחוסר רחמים רק כמה שנים אחר כך במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמסמך ההיסטורי-מוזיקלי הזה נעשה כמעט פוליטי באיזשהו אופן, במודע-לא-מודע. יפה לראות את השאננות הישראלית בשיאה, בדיוק על סף קריסה.

    הבחירות בפרויקט מצליחות להציג תמונה שלמה - לא של מלוא הארץ, אלא של פן מסוים בתרבות של אותם הימים, בדיוק לפי מהות הפרויקט. השירים עשויים להישמע כאילו הם נבחרו מתוך פלייליסטי וינטג' אקראיים מיוטיוב, אבל המאמץ הדרוש להגיע לדברים כמו ג'קי גליל (זמרת ישראלית שאני ממליץ לגגל ולראות כמה עלומה היא) או להקת פיקוד דיזנגוף לא נעשה באגב אורחא. רק צריך להסתכל על אוצרי הפרויקט - רדיו טריפ ופורטונה רקורדס ערכו את שני החלקים הראשונים, בהתאמה. ובכלל, לאספני וינטג', זה אוסף מושלם: אריזה תל אביבית מהוקצעת של פסגת השוליים המשונים. כמובן שהמחיר - 109 שקלים לתקליט - קצת גורע מהעממיות שבדבר, אבל ויניל זה ויניל ואני בטוח שהחובבים בימינו כבר למדו לקבל את העובדה הזו.

    "נדיר" לא מומלץ לאלו שרוצים שכל ציוץ מוקלט של טריפונס יהיה להם באוסף, אלא לאלו שרוצים דגימות מעולם אחר. אולי עדיין יש זכר מועט לאותה ישראל, אבל אין ספק שהעולם השתנה, ואם אתם מסוקרנים ממה שלא יהיה עוד, האוסף הזה אף ראוי לבדיקה.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5