פוסטים מתויגים עם אינדינגב

  • בועת סבון

    קראתי כרגע פוסט אדיר של חברי לבלוגוספירה טאפאס וטאפאס, תגובותו החריפה לכתבה של שי להב על אינדינגב 2011. פוסט לפרצווף! יה בייבי. התחלתי לכתוב תגובה ארוכה מהרגיל, אז החלטתי להעביר אותה למקומה הראוי והמהורהר, לפוסט אצלי בבלוג.

    לא קראתי את מה ששי להב כתב, ואני עייף מדי כרגע מכדי לעשות את זה, אבל אני מסכים עם נמרוד לגמרי. רוב הלהקות שאני מכיר באופן אישי היו שמחות להפוך את המוזיקה שלהן למחייה, להופיע כדרך קבע מול עשרות אלפי איש או מול אלפי איש או אפילו מול מאות איש ולקבל השמעות ברחבי ה-FM.

    רק שמשהו תקוע. לא ברור מה. משהו בין הקהל לתקשורת למוזיקאים. משהו שם לא זורם. מדי פעם זה זורם, למשל לאסף אבידן שהתחיל לגמרי בתור אמן אינדי מהשוליים של השוליים והפך לשם מוכר (כמעט) בכל בית. אצל מי האשמה? איפה הבעיה?

    יש קהל למזרחי, בכיף. אבל יש גם קהל מספיק גדול שלא בעניין של דארבוקות וכן בעניין של ברי סחרוף ופינק פלויד ואיימי וויינהאוס. איך זה שהם לא בעניין של קוב, Brain Candies, ושירה ז. כרמל? חתיכת שאלה שאין לה תשובה. לפחות לא תשובה אחת. לא נראה לי שיש בעיה. יש בעיות. צריך שלוש לטנגו.

    שי נובלמן

    הקהל - מספיק מפרגן לשי נובלמן?

    הקהל. לקהל בארץ, בניגוד למדינות אחרות, יש רוחב פס מאוד מוגבל. איכשהו נתפסים פה לאמנים שכבר עברו מזמן את השנים הטובות שלהם במקום לחפש את הדבר הבא כפי שנהנים לעשות באנגליה ובאמריקה. אנחנו מוכנים לסבול תריסר שירים בינוניים מהאלבום החדש רק כדי לשמוע את "הלהיט" הגלגלצי בסוף ההופעה. שלא לדבר על חוסר הקבלה לישראלים ששרים באנגלית. בשבדיה למשל אין עניין כזה.

    אין פה כמעט פתיחות לדברים רעננים כל עוד את הספייס המוזיקלי-מנטלי תופסים אצלינו הותיקים. כולם מתים שאריק איינשטיין יחזור לבמה, אבל רק עשרים איש ילכו לראות את אבי עדאקי בהופעה. נחליף טלפונים ניידים כמו גרביים, נזרוק את כל הבגדים לפח ברגע שהגיעה המודה החדשה, ונמציא את הסטארטאפים הכי חדשניים, אבל בכל מה שקשור למוזיקה נשאר תקועים בשבעים-שמונים-תשעים.

    התקשורת. נכון, כפי שנמרוד טוען יש כתבות באינטרנט ובחלק מהעיתונות המודפסת על מוזיקה חדשה. הבעיה היא שהיא מטיפה למקהלה. כל האנשים שאני מכיר שקוראים כתבות כאלה הם מכורי מוזיקה שמלכתחילה מחפשים את זה. חברי שמחוץ לסצינה לא מתעניינים בכתבות שכאלה בכלל. חשוב שיהיו כתבות, אבל אני חושד שהחשיפה שלהן לקהל חדש ורלוונטי היא מאוד שולית. גם עיתון איכותי כמו הארץ ששוחר תרבות בטירוף, ואני אישית מת עליו, כמה מקוראיו יבואו להופעת רוק בלבונטין בשעות הלילה המאוחרות?

    לא מספיק להיות בתקשורת המיינסטרימית, זה צריך להיות במקום מיינסטרימי שיתחבר בצורה מיינסטרימית להמונים. למשל כתבת שער ברייטינג על להקת לורנה בי (שדווקא תופסת תאוצה לאחרונה, הידד!) והמלתחה של עדי אולמנסקי. או הופעה של כל החתיכים אצלי בבית האח הגדול. או השמעה על בסיס שעתי של יהוא ירון בגלגלצ.

    הסיכוי היחיד של התקשורת לעזור יהיה לחבר אמני אינדי לפורמט שההמונים אוהבים איפה שהם אוהבים לצרוך אותו. דברים כמו רכילות, יפים ויפות, וסיפורים אישיים מלודרמטיים, רצוי בטלוויזיה. מי ירים את הכפפה ויביא את האינדי ללה לה לנד? למעשה עדי אולמנסקי ואיה זהבי פייגלין היו בכוכב נולד וזה עזר ממש בקטנה אם בכלל, אז לכו תדעו.

    לא דובים באינדינגב

    לא דובים - משדרגים לקראת המיינסטרים?

    המוזיקאים. הרבה פעמים אני שומע או קורא כל מיני תלונות מקהל וטוקבקיסטים, תלונות שהמוזיקה באינדי גרועה. אני לא מסכים עם הטענות האלה. ברור שלא הכל באינדי עשוי מזהב, אך בהחלט יש לא מעט ממנו ואפילו הרבה כסף שזה בכלל לא מובן מאליו. בכל זאת, בואו נקשיב שנייה. אולי הטענות האלה מביעות משהו, איזשהו תסכול, רק לא בניסוח הנכון. אולי הן מביעות תסכול מחוסר הבשלות וחוסר המקצוענות של מוזיקאים באינדי.

    זה בסדר להיות לא בשל ולא מקצועי. לפחות בתחילת הקריירה. אם רוצים להגיע לליגה הלאומית צריך להתבשל, צריך להתנהג כמו הענקים, צריך לחשוב בגדול. להוציא סינגל ראשון עם הופעת השקה שהיא גם הופעה הבכורה, זה אחלה באינדי ומעולה בתור התחלה. במיינסטרים לא יסבלו סינגל עם סאונד סביר או הופעה מלאה גמגומים בין לבין שיר וזמר שעומד על הבמה חסר כל חיים כמו בניין עיריית תל אביב. אלא אם כן זה ממש הקטע שלו. או אפילו זמר שהוא כל דבר פחות מסוחף. או אפילו זמר שלא יודע להתלבש.

    זה נשמע מאוד שיטחי, אבל אם תבדקו עם עצמכם תגלו שכשמגיע איזה אמן דה ז'ונגלר מחו"ל זה מה שאנחנו מצפים ממנו. שיהיה מיוחד, שיהיה יוצא מן הכלל. שיהיו לו אלבומים מופקים פר אקסלנס והופעות שמגרות את כל החושים שלנו. להקות שלא יושבות על הספה ומחכות שיגלו אותן, אלא להקות שבאות להתפוצץ עלינו כמו מתאבדים שיעים.

    זה לא בעצם מה שכל אמני המזרחי החדשים עשו, הביאו אותה בהפקות מוזיקליות מהוקצעות וחתיכת שואו שאפילו אשכנזים עלו על שולחנות ונתנו כפיים? שלא לדבר על צבאות של יחצ"נים ומנהלים אישיים שהם שכרו. מוזיקאים, רוצים לתת פייט בחזרה? כדאי שיהיה לכם נשק כבד ורעב של דיקטטור צבאי לכבוש.

    אם נחזור בחזרה לפוסט של נמרוד וככל הנראה לכתבה של שי להב, היחידים שלא רוצים שלהקות האינדי יצליחו זה קהל האינדי, האליטיסטים שגילו אותם ומסרבים לוותר עליהם לטובת ההמונים. כתבו באחת מהכתבות על האינדינגב שהברנז'ה לא ירדה השנה אל הנגב. זה מאוד נכון. ולמה שהברנז'ה לא תרד לאינדינגב? כי האינדינגב סולד אאוט (תרתי משמע). אני לא מתכוון שאינדינגב מכר את נכסיו לאיזה סלקום. אני מתכוון שכולם גילו אותו, כל אלפי הכרטיסים נמכרו, ועכשיו כשיש שם פרצופים לא מוכרים הוא כבר לא מעניין.

    מעט הבראנז'ה שכן ירדה לאינדינגב היללה את במת עשן על הזמן ולעיתים את הבמה המאולתרת באיזור המאהל. שם הרי הופיעו האמנים הכי אינדי. בניגוד לאינדינגבים קודמים, האינדינגב האחרון הלך על קו פחות קיצוני מבחינה מוזיקלית. בשנה שעברה היו המון להקות רועשות מטורפות בבמה הקטנה. השנה הן נוכחו בהעדרן (יוחזרו לאלתר המידנייט פיקוקס לבמת הקוף!). מעט הדברים הקיצוניים והיותר איזוטריים אכן היו בבמות הצדדיות. למרות זאת, הכל אשליה. גם אם הופעת בבמה הגדולה בשיא האינדינגב, יהיה לך קשה מאוד לשחזר את זה.

    לסיכום. אם אנחנו לא מהאליטסטים ואנחנו רוצים לאחל הצלחה וממון ללהקות הקטנות האהובות עלינו, צריך שתהיה זרימה חלקה במשלוש הזה של קהל-תקשורת-מוזיקאים. אנחנו הקהל צריכים לפתוח את הראש והלב וללמוד לקבל אמנים חדשים. לא חייבים הרבה. אם אפילו נקבל אחד או שניים כל שנה, דיינו. התקשורת צריכה לקחת אמנים שמוכנים לשתף פעולה ולשלם את מחיר החשיפה, ולחבר אותם להמונים איפה שזה נחשב. והמוזיקאים שבאמת רוצים לפרוץ את הבועה צריכים לשדרג את עצמם, להפסיק לחפף ולהתחיל להפגיז. ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך ולהשתפר ללא הפסקה. רק אז, אולי, האינדי כבר לא יהיה יותר אינדי.

  • היכונו לאינדינגב 2011

    אינדינגב בסופש הקרוב! 3 ימים של מוזיקה במדבר עם אנשים טובים ויפים עומד בפנינו. האם אתם מוכנים?

    תמצאו אותי מתרוצץ שם בין רחבת ההופעות למאהל וגם וירטואלית באינדיבלוג ובאינדירדיו. יש המון אמנים מוכשרים שיעלו על הבמה ויתנו את כל מה שיש להם. יהיו הפתעות, ובלתי אפשרי לראות את הכל, אבל אני ממליץ לסמן במארקר בוהק את השמות הבאים:

    לורנה בי, tiny fingers, drunk machine, modern tapes, שי נובלמן, אבי והעדאקיז, montifiori, bootsman, brain candies, noria, kitzu, computer camp, zvuloon dub system, canons of pedro, אומללה, water knot.

    שיהיה לכולנו אינדינגב אינטרגלקטי!

  • בארץ החיפושיות הורודות

    טרום בכורה לסרט התיעודי על אינדינגב, "בארץ החיפושיות השחורות". רוב הזמן סרטי תעודה הם על איזה רוקסטאר, מקום, או תקופה שנמצאים הרחק מפה, והנה סוף כל סוף סרט על התרבות שאני חלק ממנה, על הפסטיבל שאני פוקד בשנתיים האחרונות ושומע עליו בשנתיים שלפני כן.

    הלוקיישן - בניין הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב. כן, הבניין הגדול הזה עם הכניסה המפוארת שאתם עוברים לידו שיכורים בלילות חמישי. השומר מורה לנו ללכת למסדרון ולרדת במדרגות שמובילות אותנו לחלל לבן וסטרילי. פרסומות של הבנק הבינלאומי מוקרנות בלופ על הקיר, מחזה שמזכיר לי את סרט הדיסטופיה THX 1138. הפירות הטריים שמוגשים על השולחן ממתיקים את הטעם.

    מגניב שבנק לוקח על עצמו לתמוך בתרבות שוליים ובסצינה קטנה של כמה אלפי איש. אולי אפילו נוצר פה פתח למוזיקאים לקבל עזרה פיננסית כדי להגשים את עצמם. אממה, עם כל הדיבורים על אינדינגב והמארגנים שלא לוקחים שום חסות מסחרית, מלבד תמיכתה של קרן על שם מטוס קרב צרפתי ישן, זה לא קצת מוזר שאירוע הקרנת הסרט מתרחש באולם של בנק מלוקק? הייתי מצפה שתהיה התארגנות פרטיזנית DIY עם מקרן על סדין לבן על איזה גג או בחצר בפאתי העיר.

    ההקרנה עומדת להתחיל. נציגה של הבנק מקריאה את התסריט הפוליטיקלי קורקט והמחייב בפנים נוקשות אדיבות, מרגישה מנותקת לגמרי מהטקסט שהיא מקריאה בקרירות חמימה. אני מבין שזה חלק מהפרוטוקול, אבל עדיין מרגיש את הניגוד המוחלט בין האנשים היצירתיים והמשוחררים שיושבים בקהל לעומת התרבות התאגידית שניצבת מולנו. זה לא בעצם האויב? אפשר לשתף איתו פעולה מבלי לפחד שהוא יחליט להפר את הסכם השלום ולפלוש לארצינו במלוא הכוח?

    כשהסרט התחיל, כל זה נשכח. אני לא נמצא יותר בתוך בניין של קונגלומרט. אני אחד עם השלווה של הנגב. אההההה. תמונות מרהיבות של חול, חיפושיות, וטרקטורים מעלים לי את ההרגשה הנעימה הזאת של להיות בדרך לאינדינגב. שיר של שני/אחרון/אוקטובר מבשר שאני כבר ממש שם, מקים את האוהל שלי במתחם הקמפינג ושומע את הדי ההופעה. מיד כשאסיים ארוץ לקופה לקחת את הצמיד שלי ואכנס לחגיגה.

    מאוד התרשמתי מהויזואליות של הסרט. מעבר לצילומי טבע מרהיבים, הבחירה להשתמש בשוט סטטי כדי לצלם אמנים בהופעה נותנת זווית מרעננת ולא שיגרתית. הצלמים הסבירו בפאנל לאחר מכן שהם פשוט הציבו את המצלמות וחיכו להתרחשות. סחטיין על הזן. מהזווית הזאת אפשר לראות איך אמנים כמו יהוא ירון, אבי עדאקי, רות דולורס ווייס, ונדב אזולאי נמצאים שם בהווייה מוחלטת וחושפים את הנשמה שלהם, שם על הבמה, לעיני כולם. המוזיקה מלווה את הסרט בהתאם עם הקלטות חיות מהפסטיבל באיכות מעולה.

    הראיונות בסרט, אני לא בטוח מה אני חושב לגביהם. מצד אחד הם העלו כל מיני אמיתות קטנות על הפסטיבל וסצינת האינדי שהוא חוגג אותה. לא עוקפים שם בשירותים, השם שאנשים באים לשמו הוא אינדינגב ולא איזה הדליינר, השלווה של המארגנים מחלחלת הלאה ומגיעה עד אחרון האנשים בקהל, וכו'. מצד שני, התחלתי להרגיש שבעצם מגישים לי שוב ושוב ושוב את אותה הדיעה. והדיעה היא שאינדינגב הוא אוטופיה. הפסטיבל המושלם שכל מה שיש בו זה פיס ולאב ורוקנרול, תחייה מחודשת של וודסטוק, אידאל כל הפסטיבלים.

    יש איזשהו גרעין של אמת ברעיון הזה. אינדינגב פסטיבל מעולה שמכניס אותך למצב צבירה אחר. אני מאוד ממליץ לכל אחד לבוא ולהשתתף בו לפחות פעם אחת, כי ברור שתצאו עם טעם של עוד ותחזרו גם בשנה הבאה. אבל הגזימו לגמרי עם הקו הזה. יש לפסטיבל גם פן בידורי ואנשים באים לשם בשביל גוד טיים - סקס, סמים, ורוקנרול. אנשים משתכרים, עושים שטויות, יש מלא רעש וגם קצת בלאגן (מי אמר ריסוק באס? פיאסקו של כרטיסים? שרוב הלהקות לא מקבלות תשלום על ההשתפות בפסטיבל?). זה בסדר גמור, כאוס זה חלק מכל פסטיבל, רק למה לא מציגים אותו? כנראה שהוא לא עבר את האודישן.

    יוצרי הסרט טענו שזה מה שיצא כי הם שמעו שוב ושוב את אותם הדיעות מכל האנשים שהם ראיינו. נשאלת השאלה, את מי הם ראיינו? יש הרגשה שסוג של ברנז'ה, ולכן מה הפלא שמקבלים את אותה הדיעה מכולם. היחיד שנתן גוון קצת אחר היה אביב מארק, שהזהיר מסכנות הפיתוי של הביג מאני שעוד עלול לבוא ולהטיל את צילו על המדבר. אני בטוח שאם יוצרי הסרט היו רוצים, היה אפשר למצוא עוד המון דיעות ונקודות מבט על הפסטיבל - מלהקות קטנות יותר שהופיעו בו (רגע, לא ראיינו לסרט רק אמנים מהבמה הגדולה? מה עם להקות עוד פחות מוכרות מהבמה הקטנה?), מהמתנדבים שבונים את הפסטיבל, מהקהל שהולך אליו, מהיישוב שנמצא מאות מטרים מאחור, אפילו מהמיינסטרים שלא מכיר בו בכלל.

    כשהסרט הסתיים הייתי באופוריה. איזה כיף, איזה מוזיקה, איזה אנשים. היקום מקום נפלא. אפילו הצהרתי בקול שזה הסרט הדוקומנטרי הישראלי הכי טוב שראיתי. אבל חברתי הילה שישבה לידי לא בלעה את הפיתיון. והיא צודקת. זה לא סרט דוקומנטרי, זה סרט תדמית. המציאות בנויה בגוונים סבוכים של אפור, בעוד שהסרט על אינדינגב צבוע כולו בורוד.

    שוב, אני חושב שזה פסטיבל מעולה וכל מי שמעורב בו היה מקבל פס אוטומטי לגן עדן אם זה היה תלוי בי. אבל סרט דוקומנטרי, יפה ומרהיב כל שיהיה, אמור לתת מבט מעמיק ורחב מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים מאשר לשדר את המסר הבנקאי המחוייך והשיטחי שהכל טוב. יוצרי הסרט מודעים לזה שזה סרט תדמיתי. בעצם כשבוחנים את זה, חברת ההפקות של הסרט Rainbow Productions עושה סרטי תדמית ופרסומות לאינטרנט כמו שהיא גם מצלמת הופעות ווידאו קליפים. אז מה הפלא שיצא סרט תדמית מוזיקלי.

    במהלך הפאנל לאחר הסרט הועלתה תהייה מוצדקת לגבי הדחף להוציא אותו עכשיו. היו לנו כולה ארבעה אינדינגבים, וכל שנה ההרגשה היא שלא ברור אם יהיה אינדינגב בשנה הבאה. כל פעם צצות שמועות על עייפות של המארגנים, דרישות בלתי אפשרויות מהמשטרה, עלויות הולכות וגדלות, והתלבטויות מסחריות שמאיימות לסגור את העסק. ואז, פתאום, ממש ברגע האחרון איזה חודש לפני מודיעים ברחבי הווב שזה קורה. האם עכשיו זה הזמן הנכון לעשות עליו סרט, כשהפסטיבל עוד נחשב לתופעה שולית ולא וודאית?

    כנראה נצטרך לחכות עוד כמה שנים, בתקווה שהפסטיבל יחזיק מעמד וימשיך להתקיים בקביעות כמו כל הפסטיבלים הגדולים בעולם, שהוא יצבור צלקות וסיפורי קרב שיצדיקו סרט דוקומנטרי אמיתי. עד אז, שרופי האינדינגב מוזמנים לקבל מנה מהסם הנפלא הזה בצפיית "בארץ החיפושיות השחורות", אולי אפילו למצוא את עצמם בקלוז אפ באחת הסצינות. מי שלא נמנה בין חובבי הפסטיבל או לא שמע עליו בכלל עלול לפקפק בציור של האוטופיה או לחילופין לבלוע את הכדור הכחול ולפגוש אותנו באינדינגב הבא. מי יודע, אולי הסרט יעזור להביא את הפסטיבל ואת סצינת השוליים לתודעה של ההמונים. זה טוב? זה רע? זה טוב ורע? זה לא טוב ולא רע? מי יודע.

    נ.ב. יש סרט אינדי DIY על אינדינגב בשם "לקחת את אינדינגב" שאפשר לראות בחינם ביוטיוב. לא צפיתי בו במלואו. ממבט מהיר מדובר במוצר מחוספס והזוי, אך כזה שנותן פרספקטיבה על הפסטיבל מגובה הקהל איפה שיש יותר חול ולהקות. צפייה מהנה:

  • איך לשרוד את אינדינגב

    הולכים לאינדינגב בפעם הראשונה? מתלבטים מה לארוז בתיק הגדול? תוהים מה הצורה האולטימטיבית להנות בפסטיבל? מעולה!

    אני שמח לבשר שהעברתי לכאן את המדריך להשרדות בפסטיבלי מוזיקה מהבלוג הישן, כולל את התגובות המעולות שחכמי הפסטיבלים השאירו. תאמינו או לא, אבל אפילו אני מסתמך על זה עכשיו כשאני אורז את התיק לאינדינגב, ומודה לסינים או למספוטמים שהמציאו את הכתב שעוזר לי לשמור זכרונות אבודים. טיפ אחד כבר הוכיח את עצמו - לקנות כרטיסים מוקדם. גבירותיי ורבותי, אינדינגב סולד אאוט.

    ספציפית לסופש של אינדינגב - קבלו המלצות מהאינדינגבים, ורפרפו ב-FAQ של הפסטיבל. שימו לב גם שתחזית מזג האוויר חוזה לנו גשם! זה בעצם חדשות ממש טובות. לא רק שהנגב יזכה ללגום קצת מים טריים, אלא זה אומר שאינדינגב מצטרף בכך רשמית לשורות הפסטיבלים המובילים בעולם, ושנזכה להפוך או לראות את אנשי הבוץ. אלה יצורים קסומים דמויי אדם שמבקרים מדי שנה בפסטיבלים הכי טובים ביקום ועושים שם הרבה שמח.

    כך או כך, מומלץ במיוחד להביא מגפיים או נעליים עמידות במים כדי להשאר יבשים שם למטה, ואולי אפילו איזה מעיל גשם או מטרייה אם אתם עשויים מסוכר. אתם מבינים שגם ככה יהיה חם לאללה שם במדבר, אז איזה כיף שנוכל להתרענן קצת במי גשם טריים.

    אם יש לכם טיפים נוספים לאינדינגב או בכלל, תשאירו בבקשה תגובה במדריך. אתם מוזמנים כמובן להפיץ את הלינק בגרסתו הסקסית לכל החברים המבולבלים. תהנו!

  • 10 סיבות למה אסור לפספס את אינדינגב 2010

    לכל מי שחי מתחת לסלע וכרגע הציץ החוצה לראות מה קורה, בשבוע הבא יתקיים פסטיבל אינדינגב 2010, הרביעי במספר. הייתי שם בשנה שעברה והיה פשוט מעולה. משום מה השנה אני שומע כל מיני התלבטויות מכל מיני אנשים סביבי אם ללכת או לא. אישית אני לא מבין על מה יש להתלבט בכלל, אבל כדי לעזור ולהביא את ה-"כן" המיוחל, קבלו 10 סיבות למה אסור לפספס את אינדינגב 2010:

    1. הופעות מעולות. למקרה שזה לא ברור מאליו, אינדינגב זה חגיגה מוזיקלית של הופעות מעולות. יש באינדינגב יותר קהל מאשר בהופעה הממוצעת, והלהקות מעלות את השואו שלהם מדרגה אחת קדימה. הסאונד באינדינגב טוב, והאווירה של הופעות במדבר הפתוח ממש כיפית, על אחת פי כמה וכמה כשמדליקים את המזלפים ביום מדברי לוהט.
    2. יש משהו לכל אחד. משום מה יש השנה תלונות לגבי הליינאפ של אינדינגב, שהוא "מאכזב". תגידו, איך לכל הרוחות ליינאפ של עשרות להקות מכל הסוגים, מאקטים מוכרים יותר (נועם רותם, בום פם, קרולינה) ועד ללא מוכרים בכלל (קרלי פיירבורן בנד, סומסום, לברדור לברטוריז), רועשים (שני/אחרון/אוקטובר, אשכרה מתים, Mad Bliss), שקטים (Aprons, יאיר יונה, טליה אליאב), נסיוניים (מורחת לאקום, We Are Ghosts, Massive Fingerz Spacetrip), פופיים (נערות ריינס, אלקטרה, מיכל לוטן), ועוד רבים מוגדר כמאכזב? יש באינדינגב משהו לכל טעם, וגם הזדמנות פז לפתוח את הצ'אקרות המוזיקליות לדברים שלא הייתם שומעים אחרת.
    3. להיות שם כשזה קרה. הייתם שם כשקוקהאד ניפץ לאיתן רודשנסקי מהמידנייט פיקוקס את הבאס? או כשסולן אינגה דינגו הבטיח להתפשט אם אנשים ירקדו לצליליו, ואז מימש את הבטחתו? או כשאסף אבידן הלך לנגן ספונטנית לבאי אינדינגב 2008 שנותרו בלי כרטיסים? או באינדינגב המיתולוגי הראשון שכל מי שהיה בו נשבע שהיה הכי טוב? לא? אז כדאי שתגיעו לאינדינגב הפעם. מי יודע מה יקרה שם.
    4. השלמת פערים. רוב האנשים הם לא מכורי מוזיקה שעוקבים אחרי כל פיפס ופופס, ואין להם מושג כשאנשים כמוני עושים ניימדרופינג לשמות כמו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר. לכן, אינדינגב זאת הזדמנות פז להתעדכן, לראות, ולשמוע את האמנים השווים בארצינו במרוכז ובמקום אחד מאשר להתרוצץ בין אירועים בפייסבוק ומועדוני הופעות. אחרי אינדינגב, בפעם הבאה שתהיו באיזה בר היפסטרי ואנשים ידברו על Bela Tarr לא תהיו נבוכים יותר.
    5. לגלות את הדבר הבא. גם מכורי מוזיקה לא מספיקים לעקוב אחרי כל דבר שזז, ואיכשהו אינדינגב היתה עד כה במה מעולה להעלות להקות חדשות לתודעה. גילינו באינדינגב להקות מעולות כמו קיצו, טייני פינגרס, אינגה דינגו, ועוד. מי יודע את מי נגלה הפעם?
    6. מחיר משתלם. אם עד עכשיו לא השתכנעתם, אפנה לחוש הקמצני-לוגי שלכם. לראות 4 הופעות במחיר סביר יעלה לכם 160 ש"ח ביום ביום. הכרטיס לאינדינגב עולה 170 ש"ח (וזה אחרי שהיה מחיר מבצע של 150), וכולל גישה לעשרות הופעות. בטוח תהיו ב-4-5 הופעות במינימום כך שתקבלו את התמורה לכספכם והרבה מעבר לזה.
    7. קהל מעולה. באמת שמגיע לאינדינגב אחלה של קהל – אנשים טובים ויפים במצב רוח מרומם, לא נעים להגיד, אבל אנשים הרבה יותר איכותיים מאלה שבאים לאירועים ההמוניים הרגילים. אם רק כל יום עצמאות היה מורכב מקהל שכזה. תפגשו שם מלא חברים, תכירו אנשים חדשים מכל הארץ, ואולי אפילו תהיה לכם איזה הרפתקה רומנטית, אולי אפילו אחת כזאת שתמשיך מעבר לפסטיבל. כן בחורות, אני פתוח להצעות באינדינגב.
    8. מוי כיף. מעבר למוזיקה, יש אווירת פסטיבל פר אקסלנס באינדינגב. זאת אווירה חופשית שבה מותר ואף רצוי לעשות שטויות ולמקסם את ההנאה בכל צורה שרק נראית לכם, כל עוד זה לא הורס את הכיף של מישהו אחר. זאת הזדמנות לחופש מהשגרה, מתבניות הסופש הצפויות, ומעצמכם. יאללה בלאגן!
    9. תתחרטו אם לא תלכו. אם לא תלכו, תראו את חבריכם שהלכו לאחר מכן. הם יספרו לכם סיפורי שכרות מצחיקים עם חיוך ענק על פניהם, ואתם תאכלו את הלב שלא הייתם שם ותשבעו לנסוע בשנה הבאה. במילותיו של מארק טוויין, "כשתתבגרו, תגלו שהדברים היחידים שתתחרטו עליהם הם הדברים שלא עשיתם".
    10. תאמינו לי, כדאי ללכת. תגידו שלום אם במקרה תתקלו בי שם.