שנת 2010 הייתה קריטית לוויל טולדו. בשנה הזו וויל היה נער מתבגר בן 16. הוא גר בעיירה קטנטנה בשם ליזבורג שבווריג'יניה, ארה"ב, וכמו כל נער מתבגר התמודד עם שאלת מקומו במעגל החיים. כשאתה בן 16 הכל מרגיש גדול יותר, חשוב יותר, קשה יותר. אתה מרכז היקום של עצמך, והפרספקטיבה שלך על הסובבים אותך, על בני משפחתך, על חברים, על החיים ועל המוות, משתנה. את הדיאלוג שלו עם עצמו, ועם הסביבה, ניהל וויל באמצעות המוזיקה. כבר מגיל קטן ניגן על גיטרה וכתב שירים. וויל מגיע מעיירה קטנה בעלת דינמיקה מאד אינטימית. כמו בעיירות ספר רבות בארה"ב, לחלומות אין ממש מקום. המעגל המשפחתי צפוף וחונק, ולאלו שלא מתיישרים עם הקו הברור של לך תלמד-תביא פרנסה, צפויים קשיים רבים. וויל היה "עוף מוזר" בעיניי הסביבה.
מתישהו בין שנת 2009 ל-2010 התחולל משבר בביתו של וויל. הוא לא מדבר עליו בגלוי בראיונות לכלי התקשורת השונים, אך מבעד לשיריו לאורך השנים ניתן לזהות חלקי סיפורים. הבית כבר לא היה מקום רגוע עבורו, גם לא חדרו הפרטי. הוא מצא את עצמו מחפש אחר פינה שקטה ובילה שעות רבות ברחוב, בבריחה מהבית. כעבור זמן מה, מצא וויל את מבוקשו. כשלא היו רואים, היה חומד את מפתחות הרכב המשפחתי, נסגר בו שעות על גבי שעות ועוסק בנגינה וכתיבה. לאחר מכן הוא קנה ציוד בסיסי והקליט את שיריו במושב האחורי.
בשנת 2010 הקליט טולדו לא פחות מ-5 אלבומים באותו מושב אחורי, סשנים אשר סיפקו את ההשראה לשם של הפרויקט שלו: Car Seat Headrest. המושב האחורי היה מקום המפלט של וויל, המקום שבו הרגיש הכי חופשי ומשוחרר. את אלבומיו שיתף וויל ברשת החברתית בנאדקמפ, ולאט לאט צבר קהל מאזינים נאמן שמורכב ברובו מבני נוער מתוסכלים אחרים. סגנון המוזיקה שאפיין את ההוצאות הללו היה רוק לו-פיי עקב חוסר היכולת להקליט ברמה גבוה. אתיקת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) אפיינה את כל עבודותיו של וויל, ועל כן צלילי השירים מחוספסים ולא מלוטשים. זמן מה לאחר מכן, עזב וויל את ביתו לסיאטל (איך לא?) ובמהלך לימודיו בקולג' הצטרפו אליו להרכב אנדרו כץ על התופים ואיתן איבס על הבס, מה שלמעשה הפך את הפרויקט הפרטי של וויל ללהקה של ממש, ויחד המשיכו והקליטו בצורה עצמאית עוד 6 אלבומים עד שנת 2015. עם כל אלבום שהם הקליטו ניתן לשמוע התפתחות בצליל של הלהקה, כאשר הם החלו לחקור כיוונים מוזיקליים רבים ביניהם שוגייז, דרים פופ, ופסיכדליה. בעוד שהמוזיקה שוויל יוצר לא מחדשת דבר ונשענת על הרכבים כמו דירהאנטר והסטרוקס עם נגיעות מלודיות ביץ' בויזיות, המקום בו הוא זורח הוא הטקסט. וויל הוא כותב מחונן, כזה שמפליא לתאר רגשות ואירועים בצורה חריפה ובוגרת. בהאזנה לאלבומיו, לא ניכר שהוא רק בן 22. כתיבתו מזכירה את זאת של קורט קוביין, שהצליח לסחוף אחריו דור שלם של בני נוער. וויל מתעסק במושג "בני נוער" לא מעט בשיריו, ואלבום האולפן הראשון של הלהקה, שהוקלט לאחר חתימת ההרכב על חוזה מקצועני עם הלייבל מטאדור, נקרא "Teens Of Style".
ברכב הזה הכל התחיל...
אחרי 11 אלבומים עצמאיים, כבר אי אפשר היה להתעלם מוויל וחבריו. כמות ההורדות של אלבומיו מאתר הבאנדקאמפ של הלהקה חצו את קו ה-25,000, ומטאדור הרימו את הכפפה והחתימו את הלהקה על חוזה ראשון. בסוף אוקטובר יצא אלבומם הראשון עם הלייבל החדש, שהוא אולי אלבום הבכורה המבושל ביותר אי פעם. "Teens of Style" למעשה מכיל אסופה של שירים מהרפרטואר העשיר של ההקלטות העצמאיות של הלהקה. לאחר הקלטת האלבום, הודיעו מטאדור שוויל וחבריו ישחררו אלבום נוסף ב-2016 עם חומרים חדשים לגמרי, מה שמעיד על האמונה הגדולה בלהקה.
האלבום מקיים את סגנון הרוק הלו-פיי שמזוהה עם החומרים המוקדמים של הלהקה - חלק מהשירים בו נכתבו עוד בשנת 2010 באותו מושב אחורי. על אף פערי הזמן הברורים בין כתיבת השירים, האלבום מגובש בצורה יוצאת מן הכלל ומהווה מסע מוזיקלי מרתק. בגלל השוני באופן ההפקה של אלבומי לו-פיי, לא מדובר בהאזנה מיידית וקלה אך הצלילים המחוספסים וקולו מלא הדיסטורשן של וויל, מנתקים אותנו מכל מה ששמענו קודם, ומאפשרים לנו לצלול אל תוך השירים.
האלבום נפתח עם קטע הרוק הפסיכדלי, "Sunburned Shirts" ועם "The Drum"', שיר שבו מספר וויל על הפער שבין הרצון להגשים את חלומותיו ובין הקשיים היומיומיים שמלווים אותו, כשהוא משווה את ההיגיון שלו לתוף שמכה בראשו מלא החלומות. האלבום ממשיך למעשה אל עבר עמוד השדרה שלו, לרצף של שלושה שירים מרכזיים. הרצף נפתח עם "Something Soon"' שיר שנכתב ב-2011 ובו וויל מספר בצורה כנה ויוצאת דופן על הקשיים שליוו את חייו בבית שלו, אותם קשיים שדחפו אותו לחפש מקום מפלט. הוא שר בצורה גלויה ובוגרת:
"נושך את בגדיי בכדי לא לצרוח / לוקח כדורים כדי לא חלום
אני רוצה לשבור משהו חשוב / אני רוצה לבעוט לאבא שלי בשוקיים"
לאחר מכן מגיעה הרצועה "No Passion", שיר על דיכאון ועל בדידות. וויל כותב: "בחלומותיי המיניים הפרועים ביותר, אני חולם שאני צופה בפורנו, אבל יש כלכך הרבה אור שמש על המסך של הלפטופ שלי, שאני לא מצליח לראות שום דבר באופן ברור". ובכן, אין ספק שהברנש בילה זמן רב מדי בחדר חשוך. את הרצף מסיים " Times To Die", השיר הארוך ביותר באלבום (שש דקות וחמישים שניות) וכנראה המוצלח ביותר. השיר מתחיל בהתעסקות של וויל עם ההשוואה המתמדת בין הסביבה, לחייו שלו, והחתירה שלו נגד הזרם:
"כל חבריי מתחתנים / כל חבריי בסדר עם אלוהים
כל חבריי עושים כסף / אבל אמנות מקבלת מה שהיא רוצה, אמנות מקבלת מה שמגיע לה"
השיר מדבר גם על החתימה הטרייה של הלהקה במטאדור ובלחצים והחששות שמלווים את וויל בעקבות זאת. אין ספק שהאמירה החמוצה-מתוקה של השיר, שבפזמונו שר וויל "שלכולנו כבר היה זמן טוב יותר למות", מעידה על ההתרגשות הגדולה שלו מהנקודה הנוכחית בה חייו נמצאים. סוף כל סוף החתימו אותו על חוזה הקלטות, סוף כל סוף הוא עושה את מה שהוא כלכך אוהב - לא זמן אידאלי למות נכון? האלבום ממשיך לספק טקסטים לפנתאון שיר אחר שיר, כאשר ברגע אחד מספר וויל בציניות על כך שאם ימות ימותו איתו כל הקבצים הסודיים ששמורים במחשב שלו, וברגע אחר של גילוי לב מספר על איך התאהב במייקל סטייפ, סולן להקת REM, כשהיה ילד, כי הרגיש שהמילים של סטייפ ממש נכתבו עליו.
בשנת 2015 יצאו לאור כמה אלבומים משובחים מבחינה טקסטואלית, ביניהם אלה של Father John Misty והאחרון של Sufjan Stevens. אין ספק ש-Car Seat Headrest הוא אחד המצטיינים שבהם. הפרויקט כולו מזכיר לי במידה רבה את סרטו של ריצ'ארד לינקטייר "התבגרות", סרט שצולם במשך 12 שנים ועוקב אחר סיפור התבגרותו של ילד. יש אלמנטים רבים המשותפים לשני הפרויקטים הללו, ואין ספק כי שניהם יוצאים מהמדיום האמנותי הברור שלהם, מוזיקה וקולנוע, וחוקרים טריטוריות מרתקות נוספות. דרך שירי האלבום אנחנו עדים להתבגרותו והתפתחותו של טולדו, מהמושב האחורי הקפוא, ועד לכתבות צבע במגזינים הנחשבים בעולם המוזיקה, כמו הרולינג סטון והניו יורקר.
לאחר ששמעתי את האלבום ויחד עם הסיפור המרתק המלווה אותו, צצו במוחי מספר שאלות, כאלה שחיברו אותי חזרה לשירות הצבאי שלי, לעמדת השמירה. נזכרתי איך בזמן שלי שם, בתוך השקט, דווקא במקום הכי מרוחק ולא הגיוני, הדברים תמיד הסתדרו לי בקלות: כל בעיה באה על פתרונה, כל שיר כתב את עצמו, וכל רעיון קיבל חיים. היה נדמה לי שכל החיים שלי מסודרים, וביום שאשתחרר אדע בדיוק מה לעשות, אבל לא כך היו הדברים. דווקא בתוך כל החופש הזה מצאתי את עצמי לא פעם מבולבל. מחסומים הם תמיד נקודת מוצא מצויינת ליצירתיות, וזו לא קלישאה. כשיש כל כך הרבה חופש בחירה, הרבה יותר קשה לקחת החלטה ולעשות את הדבר הנכון. אני שואל את עצמי כיצד יתמודדו וויל וחבריו עם חופש יצירה כה מוחלט, כאשר הם כבר חתומים על חוזה לאלבום נוסף, כזה שמאפשר להם להקליט איך שבא להם.
כשוויל היה בורח לרכב המשפחתי הוא היה ממוקד, הוא הבין את המגבלות שלו ומצא דרכים מעוררות השראה להתמודד איתן. כל אלו גרמו למעריציו ללכת שבי אחרי השירים שלו כי הם היו אמת טהורה. עכשיו כשהגלגל התהפך, הוא ימצא עצמו בדירה חדשה, באולפן משוכלל ומרווח, ועם הרבה ציפיות. האם ימשיך עם סגנון הלו-פיי הכה מזוהה עמו? אולי, אבל אין ספק שזה כבר לא יהיה אותנטי כבעבר. הדלק שליווה את שיריו היה התעסקות בעולם הנעורים, אך האם גם אלבומו הבא יעסוק בכך? מטאדור כבר הכריזו שאלבומה הבא של הלהקה יקרא "Teens Of Denial" למרות שוויל כמעט בן 23.
השם Mike Vennart בטח לא אומר לרובכם כלום, אבל בשבילי, הוא גיבור. המוזיקה שוונארט עשה - בעיקר עם להקת Oceansize - שינתה את חיי בתור גיטריסט, בתור חובב מוזיקה, ובתור בן אדם. הוא הראה לי שהגיטרה יכולה לשיר שירי לוויתינים, לנגן ריפים מטאליים ב-7/8, ואיך אפשר לעשות מוזיקה מאוד מתוחכמת אבל פשוטה, להיות הדוק ועם גרוב. אפילו Snoop Dog נעזר בכישורי הגיטרה שלו לאחר שנתקל בו במקרה באולפן, והרכב הרוק אצטדיונים Biffy Clyro לקחו אותו לטור בתור גיטריסט שני - שלא לדבר על רבבות מעריצי אושנסייז ברחבי העולם שסוגדים לו.
Please scroll down for English
מייק וונארט עומד לשחרר, סוף כל סוף, אלבום סולו בשם "The Demon Joke", והוא מגייס כסף באמצעות Pledgemusic כדי להוציא אותו גם על דיסקים ותקליטים. הקטע הראשון מתוכו, "Infatuate", זמין להורדה לתומכים. הוא נשמע בדיוק כמו מה שוונארט יודע לעשות: לכוון את הגיטרות לרצח. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראיין אותו במייל ולברר מה הוא למד מסיבוב ההופעות עם הביפי, מהי הבדיחה הדמונית, ומה הוא חושב על אושנסייז של לפני 10 שנים.
קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית לפני שהתחלת לענות על השאלות?
"אני בסלון בבית. בדיוק רקדתי עם בני בן השנתיים לשיר "Rainbow Connection" של החבובות. איזה שיר מדהים. בשבילי זה לגמרי שיר ללויות. זה ו-"Never Say Die" של Black Sabbath".
בילית זמן מה בדרכים עם Biffy Clyro. מה למדת מהחוויה הזו?
"וואו, איפה להתחיל…? ובכן, למדתי מהר על האפשרות של מה שאתה יכול להשיג אם אתה אשכרה מתאמץ ומנתב את האנרגיות שלך כמו שצריך ללהקה. עד כמה זה חשוב שכל חבר בהרכב יהיה באותו מקום, באותה רמת מחויבות. למדתי דברים פשוטים, כמו איך לבנות ולהריץ סט חי שפאקינג רוצח. למדתי שצריך להיות אמון אינהרנטי בין חברי הלהקה. למדתי שאתה אשכרה צריך שתהיה לך התחשבות מסוימת בקהל.
"לראות אותם כותבים שירים זה תענוג גדול, כי זה בא להם באופן טבעי, ונראה שהמוזיקה מתעוררת אצלם לחיים ממש מהר. זה לימד אותי להיות יותר ספונטני ופחות מחושב, בצורה מסוימת".
מה אתה חושב על הדרך הנוכחית של עשיית מוזיקה: הזמנות מראש במימון המוני, לקבל מאסטרים באימייל, וכו'?
"זה הכל אמצעים להקלה על הדברים, גם אם לפעמים זה פחות כיף. זה לא משנה לי. אותה הטכנולוגיה עצמה איפשרה לי לעשות אלבום שלם בבית על לפטופ. כלומר, זה לא נשמע ככה, אבל זו המציאות. הקטע הזה של מימון המוני מותאם באופן אישי לאנשים כמוני: אנשים שהוציאו אלבומים שאנשים כבר נהנו מהם. נראה לי שזה לא עוזר כל כך לאמנים חדשים, שכנראה יצטרכו פטרון עמיד שיממן את השיווק שלהם ויתמוך בטור".
האם אתה חושב שיכלת לעשות את האלבום החדש שלך בימי סלילי ההקלטות וחברות התקליטים הגדולות?
“ובכן, לגבי המסחריות של זה, אז כן, למה לא. זה האלבום הכי 'קליט' שהקלטתי אי פעם. מבחינת הפרקטיות של ליצור את האלבום הזה: רוב הסיכויים, שלא, זה לא היה יכול לקרות. הדבר הכי טוב שקרה ליצירתיות שלי הוא האייפון, איפה שאני יכול לרשום מיליוני סקיצות קטנות של גיטרה/קולות ולשמור אותם באופן מושלם לשימוש עתידי. הזיכרון שלי די גרוע במה שקשור ללזכור שירים, אז זה מדהים שיש לי מכשיר הקלטה דיגיטלי. כמו שאמרתי, עשיתי את האלבום הזה בבית, חוץ מלהקליט התופים. זה נעשה לגמרי באזניות. אני אוהב שאני יכול לעשות את זה, וזה עדיין חדשני בשבילי".
אחת מהאפשרויות בקמפיין שלך ב-Pledgemusic כוללת את ה-Infatuator: פדל פאז כפול. איך הפדל נוצר?
"חברה בשם Green Parrot Pedals מ-Wakefield - שמאוד קרובה לעיר המגורים שלי - התחילה לשלוח אלי פדלים כדי שאשחק איתם. הפדל ראשון נקרא Pumpkin PI: העתק של IC Big Muff. מיד כתבתי את "Infatuate", "Retaliate", ו-"Duke Fame", בעזרת הפדל הזה על הבס. אז דיברנו המון. לאחר מכן חיפשתי העתק של Lovetone Big Cheese כי ההעתק שלי התחיל להתחרפן. הם הכינו לי אחד עם IC Big Muff מובנה. עלינו על הרעיון למכור אותם כפדלים מיוחדים, וחשבנו שנייצר רק חמישה או עשרה. באומץ גדול העלינו 30 למכירה והם נמכרו תוך שעתיים! שני הסאונדים האלה נמצאים בכל האלבום. יעני, בכל שיר. באלבום הזה אני מתרחק מצלילי דיסטורשן יותר קונבנציונליים. אני חושב שחוץ מהקטע 'Amends', יש שם רק סוגים שונים של פאז. זה ממש נוראי, בקטע מעולה".
אז, האלבום החדש נקרה "The Demon Joke". מהי, באופן עקרוני, הבדיחה הדמונית?
"זה פשוט הרעיון שהרצון להצחיק, והרפלקס להתבדח, יכול לעייף ולהכאיב. לכולם יש את הרצון להצחיק, אבל האם יש משהו יותר מביך מבדיחה גרועה? מצד שני יש בשם האלבום גם המון אספקטים חיוביים. במשך שנה, אבא שלי גסס מסרטן. זה לא ביג דיל - פאקינג מיליוני איש מתים מסרטן כל יום. אבל כן, אחי ואני הלכנו לראות אותו כל לילה, נסענו מיילים ומיילים כדי לבקר אותו, תוהים באיזה מצב הוא הולך להיות. היינו מגיעים עם כמה משקאות בבטן כדי לעזור לנו להעלות חיוך ולהסיח את דעתו של האיש המבוגר. באופן טבעי, מיד לקחתי את התפקיד של ליצן הכיתה, וקרעתי את אבא שלי, צחקתי עליו לגמרי על כל דבר. שוב, זה רפלקס מטופש. אני לא מצטער על כך, אבל זו היתה פעולה פרדוקסלית בקטע ממש מוזר, להיות שם ולראות את אבי גוסס - הפיל בחדר - ולנסות להפוך כל דבר לבדיחה".
האם חשבת להקים להקה חדשה, או שתמיד התכוונת שזה יהיה אלבום סולו?
"הקמתי להקה: British Theatre. זה תמיד היה אמור להיות פרויקט סולו. עכשיו כסיימתי את האלבום הזה, הרבה יותר ברור לי מה התפקיד של שתי הלהקות. אחרי שביליתי זמן בטור של 'Opposites' עם Biffy Clyro, אנחנו סוף כל סוף עובדים שוב על האלבום של British Theatre. אני מאוד מתרגש. זה שונה לגמרי מכל אלבום שעשיתי בחיי".
לפי הקטעים הקצרים בוידאו שעשית ל-Pledgemusic, זה נשמע כאילו שהגעת באלבום הזה לטריטוריות סאונד חדשות. איזה סוג של תגליות מוזיקליות או תאונות שמחות קרו בזמן שעבדת עליו?
"במקור קיבלתי המון השראה מהגישה של Pavement באלבום 'Wowee Zowee' ומהחומרים המוקדמים של Cat Power, וחשבתי שכדאי לי לתפוס שיר בשלב הראשוני שלו, לפני שהוא מולחן כמו שצריך ומושחז לכדי שלמות. כתבתי כמה שירים כאלה, אבל הם לא כל כך התאימו בסוף. הרבה מהשירים באלבום הזה אולתרו לחלוטין, ואז קיבלו נפח עם עוד אלתורים מעל לאלתורים המקוריים. כתוצאה מכך, הרבה מביצועי הדמו של הגיטרות/קולות/קלידים נשארו באלבום הסופי כפי שהם כי לא יכולתי לתפוס מחדש את הקסם או את הספונטניות של הטייק המקורי. הווקלז בקטעים 'Don't Forget The Joker ו-'Duke Fame' נשארו מהדמו, כי אלה שני הביצועים הווקליים הכי טובים שעשיתי אי פעם".
Mark Gambler ו-Steve Durose [לשעבר מ-Oceansize -ע.ש.] היו מעורבים ביצירת "The Demon Joke". איך זה היה לעבוד עם שניהם שוב?
"אף פעם לא הפסקתי לעבוד איתם, אז זה לא היה קשה. אם כי התפקידים שלהם היו מוגדרים הרבה יותר טוב וברור מאשר באושנסייז. סטיב כתב מלודיות לקולות בחופן מהשירים. הם יצאו ממש, ממש טובים. יש לו יכולות קסומות שבאמת מביאים שירים לחיים. גמבלר הגיע בסוף כשהשירים כבר היו גמורים והוסיף כמה קטעי סינתי מדהימים. פאקינג עסיסי. הוא עשה הבדל מאוד גדול".
השנה נחגוג את יום ההולדת ה-10 לאלבום "Everyone Into Position". הוא נשמע לי כמו אלבום מאוד אנדרייטד עם כמה שירים ענקיים שלא הגיעו למספיק אוזניים, אבל אלה ששמעו אותו נמסו - כולל שלי. איך אתה מסתכל היום על האלבום הזה והימים ההם בלהקת Oceansize?
“זו היתה תקופה מאוד יצירתית. עדיין ניגנו עם Jon Ellis [בסיסט ההרכב לשעבר -ע.ש.], והוא היה ממש הניע את האלבום ההוא. אני זוכר שהייתי מאוד נלהב. אני זוכר שהייתי שמח שיכלנו להתחיל מחדש, שאוסף השירים של האלבום הראשון כבר נעשו ויכלנו להמשיך הלאה. תכננתי שהוייב של רוב האלבום יהיה כמו הופעת הדליינר בפסטיבל, וחזיתי שהאלבום הזה יקח אותנו כמה רמות הלאה, אם לא לטופ. כנראה הייתי פאקינג משוגע. אבל האלבומים האהובים עלי נוטפים מאמונה. 'Sing To God' של ה-Cardiacs, ו-'The Soft Bulletin' של The Flaming Lips, וגם 'California' של Mr. Bungle… אתה יכול לשמוע את המסירות ואת המחויבות בכל צליל וצליל באלבומים האלה, גם אם בדרכים מאוד שונות. אני שומע את זה ב-'Everyone Into Position'. שמעתי את זה אז, ואני שומע את זה היום. התכוונו לזה. לפחות חלקינו.
"מאוד התרגשתי. אולי קצת יותר מדי בשביל המתופף, שלא האמין ברוב האלבום, וגם, בגלל איזושהי סיבה, חשב שהאהבה שלי אליו צורמת וקצת פתטית.
"עם זאת, מבחינתי זה עדיין האלבום הכי טוב של Oceansize, ויום אחד כשאהיה מספיק עשיר אשלם ל-Chris Sheldon למקסס מחדש חלק מהאלבום. זה האלבום היחידי שהוא לא מיקסס, והקטעים היותר רוקיסטים כמו 'Homeage To A Shame' ו-'You Can't Keep A Bad Man Down' לא נשמעו לגמרי טוב. אבל שאר האלבום, במיוחד 'Music For A Nurse' ו-'Ornament/The Last Wrongs', מומשו באופן מושלם על ידי Dan Austin ו-Danton Supple ואני מאוד בר מזל שהם היו מעורבים".
The name "Mike Vennart" may not mean much to most, but to me, it's the name of a hero. The music that Vennart made - mostly with his band Oceansize - changed my life forever as a guitar player, as a music lover, and as a human being. He showed me that the guitar can sing whale songs, play metallic riffs in 7/8, and how music can be very complicated yet simple, how you can be tight and still get your groove on. Even Snoop Dog used his guitar skills when he accidentally bumped into him in a studio, and the stadium rock trio Biffy Clyro took him on tour as a second guitar player - not to mention the countless Oceansize fans around the world who worship his music.
Mike Vennart is about to finally release his solo album "The Demon Joke", and he's recruiting our help via Pledgemusic to release it on CD and vinyl. The first song off the album, "Infatuate", is already available for backers. It sounds like classic Vennart: set guitars to kill. I used the opportunity to interview him via email and find out what he learned from touring with the Biff, what is the demon joke, and what he thinks about the Oceansize of 10 years ago.
To start things off, where are at you at right now and what were you up to before answering these questions?
"I’m at home in my living room. I’ve just been dancing with my 2 year old son to Rainbow Connection by The Muppets. Such an amazing tune. A total funeral song for me. That and Never Say Die by Black Sabbath."
You've spent some time on the road with Biffy Clyro. What have you learned from this experience?
"Wow, where to start…? Well I quickly learned about the possibilities of what can be achieved if you actually try and channel your energies into a band properly. How important it is to have every member on the same page, with the same level of commitment. I learned simple things like how to build and pace a live set that fucking slays. I learned that an inherent trust has to exist between the band members. I learned that you have to have some actual consideration for the audience.
"Watching them write songs is a great pleasure, as it comes very natural to them, and the music seems to come to life very quickly. That taught me to be more spontaneous and less considered, in a way."
What do you think about the current way of making music: i.e. getting pre-orders via crowdfunding, receiving your mastered album via email, etc.?
"It’s all a means to make things easier, even if it’s sometimes less fun. I don’t mind. That self same technology has enabled me to make an entire record at home with a laptop computer. I mean, it sure doesn’t sound that way, but that’s the reality. The crowdfunding thing is custom designed for the likes of me: people who have released records that people have enjoyed previously. I suppose it’s not much use to new artists, who gonna most likely need a wealthy patron to bankroll their marketing and tour support."
Do you think that you would have been able to make your new album in the days of reel to reels and major record labels?
"Well in terms of it’s commerciality, then yeah, why not. This is the most ‘catchy’ record i’ve ever made. In terms of the practicality of creating this record: most likely, no, it wouldn’t have happened. The greatest thing to happen to my creativity is the iPhone, where I can jot down millions of tiny guitar/vocal sketches and save them perfectly for later. My memory is pretty shit when it comes to remembering tunes, so having a digital recorder is amazing. As I said, I made this record at home, with the exception of the drum recording. It was made entirely on headphones. I LOVE that I can do that, and it’s never stopped being a novelty."
One of the pre-orders includes The Infatuator, a double fuzz pedal. How did that come about?
"A company called Green Parrot Pedals from Wakefield - really close to my hometown - started sending me pedals to play with. The first one was called a Pumpkin PI: a clone of an IC Big Muff. Straight away I wrote Infatuate, Retaliate and Duke Fame, using that pedal on bass. So we talked a lot. Soon I was looking for a clone of a Lovetone Big Cheese cos my own clone had started to misbehave. He made me one with the IC Big Muff built in. We hit upon the idea of selling them as signature pedals, thinking we’d only make 5 or 10. We boldly put 30 on sale and they sold out within 2 hours! Those 2 sounds are all over the album. Like, every song. I’m moving further away from conventional distortion sounds on this record. I think with the exception of ‘Amends', it’s all different kinds of fuzz. Really horrible, in a very beautiful way."
So, the new album is called “The Demon Joke”. What is, essentially, the demon joke?
"It’s just idea that the desire to be funny, and the reflex to make a joke, can be wearing and painful. Everyone has a desire to be funny, but is there anything more embarrassing than a bad joke? But there are lots of positive aspects to the title. For a period of a year, my father was dying of cancer. It’s no big deal - fucking millions of people die of cancer every day. But yeah, my brother and I went to see him every night, travelling miles and miles to visit, wondering what state he was gonna be in. We'd show up with a couple of drinks in us to help us try and raise a smile to keep the old man distracted. I immediately and naturally assumed the role of class clown and ripped on my dad, took the piss out of him for anything and everything. Again, a stupid reflex. I don’t regret that, but it was the strangest contradiction of action, being there to witness the slow demise of my father - the elephant in the room - and trying to make a joke out of everything."
Did you consider getting a new band together, or did you always intend for it to be a solo album?
"I did get a new band together: British Theatre. This was always going to be a solo project. Now that i’ve made this record, the roles of the 2 bands is much clearer. After taking time out to tour ‘Opposites’ with Biffy Clyro, we’re finally working the British Theatre record again. I’m really excited about it. It’s completely different to any other record i’ve ever made."
From the little samples in your Pledgemusic video, it sounds like you've reached new sonic territories with this album. What kind of musical discoveries or happy accidents did you make while working on it?
"I was originally really inspired by the approach of Pavement on ‘Wowee Zowee’ or early Cat Power, thinking that I should try and capture a song in it’s infancy, before it was properly composed or honed to perfection. I wrote a few things like that, but they didn’t really fit in the end. Many of the songs on the record have been entirely improvised, and then fleshed out with further improvisations around the original improvised skeleton. Consequently, many of the demo performances of guitars/vocals/keyboards have been left in the proper record as I couldn’t recapture the magic or spontaneity of the original take. The vocals on ‘Don’t Forget The Joker’ and ‘Duke Fame’ were left from the demo, cos they’re 2 of the best vocal performances I’ve ever done."
Mark Gambler and Steve Durose are also involved in the making of “The Demon Joke”. What was it like to work together with both of them again?
"I never stopped working with them, so it wasn’t difficult. Their roles were far more clearly defined than our time in Oceansize though. Steve wrote vocal melodies on a handful of songs. They turned out so, so good. He has a real magical way with a tune that really brought the songs to life. Gambler came in at the end when the songs were finished and threw down a bunch of amazing synth parts. Fucking lush. He made such a difference."
This year marks the 10th anniversary of Everyone Into Position. To me it seems like an underrated album with some massive tunes that didn't reach enough ears, but those that heard it got melted - my own included. How do you look back today on Everyone Into Position and those Oceansize days?
"It was a really creative time. We still had Jon Ellis [former Oceansize bass player -I.S.], and he was a real driving force on that record. I remember being incredibly enthusiastic. I remember being happy that we could have a fresh start, that the first album batch of songs was done and we could move on. I devised the vibe of much of the album as being a festival headlining set, envisioning that this record was gonna take us up a few levels, if not to the top. I must’ve been fucking mad. But my favourite records are dripping with belief. ‘Sing To God’ by Cardiacs/’The Soft Bulletin’ by The Flaming Lips/‘California’ by Mr Bungle…. You can hear the dedication and commitment in every single note of those records, albeit in very different ways. I hear that in ‘Everyone Into Position’. I heard it then, and I hear it now. We meant it. Well some of us did.
"I was excited. A little too much so for the drummer, who did not believe in much of the record and, for some reason, found my love for it jarring and slightly pathetic.
"Nevertheless, for my money it’s still the best of the Oceansize records, and one day when i’m rich enough i’m gonna pay Chris Sheldon to remix some of it. It’s the only record he didn’t mix, and the more rocking numbers like ‘Homage To A Shame’ and ‘You Can’t Keep A Bad Man Down’ didn’t sound quite right. But the rest of it, ‘Music For A Nurse’ and ‘Ornament/The Last Wrongs’ in particular, were perfectly realised by Dan Austin and Danton Supple and I feel very lucky to have had them involved."
המוזיקה העצמאית בארץ אובדת בתהום הנשיה. להקות מתפיידות כשהיאוש, הדיי ג'וב, והילדים משתלטים על החיים. אין שום מגזין מוזיקה או מצעדים לתעד את ההייפ. הזיכרון מאוד סלקטיבי. הלכתי להמון הופעות אינדי ב-14 השנים האחרונות ושמעתי מלא להקות. הספקתי לשכוח את רובן. אפילו הרדיו, שבקושי נותן מקום לאינדי מקומי, משדר בעיקר קטעים חדשים במעגל אכזרי. איך שירים יהפכו לקלאסיקות אם התקשורת לא עפה עליהם ואף אחד לא שומע אותם שוב?
אז גירדתי את הראש, פשפשתי במדפי הדיסקים המאובקים, וערכתי סט אינדי רוק ישראלי לכבוד יום העצמאות ברדיו הבינתחומי. הופתעתי מהגיוון והכיפיות של השירים, להיטים בעולם מקביל שבו העם נגעל מספריי קצף לבן.
Plastic Peacocks - Radio Death
geishNO - Oblivious Inc
פוריטנים צעירים - בון ג'ובי
קין והבל 90210 - מלחמת אחים
Drunk Machine - Swallow
ויתרתי - אתמול הייתי בריף-ראף ורציתי להקיא
שעלת נפוצה - הזמן הורס הכל
Ed Turner & The Danilof Center - Sophie
אשכרה מתים - קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים
אנטיביוטיקה - מונומיליציה
סדרני הדשא - קדרים באים
בתריי זוזי - יאללה לט'ס גו
נושאי המגבעת - נושאי המגבעת
קנאק/פופ - פגשתי נערה בדיסקו
Shy Nobleman - Sad Song Happy Song
Bucharest - Cold House
Noria - Volcanic You
Kitzu - Going Far
Vaadat Charigim - Ze Beseder Lefahed
סגור לתגובות על סט אינדי רוק ישראלי ליום העצמאות / כללי / עידו שחם
אני לא מוצא את עצמי בין הלהקות האופנתיות להרכבי הדינוזאורים שמביאים לארץ בזמן האחרון - לא רוצה למשכן את הגיטרה כדי לראות את האבנים המתגלגלות ולא משתגע על קאלטס. לכן אני ממש שמח לקראת ההופעה של Yuck.
אלבום הבכורה של יאק חגג את הרוק האלטרנטיבי מתחילת הניינטיז של להקות כמו Dinosaur Jr, Sonic Youth, ו-Pavement. דילגתי עליהם בהתחלה בגלל הייפ מוגזם ותיוג הלהקה כמושיעת הרוקנרול, אבל כששמעתי את המוזיקה גיליתי שירים קליטים של ארבעה אקורדים שזמזמתי בהנאה בחדר המדרגות; אפילו בחרתי בו כאחד מהאלבומים האהובים עלי מ-2011. אבל אבוי! סולן יאק, Daniel Blumberg, עזב את הלהקה לטובת פרויקט הסולו שלו Hebronix. הרבה מהקסם של הלהקה היה תלוי בקול הקולי (אפשר לקרוא כ-"בקוֹל הקוּלי" או "בקוּל הקוֹלי") שלו והשירים המשונים-חמודים שהוא כתב ולא היה ברור איך הם ימשיכו. אז Max Bloom, גיטריסט הלהקה וחבר ילדות של דניאל, תפס את עמדת הפרונטמן והלהקה שחררה את אלבומה השני "Glow & Behold" בשנה שעברה, אלבום יותר אנרגטי וצבעוני שהמשיך את הגיטרות הגראנג'יות של קודמו עם קצת שוגייז ורגישות.
תפסתי את מקס לראיון קצר במייל לקראת ההופעה בבארבי ולפני שחרור אי פי חדש של יאק:
בסשן החי של הלהקה ב-KEXP אמרת ש-2013 היתה רכבת הרים רגשית. מה קורה ב-2014 עד כה?
"בדיוק סיימנו סיבוב הופעות של חודשיים באמריקה ואירופה שהיה ממש טוב, עכשיו אנחנו פשוט כותבים מוזיקה חדשה ומופיעים בכמה פסטיבלים, ואחרי זה נמשיך לכתוב ולהקליט חומר חדש עד סוף השנה".
בדיוק סיימתם טור באיסטנבול וכבר קבעתם הופעות לחודשים הבאים. איך החיים בדרכים בשביל הלהקה? מה אתה עושה כדי לא להשחק?
"כרגע מאוד מספק וכיף לי להופיע. אני חושב שחשוב לנסות שיהיו לך חיים די פשוטים בטור. בדרך כלל אני לא יוצא לשתות ולחגוג, אני פשוט מנסה להשאר בריא ולשמור על ראש טוב וזה עושה את החיים בדרכים להרבה יותר פשוטים. בחודשיים האחרונים ראינו "Breaking Bad" באדיקות, זה גרם לנסיעות ארוכות בוואן לעבור די מהר".
הגיטרות של יאק נשמעות מעולה. באיזה סוג של ציוד אתה משתמש? יש לך מרכיבים סודיים?
"אין לי סודות או שום דבר כזה! אני משתמש היום באותם הפדאלים כמו שהשתמשתי מאז שהקמנו את הלהקה. נראה לי שעבדתי די קשה על הסאונד של הגיטרה שלי כשהתחלנו. יש לי כמה פדאלים של אוברדרייב שאני משאיר דלוקים כל הזמן, ואז אני פשוט משתמש באוברדרייבים שונים ודיסטורשנים מעליהם, פלוס כמה אפקטים. אני אוהב להשאיר את זה כמה שיותר פשוט כדי שלא אצטרך לחשוב מה אני עושה בזמן ההופעה. אני חושב שזה דבר אחד שיהיה לך סאונד טוב לגיטרה אבל הדבר הכי חשוב הוא באיזה צורה אתה מנגן".
אתם עומדים לשחרר EP חדש בשם "Southern Skies". איך הקלטתם אותו ומה נתן השראה למוזיקה?
"שמעתי באותו הזמן המון Cocteau Twins ו-Jeff Buckley. זה הוקלט בסוף השנה שעברה, הקלטנו הכל בחדר החזרות שלנו בלונדון. נראה לי שה-EP הוא סוג של ניסוי בשבילנו, הצורה שבה אנחנו עושים מוזיקה נמצאת בהחלט במעבר. כתבתי כמה מהשירים בעצמי אבל כתבנו את 'Another One' ביחד כלהקה וזה משהו שלא ניסינו אף פעם".
שמעתי שאתה מתכנן לקחת כמה ימי חופש בתל אביב אחרי ההופעה. איך אתה רוצה לבלות אותם?
"יש לי המון חברים ומשפחה שגרים בישראל, אז אני הולך לבלות כמה ימים בירושלים כדי לבקר אותם, לנסוע לים המלח, ואז לבלות את שאר הזמן בתל אביב. אני ממש מצפה לבוא בחזרה, לא הייתי בישראל מאז שהייתי בן 16!"
I just can't find myself between the fashionable and the dinosaur bands that perform in Israel lately - don't want to sell my guitar to go see The Rolling Stones and I'm not crazy about Cults. That's why I'm really happy that Yuck are coming to Tel Aviv.
Yuck's debut album celebrated early nineties alternative rock by bands like Sonic Youth, Dinosaur Jr, and Pavement. At first I ignored them due to exaggerated hype and the band being labeled as the saviors of rock'n'roll, but when I actually listened to the music I discovered catchy four chord songs that I liked to hum while walking down the stairs from my apartment; I even picked it as one of my favorite albums of 2011. But alas! Yuck's lead singer, Daniel Blumberg, left the band for his solo project Hebronix. A lot of the band's charm depended on his cool vocals and the strange-cute songs that he wrote. It wasn't clear how the band could go on, but they did - Max Bloom, the band's lead guitar player and also Daniel's childhood friend, stepped up to become the new front man and the band released their second album "Glow & Behold" last year, a more energetic and colorful effort that continued the dirty guitars from the debut and added shoegaze and sensitivity.
I caught Max for a short email interview about a week and a half before the show and a soon to be released EP:
In your the band’s live KEXP session you said that 2013 has been an emotional roller coaster. What’s happening in 2014 so far?
"We've just finished a 2 month tour in America and Europe which was really great, now we're just writing some new music and playing some festivals, and then we'll probably carry on writing and recording new stuff until the end of the year".
You've just ended a tour in Istanbul and already have shows set for the next few months. How’s life on the road for the band? What do you do to keep from burning out?
"I find touring very enjoyable and fulfilling at the moment. I think its important to try and have quite a simple life on tour. I don't usually go out drinking and partying, I just try and keep healthy and keep a level head and it makes life a lot better on the road. For the past 2 months we've been watching breaking bad quite religiously, that made long journeys in the van pass quite quickly too".
Yuck has a great guitar sound. What kind of equipment do you use? Do you have any secret ingredients?
"I don't really have any secrets or anything! I use the same pedals now as I have done since we started the band. I guess I worked quite hard on my guitar sound when we first started. I have a couple of overdrive pedals that I keep on the whole time, and then I just use different overdrives and distortions on top of those, plus a couple of effects. I like to keep things as simple as possible so I don't have to think about what I'm doing live. I think its one thing having a good guitar sound but the way you play is the most important thing".
You’re about to release a new EP called “Southern Skies”. How was it recorded, and what influenced the music?
"At the time I was listening to a lot of Cocteau Twins and Jeff Buckley. It was recorded at the end of last year, we recorded everything in our rehearsal studio in London. I guess this EP was kind of an experimentation for us, the way we make music is definitely in transition. I wrote some of the songs myself but we wrote 'Another One' together as a band and that was something we had never tried before".
I've heard that you plan to take some days off in Tel Aviv after the show. How would you like to spend them?
"I have a lot of friends and family who live in Israel, so I'm going to spend a couple of days in Jerusalem to visit them, go to the dead sea, and then spend the rest of the time in Tel Aviv. I'm really looking forward to going back, I haven't been to Israel since I was 16!"
הפתיח של "True Detective" לא היה שלם בלי שיר הנושא "Far From Any Road" של הרכב הקאנטרי האלטרנטיבי The Handsome Family. עוד לפני שראינו טיפת זיעה אחת נוזלת על פניהם של וודי הארילסון ומת'יו מקונהי אנחנו כבר במצב רוח לאמריקנה קודרת מגואלת בדם. אבל דווקא להקה שרחוקה אלפי מיילים מאמריקה גרמה לי לחשוב על הסדרה, להקה גרמנית בשם Pretty Lightning. השירים המסוממים שלהם יכלו להתנגן בקלות בנסיעות על אותו כביש בודד לצד חופי לואיזיאנה. לא לחינם כתבו עליהם בעיתון המקומי Saarbrücker Zeitung "בלוז שפל ומלוכלך".
Pretty Lightning הם סבסטיאן הס (גיטרה) וכריסטיאן ברגהוף (תופים), שני חברי ילדות שגדלו יחד בזארבריקן במערב גרמניה. הם שיחררו את אלבום הבכורה "There Are Witches In The Woods" (ויש גם פסלי עץ שטניים ביער) לפני שנתיים, פולק פסיכדלי מכושף בבלוז. הזמנתי את סבסטיאן לראיון היכרות לכבוד שלוש הופעות שהם יתנו בסוף החודש בארץ.
מתי ואיך החלטתם להקים להקה?
"אני לא זוכר שהחלטנו 'בוא נקים להקה', אלא זה היה משהו שגדל עם הזמן. כריס ואני התחלנו לנגן ביחד בחצי השני של העשור הקודם (אני לא זוכר בדיוק מתי), כשהיינו לגמרי בקטע של גאראג' Pאנק ופשוט התחלנו להתאמן על גיטרה ותופים. התחלנו כמתחילים גמורים, ונראה לי שאנחנו עדיין כאלה :) דבר אחד הוביל למשנהו והבנו יום אחד שיש לנו להקה. אם אני יכול לסכם, האהבה שלנו לגאראג' רוקנרול וכו' בהחלט השפיעה עלינו להקים להקה בימים ההם".
איך השפיעה ההתבגרות בזארבריקן על המוזיקה שלכם?
"למעשה לא גדלנו בזארבריקן, בילינו את הילדות שלנו בעיר שכנה עוד יותר קטנה והמוזיקה תמיד היתה סוג של רכב מילוט. למרות שאני לא יכול להכחיש שלעיר שגדלת בה יש השפעה גדולה על מי שאתה ומה שאתה עושה, קשה לי להגיד איך החיים בעיר הזו השפיעו על המוזיקה שלנו. ברור שזה תלוי במיוחד באנשים שאתה פוגש, במיוחד בחברים, ופגשנו את שלנו בסוג של סצינת פאנק. אז אם אתה מתחיל בתור נער עם מוזיקת פאנק, אני מניח שלא תהיה, למשל, מוזיקאי פופ מיינסטרימי או סוחר מניות. ברור, יש יוצאים מן הכלל שמוכיחים את הכלל..."
יש בשירים שלכם וייב של קסם אפל מהעולם הישן. מאיפה ההשפעה הזו מגיעה?
"אם אתה רוצה ליצור וייב, אתה משתמש באמצעים אסתטיים, ואלה שאתה מתאר הם כביכול שלנו. זה לא בגלל שאנחנו אנשים עם ראש קודר, אני פשוט חושב שאנחנו נכנסים לוייבים כאלה בקלות. אם המוזיקה שלנו יוצרת תחושה של אופל, אז אני מקווה שזה בא בקטע טוב בלי 'מחשבות מרושעות' כמו שאנחנו מכירים מלהקות מטאל. בנוסף אנחנו צמד, רק תופים, גיטרה + שירה. זה פורמט נורא פשוט שיוצר אפשרויות 'מוגבלות', אבל במצב רוח אפל, אפילו לאור הקטן ביותר יכולה להיות השפעה גדולה".
תוכל לשתף את האירוע הכי מיסטי/מוזר שקרה לך אי פעם?
"אני מתנצל, אבל אין שום דבר שעולה לי כרגע על הדעת ששווה לספר".
למה נוכל לצפות מההופעות החיות שלכם בארץ?
"בעיקר חומר חדש מהאלבום הבא. חלק מהשירים שאולי אתם מכירים מאלבום הבכורה לא נשמעים לנו טוב מספיק בהופעה חיה ותמיד יהיו קטעים שלא ננגן. אנחנו לגמרי אסירי תודה על ההזמנה לנגן בישראל ונורא מתרגשים, אנחנו ממש מקווים שנוכל לספק משהו שאנשים יוכלו להנות ממנו".
Pretty Lightning יופיעו ביום חמישי ה- 27.3, לבונטין 7, תל אביב, 22:00 – מופע פותח : OLD MAN RIVER, ההופעה תכלול ויז'ואלז של עידו רמון יום שישי, ה-28.3 , מסיבת צהריים באוגנדה ירושלים, 14:00, מופע פותח : NIV AST יום שבת, ה-29.3 , סירופ, חיפה , 20:00, מופע פותח : JOOVE
The opening of "True Detective" would not be complete without the show's theme song "Far From Any Road" by alt country band The Handsome Family. Even before seeing one drop of sweat drip across the faces of Woody Harrelson and Matthew McConaughey we're already in the mood for dark and bloody Americana. Actually, a band that lies thousands of miles from America made me think about the show, a German band called Pretty Lightning. Their druggy songs could easily be played when driving on that lonesome road on the shores of Louisiana. Maybe that's why their local newspaper Saarbrücker Zeitung called the band's music "blues that's snotty and dirty".
Pretty Lightning are Sebastian Haas (guitar + vocals) and Christian Berghof (drums), two childhood friends that grew up in Saarbrücken in the west of Germany. They released their first album "There Are Witches In The Woods" (there are also satanic wooden sculptures in the woods) two years ago, psychedelic folk with a spell of the blues. I invited Sebastian to an introductory interview before they play three shows in Israel at the end of the month.
When and how did you decide to start a band?
"I don´t remember making a decision like 'let's form a band', but rather something that has been growing with the years. Chris and me started playing together in the second half of the last decade (I don't remember exactly), when we were totally into garage punk stuff and just begun practicing guitar and drums, so we really started as absolute beginners, and I suppose we still are:) Then one thing led to another and one day we realized that we had a band. If I sum it up, our love to garage rock'n'roll etc. definitely had it's impact on founding a band back in the days".
How did growing up in Saarbrücken impact your music?
"Actually we didn't grow up in Saarbrücken, we spent our youth in an even smaller neighboring small town and music has always been some kind of a getaway vehicle. Even if I can't deny that the city you've been growing up in has important influences on what you are and what you do, I can hardly tell how living in this town has affected our music. For sure it especially depends on the people you meet, mainly your friends and we met ours in some kind of punk scene. So if you start out as a teen having a focus on punk music, I guess you barely become a mainstream pop musician or a broker for example. Certainly, there are exceptions that prove the rule..."
There’s a dark magic old world kind of vibe in your songs. Where does this influence come from?
"If you want to create a vibe, you use aesthetic means and those you're describing are seemingly ours. It's not because we are dark-minded people, I think we just get into such vibes easily. If our music causes a feeling of darkness, than hopefully in a comfortable way without some kinds of 'evil thoughts' which we know from bloody-minded metal bands. Furthermore we are a duo, only drums, guitar + vocals, which is a quite simple set up that causes 'limited' options, but in a dark mood, even the tiniest light can have a huge effect".
Could you share the most mystical/strangest experience that you have ever had?
"I´m sorry, but there's truly nothing crossing my mind right now that would be worth telling".
What should we expect from your live shows in Israel?
"Mostly new stuff from our upcoming album. Some songs you might know from our debut album don't sound satisfying in a live set to us and there will always be tracks which will never be played live. We´re deeply grateful for the invitation to Israel and very excited, therefore we truly hope we can deliver something the people will enjoy".
Pretty Lightning will play Levontin 7 in Tel Aviv, Thursday 27.3 at 22:00 Friday 28.3, Uganda Jerusalem at 14:00 Saturday 29.3, Syrup Haifa at 20:00
