פוסטים מתויגים עם אינדי

  • ניו יורק - וויליאמסבורג

    כמה ימים אחרי היציאה לאיסט ווילג' החלטתי לעלות מדרגה ולפלוש לבירת ההיפסטרים העולמית, כן כן כן, וויליאמסבורג בברוקלין. חציתי את גשר ברוקלין הידוע, הסתובבתי קצת באיזור DUMBO הטרנדי גם הוא, ושמתי פעמי לוויליאמסבורג.

    האזור התוסס בוויליאמסבורג הוא בסביבת Bedford Avenue באיזור התחנה הנושאת את אותו שם על קו ה-L. הרחוב מלא חנויות וינטג', מסעדות אורגניות, ו...היפסטרים. לפחות השפם פסה והוחלף בטרנד הזקן. תתחילו לגדל שיער פנים ילדים.

    ויליאמסבורג

    יש שם המון מוזיקה. המון פאקינג מוזיקה. תקפצו לסקשן ההופעות באתר Free Williamsburg ותיווכחו לראות שכל יום מופיעות שם עשרות להקות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כל אחת יותר מגניבה מהשניה זה מפחיד. את העין שלי צדה הופעה של School Of Seven Bells, להקת דרים פופ מוכרת יחסית שחיבבתי, וכך החלטתי ללכת לראות אותם בלייב.

    לא היה קל למצוא את ההופעה. מסתבר שהיא מתרחשת במקום בשם Cameo Gallery, רק שלא היה כלום איפה שהאייפון אמר שאמור להיות משהו. אחרי תשאול של כמה מקומיים הסתבר שזה נמצא בירכתי הבר מעבר לכביש, מקום ליודעי דבר ככל הנראה.

    אולם ההופעות קושט במשהו שעיר ומוזר מהתקרה ומתחתיו Starfawn החלו לעשות את האקט שלהם. כשאני אומר אקט, אני מתכוון לזמרת מסתורית עם לבוש מד"בי על הקולות והתנוחות על רצפת הבמה, וילדון על לפטופ ותנודות ראש קוליות לצלילי האלקטרוניקה השבורה שהוא הכין בבית, תוצר של שמיעה מופרזת של אמני Warp Records. טיפה רפטטיבי וקריר, אבל מאוד מסקרן ומרענן.

    Starfawn

    הפעם צילמתי תמונות באייפון

    שני בחורים החלו לארגן את הסינטיסייזרים שלהם על הבמה, הצמד שהוא Warm Ghost. אחד מהרכבי ההייפ כרגע, לא? כשהסינטים נדלקו הם פרסו תחת רגלינו שטיחי צלילים מנוכרים ווקאלז אפלים, גשר בחלל-זמן הישר לסינת' פופ הבריטי של סוף שנות השיבעים/תחילת השמונים. גארי ניומן ודאי יתגאה בהם. בינתיים התגלה צלם הופעות שיכלתי להישבע שהוא הדופלגנגר של יעל מאירי, צלמת ההופעות המעולה למי שלא מכיר. משעשע.

    Warm Ghost

    קפצתי לבר לשתות בירה עם מישל, בחורה מדליקה שבדיוק הכרתי, וכשחזרנו קדימה למקומינו הקודם לקראת ההופעה של School Of Seven Bells שמתי לב שאנשים מעקמים מולינו את האף. שאלתי אותה אם לא נהוג פה ללכת קדימה בהופעה כי בארץ וגם באירופה זה קורה כל הזמן, והיא אמרה שלא, שהיא פשוט זרמה איתי אחרת היא לא היתה עושה את זה. בלעתי את הרוק ורשמתי לעצמי לא לחזור על זה פה.

    School Of Seven Bells עלו לבמה. קודם לכן התפלאיתי איך הרכב ידוע יחסית, שחימם למשל את Interpol בעבר, מופיע במקום כזה קטן. הלהקה מונהגת על ידי גיטריסט Secret Machines מר Benjamin Curtis ושתי תאומות מיסטיות/סקסיות זהות, Alejandra & Claudia Deheza. מישהו זרק שאחת מהתאומות עזבה את הלהקה וזו ההופעה הראשונה שלהם מאז. ואכן רק תאומה מיסטית/סקסית אחת, אלחנדרה (מסתבר שקלאודיה עזבה לפני שנה בגלל בעיות אישיות), עלתה לבמה בליווי גיטריסט הלהקה עם שאר הנגנים ופצחה מיד בלהיט "Windstorm".

    כשההופעה של SVIIB עבדה, היא עבדה טוב. הגיטרות היו רועשות, הלהקה נתנה גיבוי מדויק ברקע, ואלחנדרה שרה לנו סולו ותפסה את תשומת לב הקהל עם הנוכחות הכריזמטית שלה. למרות זאת היו לא מעט רגעים מתים בהופעה, שירים דומים מדי או ביצועים סבירים מדי ששיחררו אותי מהקסם של המוזיקה. בקטע האחרון הגיטריסט נזכר להעיר את הקהל, לחץ על פדאל, וסיים את ההופעה עם רעש של גיטרת מטוס סילון כיאה ללהקת שוגייז. סתמתי את האוזניים כדי לא להעלות את אחוזי החירשות שלי יותר מדי והתענגתי.

    אלחנדרה מ-School Of Seven Bells

    הקהל התפזר ואני עברתי הלאה עם מישל לבר גולשים מודע לעצמו כמובן, מלא בחול על הריצפה וקוקטיילים עם מטריות מיניאטוריות וקשיות מקושטות בזיקוקי כרום צבעוניים. היה לי ערב מהנה ב-Cameo Gallery, גם אם הוא לא הגיע לשיאים המוזיקליים שנכחתי מולם כמה לילות לפני כן ב-Pianos. מי יודע מה הלך בשאר עשרות ההופעות שהתרחשו באותו הערב, איך אפשר בכלל לעכל את העושר הזה ולהחליט לאן ללכת כל יום. ועוד רק בוויליאמסבורג.

    לצערי הוריקאן איירין ירדה על העיר לכבוד יום הולדתי וקלקלה תוכניות לכבוש את חיי הלילה הניו יורקיים בסופש. מילא לי, כל העיר שותקה. התחבורה הציבורית הופסקה בפעם הראשונה מאז 9/11, עסקים נסגרו וחלקם הדביקו מסקינטייפ על חלונותיהם בצורת איקס מסורתית או שסגרו אותם עם יריעות עץ, אנשים שגרים קרוב לחוף אף פונו מבתיהם למרכזי חירום מאולתרים בבתי ספר בעיר.

    לשמחתינו ובניגוד לפאניקה של ראש העיר בלומברג והתקשורת, נייו יורק יצאה בזול מהסופה. כל מה שראיתי במנהטן היה הרבה גשם וקצת רוח, אפילו יצאתי לטייל במהלך הסופה ברחובות העיר הרטובים והשוממים. כמה עצים במנהטן לעומת זאת מצאו את מותם הטראגי. תחרות גלישה שהיתה אמורה להתקיים בשבוע שלאחר מכן בוטלה, יחד עם הופעות חינמיות של Interpol ו-Flaming Lips. כך או כך, אני הייתי אמור להיות בוגאס באותו הזמן.

    זו היתה ניו יורק. אבן שואבת למוזיקאים מרחבי העולם, לכל הפחות מאוסטרליה, שרוצים להצליח. יש שם המון מועדוני הופעות שבקושי התחלתי לגרד, יש קהל מגניב מדי לעצמו אך תומך, ויש הרבה פאקינג תחרות. הכל ברמה גבוהה וכל הרכב משקיע ועושה את הקטע שלו במקצוענות. שיהיה להם בהצלחה, וגם לכם אם החלטתם לנסות את מזלכם בניו יורק. מה שבטוח שהרווח כולו של המאזין.

    תחנה מוזיקלית הבאה - לוס אנג'לס!

    נ.ב. כמה מילים על תרבות ההופעות בניו יורק, וכנראה בכלל בארצות הברית. כמובן שחל איסור מוחלט לעשן במקומות ציבוריים בניו יורק. מכבדים שם את החוק ובמיוחד את השוטרים הקשוחים ואף אחד לא מעשן שם בהופעות. אף אחד גם לא מעשן בברים. המעשנים יוצאים החוצה לכמה דקות כדי לקבל את מנת הניקוטין שלהם, וחוזרים צ'יק צ'ק פנימה כשהם מסיימים. זה תענוג. אין דחיפות, ואין אנשים שפתאום ממקמים את עצמם במרחק אינטימי מלפניך באמצע ההופעה, זה נחשב לממש חצוף. אפילו לא ראיתי יותר מדי אנשים שמרימים אל על את הסמארטפונים שלהם כדי לצלם כל פיפס על הבמה. אוטופיה של חובבי הופעות?

  • ניו יורק - איסט ווילג'

    האגדה נכונה, ניו יורק מגניבה. הייתי בלא מעט ערים מובחרות בעולם - תל אביב, לונדון, ברלין, אמסטרדם, דבלין, שנגחאי, בומביי, בנגקוק, סינגפור, ועוד. לכל אחת יש את הקסם שלה, אך כשהייתי בניו יורק הבנתי מה המקור שכולן רוצות לחקות.

    מוזיקלית אני לא באמת צריך להגיד לכם שניו יורק היא מרכז עולמי, נכון? גם אם נשים את האינדי שמינדי של עשר השנים האחרונות בצד, מה לגבי היפ הופ, Pאנק, ג'אז, דיסקו, ואוונגארד שהגיעו מהעיר המופלאה הזו? כשהייתי שם, הבנתי את זה. הרעש של ניו יורק נשמע כמו סוניק יות', היא קולית כמו הביסטי בויז, ועם יומרה עצמית כמו הוולווט אנדרגראונד.

    ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג

    ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג

    התחנה הראשונה שלי להופעות היתה באיסט ווילג', איזור תוסס מלא במסעדות, חנויות, ברים, ומועדונים בדיוק כמו שאני אוהב עם אוכלוסיה צעירה יפה ומגניבה בהתאם. עליתי על הסאבווי ושמתי פעמי לבר ההופעות Pianos, אבל נתקלתי בקיר לבנים בדמות השומר בכניסה. הוא סירב להכניס אותי כי לא הבאתי תעודת זהות.

    WTF? לא עזר שבאתי כל הדרך מישראל רק בשביל ההופעה הזו או שביום שבת אהיה בן 31 - אין כניסה בלי תעודה ואין יוצאים מן הכלל. אז חברים וחברות, תסתובבו באמריקה עם הרישיון שלכם (הם מקבלים אותו ולפעמים מתלהבים שבאתם מהארץ), עותק צבעוני של הדרכון, או הדרכון עצמו, אחרת תשכחו מברים והופעות. בלילה הבא באתי מצויד ונכנסתי בלי בעיה. בכל זאת, עברתי את גיל השתיה בארה"ב לפני עשר שנים.

    ב-Pianos יש שתי קומות, וכמעט בכל יום יש בכל קומה 3 הופעות. הקומה למעלה חינמית והיא יותר כמו בר רועש עם להקה ברקע שנלחמת על תשומת לב השיכורים. בקומה למטה, אחרי הבר, יש אולם הופעות בגודל הלבונטין מינוס העמודים באמצע, שם תשומת הלב מופנית ללהקה על הבמה.

    לא עבר זמן רב, והלהקה הראשונה, Our Mountain, עלתה. כמעט ועפתי מהרגליים. לאט לאט הם נכנסו לקטע, והרביצו בקהל רוקנרול עם כל הנשמה. הסולן, Matthew Hutchinson, גדל על יותר מדי איאן קרטיס וניק קייב (הלהקה מאוסטרליה במקור, כך מתברר לי עכשיו) ונתן מעצמו 120% על הבמה עבור אולי 10 האנשים שנכחו במקום. עם קלידנית יפה (דוגמנית ידועה ובת זוגתו של הזמר) ורית'ם סקשן מלוכלך, התחלתי לרקוד שם במקום, לא מבין למה אף אחד אחר לא זז.

    זה קטע שחזר על עצמו בהופעות באמריקה, חוסר תזוזה. האם האנשים קוליים מדי מכדי להראות שהם נהנים? או שאולי בניו יורק להקה כזו היא סתם טיפה בים שלא מעניינת אף אחד? האם זה בגלל שאני תייר מתלהב? לא יודע. מה שזה לא יהיה, זה מסביר את ההתלהבות של אמנים מחו"ל שבאים להופיע בארץ - אנחנו מגיבים חזק למוזיקה. לפחות יאמר לזכות הקהל האמריקאי שהוא מאוד מפרגן במחיאות כפיים, גם ללהקה הכי קטנה ואיזוטרית. ישראל:ארה"ב - 1:1.

    Our Mountain סיימו את ההופעה האנרגטית שלהם, ולא האמנתי למראה עיני, ידידתי שירה מהארץ נמצאת בקהל! טוב, זה רגע טיול קלאסי, להתקל במישהו שאתה מכיר כשבחיים לא ציפית לזה. תמיד נחמד להתקל בפנים ידידותיות, במיוחד בקהל מנוכר.

    הלהקה הבאה - הברוקלינאים My Best Fiend. רגע, גם הם מעולים? תהיתי אם כל הרכב פה בניו יורק יותר טוב מקודמו, ואיך זה יכול להיות לכל הרוחות. אם OM נתנו בראש, MBF הביאו נינוחות ואווירה תחת השפעה מאסיבית של רוק בריטי מאמצע שנות התשעים, הסוג ש-The Verve ו-Spiritualized ידעו ליצר פעם. אני מדבר על שירים מסוממים, רועשים, ומתפתלים עם המון נשמה. גם הם הופיעו כאילו שהם על איזה במת פסטיבל גדולה, ברצינות כיאה למוזיקה שלהם, בנוכחות מלאה. ריספקט.

    האולם היה מלא עד אפס מקום והגיע הזמן להדליינרים של הערב, Sherlock's Daughter. אמרתי לשירה שלא יכול להיות שגם הם יהיו טובים, וכמובן שטעיתי. הם היו מעולים. SD הרחיבו את הזווית השוגייזית ש-MBF כבר רמזו לקראתה והוסיפו חומות רעש, נגיעות אלקטרוניות, ווקאלז נשיים רכים, דה הול שאבנג. זה היה פנטסטי.

    אחרי ההופעה שירה תפסה את המתופף ושאלה אם אפשר לקנות דיסק. הוא חזר כעבור חמש דקות עם EP הבכורה ודיבר איתנו קצת. גם הם במקור מאוסטרליה, אבל חיים בברוקלין איפה שהם מקווים להצליח. הוא אמר שהמכירה הזו תעזור להם לממן את המונית הביתה. עם כזה ריגשי ומוזיקה כזאת טובה לא יכלתי שלא להפרד מ-$5 עבור הדיסק. אחריהם קיררו את הקהל הדואו האלקטרו גותי Zaza. הייתי בכזה היי בנטורל והם לא עשו לי את זה כל כך, ולכן לא ארחיב בנידון.

    בנסיון להמשיך את הלילה המופלא הזה הלאה, קפצתי ל-Arlene's Grocery. זה לא סופרמרקט, אלא עוד בר הופעות מומלץ מעבר לפינה של פיאנוס. אממה השואו כבר נגמר מזמן ונשארו בבר רק קומץ אנשים לדרינק אחרון של הערב. לא נורא, חשבתי לעצמי, אקפוץ לדרינק אחרון משלי ב-Mars Bar האגדי, איפה ש-Karen O פגשה את ניק זינגר וכל השאר הוא ה-Yeah Yeah Yeahs. התגלית שהוא נסגר לצמיתות נתנה לי את האות הסופי. סגרתי את הבאסטה והלכתי לישון, נרגש מלילה ניו יורקי מעולה של מוזיקה.

    Mars Bar

    תחנה הבאה - וויליאמסבורג!

  • אמריקה, אמריקה

    חזרתי מארה"ב. אני עדיין אפוף ג'ט לאג ושוק תרבותי מהחזרה לארץ, עוד מעכל את כל הדברים שראיתי ושמעתי והרחתי ומיששתי וטעמתי שם. אנשים שואלים אותי איך היה ואין לי שום פאנץ' ליין לסיכום הטיול הזה חוץ מהמילה האניגמטית "חוויתי".

    אני לא יכול להגיד שנהניתי. אני לא יכול להגיד שלא נהניתי. ככה זה כשיוצאים לטיול ולא לחופשה, המטרה היא לא להנות. למעשה אין מטרה חוץ מלטייל ולספוג ולחקור וללכת על כל הזדמנות מגניבה שנקראית בדרך ולהתמודד גם עם הזמנים הפחות מגניבים. בטיול חווים את החיים בתאוצה, אם הייתם באחד אתם בטח יודעים את זה.

    דגל ארהב

    בכל מקרה, זה לא בלוג אישי(!?), אז החלטתי לכתוב על הטיול מהזווית המוזיקלית. בכל זאת, בלוג מוזיקה. לא הלכתי לכל כך הרבה הופעות באמריקה, בטח בניגוד מוחלט למה שאתם חושבים. העדפתי לפעמים לבלות עם חברים חדשים מההוסטל, לשרוד הוריקן, לצאת לברים (dive bars זה השיט!), או סתם ללכת לישון אחרי יום עמוס. גם לא תמיד היה מוזיקה באיזור, למשל כשאתה ישן באיזה מוטל על יד אגם טאהו.

    מבחינת הופעות גדולות, התזמון שלי היה מעפן. איכשהו כל מיני הרכבים שכבר הופיעו בארץ הופיעו בדיוק בזמנים ובמקומות שהגעתי אליהם. Twilight Singers, Low, Laura Marling, אפילו איגי פופ והפאקינג סטוג'ס! מה קורה פה? לרגע זה נראה כאילו שכל ההרכבים שיש ביקום הופיעו אצלינו בארץ. או שהקארמה שלי גרועה ולא עזרתי למספיק מוזיקאיות זקנות לחצות את הכביש.

    למרות זאת היו חוויות מוזיקליות, וכמו שאתם מכירים אותי אני הרבה יותר אוהב להיות נוכח באירוע מוזיקלי שהוא לא גדול יותר מהארוחה האחרונה של ישו ומרגש לפחות כמוה. בזמן הקרוב אפרסם פוסט לכבוד כל עיר שראיתי בה הופעה עם רשמים וסיפורים והמלצות. אולי תמצאו פה את הדבר הבא, אולי ראיתי את הדבר הבא מבלי שידעתי בכלל. סטיי טיונד.

    נ.ב. שנה טובה מלאה במוזיקה אינטרגלקטית והופעות לא נורמליות!

  • EMILY WELLS DONE: פוסט אורח של הילה שרוני

    בשקט בשקט, בלי שום יח"צ והייפ ואפילו פוסטים, הופיעה בארץ אמנית אינדי מאוד מעניינת. למרות שאני לא מתחבר למוזיקה שהיא עושה, מאוד התרשמתי מהיכולות המולטי אינסטרומנטליסטיות שלה, משליטתה בלופים חיים והיכולת לבנות שירים שכבה אחרי שכבה ולהיות one woman band. קוראים לאמנית הזו Emily Wells, ולצערי לא ראיתי אותה בכלל. אממה, ידידתי והמוזיקאית בהתהוות הילה שרוני היתה שם והסכימה לכתוב פוסט אורח על הופעת הרחוב הסודית של אמילי וולס. -עידו שחם


    emily wells

    שישי בערב, לבונטין פינת אלנבי חמימה ועמוסה. בירה קרה, מזון מהיר, שיחות מהירות ללא התחייבות. בהאזנת סתר לאחת מהן מסתבר לי שאמילי וולס, כבר הייתה כאן לפני כמה שנים וזוהי הפעם השנייה. חברים שרכשה כאן ממש רצו שתבוא שוב לביקור ואיזה מזל! אם לא הייתי יודעת שזו היא, לא הייתי מקשרת בינה לבין הבחורה הביישנית חייכנית שמסדרת טיפה בגמלוניות את הציוד העמוס על במה מאולתרת. כינור, גיטרה, מיקרופון ואורגן צעצוע, מערכת תופים חלקית ועוד הפתעות. על שולחן ארוך עמדו בשורה סינתיסייזרים אנלוגים ולופר ומתחת פדלים, אפקטים והמון המון כבלים.

    מכיוון שהגעתי בגפי לדיונסיה התל אביבית הזו, לא נותר לי אלא לבהות בה מארגנת את הסט. בשלב מסוים היא החליטה שהכל מוכן, חייכה במתיקות והתחילה. התנהלותה המקצועית של וולס מקרינה עוצמה וכוח מסוג אחר, כוח המולטי טסקינג, כזה שרק אישה יכולה לו. הזרועות שלה עפות בכזו מיומנות ומהירות בין הכלים השונים, כמו גם הרעיונות המוזיקליים שהיא מקליטה במקום, לופ אחר לופ בהרמוניה מושלמת. ואיזה קול שמימיי שעוטף את הקלאסיקה ההיפהופית מלודית בכזו רכות וסקסיות.

    בכדי להבין באיזו מהירות ניתן להתאהב בה כדאי להציץ בראיון הזה מפסטיבל MOTHER 2009:

    וכדאי לאשר לעצמכם שזו הבחורה לקשר מחייב וארוך טווח, מומלץ בחום לצפות בשני הקטעים האלו הראשון מהופעה שלה ב-White Rabbit Caberet. עשר דקות של התפתחות מהפור פלי המתוק ועד ההתכרבלות החמימה או הסיגריה שאחרי, מה שאתם מעדיפים:

    הקטע השני מהופעה שלה ב-Glasslands in Brooklyn, NY:

    אגב, המילים של השיר הזה ממש נהדרות, אך משום מה לא הצלחתי למצוא אותן באינטרנט. והאמת שלא ברור לי בכלל כיצד זה ייתכן ומדוע היא איננה מוכרת יותר. אבל אני מאושרת שזכיתי לראות אותה ממרחק אפס, ככה היא יכלה להיכנס לי ישר ללב ולהישאר שם.

    ימים יפים,

    הילה