פוסטים מתויגים עם ביקורות אלבומים

  • ביקורת אלבום: The Blue Bay של בנימין אסתרליס

    מה משותף בין קסטות, ספינות, וברגר קינג? הנוסטלגיה הרטרו-עתידנית של בנימין אסתרליס באלבום "The Blue Bay", ביקורת מאת איתי שומרי.

    אנחנו סאקרים של נוסטלגיה. בנימין אסתרליס (We Are The Ghosts), שבדרך כלל ידוע בכינויו Morphlexis, מבין זאת היטב ומספק לנו חוויה נוסטלגית-סופר עכשווית בפרויקט החדש שלו "The Blue Bay". נשמע מצחיק לא? אבל זאת ההגדרה הכי מדויקת שהצלחתי למצוא לתחושה שעוטפת אותי מהצלילים הראשונים של "Another Ocean" שפותח את האלבום. יש אמירה מעניינת בלפתוח אלבום עם המילה "עוד". זה בעצם הודעה על כך שאנו בדרך לחוויה ממוחזרת כלשהי, ועל אף שהמילה "ממחוזרת" מדיפה מניחוח שלילי, לא כך הם פני הדברים. זהו אלבומו הראשון של אסתרליס תחת שמו הפרטי, מה שמעיד על הכוונה שלו להרחיק את ההוצאה הזו משאר היצירות שלו, ככל הנראה בגלל האופי האינטימי המיוחד של השירים.

    האלבום נשמע כמו קסטה שנשטפה לחוף מאיזה ספינה שטבעה אי שם בסוף האייטיז. קסום נכון? ובכן, זאת דוגמה מושלמת לאידאליזציה של זמן וזכרון. אני בטוח שאם, חס ושלום, ספינה תטבע מחר בים וחפצי הנוסעים ישטפו לחוף, זאת תהיה חוויה די מזעזעת. אך מה אם חפץ שכזה יצוץ לפתע בין רגליכם בחוף על החול הרך ותגלו שזה שריד של ספינה טרופה מלפני שנים? פתאום אותו חפץ יקבל נופח מסתורי, מרתק, אולי אפילו רומנטי. ככה עובד הראש של רוב האנשים, אחרת איך תסבירו את התור הבלתי נגמר שמשתרך לאחרונה מסניף הברגר קינג החדש-ישן שבאבן גבירול?

    12622203_1125883454089055_251989710304998733_o

    אסתרליס בארץ הפלאות

    זה בדיוק הטריק עליו נשענים שיריו של אסתרליס. סביר להניח שאם שיריו היו מופקים בצורה עכשווית ודיגיטלית, היינו מקבלים תוצר בנאלי למדי. אסתרליס הוא מאסטר של הפקה, והוא החליט שזה הזמן הנכון לשלוף את מכשיר הפור-טראק שלו ולתת לנו קצת מהנוסטלגיה המתוקה הזו. יש באלבום שבעה שירים בלבד, וכולם הוקלטו עם כלים אנלוגיים בהפקת לואו-פיי. ההחלטה ההפקתית הזו היא לא רק גימיק, אלא משרתת בצורה נהדרת את התוכן האמנותי. שכבות הסינתיסייזרים והגיטרות הסרפיות נבנות אחת על השנייה בצורה כל כך טבעית ונעימה, שכמעט ומרגישים רוח קרירה שנושבת בפנים בזמן ההאזנה. שני הקטעים האינסטרומנטלים באלבום שזורים היטב ביצירה וכל אחד מהם הוא אינטגרלי לרעיון הכללי של אסתרליס.

    נראה שמושג התזמון גם מעסיק את אסתרליס, אם לשפוט לפי השיר "You and I". זהו שיר על אהבה נכזבת שבו אסתרליס שר בכמיהה שיגיע הרגע לחזור ולהתאחד עם אהובתו. הוא מבין שהנפש שלו לא מאפשרת את זה כרגע, אך מפציר: "You and I should wait". לאחר מכן מגיע קאבר לשיר "Light My Fire" של The Doors שבמבט ראשון נראה מוזר בתוך אלבום קונספט קטנטן שכזה, אך בסופו של דבר הוא מעניק עוד נפח לאופי הנוסטלגי של היצירה. "Till We Hit The Ground, Mary-Ann" זורק אותי מיד לעליסה בארץ הפלאות (שחוגג השנה 150 שנה של הפחדת ילדים) והרדיפה אחרי הארנב הלבן קצר הרואי שמתבלבל וחושב שמדובר בעוזרת הבית שלו מארי-אן. יש בשיר מעין פסיכדליה מלנכולית ושוב מופיע בו מוטיב התזמון: הרגע בו הוא ומארי-אן יפגשו את האדמה, על כל המשתמע מכך. קולו השבור של אסתרליס נשמע מאוד כנה והשיר מסתיים בסולו סקסופון עקלקל ומרגש.

    אסתרליס מספק אלבום מאד עכשווי במעטפת ישנה ואהובה, ומצהיר בצורה חד משמעית: אני פריק של נוסטלגיה, וגם אתם - וזה בסדר. העכשיו תמיד נראה פחות מגניב, יותר קשה, יותר מאתגר, יותר מבאס. קשה לקבל פרספקטיבה חיובית, אבל חכו שנה שנתיים, גם זה יעבור.

  • קילר פילר: על האחרון של All Them Witches

    איתי שומרי האזין ל-"Dying Surfer Meets His Maker", אלבומם האחרון של All Them Witches מנאשוויל לקראת הופעתה ב-24.2 בבארבי

    קשה לייצר בימינו מסתורין: האינטרנט והמידע האינסופי שהוא אוצר בתוכו צמצמו את הפער שבין הקהל למוזיקאים וכל פיפס קטן שיוצא למישהו מהפה מוקלט, מצולם, משותף, ומועתק. לכן כשלהקה מצליחה לבלבל אותי ולגרום לי לתהות על קנקנה, אני מוצא את עצמי מרותק. All Them Witches היא כזאת, להקה שבדף הפייסבוק שלה כתוב תחת תיאור הז'אנר המוסיקלי - "תקשיבו". אז הקשבתי.

    All Them Witches נמצאת בסביבה מאז שנת 2012 ומייצרת שיח בעולם המוזיקה האלטרנטיבי עם סיקורים במגזינים נחשבים כמו Pop Matters ו-Consequence Of Sound. מפתיע לגלות שאת אווירת המסתורין הזאת הלהקה מייצרת על ידי נגינה בלבד. הם לא מסרבים להתראיין, זהותם ידוע ואין כל כוונה להסתירה, הם פעילים ברשתות החברתיות (יש להם חשבונות טוויטר ואינסטגרם), ואין להם שום גימיק. למראית עין הם להקה שגרתית לחלוטין, אבל אלבומה השלישי כלל לא שגרתי.

    12698398_1259049954122128_1074556830171830208_o

    כל המכשפות הללו

    באופן מסויים האלבום מזכיר לי את הדיזינגוף סנטר - לא פעם הלכתי שם לאיבוד בתור נער. בגלל צורתו הלא שגרתית, אין תחושת מיצוי ומגלים בו משהו חדש בכל ביקור. שלא ישתמע מדבריי שאני איזה עכבר קניונים, אך האלבום הזה מייצר את אותו אפקט. בשמיעה ראשונה הוא מזמין וגם נורא מבלבל ומעייף. אבל יש בו משהו שקורא לך לחזור ולהאזין לו שוב, ובהאזנה השנייה פתאום שומעים עוד פרטים.

    האלבום נפתח בקבלת פנים נעימה עם "Call Me a Star", שיר בלוזי חמים במבנה סטנדרטי לחלוטין. מיד אחר כך, כאילו משום מקום, מתחיל קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי של למעלה מ-8 דקות בשם "El Centro" שלא מצדיק את אורכו. המבנה הזה ממשיך ככל שצוללים לעומק הדיסק. השיר השלישי "Dirt Preachers", שהוא גם הסינגל היחידי, נשמע כמו גירסה סטונרית של הבלק קיז ומציג גרוב חזק ופסיכדלי. השיר ממשיך אל תוך עוד קטע אינסטרומנטלי בלוזי ממוחזר קצת וצפוי - מרגישים שהלהקה מנסה לייצר עומק סינתטי על ידי הכלאה בין שירים פופים לבין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. המבנה הלא סטנדרטי בחציו הראשון של האלבום לא מטשטש את העובדה שמדובר עד כה באלבום פשוט וצפוי, אך למרות הפילרים האינסטרומנטליים הבינוניים, שני השירים הסטנדרטיים היו מספיק מעניינים כדי לשמור על תשומת ליבי.

    התפנית המיוכלת חלה בדיוק באמצע. לפתע נדמה שהלהקה מסגלת את פורמט האלבום והשירים מרגישים יותר אפויים ופחות מאולתרים. הזרימה המוזיקלית נהיית אחידה ומדויקת מרגע השבירה הזה ועד לסיום. "Mellowing" המרגיע הוא קטע קצר ונעים של גיטרות אקוסטיות, ומיד לאחר מכן מגיע "Open Passageways" ההמנוני, בו סולן הלהקה Charles Michael Parks שר את המשפט הנהדר "תלעס את האהבה שלך ותבלע". אחריו מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא "Welcome to the Caveman Future", קטע סטונרי שמתאים לאופי של האלבום, אך בשונה מאחיו הוא קצר ולא מעיק. האלבום נגמר עם צמד הקטעים "Talisman" ו-"Blood and Sand / Milk and Endless Waters: השיר הכי טוב באלבום שהולך ומתעצם עד לסולו גיטרה מלא רגש, ועם, איך לא, עוד קטע אינסטרומנטלי בעל אופי גיטריסטי חזק.

    מעניין שהחלק הארי של האלבום הוא אינסטרומנטלי מה שמעיד על משיכה של חברי ההרכב לנגן ולא לשאול שאלות. בעוד שהפילרים בחצי הראשון הרגישו מיותרים, בחצי השני הם היו מדויקים ותרמו לשטף האלבום. אין לי ספק ש-All Them Witches הם חיות במה ושהשירים הללו מקבלים בוסט של אנרגיה בהופעות החיות, אך במבחן האלבום הם משיגים תוצאה בינונית. אפשר לגוון עם ג'אמים בהופעה, אבל כשמקליטים אלבום שרובו אינסטרומנטלי זה מצריך צידוק מוזיקלי - מה שהוקלט הוא כאן להישאר, והיה ניתן להשחיז מעט את החלקים האלו. כשהלהקה תעלה על בימת הבארבי בסוף החודש, זה כבר יהיה סיפור שונה לחלוטין.

  • אלבום הבכורה של ארמון: נדיר במחוזותינו אך חסר זהות

    איתי שומרי העביר כמה בקרים קרירים עם אלבום הבכורה של ארמון וגילה פופ-חלומי מרענן אך בעייתי

    "אלבום מדובר" כמו אלבום הבכורה של להקת ארמון הוא לא מושג שיש להקל בו ראש בסצנה המקומית, ובטח לא אחד כזה שכתוב בעברית ושייך להרכב חדש. להקות ישראליות הפכו למצרך נדיר בשנים האחרונות ואנשים משוועים להרכב מסעיר שיהיה אפשר להזדהות איתו. בנוסף, מחלת ההפקה הזולה נהפכה למגיפה בישראל. הניסיון לכבוש את הסאונד הגלגלצי מביא לכך שכל השירים ברדיו נשמעים כאילו הקליטו אותם באותו האולפן. העובדה הזאת משפיעה באופן ישיר על רמת העשייה המוזיקלית שבמקום לשאוף כמה שיותר גבוה האמנים צריכים לכוון לצליל נמוך ומשעמם "כדי להצליח": ג'יין בורדו נשמעים כמו התקווה 6, התקווה 6 נשמעים כמו אברהם טל, אברהם טל נשמעים כמו הדג נחש, וכו'. אז כשקם הרכב צבעוני כמו ארמון שנע בין סינת' לדרים-פופ אני מראש אומר תודה. על אף שמועד יציאתו של האלבום היה יולי האחרון, הניגוד בין הצלילים הקיציים לקור החורפי מעניין, זו בהחלט סצנה מוזרה לשמוע שיר כמו "קיץ חם" בבוקר קר. העברתי עם האלבום הזה כמה ימים גשומים בניסיון לתהות על קנקנו.

    הבעיה הראשונה שניתן להצביע עליה, היא בעיית הזהות. לא ברור לי אם ארמון הם פרויקט או להקה. הם מהלכים בשוליים של בין לבין בצורה שפוגעת בעומק של השירים. עובדה זו מתבטאת היטב בשוני בין הקטעים שחמישה אנשים שונים שרים בהם, מה שיוצר מכלול לא קוהרנטי, כאילו מדובר באלבום אוסף ולא ביצירה אחת. האלבום נפתח עם הקטע "מפל" המצוין שאותו שר רועי חרמון. קולו של חרמון מזכיר במידה רבה את זה של יהוא ירון, ודורש זמן הסתגלות. אצל ירון היצירות הן בדרך כלל ארוכות ומאפשרות לקולו לחדור בסבלנות לתוך הלב, אך ההזדמנות הזאת לא ניתנת לחרמון, ו-"מפל" המרתק והעדין נשבר עם הסרף-רוק של "קיץ חם" כמו גל מעיק ששוטף את הכל.

    ארמון

    ארמון: נדירים במחוזותינו

    הבעיה הזו מחמירה במיוחד בשיר "עכשיו". מדובר אולי בשיר היפה באלבום עם טקסט נהדר וביצוע מצוין של דניאלה תורג'מן, שאיכות ההגשה שלה יושבת בול על הדרים-פופ. על אף איכות השיר, חשתי בלבול. ארמון היא אסופה של מוזיקאים מאד מוכשרים ומעניינים, אבל הדומיננטיות המתחלפת בקטעים מזיקה. לא קיים שום דבק בין השירים והם חולפים כהרף עין. בעיה נוספת באלבום היא אורכו. הוא נמשך קרוב ל-50 דקות שלא משרתות אותו. זה המון בשביל יצירת דרים-פופ ולא קיימת התפתחות מעניינת מספיק כדי להצדיק את הזמן הרב הזה. היה ניתן לחתוך בעריכה 3-4 שירים ולהעלות את ערכו.

    למרות הבעיות, ארמון ראויים לתשומת הלב שלה זכו מתקשורת המוזיקה המקומית. הם עוף ייחודי בשמי הארץ, והם לא התפשרו על מה שהם מאמינים בו. לפרקים, במיוחד אם מקשיבים בנפרד לשירים, יש באלבום רגעים מהממים. פנינה אחת כזו היא השיר "בתוך קופסה". בהתחלה הוא נשמע קצת כמו שיר אבוד של "הכבש השישה עשר" עד שהוא זורם לפזמון מלודי יפיפה. גם בצד המילולי יש רגעים טובים כמו בשיר "כלב" שבו שר חרמון: "שמש מאירה את כל הבוקר / מניגון הזמן השונה / וצילו שוב משתנה מהשמש / הוא לא זכה לחיות בתוך ארמון / אבל יכול הוא לדמיין". גם בשיר "הדף" כתיבתו של חרמון חודרת ומצליחה לרגש.

    אלבום הבכורה של ארמון פשוט לא מסודר היטב. אם הכיוון שאליו ההרכב חתר היה אלבום רב-גוני, היה מקום ללכת רחוק יותר ולמתוח עוד יותר את הגבולות, ללכת על הפקה קיצונית ואינסטרומנטציה חדה יותר בדומה למה ש-Panda Bear עשה באלבומו האחרון "Panda Bear Meets the Grim Reaper". אז אולי הם היו משאירים חותם כסוללי דרך של הסינת פופ הישראלי, אך לצערי כנראה שאלבום הבכורה שלהם ישכח במהרה ויפנה את דרכו לאלבום חדש.

  • Car Seat Headrest: הרכב האינטימי של וויל

    שנת 2010 הייתה קריטית לוויל טולדו. בשנה הזו וויל היה נער מתבגר בן 16. הוא גר בעיירה קטנטנה בשם ליזבורג שבווריג'יניה, ארה"ב, וכמו כל נער מתבגר התמודד עם שאלת מקומו במעגל החיים. כשאתה בן 16 הכל מרגיש גדול יותר, חשוב יותר, קשה יותר. אתה מרכז היקום של עצמך, והפרספקטיבה שלך על הסובבים אותך, על בני משפחתך, על חברים, על החיים ועל המוות, משתנה. את הדיאלוג שלו עם עצמו, ועם הסביבה, ניהל וויל באמצעות המוזיקה. כבר מגיל קטן ניגן על גיטרה וכתב שירים. וויל מגיע מעיירה קטנה בעלת דינמיקה מאד אינטימית. כמו בעיירות ספר רבות בארה"ב, לחלומות אין ממש מקום. המעגל המשפחתי צפוף וחונק, ולאלו שלא מתיישרים עם הקו הברור של לך תלמד-תביא פרנסה, צפויים קשיים רבים. וויל היה "עוף מוזר" בעיניי הסביבה.

    מתישהו בין שנת 2009 ל-2010 התחולל משבר בביתו של וויל. הוא לא מדבר עליו בגלוי בראיונות לכלי התקשורת השונים, אך מבעד לשיריו לאורך השנים ניתן לזהות חלקי סיפורים. הבית כבר לא היה מקום רגוע עבורו, גם לא חדרו הפרטי. הוא מצא את עצמו מחפש אחר פינה שקטה ובילה שעות רבות ברחוב, בבריחה מהבית. כעבור זמן מה, מצא וויל את מבוקשו. כשלא היו רואים, היה חומד את מפתחות הרכב המשפחתי, נסגר בו שעות על גבי שעות ועוסק בנגינה וכתיבה. לאחר מכן הוא קנה ציוד בסיסי והקליט את שיריו במושב האחורי.

    בשנת 2010 הקליט טולדו לא פחות מ-5 אלבומים באותו מושב אחורי, סשנים אשר סיפקו את ההשראה לשם של הפרויקט שלו: Car Seat Headrest. המושב האחורי היה מקום המפלט של וויל, המקום שבו הרגיש הכי חופשי ומשוחרר. את אלבומיו שיתף וויל ברשת החברתית בנאדקמפ, ולאט לאט צבר קהל מאזינים נאמן שמורכב ברובו מבני נוער מתוסכלים אחרים. סגנון המוזיקה שאפיין את ההוצאות הללו היה רוק לו-פיי עקב חוסר היכולת להקליט ברמה גבוה. אתיקת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) אפיינה את כל עבודותיו של וויל, ועל כן צלילי השירים מחוספסים ולא מלוטשים. זמן מה לאחר מכן, עזב וויל את ביתו לסיאטל (איך לא?) ובמהלך לימודיו בקולג' הצטרפו אליו להרכב אנדרו כץ על התופים ואיתן איבס על הבס, מה שלמעשה הפך את הפרויקט הפרטי של וויל ללהקה של ממש, ויחד המשיכו והקליטו בצורה עצמאית עוד 6 אלבומים עד שנת 2015. עם כל אלבום שהם הקליטו ניתן לשמוע התפתחות בצליל של הלהקה, כאשר הם החלו לחקור כיוונים מוזיקליים רבים ביניהם שוגייז, דרים פופ, ופסיכדליה. בעוד שהמוזיקה שוויל יוצר לא מחדשת דבר ונשענת על הרכבים כמו דירהאנטר והסטרוקס עם נגיעות מלודיות ביץ' בויזיות, המקום בו הוא זורח הוא הטקסט. וויל הוא כותב מחונן, כזה שמפליא לתאר רגשות ואירועים בצורה חריפה ובוגרת. בהאזנה לאלבומיו, לא ניכר שהוא רק בן 22. כתיבתו מזכירה את זאת של קורט קוביין, שהצליח לסחוף אחריו דור שלם של בני נוער. וויל מתעסק במושג "בני נוער" לא מעט בשיריו, ואלבום האולפן הראשון של הלהקה, שהוקלט לאחר חתימת ההרכב על חוזה מקצועני עם הלייבל מטאדור, נקרא "Teens Of Style".

    a0119608504_10

    ברכב הזה הכל התחיל...

    אחרי 11 אלבומים עצמאיים, כבר אי אפשר היה להתעלם מוויל וחבריו. כמות ההורדות של אלבומיו מאתר הבאנדקאמפ של הלהקה חצו את קו ה-25,000, ומטאדור הרימו את הכפפה והחתימו את הלהקה על חוזה ראשון. בסוף אוקטובר יצא אלבומם הראשון עם הלייבל החדש, שהוא אולי אלבום הבכורה המבושל ביותר אי פעם. "Teens of Style" למעשה מכיל אסופה של שירים מהרפרטואר העשיר של ההקלטות העצמאיות של הלהקה. לאחר הקלטת האלבום, הודיעו מטאדור שוויל וחבריו ישחררו אלבום נוסף ב-2016 עם חומרים חדשים לגמרי, מה שמעיד על האמונה הגדולה בלהקה.

    האלבום מקיים את סגנון הרוק הלו-פיי שמזוהה עם החומרים המוקדמים של הלהקה - חלק מהשירים בו נכתבו עוד בשנת 2010 באותו מושב אחורי. על אף פערי הזמן הברורים בין כתיבת השירים, האלבום מגובש בצורה יוצאת מן הכלל ומהווה מסע מוזיקלי מרתק. בגלל השוני באופן ההפקה של אלבומי לו-פיי, לא מדובר בהאזנה מיידית וקלה אך הצלילים המחוספסים וקולו מלא הדיסטורשן של וויל, מנתקים אותנו מכל מה ששמענו קודם, ומאפשרים לנו לצלול אל תוך השירים.

    האלבום נפתח עם קטע הרוק הפסיכדלי, "Sunburned Shirts" ועם "The Drum"', שיר שבו מספר וויל על הפער שבין הרצון להגשים את חלומותיו ובין הקשיים היומיומיים שמלווים אותו, כשהוא משווה את ההיגיון שלו לתוף שמכה בראשו מלא החלומות. האלבום ממשיך למעשה אל עבר עמוד השדרה שלו, לרצף של שלושה שירים מרכזיים. הרצף נפתח עם "Something Soon"' שיר שנכתב ב-2011 ובו וויל מספר בצורה כנה ויוצאת דופן על הקשיים שליוו את חייו בבית שלו, אותם קשיים שדחפו אותו לחפש מקום מפלט. הוא שר בצורה גלויה ובוגרת:

    "נושך את בגדיי בכדי לא לצרוח / לוקח כדורים כדי לא חלום

    אני רוצה לשבור משהו חשוב / אני רוצה לבעוט לאבא שלי בשוקיים"

    לאחר מכן מגיעה הרצועה "No Passion", שיר על דיכאון ועל בדידות. וויל כותב: "בחלומותיי המיניים הפרועים ביותר, אני חולם שאני צופה בפורנו, אבל יש כלכך הרבה אור שמש על המסך של הלפטופ שלי, שאני לא מצליח לראות שום דבר באופן ברור". ובכן, אין ספק שהברנש בילה זמן רב מדי בחדר חשוך. את הרצף מסיים " Times To Die", השיר הארוך ביותר באלבום (שש דקות וחמישים שניות) וכנראה המוצלח ביותר. השיר מתחיל בהתעסקות של וויל עם ההשוואה המתמדת בין הסביבה, לחייו שלו, והחתירה שלו נגד הזרם:

    "כל חבריי מתחתנים / כל חבריי בסדר עם אלוהים

    כל חבריי עושים כסף / אבל אמנות מקבלת מה שהיא רוצה, אמנות מקבלת מה שמגיע לה"

    השיר מדבר גם על החתימה הטרייה של הלהקה במטאדור ובלחצים והחששות שמלווים את וויל בעקבות זאת. אין ספק שהאמירה החמוצה-מתוקה של השיר, שבפזמונו שר וויל "שלכולנו כבר היה זמן טוב יותר למות", מעידה על ההתרגשות הגדולה שלו מהנקודה הנוכחית בה חייו נמצאים. סוף כל סוף החתימו אותו על חוזה הקלטות, סוף כל סוף הוא עושה את מה שהוא כלכך אוהב - לא זמן אידאלי למות נכון? האלבום ממשיך לספק טקסטים לפנתאון שיר אחר שיר, כאשר ברגע אחד מספר וויל בציניות על כך שאם ימות ימותו איתו כל הקבצים הסודיים ששמורים במחשב שלו, וברגע אחר של גילוי לב מספר על איך התאהב במייקל סטייפ, סולן להקת REM, כשהיה ילד, כי הרגיש שהמילים של סטייפ ממש נכתבו עליו.

    בשנת 2015 יצאו לאור כמה אלבומים משובחים מבחינה טקסטואלית, ביניהם אלה של Father John Misty והאחרון של Sufjan Stevens. אין ספק ש-Car Seat Headrest הוא אחד המצטיינים שבהם. הפרויקט כולו מזכיר לי במידה רבה את סרטו של ריצ'ארד לינקטייר "התבגרות", סרט שצולם במשך 12 שנים ועוקב אחר סיפור התבגרותו של ילד. יש אלמנטים רבים המשותפים לשני הפרויקטים הללו, ואין ספק כי שניהם יוצאים מהמדיום האמנותי הברור שלהם, מוזיקה וקולנוע, וחוקרים טריטוריות מרתקות נוספות. דרך שירי האלבום אנחנו עדים להתבגרותו והתפתחותו של טולדו, מהמושב האחורי הקפוא, ועד לכתבות צבע במגזינים הנחשבים בעולם המוזיקה, כמו הרולינג סטון והניו יורקר.

    a2269688042_10

    לאחר ששמעתי את האלבום ויחד עם הסיפור המרתק המלווה אותו, צצו במוחי מספר שאלות, כאלה שחיברו אותי חזרה לשירות הצבאי שלי, לעמדת השמירה. נזכרתי איך בזמן שלי שם, בתוך השקט, דווקא במקום הכי מרוחק ולא הגיוני, הדברים תמיד הסתדרו לי בקלות: כל בעיה באה על פתרונה, כל שיר כתב את עצמו, וכל רעיון קיבל חיים. היה נדמה לי שכל החיים שלי מסודרים, וביום שאשתחרר אדע בדיוק מה לעשות, אבל לא כך היו הדברים. דווקא בתוך כל החופש הזה מצאתי את עצמי לא פעם מבולבל. מחסומים הם תמיד נקודת מוצא מצויינת ליצירתיות, וזו לא קלישאה. כשיש כל כך הרבה חופש בחירה, הרבה יותר קשה לקחת החלטה ולעשות את הדבר הנכון. אני שואל את עצמי כיצד יתמודדו וויל וחבריו עם חופש יצירה כה מוחלט, כאשר הם כבר חתומים על חוזה לאלבום נוסף, כזה שמאפשר להם להקליט איך שבא להם.

    כשוויל היה בורח לרכב המשפחתי הוא היה ממוקד, הוא הבין את המגבלות שלו ומצא דרכים מעוררות השראה להתמודד איתן. כל אלו גרמו למעריציו ללכת שבי אחרי השירים שלו כי הם היו אמת טהורה. עכשיו כשהגלגל התהפך, הוא ימצא עצמו בדירה חדשה, באולפן משוכלל ומרווח, ועם הרבה ציפיות. האם ימשיך עם סגנון הלו-פיי הכה מזוהה עמו? אולי, אבל אין ספק שזה כבר לא יהיה אותנטי כבעבר. הדלק שליווה את שיריו היה התעסקות בעולם הנעורים, אך האם גם אלבומו הבא יעסוק בכך? מטאדור כבר הכריזו שאלבומה הבא של הלהקה יקרא "Teens Of Denial" למרות שוויל כמעט בן 23.

  • הפרי של גן העדן: על החדש של Deafheaven

    איתי שומרי לקח את "New Bermuda", האלבום החדש של הלהקה מקליפורניה לפרדס נטוש באישון לילה וחזר מחויך ומסריח מתפוזים.

    זה היה ביום שישי, בערב השני של פסטיבל "אינדינגב" האחרון. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר, וקין והבל 90210 בדיוק סיימו את הסט המופרע שלהם. בעוד שרוב הקהל האמיץ נשאר לחכות למנה גדושה של כיף טהור בדמות המופע של קותימן, אני וחבריי עשינו את דרכינו חזרה למאהל. במשך שבוע שלם עמלתי וחתרתי לרגע הזה. "זרמו איתי", ביקשתי, "מבטיח לכם חוויה שלא תשכחו", "זה המופע המרכזי" הפצרתי, ולבסוף הם נענו לתחנוניי. כל הדרך חזרה לאוהל שלי, הייתי שקט, דרוך, כאילו אני יודע איזה סוד שאף אחד מהם עדיין לא מבין. בהגיענו למאהל, עשינו עצירה קצרה לצורך התארגנות. אחד היה אחראי על חטיפים ושתייה, אחר גלגל משהו לעשן, השלישי העמיס מחצלת קש גדולה שיהיה על מה לשבת, ואני אספתי את הרמקולים הניידים והמצויינים שלי, שהבאתי לפסטיבל במיוחד לכבוד הרגע הזה. היעד היה הפרדס של קיבוץ "גבולות" הסמוך למתחם הקמפינג. התחלנו במסע.

    אני מניח שאתם תוהים על מה כל המהומה, ובכן בואו נעצור לרגע ונחזור אחורה, להתחלה. Deafheaven הם להקת מטאל אמריקאית, במקור מסן-פרנסיסקו, שהחלה את דרכה ב-2010 כפרוייקט של שניי חבריי ילדות - ג'ורג' קלארק (שירה) וקרי מקוי (גיטרה) - והקליטה דמו ראשון שעורר את תשומת הלב של הסצנה המקומית. הצלחת הדמו הובילה להחתמתה על ידי הלייבל העצמאי Deathwish ב-2011, ולשחרור של אלבום הבכורה של ההרכב, "Roads To Judah". הלהקה, שבבסיסה שייכת לז'אנר הבלאק-מטאל, שמרה באלבום הבכורה על קווי האופי של המטאל השחור האווירתי שהיה פופולארי בארצות הברית באותן שנים, וכונה "הגל החדש של המטאל השחור האמריקאי". אבל ב-2013 הכול השתנה. אלבומה השני של הלהקה, "Sunbather", טרף את כל הקלפים, והיה לאחד האלבומים המוערכים ביותר באותה שנה, כאשר הוא זוכה לשלל שבחים ולתואר "אלבום הבלאק מטאל הגדול בכל הזמנים". אל תוך ה-DNA של דפהבן התווספו אלמנטים של שוגייז, פוסט-מטאל, ורוק אלטרנטיבי, מה שהפך את האלבום, שמגיע מאחד הז'אנרים היותר קיצוניים במטאל, לנגיש בצורה חסרת תקדים. לפתע, מאזינים רבים, שמטאל הוא לא כוס התה שלהם, נחשפו ללהקה וייצרו קיטוב רציני ברחבי הרשת. קהל הבלאק-מטאל המסורתי, לא קיבל את העובדה שלפתע, אל תוך חלקת האלוהים הקטנה שלו, משתרבבים מאזינים רבים, שמטאל זר להם לחלוטין, ומתייגים את התחום כטרנדי. אותו גרעין מסורתי, החל בציד מכשפות כנגד דפהבן, אותם כינה, להקת "היפסטר-מטאל", כאשר מנגד עמדו להגנתם מעריצים רבים.

    בין לילה, הפכה דפהבן לסנסציה עולמית. הלהקה הקטנטנה, שאת אלבומה השני כתבה בדירת החדר הפצפונת בסן פרנסיסקו שבה התגוררו קלארק, מקוי, ודניאל טרייסי המתופף, נקלעה למלחמת חורמה ששינתה לחלוטין את פניי הז'אנר. דפהבן כמו כל אמן אחר לפניהם שיצא מאזור הנוחות שלו ,עברה טלטלה רצינית. קלארק, שעבד אז בחברת קייטרינג בבית אבות מקומי, שר באלבום על התלות שהוא פיתח באהבה, בחלומות, וביצרים, אותה תלות שמנעה ממנו עד אז להאמין כי יש בו יותר ממה שנראה לעין, ראה כיצד כל החלומות שלו מתגשמים לנגד עיניו. החתירה של הלהקה אחר האמת האומנותית שלה, גבתה ממנה מחיר לא פשוט, אך דפהבן הם להקה שהולכת אחרי הלב שלה. עדות לכך ניתן לראות בעטיפה הורודה ויוצאת הדופן של "Sunbather" שמעידה על תחושת החוסר שייכות שחשו חברי הלהקה בתוך מסגרת של ז'אנר, שכולו מורכב מאווטסיידרים. עוד נדבר על העטיפה הוורודה, אבל בנתיים נחזור לאותו לילה קריר במדבר.

    שחור נגד ורוד: שני האלבומים האחרונים של דפהבן

    אחרי שהתאהבתי בהם ב-2013, אל אלבומם החדש, "New Bermuda", כבר הגעתי עם ציפיות. רכשתי אותו בהזמנה מוקדמת דרך אתר האינטרנט של הלהקה, ואת האלבום קיבלתי בדואר כמה ימים לפני פסטיבל אינדינגב יחד עם קובץ דיגיטלי שנשלח למייל שלי. דפהבן היא להקה טוטאלית, וככזו אין אף פרט שולי בכל החוויה שהם מנסים להעביר את המאזינים. את החלק הראשון בפאזל ניתן לייחס לעטיפת האלבום החדש, עטיפה שחורה ואפלה, שבמשיכות גסות של צבעים בהירים, משתקפת מעין דמות סהרורית. עבודת האומנות היפייפיה הזאת, היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה אפלה יותר. את רעיון הפרדס קיבלתי כאשר פתחתי את האלבום לראשונה.

    "ייתכן שנגזר עליי לשחזר את צעדיי, תחת האשלייה שאני עדיין חוקר" - ציטוט של אנדרה ברטון - סופר ומשורר צרפתי מאבות הסוריאליזם באומנות - קידם את פניי בתוך הכריכה הפנימית של האלבום. הבחירה של חבריי הלהקה להשתמש בציטוט הזה , ממחישה עד כמה הגבולות של דפהבן מטושטשים - עד לא קיימים. התפר הזה בין האלמוניות הרכה והקטיפתית של "Sunbather" לבין "New Bermuda" שהוא אלבום של להקה שחוותה כל כך הרבה, בזמן כה מועט, בהחלט ראוי לענות להגדרה "סוריאליסטי". הרמתי את הכפפה. "אלבום סוריאליסטי?" חשבתי לעצמי, "מה יותר מתאים מפרדס נטוש באמצע הלילה, תחת ירח מדברי".

    את הדרך אל היעד עשינו בעיקוף רציני, יצאנו מתחומי הפסטיבל והתחלנו להקיף את הפרדס בכדי למצוא נקודת פירצה, הרחק מן השומרים, כאשר מאחורינו המולת הפסטיבל הולכת ודועכת. הגענו לפינה נחמדה, פרסנו את המחצלת, לקחנו כמה שאיפות, ולחצתי פליי. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער של האלבום. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר. כמעט טראשיים. הליריקה של ג'ורג' קלארק נותנת חותם לשינוי החיצוני על עטיפת האלבומים, כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עבר הלהקה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' וטראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר, שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית , עוצמתית של רוק חללי. חבריי הלהקה העתיקו את מקום מגוריהם מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס לאחר הצלחת האלבום השני, ועזבו את אותה דירת חדר מעופשת. בקטע המסיים את "Luna" קלארק ממשיך לחלוק את רגשותיו על השינוי הקיצוני שעבר, כאשר הוא שר "יושב בשקט בחום לוהט, מדמיין מחדש את חיי הפרברים".

    השיר הבא "Baby blue" נפתח בקטע אינסטרומנטלי ארוך, שבו צוללת הלהקה אל מחוזות הפוסט-רוק, והוא מתחיל למעשה את החלק האקספרימנטלי של האלבום. "Come Back" נפתח עם גיטרה מלטפת של מקוי, שמיד נשברת לקטע דת' כבד ומסחרר, עד לנקודה בה השיר קורס לתוך קטע רוק אלטרנטיבי שהיה בקלות יכול להופיע באלבום האחרון של להקת Real Estate. דניאל טרייסי מוכיח לנו שהוא לא רק אחד ממתופפי המטאל הטובים ביותר כיום, אלא אחד המתופפים הטובים בעולם, כאשר הוא מציג ורסאטיליות מעוררת השראה. הקטע הסוגר את האלבום,"Gifts for the Earth", הוא כבר ממש יציאה. הוא נפתח בפריטת גיטרה פוסט-פאנקית היישר מהאייטיז, וממשיך וחוקר אלמנטים של רוק אלטרנטיבי, ואפילו בריט-פופ, כאשר חברי הלהקה ציינו שאחד המעברים בשיר מושפע ישירות מ-Oasis. באופן כללי, נדמה שלדפהבן יש רשימה ארוכה ולא צפויה של השפעות באלבום, כאשר הצליל הכל כך ייחודי של הלהקה עוטף את הכל יחד.

    מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים . ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין, על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. על ידי הענקת תחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו, ויחד עם זאת, משלים את האחר, "New Bermuda" אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי ועוצמתי לא פחות. דפהבן הם לא להקה מיידית. מי שלא רגיל לשמוע גיטרות מנסרות, תופים מפוצצים וסקרימינג צורם, עלול להיבהל בהתחלה. נסו לחשוב על המוזיקה שלהם כעל פרי, שמבחוץ קליפתו קשה ומרה, וככל שמסירים יותר שכבות כך מגלים אט אט את הטעם המתוק והכה מיוחד שלו. זאת חוויה מוזיקלית מעמיקה, של גילוי עצמי והסרת מחסומים. את הטקסטים קשה להבין ללא דף המילים, אבל ההכרח הזה מבקש ממך להשקיע עוד קצת מחשבה, ולאחר שנחשפים למילותיו החזקות של קלארק מגלים תמונה מרהיבה ומופלאה.

    כאשר הצלילים נדמו, והאלבום הגיע לסופו, מצאנו את עצמנו שוכבים תחת כיפת השמיים, מוקפים בריח של תפוזים. היינו יחד, אך כל אחד היה במסע משל עצמו. לא נאמרו הרבה מילים, ואת המעטות שנאמרו לחשנו, כשרק לפני רגע צלילי דיסטורשן ותופים מתפוצצים שאגו לכל עבר. חווית הפרדס נצרבה לי בתודעה, ובכל פעם שצלילי האלבום מתנגנים אני חוזר לאותו לילה במדבר.