פוסטים מתויגים עם ביקורות אלבומים

  • 17 באפריל 2016

    ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka

    אורי בראונר כנרות, הלא הוא סולן להקת בום פם הידוע יותר בכיניו UBK, משיק את "Simoom", אלבום שני לאחד מהפרויקטים שלו Ouzo Bazooka. התוצאה היא תמהיל מדויק ומהוקצע של גרוב מדברי עם פסיכדליה מהסבנטיז: יש בו פיתוי, יש בו סכנה, יש בו קסם ויש בו מציאות. צלילי הגיטרה הראשונים של שיר הפתיחה "Look Around" כבר מושכים את המאזין מכל עיסוקו היומיומי אל עבר מציאות אלטרנטיבית, הזייתית, ומכינים את השטח לטיול רוחני קצר.

    על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

    12957672_10153712574914965_3494013801099080912_o

    אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

    אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

    הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

    הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.

    סגור לתגובות על ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka / כללי /

  • 5 באפריל 2016

    ביקורת אלבום: "סמל סטטוס" של רגל סברס

    חמישים שניות לתוך "סמל סטטוס", אלבום הבכורה של רגל סברס, והתמונה לא יכולה להיות ברורה יותר. אנחנו המאזינים אורחים ותו לא. הגענו לכאן כי המוזיקה הזאת הוקלטה. כי מישהו פתח לנו את הדלת. כי ככה זה עובד. הצוהר הזה שנפתח בפנינו הוא תוצאה של אקסיומה מוזיקלית: להקות מקליטות אלבומים, אלבומים מגיעים למאזינים. זו דרך הטבע. הנוכחות שלנו היא הדבר האחרון שמעניין את רגל סברס. זאת המסיבה שלהם, ואנחנו כאן כי אין סלקציה. ותודה לאל שזה ככה, כי זכינו להצצה סופר אותנטית למוחם הרותח.

    רביעיית הפאנק הזו מנתניה משחררת את אלבום הבכורה שלה תחת המטרייה של לייבל האינדי פית/קית העושה כל שביכולתו בכדי לקדם אמנים צעירים ומחוסרי תמיכה. נדמה שלא היה חסר הרבה בכדי שהמוזיקה הזאת תישאר לעד דבוקה לקירות מעושנים בחדרי חזרות ולא תראה אור. חברי ההרכב היו יכולים להמשיך לפרוק את הקיטור שיש להם על העולם ובעיקר על עצמם בסוד ולהמשיך לחיות את חייהם. לראייה, האלבום הוקלט בשנת 2013 ורואה אור רק בשנת 2016. זה המסע שלהקות צעירות נאלצות לעבור בישראל. בזכות אנשים כמו החבר'ה בפית/קית כולי תקווה שהאלבום הבא יגיע מהר יותר.

    0006361522_10

    רגל סברס: גדלו בצלחת הפטרי של נתניה

    זה מתחיל בדיבור הקצר ובצחקוקים שלפני השיר הפותח "בשבילי" וממשיך במשפט הראשון באלבום: "פעולה נואשת מספר אחד / אל תעזבי אותי לבד". כמה פאנק בשורה אחת. שגיאת שם המספר הכל כך בוטה ומכוונת הזאת היא הדרך המושלמת של רגל סברס להסביר לנו בעדינות כמה לא אכפת להם ממי שיקשיבו להם ומה הם יגידו. "בשבילי" משמש כמו תמרור ענק שזועק פאק איט: זה אנחנו וזה הכל או כלום.

    כשמסתכלים על הטקסט של מיתר ענבר בשירי הקצוות באלבום, "בשבילי" ו-"עמוד שדרה", המעגל נסגר. בשיר הפותח רגל סברס מצהירים על הכוונות שלהם ובשיר האחרון הם במודע או לא במודע חותמים את האג'נדה שלהם: "חריקת מילים ריקות מתוכן. אלו רק מילים, אז מה?". בין השיר הראשון לאחרון משתולל ענבר עם שלל מילים כמו אוננות, מציצנות, רובוטים, וגבינה צהובה. ב-"פלישת האמזונות" הוא שר על מה שנשמע כמו סרט פורנו/מדע בדיוני, ב-"קדוש מאונן" על הסיפוק שהוא מקבל באופן אירוני מדחיית סיפוקים, ו-"בשמש של נתניה", השיר הטוב באלבום שנשען על עבודת הבס החלקלקה של אסא משולם, הוא מספר על חווית שיטוט הזויה בנתניה שמתחילה בסיגריה ונגמרת ככל הנראה עם הזין ביד. בפזמון השיר צורח ענבר "הגעתי לשיא" ומשאיר אותנו להחליט האם זה שיא חיובי - או תחתית הבור.

    האלבום מלא בתובנות קטנות ומדוייקות. השיר "גבינה צהובה" הוא חוט מחשבה שנע בין הגבול של ההזוי לגאוני. בחייאת, מי לא היה שם? אתם עומדים מול המקרר המבולגן ומגלים לפתע איזה פטה יקרה מ-AM:PM שעבר לה התאריך. לא חבל על הכסף? בטח שחבל, אז אתם אוכלים אותה, תרתי משמע. הטקסט עטוף בסאונד פיקסיזי מתקופת "Surfer Rosa" והוא השיר הקליט ביותר באלבום. בין הדאחקות הרבות, מתחת לדיסטורשנים, מסתתרים גם פחד ובדידות, כמו בשיר "חלול" שמציג שימוש מגניב באפקט פלנג'ר על הגיטרה של נתנאל רצבי ובו שר ענבר "כבר מזמן שלא חלמתי בהקיץ, עכשיו אני פשוט מביט חלול". גם השיר "מתרסק" מחביא מתחת לביט המקפיץ שלו תיאור מסויט של תאונת דרכים: "ברקע אני שומע צווחה / למרבה האימה היא מפי / וזה לא משהו אישי / רק תאונת דרכים קטלנית". האלבום נגמר כאמור ב-"עמוד שדרה", מעין בלדה במונחים של הלהקה. היא מדברת על התמודדות עם חרטה ועל אומץ והופכת להמנון פאנק-רוק בפזמון בזכות שינוי הקצב של המתופף סער חסון. רגל סברס זועקים בפזמון "אם רק היה לי עמוד שדרה", שורה אשר נמתחת עד לסופו של השיר. דרך אירונית לסגור אלבום כנה ועוצמתי שלא עושה חשבון.

    סגור לתגובות על ביקורת אלבום: "סמל סטטוס" של רגל סברס / כללי /

  • 12 במרץ 2016

    ביקורת אלבום: "הודעה מוקלטת" של חשש אמיתי

    עד לאחרונה נדמה שגבעתיים היתה תקועה באייטיז, עיר שחוברה לה יחדיו מחנויות כלי כתיבה ומתפרות, רוכלי ירקות ומספרות. נדמה שילידי העיר נולדו עם איזה גן רצסיבי (נשלט) של יצירה שכל הכלום הזה של העיר מרסן אותו עד ליום בו הם פורשים כנפיים אל העיר הגדולה (גילוי נאות: כותב שורות אלה גדל בגבעתיים). בשנים האחרונות משהו השתנה בנוף העירוני המנומנם הזה. רחוב כצנלסון הותיק קיבל זריקת חיים והפך לפנינה מקומית לבליינים שתיינים, עם פאבים וברים שצצו כמו בגדי ים אחרי השמש. יחד עם השינוי האורבני הזה ידעתי שלא רחוק היום שבו היצירה המקומית תקום לתחייה - לא עוד בלעדיות תל אביבית על הרוקנרול.

    0006766390_10

    שיעור באותנטיות. חשש אמיתי

    הנה מתכון מצוין ללהקה: לוקחים כמה ילדים, שמים אותם יחד במקום מחניק בלי אוויר, משקים אותם בבירה ומחכים. בסוף תצמח שם מוזיקה. כשתום הררי, סולן להקת חשש אמיתי, מצהיר ש-"חיית הברים חוזרת לעצמה" בשיר הנושא של "הודעה מוקלטת", אני מבין שהתהליך הזה הושלם. יכול להיות שהוא מדבר על עצמו, או אולי על מושא אהבתו/שנאתו, ואולי אפילו על גבעתיים עצמה, אך מה שבאמת חשוב זה שחשש אמיתי אולי מבשרים על בואו של אביב מוזיקלי עירוני, ועל הדרך מלמדים את הסצנה התל אביבית שיעור באותנטיות.

    ואיך לא, חשש אמיתי מנגנים מוזיקת פופ פוסט-פאנקית ששורשיה הם לגמרי אייטיזיים. האלבום נפתח עם "פינטוזים על מזמוזים", שיר בריטפופ אה לה-קרח תשע עם גיטרות בהירות וקלידים צבעוניים שמקשטים מקצב תוסס מאת דני מאור. המוזיקה של ההרכב כל כך מגובשת שקשה להאמין שמדובר סך הכל באיפי בכורה: הסאונד אחיד ועשיר, כל השירים מרגישים שייכים אחד לשני, ובכל זאת כל אחד מהם מביא איתו אופי אחר. "חסד", היצירה במרכז האלבום, הוא אחד מהשירים הטובים ששמעתי בתקופה האחרונה. יש בו טקסט עוצמתי וביצוע מלא כריזמה שעטוף בסאונד דיסקו אפל וסקסי. השיר "רהיטים" הוא קטע ממכר עם עבודת באס תוססת של מתן בר ונגיעות רכות וחמות על הקלידים של ניר שר, והצעקה של הררי "לא יכול לראות אותך אבל רוצה לישון איתך" - זה רוקנרול. רק הערה אחת, שחררו אותנו מן האנגלית, אתם מגבעתיים.

    2 תגובות / כללי /

  • 26 בפברואר 2016

    ביקורת אלבום: The Blue Bay של בנימין אסתרליס

    מה משותף בין קסטות, ספינות, וברגר קינג? הנוסטלגיה הרטרו-עתידנית של בנימין אסתרליס באלבום "The Blue Bay", ביקורת מאת איתי שומרי.

    אנחנו סאקרים של נוסטלגיה. בנימין אסתרליס (We Are The Ghosts), שבדרך כלל ידוע בכינויו Morphlexis, מבין זאת היטב ומספק לנו חוויה נוסטלגית-סופר עכשווית בפרויקט החדש שלו "The Blue Bay". נשמע מצחיק לא? אבל זאת ההגדרה הכי מדויקת שהצלחתי למצוא לתחושה שעוטפת אותי מהצלילים הראשונים של "Another Ocean" שפותח את האלבום. יש אמירה מעניינת בלפתוח אלבום עם המילה "עוד". זה בעצם הודעה על כך שאנו בדרך לחוויה ממוחזרת כלשהי, ועל אף שהמילה "ממחוזרת" מדיפה מניחוח שלילי, לא כך הם פני הדברים. זהו אלבומו הראשון של אסתרליס תחת שמו הפרטי, מה שמעיד על הכוונה שלו להרחיק את ההוצאה הזו משאר היצירות שלו, ככל הנראה בגלל האופי האינטימי המיוחד של השירים.

    האלבום נשמע כמו קסטה שנשטפה לחוף מאיזה ספינה שטבעה אי שם בסוף האייטיז. קסום נכון? ובכן, זאת דוגמה מושלמת לאידאליזציה של זמן וזכרון. אני בטוח שאם, חס ושלום, ספינה תטבע מחר בים וחפצי הנוסעים ישטפו לחוף, זאת תהיה חוויה די מזעזעת. אך מה אם חפץ שכזה יצוץ לפתע בין רגליכם בחוף על החול הרך ותגלו שזה שריד של ספינה טרופה מלפני שנים? פתאום אותו חפץ יקבל נופח מסתורי, מרתק, אולי אפילו רומנטי. ככה עובד הראש של רוב האנשים, אחרת איך תסבירו את התור הבלתי נגמר שמשתרך לאחרונה מסניף הברגר קינג החדש-ישן שבאבן גבירול?

    12622203_1125883454089055_251989710304998733_o

    אסתרליס בארץ הפלאות

    זה בדיוק הטריק עליו נשענים שיריו של אסתרליס. סביר להניח שאם שיריו היו מופקים בצורה עכשווית ודיגיטלית, היינו מקבלים תוצר בנאלי למדי. אסתרליס הוא מאסטר של הפקה, והוא החליט שזה הזמן הנכון לשלוף את מכשיר הפור-טראק שלו ולתת לנו קצת מהנוסטלגיה המתוקה הזו. יש באלבום שבעה שירים בלבד, וכולם הוקלטו עם כלים אנלוגיים בהפקת לואו-פיי. ההחלטה ההפקתית הזו היא לא רק גימיק, אלא משרתת בצורה נהדרת את התוכן האמנותי. שכבות הסינתיסייזרים והגיטרות הסרפיות נבנות אחת על השנייה בצורה כל כך טבעית ונעימה, שכמעט ומרגישים רוח קרירה שנושבת בפנים בזמן ההאזנה. שני הקטעים האינסטרומנטלים באלבום שזורים היטב ביצירה וכל אחד מהם הוא אינטגרלי לרעיון הכללי של אסתרליס.

    נראה שמושג התזמון גם מעסיק את אסתרליס, אם לשפוט לפי השיר "You and I". זהו שיר על אהבה נכזבת שבו אסתרליס שר בכמיהה שיגיע הרגע לחזור ולהתאחד עם אהובתו. הוא מבין שהנפש שלו לא מאפשרת את זה כרגע, אך מפציר: "You and I should wait". לאחר מכן מגיע קאבר לשיר "Light My Fire" של The Doors שבמבט ראשון נראה מוזר בתוך אלבום קונספט קטנטן שכזה, אך בסופו של דבר הוא מעניק עוד נפח לאופי הנוסטלגי של היצירה. "Till We Hit The Ground, Mary-Ann" זורק אותי מיד לעליסה בארץ הפלאות (שחוגג השנה 150 שנה של הפחדת ילדים) והרדיפה אחרי הארנב הלבן קצר הרואי שמתבלבל וחושב שמדובר בעוזרת הבית שלו מארי-אן. יש בשיר מעין פסיכדליה מלנכולית ושוב מופיע בו מוטיב התזמון: הרגע בו הוא ומארי-אן יפגשו את האדמה, על כל המשתמע מכך. קולו השבור של אסתרליס נשמע מאוד כנה והשיר מסתיים בסולו סקסופון עקלקל ומרגש.

    אסתרליס מספק אלבום מאד עכשווי במעטפת ישנה ואהובה, ומצהיר בצורה חד משמעית: אני פריק של נוסטלגיה, וגם אתם - וזה בסדר. העכשיו תמיד נראה פחות מגניב, יותר קשה, יותר מאתגר, יותר מבאס. קשה לקבל פרספקטיבה חיובית, אבל חכו שנה שנתיים, גם זה יעבור.

    סגור לתגובות על ביקורת אלבום: The Blue Bay של בנימין אסתרליס / כללי /

  • 10 בפברואר 2016

    קילר פילר: על האחרון של All Them Witches

    איתי שומרי האזין ל-"Dying Surfer Meets His Maker", אלבומם האחרון של All Them Witches מנאשוויל לקראת הופעתה ב-24.2 בבארבי

    קשה לייצר בימינו מסתורין: האינטרנט והמידע האינסופי שהוא אוצר בתוכו צמצמו את הפער שבין הקהל למוזיקאים וכל פיפס קטן שיוצא למישהו מהפה מוקלט, מצולם, משותף, ומועתק. לכן כשלהקה מצליחה לבלבל אותי ולגרום לי לתהות על קנקנה, אני מוצא את עצמי מרותק. All Them Witches היא כזאת, להקה שבדף הפייסבוק שלה כתוב תחת תיאור הז'אנר המוסיקלי - "תקשיבו". אז הקשבתי.

    All Them Witches נמצאת בסביבה מאז שנת 2012 ומייצרת שיח בעולם המוזיקה האלטרנטיבי עם סיקורים במגזינים נחשבים כמו Pop Matters ו-Consequence Of Sound. מפתיע לגלות שאת אווירת המסתורין הזאת הלהקה מייצרת על ידי נגינה בלבד. הם לא מסרבים להתראיין, זהותם ידוע ואין כל כוונה להסתירה, הם פעילים ברשתות החברתיות (יש להם חשבונות טוויטר ואינסטגרם), ואין להם שום גימיק. למראית עין הם להקה שגרתית לחלוטין, אבל אלבומה השלישי כלל לא שגרתי.

    12698398_1259049954122128_1074556830171830208_o

    כל המכשפות הללו

    באופן מסויים האלבום מזכיר לי את הדיזינגוף סנטר - לא פעם הלכתי שם לאיבוד בתור נער. בגלל צורתו הלא שגרתית, אין תחושת מיצוי ומגלים בו משהו חדש בכל ביקור. שלא ישתמע מדבריי שאני איזה עכבר קניונים, אך האלבום הזה מייצר את אותו אפקט. בשמיעה ראשונה הוא מזמין וגם נורא מבלבל ומעייף. אבל יש בו משהו שקורא לך לחזור ולהאזין לו שוב, ובהאזנה השנייה פתאום שומעים עוד פרטים.

    האלבום נפתח בקבלת פנים נעימה עם "Call Me a Star", שיר בלוזי חמים במבנה סטנדרטי לחלוטין. מיד אחר כך, כאילו משום מקום, מתחיל קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי של למעלה מ-8 דקות בשם "El Centro" שלא מצדיק את אורכו. המבנה הזה ממשיך ככל שצוללים לעומק הדיסק. השיר השלישי "Dirt Preachers", שהוא גם הסינגל היחידי, נשמע כמו גירסה סטונרית של הבלק קיז ומציג גרוב חזק ופסיכדלי. השיר ממשיך אל תוך עוד קטע אינסטרומנטלי בלוזי ממוחזר קצת וצפוי - מרגישים שהלהקה מנסה לייצר עומק סינתטי על ידי הכלאה בין שירים פופים לבין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. המבנה הלא סטנדרטי בחציו הראשון של האלבום לא מטשטש את העובדה שמדובר עד כה באלבום פשוט וצפוי, אך למרות הפילרים האינסטרומנטליים הבינוניים, שני השירים הסטנדרטיים היו מספיק מעניינים כדי לשמור על תשומת ליבי.

    התפנית המיוכלת חלה בדיוק באמצע. לפתע נדמה שהלהקה מסגלת את פורמט האלבום והשירים מרגישים יותר אפויים ופחות מאולתרים. הזרימה המוזיקלית נהיית אחידה ומדויקת מרגע השבירה הזה ועד לסיום. "Mellowing" המרגיע הוא קטע קצר ונעים של גיטרות אקוסטיות, ומיד לאחר מכן מגיע "Open Passageways" ההמנוני, בו סולן הלהקה Charles Michael Parks שר את המשפט הנהדר "תלעס את האהבה שלך ותבלע". אחריו מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא "Welcome to the Caveman Future", קטע סטונרי שמתאים לאופי של האלבום, אך בשונה מאחיו הוא קצר ולא מעיק. האלבום נגמר עם צמד הקטעים "Talisman" ו-"Blood and Sand / Milk and Endless Waters: השיר הכי טוב באלבום שהולך ומתעצם עד לסולו גיטרה מלא רגש, ועם, איך לא, עוד קטע אינסטרומנטלי בעל אופי גיטריסטי חזק.

    מעניין שהחלק הארי של האלבום הוא אינסטרומנטלי מה שמעיד על משיכה של חברי ההרכב לנגן ולא לשאול שאלות. בעוד שהפילרים בחצי הראשון הרגישו מיותרים, בחצי השני הם היו מדויקים ותרמו לשטף האלבום. אין לי ספק ש-All Them Witches הם חיות במה ושהשירים הללו מקבלים בוסט של אנרגיה בהופעות החיות, אך במבחן האלבום הם משיגים תוצאה בינונית. אפשר לגוון עם ג'אמים בהופעה, אבל כשמקליטים אלבום שרובו אינסטרומנטלי זה מצריך צידוק מוזיקלי - מה שהוקלט הוא כאן להישאר, והיה ניתן להשחיז מעט את החלקים האלו. כשהלהקה תעלה על בימת הבארבי בסוף החודש, זה כבר יהיה סיפור שונה לחלוטין.

    סגור לתגובות על קילר פילר: על האחרון של All Them Witches / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←