פוסטים מתויגים עם בן טברסקי

  • פוסט אורח: סיכום 2016 של בן טברסקי בפאנק ובדברים דומים

    אפשר בכיף לומר ש-2016 היתה שנה מזעזעת בכל מובן אפשרי. אז הנה האלבומים שעשו לי את השנה:

    Absolute Power - Absolute Power

    הארדקור פאנק מהיר וכועס שלא משאיר סיכוי לשום דבר. אלבום הבכורה של הלהקה יצא בלייבל ההארדקור Youth Attack של מארק מקוי מתהילת צ'ארלס ברונסון. האלבום הזה הוא סופה של ריפים מהירים, שינויי קצב תכופים (מהר, מהר יותר, איטי וכבד, ממש מהר) ושירים קצרים וכועסים. 16 שירים בפחות מ20 דקות.

    G.L.O.S.S - Trans Day Of Revengs EP

    היה הרבה הייפ על גלוס, יש שיאמרו שבצדק, ויש שיאמרו שזאת היתה להקת גימיק ותו לא. אני התאהבתי בהם מהשמיעה הראשונה של דמו הבכורה ב-2015. הם עושים הארדקור פאנק שמצד אחד גנרי, אבל מצד שני כועס וכנה להחריד. אני האמנתי לכל מילה ולכל תו שיצאה מהלהקה הזאת, ולכן לא האמנתי שהאי פי שיצא השנה (וגם האי פי האחרון, הלהקה הספיקה ליצור כותרות ולהתפרק) יוכל להתעלות על מקודמו, אבל הוא התעלה עם שירים מהירים יותר וכועסים יותר שפשוט גורמים לדם לרתוח בעורקים ולרצות לשבור את כל מה שמדכא בעולם הזה

    Youth Avoiders - Spare Parts EP

    יות' אבוידרז הצרפתים הוציאו ב-2013 את אלבום הבכורה שלהם שלא יצא לי מהמוח זמן רב, שירי פאנק מלודיים, רוקנרוליים, מהירים וקליטים להחריד. האי פי הזה לוקח את כל מה שהיה טוב באלבום הבכורה של יות' אבוידרז רמה אחת קדימה, הביצוע הדוק יותר, השירים מהירים יותר והכל מלודי וחכם. עבודת גיטרות שמשלבת את הסאונד וההרגשה של גיטרות רוקנרול אל האגרסיה והמהירות של הפאנק.

    Rixe - Les Narf A Vif EP

    ריקס, להקה נוספת מצרפת לוקחת את הפאנק האנגלי של סוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים ומכניסה לזה את ההרגשה של להיות צרפתי מעמד הפועלים ששותה יין זול מקרטון עם החברים בסוף יום העבודה ושופך את כל הרעל שלו על החיים. פאנק בגובה העיניים ובצרפתית, אומנם וורקינג קלאס, אבל קלאס.

    Blood Pressure - Need To Control

    תמיד כשיש בלהקת הארדקור בחור שנראה כמו טכנאי מחשבים, או מורה פרטי למתמטיקה, אז סביר להניח שהלהקה הזאת הולכת לכסח. אלבום הבכורה של בלוד פרשר הוא כזה, מרביץ ולא מרחם מהשיר הראשון עד לשיר האחרון. עם סולן חנון שנשמע כאילו הוא הולך לאכול אותך ולהקה שנשמעת כמו טלפון בהול לטיפול נמרץ. ניד טו קונטרול מעלה את לחץ הדם של המאזין לרמה גבוהה למדי. עשרה שירים ברבע שעה ואז ריפיט.

    Vaaska - Futuro Primitivo EP

    ואסקה הם להקת די ביט הארדקור פאנק מטונפת מאוסטין טקסס ששרים בספרדית. מספיק לשמוע את הסולן צועק את שמות השירים במבטא ספרדי כבד בשביל להישאב לאי פי הזה ולהתחיל לרקוד פוגו בחדר שלך ולשבור את התמונה הממוסגרת שלך מהגן כשהיית בן 5. עשו טובה, בשיר הראשון תעבירו ישר ל-1:19 ותשמעו את הסולן צועק "Furturo Primitivo!", או לחילופין תתחילו משיר 4 ותשמעו את הסולן צועק "Histeria!". אני יכול להעיד על עצמי שאני כן נכנסתי להיסטריה.

    Uranium Club - All Of Them Naturals

    האלבום הזה נשמע כאילו לקחו כמה סטודנטים לאמנות, העמידו מולם את הערך המילוני של רוקנרול, ואמרו להם לעשות עם זה מה שהם רוצים, ולעשות את זה פאנק. אין ספק שמדובר באלבום שנון וחד מצד אחד יש שיר כמו "The Lottery" שנשמע כמו ויכוח של בנאדם בינו לבין עצמו כשהמוח שלו הוא בעצם מגבר פנדר טווין ריברב. מצד שני יש קטע אינסטרומנטלי כמו "Who Made The Man?" שנשמע כמו פסקול סרף של צוללת הטובעת לאיטה בתחתית האוקיינוס.

    Dangers - The Bend In The Break

    האלבום הזה הוא מעין תשובה אוטומטית לכל הספקנים שמשום מה חושבים שאין כבר מה לחדש בהארדקור. זה כלום עבור דיינג'רז מלוס אנג'לס שהחל מאלבום הבכורה שלהם מ-2007 סומנו כאחת מהלהקות היותר יצירתיות, חכמות, ועצבניות בהארדקור האמריקאי. עם הריליס הנוכחי דיינג'רז ממשיכים לחדש בהארדקור שלהם. מצד אחד יש שירי הארדקור מהירים ועצבניים להחריד כמו "Those Sad Pelbes Down Below" המהיר והאפל בעל הברייקים הרבים, דרך "Loose Cigarettes",על תקן השיר שאמור לקרוע למאזין את הלב בלי שום דרך להתגבר עליו - חמש דקות של מלנכוליה ועצבות - ועד לשיר כמו "Softer Science" עם הבייס ליין והמקצב המרקידים והקלידים המתפרצים בפזמון. כל זה מעביר אותנו מעין מסע מטלטל באלבום הארדקור צבעוני שנוגע בכל רגש ובכל נקודה בגוף. הארדקור.

    ויש גם קליפ!

    Death Index - Death Index

    נמאס לי מלהקות פוסט פאנק עכשוויות, בעיקר בגלל שאף אחת מהן לא מראה שום מאמץ להסתיר את העובדה שהן נשמעות אך ורק כמו ג'וי דיוויז'ן. למעשה זה גרם לי לסלוד אפילו מג'וי דיוויז'ן. ואז דת' אינדקס הגיעו ועשו פוסט פאנק ש-לא-נשמע כמו ג'וי דיוויז'ן, אבל כן נשמע אחרת ואף מהיר! גם Doom and gloom וגם פוגו, חי נפשי!

    ויש גם קליפ!

    Joliette - Ataxico

    ג'וליאט הם רביעייה מפואבלה מקסיקו שמנגנים פוסט הארדקור כועס חזק ועצבני בספרדית. באלבומם הנוכחי יש שבעה שירים על חצי שעה כשכל שיר הוא אתגר בפני עצמו עם שינויי משקל רבים, שינוי טמפו רבים ואינספור ריפים. ג'וליאט מצליחים להיות וירטואוזים מבלי לאבד טיפה מהכעס העצום במוזיקה שלהם. אני לא יודע מילה בספרדית, אבל אני יכול להעיד שאין פה רחמים.

    ויש גם קליפ!

    Super Unison - Auto

    סופר יוניסון ממשיכים את דרכם של להקות פוסט הארדקור נוסח Drive Like Jehu ו-Jawbox ועושים את זה אפילו טוב יותר. אם מישהו היה מבקש ממני המלצה לפוסט הארדקור או לחילופין לתת לו מה ההגדרה לפוסט הארדקור (דבר שלא קורה אף פעם) הייתי מפנה אותו לאלבום הזה.

    ויש גם קליפ!

    Head Wound City - A New Wave Of Violance

    לאחר אי פי אחד בלבד שיצא ב-2005 והופעה אחת בלבד באותה שנה שהאי פי יצא, הסופרגרופ של הפוסט הארדקור המורכב מאנשים מ-The Locust, The Blood Brothers, ו-The Yeah Yeah Yeahs החליטו להתאחד ב-2014 ולהקליט אלבום חדש שנשמע כמו הארדקור פאנק משנת 2055. מצד אחד אגרסיבי ומהיר, מצד שני בעל מבני שירים לא שגרתי וסאונדים שגורמים לגיטרות להישמע כמו חלליות.

    ויש גם קליפ!

    La Luna - Always Already

    לה לונה נשמעים כמו ההרגשה הזאת של ללכת הביתה ב-5:30 לפנות בוקר כשהשקיעה מאיימת לחשוף יום חדש וחיים מלאי הרהורים. גם ביום הכי חם בשנה המוזיקה הזאת נשמעת כמו פתיתי שלג של עצבות שמכסים את הלב.

    ויש גם קליפ!

    ישראלים

    MooM - Second EP

    מום הוציאו איפי של ארבעה שירים שלא עולים על שלוש דקות. מצד אחד זה מעצבן כי הייתי רוצה לשמוע עוד מהלהקה הזאת. מצד שני אלו שלושת הדקות הכי עצבניות שתועדו בארץ ב-2016. החל משיר הפתיחה, "פיגועי דקירות" האקטואלי להחריד ("מדינה מטונפת שבה אלימות היא תרבות / מושתת על מסורת של מלחמה בלחות"), ועד לפריטה האחרונה ב-"The Bloody Dog" האלבום הזה כותש את כל מה שבדרכו.

    ויש גם קליפ!

    מחלקת חניקות שוטרים - מי מרגיש מובך עכשיו EP

    מחלקת חניקות שוטרים התפרקה השנה אבל לא לפני שהם השאירו לנו אי פי אחד אחרון של שישה שירים פוליטיים מרושלים ומעולים כאחד. חבל שהתפרקו ואל תגידו מח"ש.

    The Orions - Lightning Stroke Twice

    אומנם לא פאנק, אבל מבוצע ע"י פאנקס. האוריונס לוקחים את הז'אנר הארכאי, הגנרי והמשעמם של הסרף, שהוא בדרך כלל לא יותר מקוריוז של סרטי טרנטינו, ונותנים לו חתיכת בעיטה בתחת ומוסיפים יצירתיות, עבודת גיטרות שמציירת חופים שמעולם לא נבראו, ודרייב של להקת פאנק שרק רוצה לנגן מהר. פעם הבאה שאדם כלשהו מזמזם את הנעימה ההיא מהסרט ההוא של טרנטינו, אז שמישהו ידאג להשמיע לאותו אדם את האוריונז.

    ויש גם קליפ!

    להקות נספות שהוציאו יופי של ריליסים השנה

    Drei Affen, Cheap Appeal, Mindset, La Bella, Itto, Krimewatch, Angel Du$t, Youth Funeral, ועוד רבים אחרים.

    הלאה עם 2016, ברוכה הבאה 2017 ואיגי הבא בתור.

  • המאזין ברדיו 117: סיכום הפּאנק של 2015

    The Listener 117: Punk of the Year 2015 by Idosius on Mixcloud

    בן טברסקי (Zaga Zaga, The Driers, אלמונים מתים) ואיתי אלזרדל (The Orions, Sweatshop Boys, Warp) מסכמים את 2015 בפּאנק סופר מגוון: מאוסטרליה ועד אמריקה, מילדים בני 14 ועד מבוגרים, מסטרייט אדג' ועד קווירקור (בתמונה: G.L.O.S.S). להאזנה בלחיצת פליי למעלה, או לקריאה ושמיעה סלקטיבית למטה.

    הבהרה של טברסקי לגבי קריאות ה-"Kingface" בזמן השידור: "ראינו סרט תיעודי על סצינת הפאנק בוושינגטון די סי. קוראים לו "Salad Days", סרט מצוין שסוקר את הסצינה מהלהקות הכי ידועות ועד להכי זניחות. אחת הלהקות שהתראיינו בסרט היתה להקה בשם Kingface. לא היה לנו מושג מי הם היו, אבל בכל פעם כשראינו את השם על המסך לא יכולנו שלא לומר בהתפעלות 'Kingfaaaccceeee!'"

    Sheer Mag - Sheer Mag II

    אלזרדל: איפי שני ללהקה מפילדלפיה, לו-פיי גאראז' שפולש למחוזות וז'אנרים כמו סול ובלוז, סולנית עם קול צפצפני בקטע אדיר.

    Royal Headache - High

    אלזרדל: אלבום שני ללהקה מאוסטרליה. פאנק רוק לו פיי עם שירת סול.

    Drug Church - Swell + Hit Your Head

    טברסקי: רביעיית פוסט הארדקור מאלבני ניו יורק עם פטריק קינדלון מ-Self Defense Family על השירה. מנגנים ערבוב של אימו ניינטיז, פאנק רוק ניינטיז ובגדול נשמעים כמו Title Fight עם פטריק קינדלון בתור סולן. הוציאו שני ריליסים השנה.

    The Coneheads - 14 Year Old High School PC-Fascist Hype Lords Rip Off Devo for the Sake of Extorting $$$ From Helpless Impressionable Midwestern Internet

    אלזרדל: ילדים משוגעים מאינדיאנה שעושים בדיוק מה שהטייטל הזה אומר.

    Video - The Entertainers

    אלזרדל: פאנק רוק מטקסס, אלבום שני סה"כ וראשון בלייבל של ג'ק וייט.

    Nervosas - Nervosas

    טברסקי: טריו פאנק רוק מקולומבוס אוהיו שמחזירים את הסאונד האפל והגותי של הדת' רוק האייטיזי עם גיטרות רבוייות בריברב וקורוס ושירה נמוכה וקודרת.

    No Problem - Kid Killer

    טברסקי: להקת פאנק רוק מאדמונטון קנדה שגם ממשיכה את הזרם הזה של פאנק רוק אפל וקודר רק עם נטיות יותר אנרגטיות ועצבניות.

    Sievehead - Into The Blue

    אלזרדל: פוסט פאנק משפילד. כנראה אלבום השנה.

    Radioactivity - Silent Kill

    אלזרדל: להקה מדנטון טקסס עם חברים ממארקד מן ובאד ספורטס, אלבום שני.

    G.L.O.S.S. - DEMO

    טברסקי: להקת הארדקור פאנק כועסת ועצבנית מאולימפיה וושינגטון. חברי הלהקה הם קווירים וטראנסג'נדרים ששרים על איך זה להיות מנוכר בחברה שמתקשה להכיל אותם.

    Torso - Sono Pronta A Morire

    טברסקי: להקת הארדקור פאנק מקליפורניה, ריליס הפאנק של השנה עבורי, הארדקור פאנק סופר כועס, סופר עצבני. קצר ולעניין, אין פה שיר איטי אחד, הכל קולע ועובר כמו סופה של עצבים.

    Night Birds - Mutiny At Muscle Beach

    אלזרדל: אלבום שלישי וראשון ב- Fat Wreck Chords להרכב אולדסקול הארדקור פאנק מניו ג'רזי עם אלמנטים של סרף שרק עושים את הכל להרבה יותר טוב.

    Pisse - Mit Schinken durch die Menopause

    אלזרדל: פאנק אוונגרד מאוד פתוח מברלין, מיש מש של סגנונות תחת מטריה אחת של אלבום אדיר.

    No Tolerance - You Walk Alone

    טברסקי: להקת סטרייט אדג' הארדקור פאנק מבוסטון. קצר, קולע, מהיר ועצבני. כמו שהארדקור פאנק אמור להיות.

    Violent Reaction - War

    אלזרדל: סטרייט אדג' הארדקור מליברפול/לידס. מהיר, חזק וכועס.

    Retox - Beneath California

    טברסקי: להקת הפוסט הארדקור מסן דייגו קליפרוניה עם אלבום שמצד אחד מבליט עוד יותר את הנטיות של הלהקה להארדקור, אבל מצד שני נותן המון ביטוי לריפים שמושפעים מרוקנרול.

    Weekend Nachos - Weezer Nachos

    אלזרדל: וויקנד נאצ'וז הם בד"כ להקת הארדקור/פאוור ויולנס משוגעת אבל כשהם מנסים לעשות וויזר הם משאירים לסתות שמוטות.

    אלבומים נוספים ששווים בדיקה:

    Red Dons - The Dead Hand Of Tradition
    Perspex Flesh - Ordered Image
    Jeff Rosenstock- We Cool
    Nakam- Self Titled LP
    Soupcans- Soft Party
    Open Letters - 10-23

    פאנק רוק שווה בארץ:

    Sweatshop Boys - Always Polite Never Happy
    Not On Tour - Bad Habits
    Moom - Moom EP
    Kids Insane - Split with Slander
    ZAGA ZAGA - Year One
    Almonim Metim - Endless Scummer Love EP

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

  • בשביל הקורו: דרוש דור חדש של Pאנק

    רקדתי פוגו אחד אחרון במועדון הקורו ודיברתי עם המייסדים שלו על מצב סצנת הפאנק הישראלי:

    מירצקי: "זו בעצם עוד דוגמה לכל המטרות שהצבנו בהתחלה, שאחת מהן היתה לחבר את כל הנושא הזה של להקות וקהל וסצנה. כלומר באמת ליצור בית, כי עומר לא הצטרף לקולקטיב מההתחלה אלא הצטרף מתוך הקהל, מאנשים שבאו למקום והבינו שקורה פה משהו ושהם רוצים להיות חלק מזה. ואת זה חיפשנו באמת. כשהיינו באמצע צרה או כשהיינו צריכים עזרה ועשינו כמה מופעי התרמה, ראינו שהקהל פאקינג אכפת לו - אנשים שלא יכלו להגיע שלחו כסף עם חברים שלהם לשים תרומה. שוב, הרעיון היה ליצור מקום קהילתי. זה לא היה עסק, לכולנו יש עבודות. הקורו עבד כדי לכסות את עצמו וגם זה בקושי, הרבה כסף יצא מהכיסים שלנו".

    להמשך קריאה בעכבר העיר

    קרדיט צילום: דודו רוזן

  • Zaga Zaga בטור טור: דרזדן

    בן טברסקי יצא לטור אירופאי עם להקת הפוסט-הארדקור Zaga Zaga ומדווח לייב מהשטח בעזרת סדרה של שירי הייקו.

    הייקו נוסף
    לוקיישן דרזדן

    שיעור היסטוריה קצרצר באמצעות ההייקו.

    הרסו את העיר
    בנו אותה מחדש
    מי ביקש בכלל?!

  • Zaga Zaga בטור טור: הייקו ראשון

    בן טברסקי יצא לטור אירופאי עם להקת הפוסט-הארדקור Zaga Zaga ומדווח לייב מהשטח בעזרת סדרה של שירי הייקו.

    כמה מקורי
    ישראלים בברלין
    כמה מקורי

    לוקיישן- ברלין
    הבוקר שאחרי ההופעה

    הייקו צורת שירה שמקורה ביפן המסורתית.
    מורכב מ5-7-5 הברות
    הייקו לספק תובנה מעניינת או מסר רוחני

  • קזבלן: בן טברסקי על ההופעה של Julian Casablancas + The Voidz

    בן טברסקי רצה לקטול את ההופעה של Julian Casablancas + The Voidz, אבל גם הוא נסחף במערבולת של סולואים ומולטים אל תוך הצד ההדוניסטי והאפל של האייטיז.

    צילום: אריאל עפרון

    ב-11.6.2015, חבורה של מוזיקאים חמושים בשפמים, תספורות מולט, תלתלים נפוחים, מעילי עור, ומיזעים בהתעלמות מוחלטת ממזג האוויר ומיקומם הגיאוגרפי, ובסופו של דבר, לוק אייטיזי קיצוני להחריד, מילאה את מועדון הבארבי. האנשים הללו היו ג'וליאן קזבלנקס והוויידז.

    הרושם הראשוני שהיה לי כשהלהקה עלתה לבמה היא, "רגע, הם על אמת?" הלהקה נראתה כמו פארודיה ממש מוצלחת על האייטיז או לחילופין אנשים שגורמים לקבועים בהר סיני (בר במרכז העיר) להחוויר. זה נראה כאילו כל נגן ייצג תת תרבות אחרת של האייטיז. היו את שני הגיטריסטים שנראו כאילו הם ניגנו יחדיו את כל הקטלוג של ואן היילן: לאחד היה שיער ארוך גולש בעוד שהשני היה נראה כמו אצן מזרח אירופאי, מהסוג שמעשן סיגריה אחרי מקצה ה100 מטר; המתופף נראה כמו פליט CBGB'S שמנסה להתברג לסצינת הניו וייב עם מעיל עור ועגיל חישוק על אחת מאוזניו; הקלידן בסיסט נראה כמו בליין מועדונים בעוד שהקלידן השני נראה כאילו הוא סוחר הסמים שלהם (מהברונקס מהאייטיז כן?); ומעל כולם, ג'וליאן קזבלנקס עם מיזע ברוח ההיפ הופ א-לה ראן די אמ סי, ומולט עצבני צבוע בצבעי ניאון מזעזעים.

    אבל היתה גם מוזיקה.

    הלהקה נשארה נאמנה ללוק האייטיזי ופתחה בשיר רגוע למדי. ג'וליאן קזבלנקס פתח בצעדי ריקוד מרושלים נוסח "לא ממש אכפת לי/הפלתי את העדשה" ושר שירה ממולמלת למדי. המוזיקה היתה רגועה והאווירה היתה אווירת סרט נעורים מה...כן, ניחשתם נכון, מהאייטיז. הרגשתי כאילו אני שומע פסקול לסצינה שבה ג'אד נלסון נוסע חצי בוכה חצי עצבני לביתה של מולי רינגוולד, וכל מה שהוא רוצה לומר לה זה שהוא אוהב אותה, אבל הוא חושש שזה מאוחר מדי. השיר היה ארוך ונדמה שהוא לא הולך לשום מקום, בדיוק כמו הסצינה המדומיינת שכתבתי. אני עמדתי בקהל וחשבתי לעצמי, "אוי לא, לא עוד הופעה כזאת".

    ואז קרה דבר אחר.

    הלהקה ניגנה את "M.utually A.ssured D.estruction". הקצב העלה הילוך, הגיטרות היו מרושעות וברגע אחד לקחתי את כל הדברים הרעים שחשבתי על הלהקה. משם הלהקה המשיכה ל-"Father Electricity" עם הגרוב האפריקאי ולסט שהורכב רובו מהאלבום האחרון "Tyranny" שיצא ב-2014. המוזיקה היתה מגוונת למדי. מצד אחד יציאות פוסט פאנק אפלות, מצד שני גרוב שמאוד הזכיר לי את Talking Heads בימיהם עם אדריאן בילו, ואפילו קצת מההרפתקנות של להקות נוסח This Heat. הלהקה ניגנה סט של פופ חכם וקודר - מי שבא לראות קאברים דהויים לסטרוקס בטח התאכזב. המוזיקאים שג'וליאן קזבלנקס הקיף את עצמו בהם היו מדהימים אחד אחד, וג'וליאן עצמו, עם כריזמה של בן טובים מרושל, הצליח לרגש בזכות כמויות הרגש והמאמץ שהוא שם בהופעה - דבר שלדעתי מאוד חסר באובר מגניבות של הסטורקס, שם נדמה כאילו הוא רק ממלא תפקיד של סולן שנראה שזה עתה קם עם בגדי מעצבים ב-16:00 בצהריים.

    הקהל היה פאקטור חשוב בהופעה. אנשים באו, הכירו, שרו, קפצו, רקדו ומחאו כפיים בכל רגע שאפשר למחוא בו כפיים, ובצדק. לעזאזל, הקהל מחא כפיים אחרי סולואי גיטרות, וזה לא היה קונצרט ג'אז!

    הלהקה ניגנה סט הדוק של שעה וקצת וירדה מהבמה לצלילי הקהל המריע שרק רצה עוד. ג'וליאן עלה יחד עם הקלידן והם ביצעו גרסא מינימליסטית ומרגשת ל- "You Only Live Once". ג'וליאן נראה נבוך ונרגש וציין שהם לא התאמנו על השיר. הקהל התרגש כמו ג'וליאן וגיבה אותו בפזמון. הלהקה עלתה לעוד שיר אחרון לאחר הקריצה לסטרוקס, והקהל רצה עוד, אבל אני מניח שיותר מדי זה בכ"ז יותר מדי.

    כל הכבוד יא קזה.

  • אריאל פינק לא פינק: פוסט אורח מאת בן טברסקי

    בזמן שהייתי בהופעה המרדימה של אינקובוס באמפי רעננה, יקיר המדור בן טברסקי הלך לראות את Ariel Pink בבארבי וניסה לפענח מדוע היפות והחנונים נהרו למשוגע.

    אנשים שילמו קרוב ל-200 ש"ח לראות בנאדם משוגע על הבמה ממלמל דברים עם המון ריוורב - זאת היתה המסקנה המרכזית מההופעה של אריאל פינק אמש על במת הבארבי ת"א.

    הגעתי להופעה בלי שום ידע על פועלו של אריאל פינק, שום דעות קדומות, ובעיקר, המון סקרנות לדעת מי זה הבנאדם הזה שגורם להרבה אנשים עם משקפי ראייה, תיקי שרוכים, ובעיקר בנות ממש יפות לנהור אל הבארבי בתחושת ציפייה שאנחנו הולכים לראות גאון פופ עכשווי בשיאו.

    אריאל פינק שהיה חמוש בשלושה קלידנים שאחד מהם תפקד גם בתור גיטריסט בעוד שהשני תיפקד על כלי הקשה, בסיסט אניגמטי, גיטריסט וירטואוז, ומתופף לבוש בביקיני מאחורי מערכת תופים מוגזמת למדי (טריוויה: המתופף הוא דון בולס שניגן בלהקת הפאנק המיתולוגית The GERMS ושייך לאסכולת המתופפים שאיכשהו לא הצליחו להשתפר מאז השנים ההן) ומעל כולם, אריאל פינק, לבוש בסרבל אפור ירקרק החושף בטן שמנמנה ולבנבנה. נראה קצת כמו אוזי אוסבורן של פעם עם גוף של אוזי אוסבורן של ימינו.

    לאחר תקלה טכנית קלה שבעיקר הוציאה מאריאל פינק מלמולים חסרי פשר בעברית והמון ריוורב מהמיקרופון, הלהקה החלה לנגן. הקו המוזיקלי היה מגוון למדי, המוזיקה נשמעה לרוב כמו אוינגו בוינגו מינוס הכישרון של דני אלפמן. קצת סינת'פופ אייטיזי וגאראז' רוק מודרני, מוזיקת ילדים מקולקלת בשילוב של מוזיקת פרסומות לכאבי בטן של שיגעון ושיגעון גדלות.

    מעל כולם בלט אריאל פינק שבכדי לפצות על כישורי שירה דלים (זמר נוראי) הוא נתן פרפורמנס כריזמטי למדי (פורטיס משוגע? אריאל פינק משוגע) מלמל שטויות אל הקהל, השתדל לרקוד ולהתלהב מהמוזיקה והראה המון מניירות של ילד שכלוא בגוף של מבוגר.

    זה היה נדמה כאילו אף אחד לא באמת הבין מה הלך בהופעה של אריאל פינק, המעריצים האדוקים באמת רקדו ושרו את מילות השירים והלהקה גם ביצעה את הלהיט "Put Your Number in my Phone". אבל ההרגשה הכללית היתה שמלבד המעריצים האדוקים, אנשים באו בגלל יח"צ ממש טוב, והיה נדמה כאילו שהקהל חיכה שמישהו יגיד להם משהו על ההופעה, בין אם היא טובה או רעה. הקהל היה מבולבל, הלהקה היתה מבלבלת והסאונד היה מתחת לכל ביקורת. עם שעה וחצי של הופעה לא קוהרנטית ותנועה מתמדת של אנשים לכיוון היציאה, אני יכול לומר בכנות שחזינו בתופעה לא חדשה. מצד אחד אין ספק שיש כישרון רב באריאל פינק ובלהקה שלו. חלק מהשירים היו מורכבים למדי ואפילו אסתכן ואכתוב שהיה בהם משהו אוונגארדי. מצד שני, אולי זה בגלל המקום, אולי זה בגלל הסאונד, אולי זה בגלל אווירת ההייפ, עושה רושם שעם כל הכבוד לכישרון, היה מדובר בעוד אירוע יח"צ ותו לא, להקה שמונהגת ע"י אינפנטיל משוגע שמנגנת מוזיקה לא קוהרנטית וזכתה להגדרה הלא מחייבת של "אינדי פופ".

    וואלק, אריאל לא פינק אותי.

    קרדיט צילום: Gaya's Music Photography שהציוד שלה ניצל בנס מהזעם של פינק נגד העדשה