פוסטים מתויגים עם טכנו

  • אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע"

    "אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.

    השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

    "יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

    גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

    "לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

    נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

    איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

    "שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

    אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

    "גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

    כן, הם ממש הצליחו.

    "כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

    בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

    "אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

    זה אייטיז.

    "כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

    ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

    "אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

    היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

    "אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

    זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

    "לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

    אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

    "אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

    באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

    "לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

    וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

    "זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

    את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

    "לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

    נגיד בטיסה?

    "כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

    זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

    "כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

    אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

    "כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

    לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

    אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

    "אני אוהבת את זה".

    למה את אוהבת את זה?

    "לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

    לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

    "אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

    אבל אין לך CDJ בבית.

    "האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

    איזה דברים קנית לאחרונה?

    "וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

    יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

    "כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

    יותר אסיד?

    "כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

    נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

    "עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

    איך את מגדירה בעצם טכנו?

    "טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

    מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

    "אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

    זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

    "זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

    יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

    "לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

    כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

    "כן, בסדר, הבנו".

    את אומרת שזה לא הכרחי?

    "זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

  • המאזין ברדיו 216: סיכום הטכנו 2017

    בשנת 2017 התחברתי חזק לטכנו. אז לכבוד עונת הסיכומים החלטתי להקדיש לז'אנר תוכנית שלמה והזמנתי לאולפן את הדי ג'יים בן בן-שיה (TAAS) וסער מטלון (boi wonder) להשמיע את הטראקים שהם הכי אהבו ב-2017 - וגם אני הצטרפתי במיני סט משלי.

    שעה ראשונה - בן בן-שיה

    1. NSDOS - Orientation
    2. Lanark Artefax - Touch Absence
    3. Lakker - Song for Rathlin
    4. Neel - Sciara
    5. Volte-Face - Lethologica
    6. Patricia - You never listen
    7. Rrose - Nest of Queens
    8. PTU - A broken clock is right twice a day
    9. Kangding Ray - Onde Mantis
    10. Lucy - The High Priestess - Blawan Remix
    11. Objekt - Theme From Q

    שעה שניה - סער מטלון (boi wonder)

    1. Chafik Chennouf - Ferroequinologie
    2. Perc - Chatter
    3. Blawan - 993
    4. Regal - Lesstroboscopic
    5. BLEIM01 - 80
    6. Perc & Randomer - Flooring
    7. ALX - Tossing
    8. Ansome - British Steel
    9. Tripped - Control
    10. Manni Dee - London Isn't England

    מיני סט - עידו שחם

    1. Alessandro Adriana - The Man With The Deadly Dreams
    2. Limp Wrist - Dead Artist
    3. Blush Response - Serpentine

    המלצות נוספות מבן בן-שיה

    Benjamin Damage - Montreal - מתוך איפי חדש מוצלח האומן הבריטי בלייבל האגדי R&S
    Pfirter - Double existence - מפיק מארגנטינה, קטע מאיפי חדש ומעולה
    Tommy For Seven - S77 - קטע מאיפי שיצא השנה בלייבל שלו
    Sawlin - Motion Keeper - טרק מעולה שיצא בלייבל דלסין רקורדס
    Roma Zuckerman - So What - קטע מעניין מאוד שיצא בלייבל "טריפ" של נינה קרביץ של אומן רוסי לא מאוד מוכר אבל מאוד מעניין, שווה מספר שמיעות
    Broken English Club - Breaking the flesh - אלבום קשוח ומצוין של המפיק הבריטי

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • Flow Festival 2017: ניצוצות ותגליות אלקטרוניות

    צילום: עידו שחם

    לא תכננתי לנסוע שוב ל-Flow Festival. הליינאפ השנה לא נראה לי חזק מספיק בשביל להרחיק שוב לפינלנד, אך הזמנה של חברי מהלסינקי לבקר בקיץ החזירה אותי לעיר. ומה אתם יודעים, הטיסה הכי זולה היתה דווקא בסופש של פלואו וסימנה לי שאני צריך לשוב.

    נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.

    סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם

    מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.

    מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.

    אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz

    היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך - הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.

    ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה - בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.

    ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ - אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.

    סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio

    כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.

    נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם

    יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume - לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.

    The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat

    היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.

    בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.

    טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם

    Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם - זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.

    לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.

    מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor

    יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.

  • Derrick May בפרגמון: נשמת היי-טק

    סיימתי השבוע לקרוא את "Techno Rebels" של דן סיקו. הספר מתאר איך שלושה חברים מהעיר בלוויל שעל יד דטרויוט יצרו צורה חדשה ולא כל כך מובנת של מוזיקה בשם טכנו שלאט לאט הדליקה אנשים ברחבי העולם. אחד מהחבר'ה האלה הוא דריק מיי שידוע גם בתור "החדשן" (The Innovator), ובתזמון סינכרוני ראיתי איוונט בפייסבוק שהוא מגיע לפה. מיי לא זר בארצנו - זו הפעם התשיעית שלו כאן וראיתי אותו בעצמי פעם או פעמיים. בהתחלה אמרו שהוא מגיע לבית מעריב, מקום קשוח ומנוכר מדי לטעמי האישי, ואז הוסיפו איוונט גם בפרגמון בירושלים. הייתי קצת בשוק. מיי הוא סופרסטאר די ג'יי בכל קנה מידה (הוא המציא את המוזיקה שהרבה מהדי ג'יים עצמם מנגנים), ובניגוד לבית מעריב, הפרגמון הוא מקום די קטן ואינטימי. מי יודע מתי מיי ניגן בפעם האחרונה במקום בסדר גודל כזה, וזה משהו שרציתי לראות.

    מונית השירות מתל אביב הובילה ישירות לפרגמון בפינת האינדי הירושלמית על יד הברים הקסטה והתקליט. העיר היתה במצב של פוסט-מצעד גאווה, זמן שבו לובשי השחורים מתחלפים בשילוב של עור חשוף ושלל צבעי הקשת, כולל תקווה לאחווה בדמותו של גבר עם כיפה ומכנסי נצנצים קצרצרים. לפי חברי לא היו תקריות במצעד בזכות אבטחה כבדה של שוטרים שהמשיכו לחרוש את העיר גם בלילה - הם אפילו מנעו מהצועדים לזרוק ביצים על מרפסת של סורר אחד שתלה שלט בגינוי המצעד. הזנו את הגוף עם סנדוויץ' ארטישוק וסיידר אגסים בקפה בסתת בהמשך הרחוב, ועשינו את דרכנו לפרגמון מעבר לפינה.

    המקום הוא מעין מאורה חשוכה עם קשתות ואבן ירושלמית שנוכחת גם על רצפת רחבת הריקודים. בהערכה גסה, נכנסים לשם משהו כמו 100 איש, אולי 150 בצפיפות מקסימלית. יש חצר פנימית מאחורי דלת מסתור איפה שאפשר לשבת ולדבר וגם לאכול משהו, ועוד אזור פנימי לשיחה צפופה מעבר לחצר. האווירה היתה נינוחה, ובמקום נכחו באי המצעד שרצו להמשיך להזיז את הרגליים ורייברים תל אביביים כמוני. מעל לפרגמון יש בכלל מקום אחר בשם הוידאו, גיי בר עם רחבה קטנה שמתפקדת גם בימות השבוע, רק בתשלום נפרד - חבל שאין חותמת משולבת כי זה יכול להגביר את הזרימה והכיף בתוך הקומפלקס.

    המסיבה נפתחה כבר בשמונה בערב עם ליין טכנו הגייז הקשוח קוק שוק. נכנסתי אל תוך השעה וקצת האחרונה של הסט של חיים ויטלי ושי סה שהרביצו טכנו בדיוק כמו שאני אוהב: עמוק ואפל עם גיחות של אסיד, ועדיין עם אלמנט רוחני שמעלה אותך למעלה בזמן שאתה צולל למטה. שאלתי בחור דתי במסיבה איך לדעתו הטכנו מתחבר עם היהדות, והוא טען בצדק שאם אתה נכנס למנטרה, אז לא משנה מה הכלי - זה פשוט זה. אחד מהכלים שהכניסו אותי לזה היה טראק שכלל ווקאלס עם הוראות למדיטציה על הרחבה. ביצעתי אותן והתעליתי ואז רציתי לשזם את הקטע לתרגולים הבאים, רק גיליתי שאין בפנים קליטה מה שאומר שהוייב מכובד אוטומטית. אני לא יודע אם זה היה קשור למצעד או לירושלים או ספציפית לפרגמון או פשוט למצב הכוכבים, אבל הוייב כובד גם מבחינה אנושית. אווירת שוק הבשר המצ'ואיסטית שלצערי נפוצה במסיבות התל אביביות לא הורגשה כלל בפרגמון. יותר מאחור נהיה צפוף, ובגלל גודל המקום כשנהייתה תזוזה קדימה או אחורה על הרחבה זה יכל להפריע קצת לריקודים, אך לא היו מרפקים או דחיפות. לא היו הרבה בנות במקום, אם כי נראה שגם להן היתה שלווה בלי הצקות מכל מיני מטרידנים. דיברתי על זה עם קלברית שלבשה על הראש קשת עם אוזניי שפן פרוותיים, שארית מהמצעד, והיא טענה כשהיא באה לשם בפעם אחרת כן הטרידו אותה וזה ממש הוריד לה מהמסיבה, אבל היא לא רצתה לחפור על זה כשבעצם פאקינג דריק מיי שם.

    אחרי חימום פ'אנקי של דיפה ובירי, מיי עשה את דרכו אל העמדה בשתיים בלילה עם קייס תקליטים. הוא פתח את הסט כבר לקול תרועות הקהל עם קטע ווקאלי שהזמין אותנו לעקוב אחריו. מיי משתמש במושג "High Tech Soul" כדי לתאר את הטכנו בגרסה שהוא וחבריו יצרו במקור. כלומר, שזו אשכרה מוזיקת נשמה, בדיוק כמו זו שהגיעה מלייבל האר אן בי האגדי מוטאון מדטרויט, רק כפי שהמוזיקה הזו מתבטאת בעזרת כלים טכנולוגיים מתקדמים כמו מכונות תופים וסינתים וסמפלרים. ואכן בניגוד לחימום האגרסיבי של קוק שוק, מיי לקח את הסט למקומות הרבה יותר רכים עם מוטיבים של מוזיקה אפריקאית, האוס שיקגואי (שהשפיע על מיי כבר בתחילת דרכו באייטיז) ואפילו קטע אלקטרוני די ארוך עם דרבוקות.

    מיי הוא בחור גדול וכריזמתי עם נוכחות סופר אנרגטית. הוא נהג לזוז מעלה-מטה לפי הקצב בזמן הסט, ואף הוריד את הווליום לפתע בשביל לצעוק משהו שלא הבנתי אך הרגיש נכון וזכה לאהדה. הקהל היה ממש משולהב וגם אני הצלחתי להרגיש את זה וללכת בעקבות מיי עם מוזיקה לריקודים שעוזרת להגיע יותר גבוה, כמו שסיכם יפה טראק דיסקואידי אחד שהוא ניגן. מיותר לציין שהמיקסים שלו חלקים כמו שמן קוקוס - למעט קטע אחד. מדי פעם מיי אהב לשחק אותה קשה להשגה ולעשות לנו טיזינג. בדיוק אחרי הברייקדאון, כשמצפים לעלייה עם חזרתו של הביט, מיי נהג לשחק עם הפיידר כדי להעלות ולהוריד את הווליום או דווקא להרוג את הבסים בדיוק ברגע המכריע. זה היה מפתיע בכמה פעמים הראשונות, רק שלאחר מכן השטיק הזה התחיל להפריע כי הוא שבר את הרצף המוזיקלי, את הפלואו שקורה בזמן שמתאחדים עם הצלילים במסיבה. גם החימום של קוק שוק, אפילו שהיה מאוד מהנה לדעתי, אולי הטעה קצת חלק מהרוקדים לחשוב שהולך להיות ערב קשוח כשבעצם זה היה אחרת לגמרי, והיה אפשר לארגן חימום יותר מתאים. אך האווירה היתה חמה והבחירות המוזיקליות של מיי היו מלאות בנשמה, כך שהקהל היה בידיו כל הדרך, גם שעתיים וחצי לתוך הסט כשנאלצתי לצערי לחזור בחזרה הביתה.

    לפני שזזנו הלכתי לשירותים ומאחורי בתור רקדה בחורה מקומית עם שיער מתולתל ולבוש שחור. שוחחנו קצת והיא אמרה לי כי "פה זה המחתרת הירושלמית". עם כל המסחור של סצנת המועדונים והמסיבות בתל אביב, ירושלים שוב מראה איך אפשר לעשות את זה אחרת, איך אפשר להרים מסיבה עם אגדת טכנו במיקום מיוחד ואנשים שממש בעניין של המוזיקה.

  • ריקוד המכונה: איך להתחיל לשמוע טכנו

    שלושת הבלווילים: ממציאי הטכנו

    טכנו. בשביל הרבה אנשים זו מילת גנאי למוזיקה גנרית, צפויה ומשעממת. בזמנים שבהם כל ילד עם אייפון יכול להוריד אפליקציה ולדפוק על הבייס דראם, זה לא מפתיע. רק שטכנו זה כמו חומוס: קל לעשות אותו, אבל קשה לעשות אותו טוב. כן, כמו בכל ז'אנר יש מלא טכנו בינוני, רק שהטכנו הטוב יכול להיות אלוהי, וכל הקטע זה למצוא אותו. עכשיו, אני לא איזה גאון טכנו - אני עדיין סטודנט ועוד בקורסי ההקדמה של שנה א'. רק שלצערי, יש לחובבי הז'אנר נטייה לאגו ואליטיזם, להתעלם ממתחילים שלא יודעים מה זה למשל BPM (ביטים לדקה, מדד לקצב של המוזיקה) ולרדת עליהם שהם לא יודעים מי זה הדריק מיי הזה שמגיע לארץ (ראו תשובה למטה). אני חושב שזה מטומטם. אני חושב שהטכנו האמיתי מלא בנשמה ומעודד מחיקה של מעמד, גזע ומגדר לכדי אחדות קיומית, וברוח זו אנסה לחלוק אתכם את הסיכומים שלי מהקורסים ולספר את כל מה שאני יודע על טכנו כדי שכל אחד יוכל ללמוד ולהצטרף למסיבה.

    לפני הכל: מה זה טכנו? זו שאלה טובה, כזו שגורמת למבקרי מוזיקה וקלאברים להרים כתפיים לאוויר - או במקרה הטוב ידיים. היסטורית, טכנו זו מוזיקה אלקטרונית שנולדה בדטרויט של אמצע שנות השמונים בזכות כמה חברים מהעיר השכנה בלוויל, חברים שזכו לכינוי "The Belleville Three": חואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון. כמו שאומר ציטוט מפורסם של מיי, טכנו "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר בשביל לארח להם חברה". אכן הטכנו הראשוני הושפע מהאלקטרוניקה החלוצית של הרובוטים מדיסלדורף כמו שהוא הושפע מהפ'אנק מהחלל החיצון - וגם מההאוס משיקגו וגם מההיפ הופ הראשוני מניו יורק וגם מניו ווייב אירופאי וגם מז'אנר משונה בשם איטלו דיסקו שהוא בעצם דיסקו שהופק באיטליה בשנות השבעים והשמונים.

    קטע הטכנו הראשון הגיע מההרכב Cybotron של אטקינס ונקרא "Alleys of Your Mind". בתחילה הסגנון נקרא אלקטרו-פ'אנק, שכן הוא שילב בין המקצבים הפאנקיים של ג'ורג' קלינטון לבין סינתיסייזרים ומכונות תופים קרפטוורק סטייל. "Strings of Life" של מיי תחת השם Rhythim is Rhythim (לאמני טכנו יש נטייה לפעול תחת כל מיני כינויים) לא איחר לבוא, וסונדרסון התחבר לזמרת ולקח את הטכנו למצעדים עם ההרכב Inner City והלהיט "Big Fun". הקטעים האלה נשמעים קצת רחוקים מהטכנו של היום, אז רק תזכרו שפעם, באייטיז, פשוט לא היה כזה דבר. השם של הז'אנר הגיע אגב מקטע של אטקינס בשם "Techno Music". אטקינס לקח את המושג מתוך ספר הסוציולוגיה העתידני "The Third Wave" של אלווין טופלר, בו הוא מתאר קבוצה של אנשים בשם "Techno Rebels" שחושבים שטכנולוגיה לא צריכה להיות מנוכרת או שתלטנית. בסוף שנות השמונים יצא אוסף של מיטב האמנים מדטרויט שעשו את המוזיקה הזו, עוד לפני שקראו לה טכנו. האוסף נקרא "Techno! The New Dance Sound Of Detroit" על שם הקטע של אטקינס, והשם תפס.

    אהיה קצת יומרני ואנסה להגדיר טכנו כמו שאני מכיר אותו. לדעתי, טכנו זו מוזיקה של מכונות. הטכנו חוגג את הצלילים האלקטרוניים של מחשבים וסינתיסייזרים ומכונות תופים. בטכנו לא מנסים לגרום לכלים הרובוטיים האלה לחקות כלים אחרים, אלא נותנים להם להיות כמו שהם, לפעמים לכדי מצבי קיצון אקסטטיים. בטכנו אין בד"כ ווקאלס, ואם יש אז הם יהיו מעובדים עד כדי כך שקשה להבין מה הם אומרים, כאילו שהם שידורים קטועים מהעתיד או אותות מכוכב אחר. הטכנו מבטל את כל מה שאנחנו רגילים לקבל במוזיקה: בתים, פזמונים, הוקים, והרבה פעמים אפילו מלודיה. הפוקוס הוא על קצב, סאונד, אווירה, ובעיקר, מצב תודעה.

    יש כאלה שטוענים שטכנו משעמם כי לא קורה בו כלום, אבל אם תקשיבו מקרוב לקטע טכנו ראוי תגלו שיש מלא שינויים בפרטים: בין אם תפקידים קטנים שנכנסים ויוצאים מהמיקס, שינויים במקצב, ובעיקר, מודולציה. מודולציה זה כשהצליל שמנוגן עובר כל מיני שינויים בפרמטרים שלו לאורך זמן כך שהסאונד שלו הולך ומשתנה. הכי קלאסי זה הפילטר: הדבר הזה שהדי ג'יי עושה שגורם למוזיקה להישמע פתאום ממש חנוקה ואז להיפתח שוב. בטכנו מתעסקים במאפיינים הכי בסיסיים של הצליל, בתדרים ובצורה שבה הצליל נראה ואיך הוא מתפתח. בבסיס של הטכנו יש את הבייס דראם על הוואן, אותו "בום! בום! בום! בום!", מקצב שקרוי בשפה המקצועית "four on the floor" (כי בכל ספירה של 1-2-3-4 מכים ברצפה, יעני בבייס דראם). יש מלא טכנו ששובר את המקצב הזה ובהצלחה מרובה, אך בכל זאת אם אתם מקבלים את הבומים האלה לבטן כנראה שאתם שומעים כרגע טכנו. ברגע שמכניסים למיקס יותר כלים חיים או סימפולים, ווקאלס של זמרי נשמה, או אפילו תוף הייהט באופביט (ה-"צה" ב-"אום-צה! אום-צה! אום-צה! אום-צה!") זה כבר מזיז את המוזיקה יותר לכיוון ההאוס, אם חייבים להגדיר. אך כמו בכל דבר, זה לא כזה שחור-לבן. יש הרבה תחומים אפורים בין הטכנו וההאוס עד כדי שילוב שנקרא טכ-האוס - ובכלל שילובים בין טכנו וז'אנרים אחרים. אם אנסה לסכם במובן הרחב: טכנו זו המוזיקה של העיר, של צלילים קשוחים של מכונות שמתחברים ביחד לכדי אוטופיה או דיסטופיה אורבאנית של העתיד שאנחנו חיים בו עכשיו.

    טכנו נמצא אצלי ברקע כבר מלא זמן. כשהייתי ילד הייתי מאזין לסינת'פופ שאמא שלי היתה משמיעה בבית, סוג של הקדמה לטכנו, והניינטיז היו מוצפים בטכנו ב-MTV, בין אם באופן יותר ישיר על ידי הרכבים כמו הפרודיג'י והכמיקל ברת'רס או דרך זליגות של להיטי יורוטראש מהרכבים כמו סנאפ ו-U96. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לצאת למסיבות אלקטרוניות. דראם נ' בייס ו-IDM היו הטעם הנבחר של אותה תקופה (שני סגנונות שהושפעו אגב קשות מטכנו), ומדי פעם הייתי הולך גם למסיבת טכנו טבולה ראסה. מצאתי את עצמי נכנס לטראנס - קצת אירוני כי אף פעם לא הצלחתי באמת להכנס לטראנס מטראנס. הטכנו גרם לי לשכוח מהכל, בלי סמים, ולהתחבר למוזיקה, שחיברה אותי להווייה רוחנית גדולה יותר של ההווה. אהבתי לעצום את העיניים, לשכוח שיש מסביבי עולם, לשכוח שאני בכלל שם, ופשוט לזוז ולתת לראש להתרוקן מהכל חוץ מצלילים. ביקור בהלסינקי בשנה שעברה גרם לי להתאהבות סופית בזכות סצנת מועדונים סופר איכותית, והתחלתי לחקור ולגלות את העולם החיזרי-עתידני הזה, מה שמושלם אגב בשביל גיק מד"ב כמוני. למעשה טכנו זו מוזיקה שנעשית על ידי פריקים וגיקים כי צריך חוש טכני מפותח בשביל לתפעל את המכשירים ולתכנת את המחשבים, איחוד קיברנטי של אדם-מכונה שפועלים ביחד בהרמוניה.

    אז איך מתחילים לשמוע טכנו? גם שאלה טובה. טכנו לא עובד כל כך כמו עולם הפופ/רוק שאתם מכירים, אז הטריקים הרגילים לא יעבדו לכם שם: אין אלבומי מופת או להקות שחובה לשמוע, ורוב אמני הטכנו מעדיפים להתחבא עם הסינתי מתחת למיטה מאשר להראות את פניהם על מסכים בכל העולם. טכנו סובב סביב סינגלים, כלומר טראקים בודדים. אמני טכנו מוציאים לפעמים אלבומים ומיני אלבומים, ועדיין הטראק הבודד נמצא במרכז, כי אם הצלחת להוציא טראק טוב, זה לא משנה מה השם שלך ועד כמה אתה מפורסם - לוח המשחק הרבה יותר מאוזן. הדי ג'יים הבאמת טובים הם בד"כ גם מפיקים של חומר מקורי משלהם. כשהם עושים סטים, יעני מנגנים מוזיקה של אחרים, הם לא מנגנים להיטים, אלא איזוטריות משוגעות שהם מצאו בחנויות תקליטים נידחות, ולפעמים אפילו טראקים אקסקלוסיביים שעוד לא יצאו, בנסיון להיות הכי מקוריים ופותחי תודעה. לעתים נדירות זיהיתי טראק על הרחבה, ובדרך כלל זה היה איזשהו רימיקס למשהו אחר שהכרתי. וזה העניין, לשכוח משמות וסטטוסים, להתחבר להוויה, ולהיות, בתקווה, בתעופה עם המוזיקה מבלי לדעת עליה כלום חוץ מהצליל שנחווה בזה הרגע. וטכנו נחווה לרוב בתור מיקס, כלומר, כשדי ג'יי לוקח כל מיני קטעים ותופר אותם ביחד, אחד אחרי השני, לכדי טריפ מוזיקלי שלוקח אתכם למקומות מרתקים.

    הכי טוב לשמוע טכנו במועדון חשוך עם מערכת סאונד וכמה לייזרים, אבל אין שום ערבות לאיזה סט תקבלו שם, במיוחד כשהרבה מהדי ג'יים מנסים להתחנף לקהל, ולכן, לצערי, מרדדים את המוזיקה למכנה משותף יותר נמוך. אבל תמיד אפשר לעשות שיעורי בית. אם בא לכם ללכת למועדון, תבדקו מה הליינאפ ותחפשו סטים בסאונדקלאוד או יוטיוב של הדי ג'יים המדוברים - לרוב יהיו כבר לינקים באיוונט. האלוהים של הטכנו נמצא בפרטים, אז תצטרכו לעבוד קצת ולשמוע את המיקסים ולראות אם אתם מתחברים או לא.

    בינתיים תנסו לשמוע טכנו בבית. נקודת התחלה כיפית היא קטעי ה-"Boiler Room" שמפוצצים את יוטיוב במיטב מהלכי הריקוד מאירופה והדי ג'ייז הכי נחשבים של ימינו. גם מיקסקלאוד מלא בסטים חזקים של טכנו שאפשר למצוא בערוצים כמו NTS Radio, FACT, TELEKOM ELECTRONIC BEATS RADIO. ויש גם רדיו: התוכניות של אמיר אגוזי בקצה, Intergalactic FM, Dublab ו-NTS Radio. שמעתם משהו טוב תוך כדי הסט? תרשמו בצד את שם האמן והטראק, כי קשה לזכור. חפשו דברים אחרים שלו בסאונדקלאוד, יוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי. תבדקו באיזה לייבל הוא חתום, כי יש סיכוי טוב שיהיו שם עוד אמנים שתאהבו. תקשיבו לסטים שלו, כי הוא ישמיע בהם דברים שהוא אוהב וכנראה תתחברו אליהם. כן, טכנו מופגז לקהל הרחב ללא הפסקה, אך אם אתם רוצים להעמיק ולהגיע לדברים הטובים באמת תצטרכו להזיז קצת את העכבר. ואם אתם ממש אולדסקול, לכו לחנות תקליטים שיש לה סקשן אלקטרוני, בטח אם אתם נמצאים באיזה בירה אירופאית, ופשוט תשמעו שם דברים - וככל שהעטיפה יותר ריקה ופשוטה ככל שיש יותר סיכוי שזה יהיה משהו ממש טוב.

    באופן אישי, אני אוהב טכנו יותר עמוק ואפל ופרמיטיבי, כזה שמשלב בתוכו נויז ואינדסטריאל לכדי לכיבוש טוטאלי של הגוף-נפש. אחד מהאמנים שאני הכי אוהב בעת האחרונה הוא המפיק Daniel Avery. אייברי שחרר לפני כמה שנים אלבום בשם "Drone Logic" שבינתיים כל מי שהשמעתי לו משהו ממנו רצה לדעת מי זה. הוא נמצא חצי דרך בין טכנו מחתרתי לאלקטרוניקה מיינסטרימית ויוצר קטעים מאוד זכירים שמכבדים את העבר ומסתכלים לכיוון העתיד בהווה, בין מוזיקה יותר פ'אנקית ("Free Floating") לצלילי אסיד (צליל מכשיר ה-TB-303 כפי שאפשר לשמוע למשל בקטע "Naive Response") לאינדיטרוניקה שוגייזית ("New Energy").

    אני מאוד אוהב גם את הטכנו הראשוני של שלושת הבלווילים מדטרויט על שלל הכינויים שלהם. זו מוזיקה עם המון נשמה וחדשנות וחדוות יצירה, קטעים שדרכו על קרקע בתולית בכל צעד שהם עשו - בין אם זה הקטע ההיפנוטי "Clear" של סייבוטרון או הקטע הכי מרים אי פעם "Good Life" של אינר סיטי (חפשו את הגרסה המלאה ולא המקוצרת) ויש עוד חבר'ה מדטרויט מהתקופה ההיא והלאה כמו Hashim, Jay Denham או Mick Huckaby.

    עוד אגדה דטרויטית הוא המפיק Richie Hawtin שגדל על המוזיקה מהעיר ולקח אותה לשלב הבא: מינימל טכנו. גם מינימל נהפכה למילת גנאי בימינו, מוזיקה של היפסטרים ברלינאים שמכורים לקטמין. אבל לפני שאתם מגלגלים אוזניים, תשמעו את האלבום "Consumed" שהוטין שחרר תחת השם Plastikman ב-1998. בזמנים בהם המוזיקה האלקטרונית רק רצתה לתת עוד יותר חזק בראש, הוטין הוריד את הווליום, חתך את כל מה שמיותר והשאיר רק את העצמות הקשות של הטכנו עם הרבה חלל מסביב, כמו שאפשר לשמוע בקטע הנושא המצמרר.

    אם אתם אוהבים את זה עוד יותר ניסיוני, תבדקו את צמד הטכנו הפיני Pan Sonic. זה נשמע כאילו שהשניים האלה מחוברים עם שטקר לקיר ומתמרנים חשמל בכוח המחשבה, עם קטעים כמו "Lähetys" שנשמע כמו ההקדמה לצונאמי שמכה בחופי הדעת שוב ושוב בפיצוצים שהולכים וגדלים עד שהכל מוצף. חצי הצמד Mika Vainio נפטר לפני כמה חודשים, אירוע מצער אם כי הוא השאיר מאחוריו המון מוזיקה גם בתור אמן סולו, למשל בפרויקט Ø שלקח כיוון עוד יותר מינימליסטי מהרכב האם.

    ומעבר לזה יש את המפיק האיטלקי Alessandro Adriani שמחבר בין טכנו לפוסט-פאנק עם סטים מעולים בסאונדקלאוד; יש את Ancient Methods הגרמני ששחרר השנה אי פי בשם "First Siren" שנשמע כמו פרויקט הטכנו של טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס; יש את הדי ג'יי הבריטי Blawan שאני פחות אוהב את הסטים שלו, אם כי טראק האימה "Why They Hide The Bodies Under My Garage" גורם לי לרצות לפצוח בריקוד הזומבי של מייקל ג'קסון (הקטע אגב זכה לקאבר של להקת הנויז-רוק האהובה עלי Girl Band); וכמובן מקדימי הז'אנר Kraftwerk, New Order, Yello ועוד ועוד ועוד. והיי, גם בארץ עושים טכנו: תבדקו את Red Axes והלייבל Garzen Records, את The Models והלייבל Confused Machines (ראה ראיון עם מקים הלייבל איתמר ויינר), את ההרכב TV.OUT והלייבל Parallax - ואם אתם מכירים עוד טכנו שווה תוסיפו תגובות בבקשה. אני מתחזק ביוטיוב רשימת האזנה פתוחה של מוזיקה אלקטרונית וכשאני מוצא משהו שאני אוהב אני משתדל להוסיף אותו לשם. אם אתם מתחברים לטעם שלי, אתם יכולים לשים את זה ברקע ולרשום בצד כשאתם שומעים משהו טוב. בסופו של דבר זה לא משנה אם זה כן טכנו או לא טכנו - העיקר שזה מזיז את הרוח שבמעטפת.