פוסטים מתויגים עם סיקור הופעה

  • דני דורצ'ין בהופעה: מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה

    בשנת 2014 דני דורצ'ין חיבר מערכת תופים לפדאלים, גיטרה למגבר, ומפוחית למיקרופון, והקליט את אלבום הבכורה שלו "One Man Band", בו הוא מנגן על הכל הכלים במקביל. התוצאה הייתה אלבום בלוז שורשי, גולמי, וגס שהוקלט כולו בלייב ברישול שובה לב. אם התיאור הזה מזכיר לכם את התקליטים הראשונים של ה-Black Keys אי אפשר להאשים אתכם. חלק לא קטן מהשירים ב-"One Man Band" נשמעו כאילו היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום המחווה של הקיז לג'וניור קימברו, זמר דלתא בלוז אמריקאי שנותר באלמוניות רוב חייו. האפלוליות של הגיטרה המעושנת של דורצ'ין יחד עם נגינת המפוחית הווירטואוזית יצרו אשליה שהאלבום הזה הוקלט בעיירה נידחת באזור הדלתא במיסיסיפי, על ידי זמר בלוז שחור שעוד לא נגלה לעולם.

    לאחר חרישת דרכים ובמות רבות בישראל ובאירופה, דורצ'ין נכנס השנה לאולפן יחד עם האחים רמירז והקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". בהשקה בשבת האחרונה, דורצ'ין עלה לבדו על במת מועדון האזור וניגן בפורמט הלהקה של איש אחד את רוב האלבום הראשון ברצף. ניכר שבזמן הרב שהוא בילה בדרכים, דורצ'ין שייף את הקצוות המחוספסים בנגינה ובשירה שלו. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הלייב נשמע הרבה יותר טוב מהמקור. כל נשיפה, משיכת סלייד, ונקישה היו בדיוק במקום, גם כשהיו מאולתרים. הדיוק הטכני אפשר את הקסם הכמעט מיסטי שדורצ'ין מצליח לייצר כשהוא לבד על הבמה. הקהל - תערובת של תל אביבים צעירים וקיבוצניקים מבוגרים - בהו במבטים מרותקים, עד פרץ מחיאות הכפיים בין שיר לשיר.

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

    דורצ'ין לקח 10 דקות כדי לארגן את הבמה מחדש לעליית הלהקה לחלק השני של הערב: השקת האלבום החדש. חלוקת הערב לשני חלקים נעשתה כפתרון טכני. את "So The Story Goes" דורצ'ין הקליט עם האחים רמירז, כך שבשירים החדשים קיטקיט רמירז מחליף את הצורך במערכת התופים המאולתרת של דורצ'ין. ההפסקה נתנה זמן להסתובב קצת בחלל המאוד מתוקתק של האזור. תופים תלויים מהתקרה כמו מוביילים מגודלים, הדפסי בד גדולים עם דמותם של הנדריקס באדי גאי וחברים - כולם נתנו הרגשה שהרבה זמן, כסף, ומחשבה הושקעו בהקמת מקדש המוזיקה על חורבות מועדון הברזילי. הלהקה חזרה בזריזות לבמה והרימה הילוך עם קובץ שירים fאנקיים. דורצ'ין, הפעם בעמידה, תפס בטבעיות את מרכז הבמה ונראה שלרגע הוא משתחרר מהביישנות הקלה שהוא ניכן בה. הסגנון של ספי רמירז (המעבד והמפיק המוזיקלי באלבום החדש) הורגש היטב ברוב השירים, והיה טבעי ונכון לקצב ולסגנון של כל אחד מהם. בכלל נראה שספי נקט בגישה מאוד יעילה אולי אפילו שמרנית בעיבודים וההפקה של האלבום: ברוב השירים כל נשיפת חצוצרה, ליין בס, וריף גיטרה הגיעו בדיוק בזמן כמו רכבת גרמנית. בניגוד לדיוק של דורצ'ין לבדו, כלהקה הכל הרגיש מתוכנן מדי, אפילו מעט חסר תעוזה. השיר היחיד בו הלהקה הרשתה לעצמה להעיף את כל החוקים דרך החלון הוא "No Matter How" אשר גם בגרסת האלבום מתעקש לבלבל אותנו בכל דרך אפשרית, כשכל אחד מהנגנים מנסה לאבד בכוח את הקצב של החבר'ה האחרים.

    דורצ'ין וספי רמירז - הפקה שמרנית

    דורצ'ין וספי רמירז: הפקה שמרנית

    בהדרן דורצ'ין נשאר על הבמה עם גל אברו על הקונטרה באס לנגן את שיר הקאנטרי האקוסטי "Tell Me No Lie". ספי, עוזי, וקיטקיט רמירז עמדו מחובקים בצד הבמה, עם מבטים של אחים גאים על פניהם. הביצוע הבהיר לי באופן סופי מה לא עבד בשירי הלהקה: היופי באלבום הראשון של דורצ'ין הסתתר בין הנשיפות הפריטה והקול הכל כך מיוחדים שלו. דורצ'ין מדמם את הלב שלו על הבמה כשהוא לבד. בתור להקה האיכות הנדירה של דורצ'ין נבלעת בצלילי ההרכב, הנשמה הגדולה שלו הלכה מעט לאיבוד לתוך הסחרחורת ה-fאנקית. "Tell Me No Lie" שידר שוב על אותו תדר אמיץ וכן של האלבום הראשון והיה יכול להיות סיום מצוין, גם אם מעט כבד להופעה, אך הרמירזים עלו שוב כדי לבצע את "מישהו אחר" האנרגטי מהאלבום החדש, בחירה מתאימה בהתחשב בעובדה שדורצ'ין בפורמט הלהקה נשמע ברגעים מסוימים כמו מישהו אחר לגמרי מהזמר האינדיבידואליסט שנחשפנו אליו עד היום - דורצ'ין הפך מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה.

  • הילה רוח בבארבי: השקת ויניל חגיגית

    התאכזבתי לגלות בתחילת הערב שהבארבי רחוק מלהיות מלא. הילה רוח, אחת מהמוזיקאיות המעניינות בארץ, חגגה שנה לאלבום הבכורה שלה "רופאה במערב" עם שחרור של מהדורת הויניל. היא כבר מילאה את הבארבי בעבר, אך הפעם הקהל בקושי מילא את הרחבה המרכזית של המועדון. האכזבה הפכה מהר מאוד לשמחה. כשרוח שרה את "הקו" ולפתע הפסיקה לשיר כדי לטפל באיזה בעיה לא ברורה על הבמה, הקהל שר את המילים בכל הכוח, ורוח פשוט נתנה לו להמשיך. זה היה קהל שידע בעל פה כל רגע מ-"רופאה במערב", ודקלם את המילים בכל שיר ושיר, כאילו שזאת היתה תורה שבעל פה. הוא תרם מאוד לאווירת הקאלט שהייתה להופעה הזאת - כל מה שרציתי לעשות לאחר מכן היה לחזור הביתה וללמוד את כל השירים של רוח מהתחלה ועד הסוף, כדי שבהופעה הבאה אני כבר אוכל לצרוח אותם יחד עם כולם. גם החלקים הטכניים יותר בהופעה, כמו הסאונד המקצועי שהיה והתאורה שלא הפסיקה לנתק ולהחזיר את הלהקה בחזרה לכדור הארץ, הצליחו להפוך את ההופעה הזאת למופע אור-קולי מהודק.

    את רוח גיבתה חבורת נגנים מוכשרים. חברי הלהקה הקבועים שלה הם קוסטה קפלן מחיה מילר שהשתגע על החשמלית, יונתן לוויטל שהשתעשע עם סמפלר וצעצועים אחרים כשלא ניגן על הבס, ועידו אשד שהשתולל על התופים. כל אחד מהנגנים ניגן כאילו הוא במופע משל עצמו, ועדיין הצליחו להישמע כלהקה מתואמת. ביחד הם היו להקת "רופאה במערב", כפי שהציגו את עצמם, ולא סתם להקת הליווי של הילה רוח, וניגנו רוק כמו שצריך לנגן אותו: מהודק במקומות הנכונים, ופרוע ומבולגן במקומות אחרים. בנוסף ללהקה הקבועה, הצטרפו שי רוט מתעני אסתר על הקלידים והסינת'יסייזר, ויונתן לסמן על החצוצרה - תוספת שנראתה קצת תלושה מהרוק הפרוע של הלהקה, אבל במהרה הוכיחה את עצמה כחיזוק אדיר. לסמן ורוט ידעו להתפרע ביחד עם הלהקה ברגעים הכי רועשים, ולהוסיף את הגרוב שכל כך התבקש במקרים מסוימים - למשל בביצוע ל-"בום בום", התרגום הטרי של רוח וקפלן ל-"Bang Bang" המפורסם, שהיה חגיגת רוק גרובית ומבריקה.

    הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

    הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

    רוח בלטה מעל כולם כפרפורמרית מנוסה. בנוסף להיותה גיטריסטית מוכשרת, רוח הצליחה להעביר את הטקסטים המתוקים-מרירים שלה דרך שירה שנעה בין עדינות לכאב. היא לא נשארה מונוטנית לרגע - היא ידעה כיצד לגשת לכל שיר כדי להעביר את האנרגיות שלו בצורה הטובה ביותר בהופעה. את "דובה גריזלית", למשל, היא שרה עם יותר כעס וצרחות מאשר בגרסת האולפן, וזה תרם רבות כדי להעביר את האווירה האפלה של השיר בהופעה. ככה זה, כשהאמן שמבצע את השירים שהוא כתב ממקום כל כך אישי. רוח נכנסה עמוק לתוך כל שיר שהיא ביצעה, ונראתה כאילו היא הלכה לאיבוד בתוכו ובתוך המילים.

    לקראת אמצע ההופעה התרחש איזה שינוי בנוכחות של רוח. היא פחות התכנסה בתוך עצמה ובתוך הטקסטים שלה והתחילה להשתולל יותר, לצרוח, להסתובב על הבמה, ובשירים האחרונים היא גם ירדה לשיר מהקהל. בגרסאות האולפן של שירי "רופאה במערב" יש איזה רסן שיוצר את המתח שלהם, אבל רוח השכילה להבין שלא צריך את המתח הזה בהופעות. היא נתנה לרסן הזה להשתחרר בהופעה, ומה שקיבלנו הייתה תחושה של הופעת רוק מקצועית, של מוזיקאית שיודעת מה היא עושה ועדיין מרשה לעצמה לאלתר ולהנות. ההדפסה של "רופאה במערב" בויניל הוא עוד ביטוי להצלחה וההערכה הרבה שהיא מקבלת. ההופעה חגגה לא רק יום הולדת לאחד מאלבומי האינדי הישראלים החשובים של התקופה האחרונה, אלא היא היתה גם חגיגה של עשייה עצמאית במוזיקה הישראלית, ומשמח לראות שככל שעובר הזמן יש לכך ביקוש גדול יותר. הויניל היפיפה של הילה רוח הוא עוד הישג ברצף ההישגים המשובח שלה בשנה האחרונה, והקהל שלה רק צמא לעוד - אני מאמין שכמוני, רוב הקהל בבארבי פשוט לא רצה שההופעה תפסיק לעולם.

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

  • BADBADNOTGOOD בבארבי: טוב טוב לא רע

    הופעות בבארבי נמכרות מראש מדי פעם. בדרך כלל מדובר בהרכבי אינדי-שמינדי נפוחי הייפ, אבל הפעם מדובר בהופעת ג'אז. תנו לי לחזור על זה: ג'אאאז - המוזיקה הזו שמנוגנת בים האדום ונצרכת בעיקר על ידי בורגנים כבדים שמחפשים פתרון למשבר אמצע החיים בתחתית של כוס בירה בזאפה. אך ג'אז לא היה תמיד פסקול לגיל העמידה. ג'אז היה בזמנו הפסקול למרד של ההיפסטרים המקוריים, של דור הביט בשנות החמישים. אמש גם הבארבי התמלא בבני עשרים ומשהו שבאו לשמוע את הסווינג של ילדי הפלא הקנדיים BADBADNOTGOOD, בחימום המחוננים המקומיים טאטרן. תהיתי, האם הבחורות השזופות עם הנזם באף ותיקי הגב הקטנים יודעות מי זה קולטריין? האם המוזיקה הזו מעוררת אותן כמו שהיא עוררה את ג'ק קרואק וחבריו?

    בדרך כלל מרגישים פער רציני בין להקת החימום למופע המרכזי, אך כשטאטרן עלו על הבמה כבר היה מתח באוויר - אפילו BBNG סיפרו שאחרי שהם שמעו את טאטרן הם הרגישו שהם צריכים ללכת להתאמן. מבלי להגיד מילה, הטריו נתן את סט הספייס-ג'אז-פוסט-מת'-פרוג-רגאיי-רוק שלו וקיבל הרבה אהדה מקהל שרקד מצד לצד ופיזם לעצמו את המלודיות. התחברתי פחות לצד הפרוגי של הסט ויותר לצד הפוסט-רוקי שהגיע לשיא באמצע ההופעה, ככל הנראה באלתור, עם גיטרות ענקיות של תמוז דקל ורפטטיביות של חטיבת הקצב עד כדי פיצוץ. טאטרן יודעים איך להיות וירטואוזים מבלי לאונן - חוץ מסולו תופים שדן מאיו נתן תחת ספוטלייט, אקט מיותר לאור התיפוף ההדוק שלו בשארית המופע.

    טאטרן: צילום - יובל אראל

    טאטרן: שלחו את BBNG לחדר החזרות. צילום - יובל אראל

    בהתחשב בצליל המגוון של BBNG שמטמיע השפעות מהיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, לא היה ברור איך הם ישמעו בהופעה. אולי הקהל הטרנדי בא בגלל שיתופי הפעולה שלהם עם ראפרים כמו Ghostface Killah, אבל מה שהם קיבלו היה ממש ג'אזי. ההרכב עלה לבמה כרביעיה, כולל חבר הלהקה החדש Leland Whitty על הטנור סקסופון, והרביץ ג'אז בכל מיני צבעים: מהתפרצויות פרי-ג'אז רועשות ועד סמות'-ג'אז חלקלק. BBNG שילבו בין קטעים חדשים מאלבומם הקרוב "IV" לקטעים קודמים כמו "CS60" ו-"Kaleidescope" וגם קאברים שובבים, למשל "Don't Know Why" של נורה ג'ונס או "Hello" של אדל. לעומת גרסת האולפן, גרסת הלייב של BBNG היתה מלאה באנרגיה ואלתורים וחסרה בנוכחות היפ הופית. דווקא כשהם הורידו את הטמפו וליכדו את כל הטירוף שלהם למוזיקה יותר מובנית בגרוב איטי יותר, הם ממש זרחו.

    כמו בטאטרן, גם אצל BBNG התופים מלכדים את ההרכב. בשונה מטאטרן, למתופף Alexander Sowinski היה הרבה מה להגיד, רק שלא הרבה מעבר לקלישאות "ערב טוב תל אביב!" והפעלות קהל - שטיק ה-"1, 2, 3, תצעקו!" היה נחמד בפעם הראשונה ומעייף בפעם השלישית, ובמקרה שהרגשתם מיוחדים, הסתבר שהוא עושה את זה בכל ההופעות. מזל שכמו שהוא אוהב לדבר הוא אוהב להכות בתוף, ונהניתי להתבונן איך הוא והקלידן Matthew A. Tavares מאבדים את זה: נראה שלידיים של סובינסקי היתה תודעה משלהם כשהם זזו עצמאית מתוף אל תוף, כתפיו מורמים למעלה כאילו הם יתנתקו מגופו עוד רגע; טבראס לעומתו דפק אינספור פרצופי גמירה בזמן שהראש המחומצן שלו הסתובב סחור סחור במערבולות. דווקא הסקסופון של וויטי בלט מעליהם. הנגינה שלו קרקעה את המוזיקה והוסיפה הרבה מלודיה ורגש לעומת הקלידים האבסטרקטיים של טבראס - כן, הסקסופון קיבל את הקוּל שלו בחזרה. שעה אל תוך ההופעה, זה נשמע כאילו שסובינסקי אמר שיש להם עוד קטע אחד. זה היה יכול להיות תזמון מושלם לפינאלה, אך ההרכב התעקש להמשיך עוד חצי שעה, וזה העמיס לי על האוזניים. כשאני יוצא מהופעות בדרך כלל נשאר לי איזשהו קטע בראש, רק שבמקרה של BBNG היה לי בראש קקופוניה, כאילו שכל הכלים ניגנו את כל הצלילים ברגע צורם אחד.

    aa

    BBNG: ג'אז בכל מיני צבעים. צילום - יובל אראל

    סך הכל BBNG היו לגמרי ההפך משמם, טובים טובים לא רעים, אך אני לא בטוח שזו הופעה לאנשי אינדי בבארבי כמו שזו הופעה לבוגרי תלמה ילין בשבלול. יכול להיות שאני טועה, כי הקהל צרח ושרק ושיתף פעולה במחיאות כפיים תזזיתיות לפי קצב היסטרי, במיוחד ב-"Putty Boy Strut", הקאבר של ההרכב לקטע של Flying Lotus. ההופעה הסתיימה בבקשה של סובינסקי לעשות תמונה כשכולם מרימים סימני "וי" לאוויר, בשם השלום והאהבה. הקהל נדחס לתוך הפריים ושיתף פעולה בשמחה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו ג'אז חי, ואולי נפתח להם עולם חדש והם ילכו הביתה לבדוק מי זה קולטריין.

    קרדיט צילום - יובל אראל

  • רועי פרייליך והמתוקים רצח בהופעה: רוח נעורים פורצת גבולות

    "זה קורה פעם בכמה שנים / הרדיו מנגן צלילים לא מוכרים / אני עוצר בצד את המכונית / מגביר את הווליום מתמסר לביט / זה משהו טרי, משהו חדשני / האוזניים מזדקרות אני לא מאמין / החיוך מתרחב משניה לשניה / למוזיקה צולל שוב". המילים של הדג נחש בשיר "סופרגרוב" מתארות בדיוק כמעט מפחיד דווקא את הפעם הראשונה בה שמעתי את נערות ריינס אי שם בשנת 2009, רק שזה לא הביט שמשך אותי פנימה, אלא הגיטרות והקול של רועי פרייליך בשיר "יום ראשון". הניגוד בין הבית האקוסטי לשכבות הגיטרות האלימות וזעקות השבר של פרייליך בפזמון גרמו לי לעצור בצד את האוטו ולבהות בפאנל הרדיו באי אמונה. מוזיקה ישראלית כל כך כנה ועוצמתית ברדיו? עדיין יש דבר כזה?

    נפגשתי שוב עם פרייליך בחמישי האחרון לקראת השקת אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", אשר אמור לצאת לאוויר העולם בחודשים הקרובים. פרייליך והמתוקים רצח יצאו מחדר הלהקה בלבונטין לתוך הקהל שעמד סביבם. סידור הכלים במעגל במרכז החלל נתן תחושה שהלהקה הכניסה אותנו לחדר החזרות שלהם. פרייליך ניזון מהאווירה האותנטית הזאת. לכל אורך ההופעה הוא פנה לקהל במהלך השירים וביניהם, הסתובב בנינוחות בחדר וניכר שהוא הרגיש בבית. אך לחלק מחברי הלהקה נראה שהסידור הזה פחות התאים. דני עבר הדני (קלידים), טוכמן (בס) וניר שלמה (גיטרה) נראו מעט קפואים, במיוחד בהשוואה ליועד "שאשה" קורח שפשוט שרף את התופים. בשירים כמו "תכבי את הטלוויזיה" (בגרסא Fאנקית) קורח תפס כל כך הרבה מומנטום שנראה שהוא שכח שלשיר יש סוף. בחלק ניכר מהשירים הוא רכן מעל התופים עד שחששתי שעוד שנייה הוא פוגע עם המקל שאחז ביד שמאל, בידו השנייה.

    הופעת רצפה - תחושה של חדר חזרות

    פרייליך והמתוקים רצח בהופעת רצפה: אווירה אותנטית של חדר חזרות

    פרייליך כנראה יכול היה לרוץ עם הנוסחה המנצחת של נערות ריינס עוד כמה שנים וכמה אלבומים של רוקנרול פוסט-Pאנקי. במקום זה הוא החליט לקחת סיבוב פרסה סגנוני לכיוון דיסקו ו-Fאנק, ועבד צמוד עם אביחי טוכמן (שהפיק גם את "נשמור על החברים" של נערות ריינס) על אלבום סולו ראשון. התוצאה, "מעלה עשן", העלתה בי רגשות מעורבים. מצד אחד היו בו רגעים נפלאים בהם טוכמן ופרייליך הצליחו ליצור שילוב מעניין בין מגוון מרשים של סאונדים אלקטרוניים נוצצים, בס קופצני וגיטרות שנעות בין רוקנרול ל-Fאנק. גם הקול של פרייליך השתלב בטבעיות בתוך המגוון הזה, נע בקלילות בין רכות לחספוס, בין דרמה לחגיגיות. מצד שני שירים כמו "סערה חשמלית" נגררו לעתים לקלישאות דיסקו, במיוחד בהפקה של כלי הקשת. למרות שהתוצר של "מעלה עשן" היה פחות מסעיר מהרוקנרול האנרגטי של הנערות, האומץ של פרייליך וטוכמן לצאת מאזור הנוחות השאיר אותי סקרן לקראת האלבום השני, במיוחד כששני הסינגלים שפרייליך הוציא לקראת האלבום החדש השאירו סימני שאלה לגבי הכיוון של האלבום: "היא קצת אחרת" (סינגל שלא ימצא באלבום החדש) חזר לסאונד של הנערות; ו-"כל אחד יכול לראות", בלדת פופ רומנטית שלא דומה לשום דבר שפרייליך עשה קודם לכן.

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    הסט ליסט בחמישי היה קוקטייל של שירים ישנים וחדשים, כשרוב השירים של נערות ריינס קיבלו אינטרפרטציה חדשה. מקומץ שירי האלבום החדש, "מתי? עכשיו" בלט במיוחד. הפזמון הזכיר לי את אותן זעקות מתפרצות מ-"יום ראשון", ופרייליך הראה שוב שהוא מכותבי הלהיטים הגדולים בסביבתנו. המתוקים נתנו גם ביצוע מדויק ל-"ניצחון 2.0", במקור שיתוף פעולה של פרייליך עם רם אוריון, והצליחו לשחזר את השילוב הרגיש בין הגיטרות של אוריון לקולו של פרייליך. אחד מרגעי השיא בהופעה היה המעבר מ-"עוזב כדי להציל את העולם" השאנסוני ל-"הדבר האמיתי". שלמה ופרייליך משכו ושיחקו עם הפידבק של הגיטרות, וטוכמן בנה מתח על המצע הזה עם ריף בס דוקרני עד התפרצות הבית הראשון - השורה "עכשיו כשיש זמנים קשים, כולם רוצים מיינסטרים" הרגישה רלוונטית מתמיד. הלהקה סיימה עם "רוצה להישאר רעב" שמבטא בעיני בצורה הטובה ביותר את המהות של פרייליך: רוח נעורים ורצון להמשיך להתנסות, לפרוץ את הגבולות של עצמך.

  • פרדי גיבס בבארבי: יום חג לחובבי היפ הופ

    זה היה רק עניין של זמן עד שנרנג'ה התחילו להתרחב מאינדי אל ז'אנרים שונים, וההופעה של פרדי גיבס בבארבי בשני האחרון הייתה טבילת האש שלהם בהיפ הופ. מבחינתי זאת הופעת ההיפ הופ ה-"אמיתית" הראשונה שהייתה פה מזה הרבה זמן. להביא לפה ראפרים כמו קנייה ווסט או וויז קאליפה זה יפה מאוד - אפילו הייתי בהופעה של ווסט - אבל זה עדיין לא מרווה את הצמא הגדול שיש לקהילת חובבי ההיפ הופ בישראל, צמא שדומה מאוד לזה שהיה לקהילת האינדי עד לפני כמה שנים, צמא להיפ הופ אחר, מחתרתי יותר שמכוון לשוליים, ועכשיו הוא סוף כל סוף קיבל את זה, בדמותו של פרדי גיבס.

    גיבס הוא אחד מהראפרים היחידים שעדיין ראויים לכינוי OG (ראשי תיבות של original gangsta), מכיוון שהוא באמת חי על בשרו את כל חיי הרחוב הקשים שהוא מתעסק בהם בשיריו. הוא מאמין באותנטיות והדבר הכי חשוב לו זה להיות אמיתי עם עצמו כל עוד הוא עדיין נושם. כל הדברים האלו אולי כבר עייפו את הקהל האמריקאי בשנות התשעים, אבל עם הישראלים זה עבד לגמרי: גיבס פמפם לקהל אחרי כל שיר לצעוק "פאק דה פוליס", והקהל בבארבי ציית בהתלהבות, וכל צעקה רק הלהיבה אותו יותר.

    האותנטיות הזאת שכל כך חשובה לגיבס גורמת לו להיות ראפר ללא פילטרים. בהופעה זה היה רק הוא, די ג'יי, ובחור שמנמן שהתפקיד שלו היה בעיקר לשפוך מים על הקהל. לא היו לו שום מניירות בראפ הטכני שלו, הוא בקושי שר, ולא דיבר הרבה בין שירים. ידעתי עוד מהאלבומים שלו שהוא ראפר מעולה, אבל רק ההופעה הדגישה לי עד כמה הוא לא דומה לאף ראפר אחר - הוא פשוט לא הפסיק לזרוק מילים לאוויר במהירות שיא, כשרק מדי פעם הוא עצר לנשום. גיבס אפילו לא חיכה לביטים. מתישהו בתחילת ההופעה הוא התחיל לעשות ראפ ללא ליווי, ומאז הביטים היו רק בגדר המלצה, כאשר המטרה העיקרית שלהם הייתה להראות שהשיר התחלף. אם זה היה תלוי בגיבס, רק הוא היה נמצא על הבמה ועושה את כל הבתים של כל השירים מהתחלה עד הסוף מבלי שאף אחד יפריע לו להעביר את עצמו דרך המילים.

    גיבס מוציא מוזיקה ברצף כבר המון שנים, אך רק בשנתיים האחרונות הוא הגיע לפריצה אמנותית עם האלבומים "Piñata" ו-"Shadow of Doubt" שהראו התבגרות מצידו. האלבומים האלה היו בהחלט הדומיננטיים ביותר בהופעה, אך לא רק מפני שהשירים מהם מוכרים יותר, אלא בעיקר כי אפשר להרגיש את ההבדל בדרך שגיבס ביצע אותם לדרך שבה הוא ביצע את השירים המוקדמים יותר שלו - היה לו חשמל בגוף ואש בעיניים כשהוא שר את השירים מהאלבומים האלו, מהאנרגיות שאפשר לראות אצל אמן רק כשהוא מבצע את השירים הכי רלוונטיים ואישיים שלו. זה הגיוני בעיקר בגלל שגיבס תמיד היה ראפר שחי ומתעסק עם המציאות היומיומית שלו דרך המוזיקה. בשנתיים האחרונות הוא עבר תהפוכות גדולות בחייו עם שני אלבומים מוערכים והולדת בתו הראשונה. האלבומים האלו מלאים בשירים שמכירים במציאות החדשה של גיבס, והגיוני שהוא הרגיש יותר בנוח לבצע אותם מאשר את השירים המוקדמים יותר שלו.

    אז נרנג'ה יכולים לסמן עוד נקודת ציון ברזומה שלהם, ונראה היה שגם גיבס נהנה והתלהב מהבארבי, אבל הדבר שהכי ריגש אותי בשני בערב היה הקהל. נראה שהקהל הגיע לא רק בשביל גיבס, אלא בשביל עשרות ראפרים מעולים אחרים שיכולים להגיע לכאן אם ההופעה הזאת תצליח. מהרגע שכהן עלה לחמם עם הביטים שלו, דרך הדי ג'יי הבריטי שנתן סט היפ הופ נהדר ועד גיבס עצמו, הקהל של הבארבי הראה בקיאות והתלהבות משוגעת. זה היה קהל של חובבי היפ הופ אמיתיים, סקרנים וצמאים להופעת היפ הופ עם ביטים אדירים שאפשר להרגיש בכל הגוף ועם ראפר שנמצא סנטימטרים ספורים מהם ויורק אליהם מילים, וזה מה שהם קיבלו. הם מילאו את הבארבי לגמרי, השתוללו ושרו עם גיבש כל מילה, ולרגע זה נראה כאילו שזאת הופעה שאנחנו רגילים לראות פה בארץ. בשביל גיבס זאת כנראה באמת הייתה רק עוד הופעה, בשביל כל הקהל שהיה שם זה היה יום חג.