פוסטים מתויגים עם פוסט רוק

  • 5 המלצות להרכבי אינדי מאיטליה: פוסט אורח של Lillo Morreale מ-Good Morning Finch

    כאן לילו (ראשון משמאל בתמונה) מספר על 5 להקות/אמנים איטלקיים שהוא אוהב:

    Abiku היא להקה "לפני פריצה". הם מנגנים שירי פופ פשוטים, אבל הם מצליחים להדביק את המוזיקה שלהם במגוון רחב של צלילים ואני חושב שהתוצאה מעולה. אני מאוד אוהב את האלבום שלהם "Technicolor" מ-2011. הגיטרות מזכירות לי את Cocteau Twins וכל האלבום הוא סוג של מיקס בין The Cure ו-Talk Talk הפופים. אני לגמרי יכול להגיד ש-"Technicolor" השפיע על חלק מהסאונד של הגיטרות שניתן לשמוע באלבום האחרון של Good Morning Finch.

    Here is Lillo (left most in the pic) answering on 5 Italian bands/artists that he likes:

    Abiku is an “almost-emerging” band. They play simple pop songs, but they’re able to contaminate their music with a wide range of sounds and I think the outcome is great. I really like their 2011 “Technicolor” album. The guitars remind me of Cocteau Twins and the whole record is a kind of a mix between The Cure and the pop-ish Talk Talk. I can definitely say that Technicolor inspired some of the guitar sounds you can hear on the last record by Good Morning Finch.

    Colapesce הוא סונגרייטר שגיליתי לפני הרבה שנים כשהוא לא היה עדיין ידוע. הקשבתי ל-EP הראשון שלו ומיד התאהבתי בו. מאז הוא שיחרר שני אלבומים מעולים עם אחד מהלייבלים הכי חשובים באינדי האיטלקי. הנה הקליפ הנפלא שלו:

    Colapesce is a songwriter I discovered many years ago when he was still unknown. I listened to his first self-titled EP and immediately fell in love with it. Since then he has released two great albums with one of the most important Italian indie label. Here is his new wonderful video:

    Verdena היא הלהקה האיטלקייה האהובה עלי, מהמובחרות פה. האלבום הראשון שלהם יצא ב-1999, ונשמע מאוד דומה לנירוונה, אבל לאט לאט הם יצרו סאונד ייחודי, שמערבב גיטרות שעירות, צלילי באס מרשימים ותיפוף מאוד עוצמתי ומקורי. זו חוויה יוצאת מן הכלל לראות אותם בהופעה חיה. הם תמיד היו מקור השראה גדול ל-Good Morning Finch.

    Verdena is my favourite Italian band, they’re quite accomplished here. Their first album is from 1999, very Nirvana sounding but little by little they forged a unique sound, which is a mix of fuzzy guitars, impressive bass sound and a very powerful and original drumming. Seeing them live is an outstanding experience. They have always been a great source of inspiration for Good Morning Finch.

    Port-royal היא להקה מג'נובה. בהתחלה הם שילבו בין אמביינט ופוסט-רוק ועכשיו הם יותר בקטע של מוזיקה אלקטרונית. ההופעות שלהם תמיד כוללות מופע חזותי והרבה אורות צבעוניים ודברים אחרים. אני מציע לכם להאזין לדיסקוגרפיה המלאה שלהם.

    Port-royal is a band from Genoa. In the beginning they played a mix of ambient and post-rock and now they’re more into electronica. Their shows are always accompanied by visuals and a lot of colored lights and other stuff. I suggest you to listen to the whole discography.

    Massimo Volume הוא הרכב פוסט-רוק/אלטרנטיב מבולוניה, העיר שבה למעשה אני חי. השירים שלהם מאוד אינטנסיביים ומלאי פאתוס. הם נהגו לרבד שכבות של גיטרות ולהוסיף ליריקת ספוקן וורד. זו אבן דרך בסצנה האלטרנטיבית באיטליה של שנות ה-90/00 וגם השראה גדולה לסאונד באלבום "Gemini".

    Massimo Volume is a post-rock/alternative band from Bologna, the city where I actually live. Their songs are very intense and full of pathos. They used to stratify layers of guitars and to put lyrics as spoken words. A milestone for the Italian alternative scene of 90’s/00’s and another great inspiration for the Gemini sound.

    ~~

    לילו מוראלה הוא הסולן הראשי והגיטריסט ב-Good Morning Finch, להקת אינדי מאיטליה שהוקמה ב-2010. הליינאפ המלא מורכב מג'ון, לילו, גלוריה וגרגוריו. עד עכשיו הם שיחררו שני EP-ים – "Forty Years Ago" מ-2011, את "Cosmonaut" מ-2013 – ו-"Gemini" שהוא אלבום עם 11 קטעים שלקחו את הלהקה לכיוון חדש. בעוד שה-EP-ים הקודמים היו פוסט-רוק טהור, אלבום הבכורה של ההרכב מביא את Good Morning Finch לטריטוריה חדשה, מלחים צליל שוגייזי עם ליריקה פופית וקטעי פוסט-רוק אינסטרומנטליים. "Gemini" זמין בבנדקמפ כהורדה דיגיטלית בשיטת "שלם כפי יכולתך" (אפשר לבחור בהורדה חינמית או בתשלום) ובתור דיסק בהוצאה מוגבלת.

    Lillo Morreale is the lead vocalist and guitarist of Good Morning Finch, an Italian independent band formed in 2010. The full lineup is composed by John, Lillo, Gloria and Gregorio. Until now they have released 2 EPs – Forty Years Ago (2011), Cosmonaut (2013) – and Gemini which is a 11 tracks LP that turned the band onto a new path. While their previous EPs were pure post-rock releases, their first album brings Good Morning Finch in a different area, forging a shoegaze sound with pop lyrics and post-rock instrumentals. Gemini is available on Bandcamp in “name your price” digital download (you can choose between free or paid download) and limited edition CD.

  • ללא רמאויות דיגיטליות: ראיון עם Pits

    הייתי בטוח שלהקת Pits התפרקה. רוב להקות האינדי פשוט לא מחזיקות מעמד - הלימודים, העבודה, הנישואים והילדים, ההבדלים האמנותיים והשחיקה של חוסר ההצלחה שולחים להקות למות בשקט בפינה החשוכה. השם "Pits" נעלם מבלוגי ההופעות וידעתי שחברי ההרכב עסוקים בהרכבים אחרים. הם ותיקים יחסית בסצינה. ראיתי אותם בכמה הזדמנויות לאורך השנים, אז חשבתי: נו טוב, לפחות הם התפרקו בשיבה טובה.

    אבל Pits חיים ובועטים. לא רק שגיליתי שהם עדיין ביחד - אם כי בשינוי קל של ההרכב (תום קמינסקי הצטרף לחברים המקוריים אורי סגל וטליה פרי) - אלא שאחרי 7 שנים של שקט אלחוטי יוצא להם אלבום חדש בשם "Premeditated Endings" בהפקת גורו הרוקנרול עמי שלו (סאבווי סאקרס, המונוטוניקס, עמי שלו והפרטיזנים). ואז שמעתי את האלבום: מכה של מינימליזם מקסימלי על עור התוף; ריפים מלוכלכים מנצנצים מבית Slint ו-Shellac; נויז מלודי שמרביץ ומענג.

    ראיינתי את הלהקה במייל לפני שהם ישיקו את "Premeditated Endings" ב-26.11 ויפילו סופית את עמוד הלבונטין 7 (קרדיט תמונה: גוני ריסקין).

    איך התגלגלתם לעשות אלבום חדש אחרי הפסקה של שבע שנים?

    "התחלנו לכתוב את השירים לאלבום הזה בשנת 2010, עוד בתקופה שבה יונתן יידוב ניגן בלהקה בתור הבאסיסט. את חלק מהשירים, בגירסאות מוקדמות וללא מילים ניגנו עוד בתקופה ההיא, אבל מעולם לא הצלחנו למצוא זמן להיסגר באולפן ולתעד אותם. המשפחה של אורי סגל התרחבה באותה שנה (2010), ושוב ב-2012 ובין לבין טליה השקיעה זמן עם הלהקה השניה שלה, ה-Aprons, ויונתן השקיע מזמנו בטריליון הלהקות שהוא חבר בהן - איכשהו לא יצא.

    "פרט לכך, למרות הסאונד ה״רזה״ של המוזיקה שלנו, כל שיר של Pits מורכב מחלקים רבים שנשזרים בעדינות בינם לבין עצמם וכוללים ניואנסים, העבודה על כל שיר הצריכה תשומת לב וחשיבה, והשתדלנו להגיע לאולפן רק כשהשירים הבשילו והתגבשו לחלוטין. לקח לנו זמן להגיע למקום הזה".

    החזרתם את עמי שלו לעמדת ההפקה על האלבום החדש. מדוע, ואיך העבודה איתו בתור מפיק?

    "מאוד רצינו עוד אוזן שתקשיב לשירים ותעזור לנו לסדר אותם - עמי היה הבחירה הטבעית וכחודשיים לפני הכניסה לאולפן (מאי 2014) ביקשנו ממנו להצטרף לחזרות, על מנת שיעזור לגבש סופית את השירים. לעמי יש הבנה עמוקה של רוקנרול (כפי שניתן לשמוע מהמוזיקה של המונוטוניקס), ההערות וההצעות שלו לסידור השירים עזרו להם לקבל פוקוס במקומות הנכונים ולהפוך אותם ליותר מסודרים ו״בוגרים״.

    "תוך כדי תקופת העבודה על השירים עמי גם עזר לנו לבחור אולפן שיתאים לרצונות ולצרכים שלנו. עמי עבד איתנו על האלבום הראשון, וכבר אז למד עד כמה עניין הסאונד חשוב לנו. בתקופה ההיא השקענו ימים שלמים בויכוחים ודיונים איתו על נושא הסאונד. כל שיחה בנושא הופכת כמעט תמיד לדיון אמוציונלי וסוער בין אורי ועמי. הקו המנחה היה תמיד שמירה על סאונד של להקה שמנגנת לייב, מתוך רצון שמי שמאזין לאלבום יוכל לעצום את העיניים ולהרגיש שהוא באותו החדר עם הלהקה, ללא עיבודים מיותרים וללא רמאויות דיגיטליות מכל סוג שהוא.

    "בסופו של דבר הקלטנו את האלבום באולפני פלוטו בתל אביב, אשר שבו את ליבנו עוד מהביקור הראשון שם. האנשים המקסימים בפלוטו בהחלט עזרו לנו להרגיש בנוח וארבעת ימי ההקלטות שעשינו שם היו קסומים ואינטנסיביים במיוחד.

    "בזמן ההקלטות עמי ישב איתנו באולפן, בחדר שבו ניגנו, ולא בחדר הקונסולה, הוא רקד ופיזז, דפק על התופים מדי פעם, צעק (אפשר לשמוע צעקה שלו ב-Closure), ובעיקר הכניס אותנו לאווירה הנכונה בשביל להוציא טייקים טובים. וזה עבד.

    "את העבודה הטכנית של ההקלטה עשה בכישרון רב ובצורה מעולה נועם לוינברג מאולפני פלוטו, שהצליח לעמוד בדרישות הסאונד הקפדניות שהצבנו.

    "בסופו של תהליך ההקלטות, היינו צריכים להחליט איפה נעשה לאלבום מיקסינג ומאסטרינג - מכיוון שחיפשנו סאונד מאוד מסויים לאלבום, ולא רצינו להתפשר, עמי המליץ לנו לעבוד עם Tim Green, מי שהיה חבר בלהקות The Fucking Champs, Nation of Ulysses, ובין אינספור הלהקות שהקליט היו גם ה-Melvins, ג׳ואנה ניוסום והמונוטוניקס. כבר מהסקיצה הראשונה שקיבלנו ממנו, הבנו שהוא היה בחירה מעולה. לטים יש ניסיון עשיר בעבודה עם להקות מטאל ופוסט-פאנק/הארדקור, והצבע שהוא הביא איתו החמיא למוזיקה שלנו".

    מדוע בחרתם לקרוא לאלבום החדש "Premeditated Endings"? אתם צופים את הסוף?

    "שורה זו לקוחה מתוך השיר Closure (עוד מילה שעוסקת בסיומים) - צירוף המילים 'Premeditated ending' - הוא בעצם סוג של טייקאוף על צירוף המילים 'Premeditated murder'. השיר מתאר מערכת יחסים שהסוף שלה לא רק ידוע מראש אלא גם מוחלט ומתוכנן בקפידה מבעוד מועד. קצת כמו הפתגם: 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - רק בלי ניחוח של הטפת מוסר.

    "בהקשר של האלבום כולו, אפשר לחשוב על כל אחד משירי האלבום כמעין הרפתקאה - שכל החלקים שבה נבראו מתוך רגש עמוק - ויחד עם זה אורגנו ונבנו על מנת לספר סיפור עם התחלה אמצע וסוף מדוקדק.

    "ובהתייחס לשאלה... השורה הזו בהחלט לא מרמזת שאנחנו "רואים את הסוף" אם כבר אנחנו בעיקר עסוקים בלהנות מהדרך ומההווה שלנו כלהקה".

    הייתם פעילים בסצינת האינדי המקומית לפחות מתחילת שנות ה-2000. מה לדעתכם השתנה מאז, עבורכם ובכלל?

    "בדיוק חזרנו מפסטיבל אינדינגב, וקשה היה להתעלם מהעושר הסגנוני של הלהקות (וגם מכמות נגני כלי הנשיפה שפרצו בסערה אל סצינת האינדי). עושה רושם שלהקות אינדי מהתקופה הנוכחית מאוד מחוברות למה שקורה בעולם, ואפשר גם לראות התמקצעות ועליה ברמה הטכנית. החשיפה לחו״ל הביאה איתה הרבה יותר גיוון וסגנונות מוזיקליים שונים אל תוך האינדי הישראלי. בתחילת שנות ה-2000 מרבית להקות האינדי שהכרנו וניגנו איתם נעו בטווח שבין גאראג׳-פאנק-רוק והיו בהן שלושה או ארבעה נגנים לכל היותר. היום יש המון להקות חדשות, מהמון סגנונות שונים על כל טווח הקשת המוזיקלית, וברבות מהן אפשר למצוא מספר רב של נגנים על הבמה: שישה, שבעה ויותר, וגם מגוון רב של כלי נגינה שלא היו נפוצים פעם (כלי נשיפה, מיתר, אלקטרוניקה וכו׳). על הרקע הזה, ה״רזון״ היחסי של המוזיקה שלנו הפך להיות חריג בנוף הנוכחי.

    "חוץ מזה, אין ספק שיש גם הרבה יותר שיעור פנים (facial hair) בסצינה הנוכחית".

    אמרתם בראיון ב-2010 שאין לכם תוכניות לכבוש. האם זה עדיין נכון, במיוחד כשהרכבים ישראלים מקבלים שבחים במגזינים ובלוגים עולמיים ונוסעים להופיע בחו"ל בשגרה?

    "הכיבוש משחית, לא? עכשיו ברצינות, המוזיקה ממלאת מקום מאוד חשוב בחיים שלנו. היא מספקת לנו אפיק ביטוי חסר מעצורים וגבולות. היא מאפשרת לנו לשחרר את כל מה שנאגר אצלינו בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו, במשפחה, בעבודה, בדאגות ובמחשבות. אנחנו שומרים את המוזיקה כ״דבר השני״ שאנחנו עושים, בדיוק בשביל שהיא תמיד תהיה שם כאמצעי לפורקן - ולא תהפך למשהו תובעני שמעסיק אותנו בצורה אינטנסיבית. המוזיקה היא לא העבודה שלנו, היא הכיף שלנו, ונמשיך לעסוק בזה כל זמן שאנחנו נהנים לנגן ביחד.

    "כמובן שהכרה והערכה מצד מאזינים בארץ (ובחו״ל) הם חלק מהותי לתחושת הסיפוק. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים להשקיע זמן ולעשות סיבוב הופעות בארץ (ואולי גם גיחה קצרה לחו״ל). במיוחד אנחנו רוצים להופיע במקומות ומול קהל שעוד לא פגשנו עד היום: לשבור קצת החוצה מהמשולש שבין האוזןבר, הפסאז׳ והלבונטין 7, לצאת מתל אביב ולהשמיע את המוזיקה שלנו לעוד אנשים".

  • המאזין ברדיו #53 פוסט רוקינג

    שעתיים של מוזיקה שמיימית כולל אינדי ישראלי חדש + מיני ספיישל פוסט רוק לריחוף בשעה השנייה.

    שעה ראשונה:

    1. Manic Street Preachers - Futurology
    2. Interpol - Ancient Ways
    3. Bloc Party - This Modern Love
    4. The Number Ones - I Wish I Was Lonely
    5. Cloud Nothings - I'm Not Part Of Me
    6. Hell is for Heroes - Night Vision
    7. Oceansize - Build us a rocket then
    8. Spoon - Rent I Pay
    9. Noria - Home
    10. Sun Tailor - Who's At Your Window
    11. Adi Ulmansky - CHINATOWN
    12. FKA twigs - Two Weeks
    13. Sky Ferreira - Everything Is Embarrassing (Feat. Blood Orange)
    14. INXS - Guns In The Sky
    15. JAWS - Holy Cat
    16. Wolf Alice - Moaning Lisa Smile

    שעה שנייה:

    1. Sharon Van Etten - Afraid of Nothing
    2. Mogwai - Take Me Somewhere Nice
    3. Tortoise - Glass Museum
    4. Silent Whale Becomes a Dream - As Walking On Canopy
    5. Slowdive - Rutti
    6. Talk Talk - The Rainbow
    7. British Sea Power - The Land Beyond
    8. Engineers - Fight or Flight

    התוכנית משודרת בימי חמישי ב-20:00 ברדיו הבינתחומי / הרשמה ל-iTunes

  • הצב והליידי: Tortoise בהופעה בבארבי

    ההיסטוריה חוזרת על עצמה. לפני שלוש שנים העם התפצל לשניים - קהל ההופעה של מדונה vs. קהל ההופעה של פיית' נו מור. הגשר מעל שדרות רוקח שימש כמעין מכונת מיון בפס יצור, שולחת את הסחים לכיוון פארק הירקון ואת הפריקים לכיוון גני התערוכה.

    הלילה התופעה קרתה שנית. בעוד שאלפים נהרו לעוד הופעה של מדונה ביזראל, כמה מאות התכנסו בבארבי לכבוד ההופעה של Tortoise, אירוע איזוטרי במרחק מה מהבלאגן לעומת אותו מאורע קולוסאלי מלפני 3 שנים. מישהו עוד עלול לחשוד שמלכת הפופ עושה לנו את זה בכוונה, כלומר דואגת לאלטרנטיבה למי שלא בעניין שלה.

    טורטויז בהופעה בבארבי בתל אביב

    טורטויז היא להקה שמוכרת ליודעי דבר, לאנשים שבאמת אוהבים מוזיקה ולא תוחמים עצמם בתוך ז'אנרים קשיחים. להקה שהשפיעה על גל עצום של להקות פוסט רוק למרות שהם תפסו מרחק מהקלישאתיות של הסגנון, או הרחיבו אותו, תלוי איך מסתכלים על זה. מי שמכיר את טורטויז היה הערב בבארבי, ומי שלא לא היה מגיע גם אם ההופעה היתה בחינם.

    ההופעה התחילה ברגל שמאל עם איחור נוראי (פתיחת דלתות ב-20:30 = הופעה ב-23:00!?), תקלות טכניות על הבמה, וחברי להקה שנראו מבוגרים ועייפים מדי מכדי לאחוז בכלי נגינה. ברגע שהם נכנסו לגרוב נשכחו הצרות וגלים של מוזיקה אינטרגלקטית החלו לשטוף אותי.

    טורטויז כפי שהופיעה על בימת הבארבי היא נבחרת מנצחת של אתלטים מוזיקליים במשקל כבד. קפטן הנבחרת הוא ללא ספק John McEntire שהוביל את ההרכב בקדמת הבמה עם תיפוף מדויק, ורסאטילי, ומלא בנשמה יחד עם מתופף נוסף. הגיטרות, הבאסים, הסינטים, והוויברפון הוסיפו קישוטים צבעוניים של מלודיות, אך הכל נשען בסוף על התופים האדירים האלה שגרמו לכל מתופף בקהל להציף את רצפת הבארבי בריר.

    ההופעה של טורטויז היתה מדויקת וחופשיה מספיק בשביל לתת למוזיקה לזרום, ערבוביה אקלקטית של ג'אז חופשי, פסי קול ישנים, מקצבי היפ הופ, באסים עמוקים של דאב, וגיטרות רוקיסטיות. ברגעים החזקים של ההופעה המוזיקה חיברה אותי ליקום דרך הדברים שלא יכולים להאמר אך כן יכולים להתנגן. היא שלחה אותי למימד של הקיום בו מתרחשים הצלילים שמהדהדים בחזרה למציאות לכדי רטטים של עונג. איזה כיף להיות בהופעה שה-"להיטים" שלה הם שירים כמו "Seneca" ו-"Along The Banks Of Rivers".

    כל מי שהגיע הלילה להופעה של טורטויז יצא עם חיוך גדול וברק בעיניים. הנבחרת שלנו ניצחה, ולא אכפת לנו אם הספורט שלנו לא פופולארי בארץ כמו כדורסל או כדורגל. בדרך לביתי חלפתי על פני עשרות פליטים מההופעה של מדונה שבאו לבלות בעיר בלבוש ססגוני. מעניין איזה להקה היא תביא לנו בפעם הבאה.

  • הגרלת 2 כרטיסים להופעה של קיצו + Flora

    קיצו. רק לרשום את השם הזה מעביר בי צמרמורת קלה של עונג. בחודשים האחרונים לא שמענו מהם הרבה. הופעות פה ושם + אינדינגב במיטב המסורת. מסתבר שהם אופים לנו כמה מנות לכבוד שנת התודעה החדשה 2012.

    קיצו עושים את הצעד המבורך, ההכרחי, והנכון, ויוצאים בפברואר לטור באירופה. פונטציאל הקהלים מחוץ לארצינו שיוכל להתחבר לרדיוהד מעיר הקודש הוא עצום. זה לא יהיה פשוט וקיצו יצטרכו לעבוד קשה כדי להתחבר אליהם, פלוס טיפת מזל, אבל זה בהחלט אפשרי. גם לורנה בי הבינו את זה ועברו ללונדון.

    החדשות היותר רלוונטיות בשבילינו הצברים, זה שקיצו סימו לעבוד על אי פי חדש בעל השם האינטרגלקטי A Swarm of Details into your Umbilical Cord! הוא יצא באביב על תקליט(!) שקיצו יאספו מצ'כיה בדרך בחזרה לארץ.

    שמעתי את החומר החדש בהופעה, ופשוט ליקקתי את האצבעות. זה נשמע יותר אנרגטי, יותר ממוקד, ויותר עמוק בתוך הגבול האדיר שבין פופ לבין מוזיקה נסיונית. זה נשמע מעולה בהופעה ואני סקרן לשמוע את ההקלטות האולפניות.

    בינתיים קיצו מופיעים עם Flora בלבונטין 7 ביום שישי הזה, ה-6.1 בשעה 21:00, ומחלקים לקוראי המאזין 2 כרטיסים! כדי להשתתף בהגרלה, תשאירו תגובה ותספרו איזה אמן ישראלי צריך לדעתכם לארוז את המזוודות ולצאת לטור בחו"ל פרונטו. ההגרלה תערך ביום חמישי בערב, הזוכים המאושרים יקבלו הודעות במייל.