פוסטים מתויגים עם פסיכדליה

  • 16 ביוני 2017

    Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש"

    אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות פסיכדלית, מה שאפשר לראות בקאמבק החקר המדעי של חומרים פסיכדליים (היה לא מזמן כנס גדול בנושא בארץ). גם המוזיקה הפסיכדלית חזרה לבעבע בתודעה, והצמד Moon Duo מפורטלנד נמצאים עמוק בזרם. מדובר בפרויקט שהוקם ב-2009 על ידי Erik "Ripley" Johnson מהרכב האסיד-רוק Wooden Shjips ו-Sanae Yamada. הם הוציאו מאז שמונה אלבומים שנעים בין קראוטרוק קצבי של מכונות לג'אמים פתוחים של גיטרות. בחודשים האחרונים יצא להם "Occult Architecture", אלבום בשני חלקים כשהראשון מייצג את היין (צד המוצל של הגבעה, הנשי, האפל, הלילה וכדור הארץ) והחלק השני את היאנג (הצד המואר של הגבעה, הזכרי, השמש, האור והשמים). הצמד ביקר בארץ ב-2010 והשבוע (יום רביעי 21.6) הם יחזרו לבארבי. לכבוד המופע, תפסתי את ריפלי ג'ונסון לראיון במייל וביררתי איתו כיצד הם צברו כל כך הרבה חומר, איך היתה נראית אדריכלות מגית ומה הוא למד מחוויות פסיכדליות.

    היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.

    בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?

    בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.

    עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?

    אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.

    אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?

    ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.

    האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?

    ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.

    הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?

    אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.

    סגור לתגובות על Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש" / כללי /

  • 28 במאי 2017

    אינטרו 56: Dunes - חומוס פסיכדלי

    הפסיכדליה אוהבת את המדבר. Dunes הולכים בדרכם של גדולים וטובים מקומיים כמו UBK באלבום "סימום" וקותימאן בשיר "צאלים" בחיפוש אחר צלילים חוליים-חלליים, בתוספת גיטרות שטופות שמש בהשראת Tame Impala וגאראז' בלוזי סטייל ה-Black Keys. מיקס רוק משובח בצלחת, לניגוב בסיבוב. תכירו.

    1. מי חברי הלהקה?

    אור אלפרין - תופים וגיטרות, שיפר - שירה, עמית טנא - מקלדות ורודס, דניאל הרלב - בס.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    חרטוטי גיטרות של אלפרין בלילות באולפן הדליקו את הפרויקט. כולנו חברים מעוטף תל אביב שעושים מוזיקה ביחד, שמענו את הרעיונות שלו נדלקנו על זה ועשינו אלבום בלי לחשוב יותר מדי.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    חביתה פסיכדלית נושכת עם שיני גראז'.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    מפרגנים למדבר - ההשראה שלנו לעשות את הפרויקט הזה.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    למצוא ולהביא את עצמנו .

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    דבק מגע.

    7. ממה אתם מושפעים?

    דבק מגע.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האלבום שלנו, "Psychedelic Hummus" באהבה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את "Songs for the Deaf" בשביל לגנוב אותו ולהוציא אותו כאלבום שלנו.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    קוטימאן כי הוא קוטימאן.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    גראז' פסיכדלי זה אח יא וולי :)

    סגור לתגובות על אינטרו 56: Dunes - חומוס פסיכדלי / כללי /

  • 12 בספטמבר 2016

    ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

    סגור לתגובות על ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM / כללי /

  • 4 בספטמבר 2016

    Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית

    מסתבר ש-"אינסטרומנטלי" היא כבר לא מילה גסה באזורנו. אחרי ש-Tatran ו-Tiny Fingers הכינו את הקרקע, הרכבים חדשים כמו Alaska Snack Time הגיחו מן החורים לקחת חלק בגל החדש של האינדי הישראלי. עבודת ההכנה שנעשתה עם הקהל בשנים האחרונות היא כנראה זו שאפשרה לאלסקנים להשיק את אלבום הבכורה שלהם ביום שישי בבארבי, ולא באחד החללים הקטנים יותר שיש לעיר להציע. כשהלהקה עלתה לבמה הבחירה הזאת לא הרגישה כל כך יומרנית - המועדון התמלא כמעט לגמרי בקהל צעיר ומסוקרן ותאים מפוזרים של הורים גאים.

    לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.

    ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי

    בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.

    קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.

    בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.

    רועי ראמי - חלק מהותי באנרגיה הבימתית

    רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה

    סגור לתגובות על Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית / כללי /

  • 25 ביולי 2016

    Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

    סגור לתגובות על Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל / כללי /
→ פוסטים קודמים