פוסטים מתויגים עם שוגייז

  • בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי

    מישהו שאל פעם בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי" איזה להקות שוגייז יש בארץ. זה גרם לי לגרד את הראש. התשובה המידית היא כמובן ועדת חריגים, ואז אפור גשום ו-St. God וגם Dia Malo, כשאני לא בטוח שהשניים האחרונים פעילים יותר. אבל בהשוואה למקומות אחרים בעולם כמו שבדיה, איטליה ויפן, איפה שיש סצנות שוגייז ענפות, בארץ הז'אנר הקריר והאינטרוספקטיבי פחות תפס בחום הים תיכוני. זה כנראה למה הרכב השוגייז החיפאי Double Jackal לא מסתכל מסביב אלא פנימה לתוך הנפש ולמעלה לעבר הכוכבים באלבום הבכורה "Where We Were / Where We Are". אני עוקב אחריהם כבר זמן מה ואפילו הופעתי איתם יחד עם הלהקה שלי לשעבר, כך שדי ציפיתי לאלבום הזה, בטח אחרי הסינגלים המרעננים "Decay" ו-"Bliss", ואני שמח לומר שהוא ממלא את כל הציפיות. כראוי לז'אנר, השירים מובלים על ידי הגיטרות של יאיר טרגנו. באינטרו שעשינו פה בבלוג טרגנו סיפר שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ובאלבום הוא מממש את הפנטזיה שלו בלי שוויצים ובלי לדרוס את שאר חברי ההרכב, אלא עם מקסימום צבע ורגש - מהצלילים האמביינטים שפותחים את האלבום ב-"Where We Were" ועד לטיסה במהירות האור ב-"Insomnia". השירה בקולות הגבוהים של נמרוד דביר מהורהרת בהתאם עם שורות כמו "As the night falls it seems I am lost / Failing to catch insights off the rusty assembly line" והרית'ם סקשן של מיכל לשנסקי ומתן לוי מצטרפים לדינמיקה בטבעיות - נדיר אגב שלהקה ישראלית יודעת ליצור וייב להקתי כזה, שבו שמים את האגו בצד ומתאחדים להיות כלי מוזיקלי אחד. אפילו ברמה הבינלאומית יש לדאבל ג'אקל מה להציע. הקולגות מהגולה נתקעו בזמן האחרון על קלישאות הז'אנר שנשמעות כמו חיקוי של My Bloody Valentine או Jesus & Mary Chain. דאבל ג'אקל אולי מתכתבים קצת עם הצליל הנוצץ של ועדת חריגים והוירטואוזיות של Ride, אבל הם לא מנסים לשחזר אותם כמו איזה חיקוי סיני זול אלא מקשטים את הנעליים לבהייה בכל מיני ציורים קסומים משלהם שמחברים אותי לתחושה של ה-Smashing Pumpkins המוקדמים. יש באלבום רק תשעה קטעים והייתי רוצה לשמוע עוד ולראות לאן זה יתפתח, אבל כבר עכשיו דאבל ג'אקל שחררו את אחד מהאלבומים החזקים של השנה העברית החדשה והם ראויים להכנס הישר לפנתאון השוגייז הישראלי.

  • Slowdive בראיון: "אליסון עדיין נמצאת אי שם"

    מחר אני הולך אשכרה לרקוד בשתי חתונות: אחד מהחברים הותיקים שלי מתחתן בקסטיאל, ומעבר לפינה אחת מהלהקות האהובות עלי ביקום Slowdive תופיע בבארבי (כל הכרטיסים נמכרו). הכוכבים התיישרו בשבילי ואני לא יודע איך זה ירגיש לדלג בין התחברות קוסמית עם שוגייז לריקודים שיכורים עם פופ ים תיכוני. אבל הכוכבים נתנו לי גם הזדמנות לראיין במייל את Neil Halstead (משמאל בתמונה), הסולן/גיטריסט שהקים את סלואודייב. אז שאלתי אותו מה השתנה אצלם מאז הניינטיז, מה קורה עם אליסון ואיך הם שרדו את תקופת הלעג לשוגייז.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני נמצא בביתי בקורנוול באנגליה, התעוררתי מוקדם בגלל הג'ט לג. בדיוק הופענו בקוריאה וביפן אז חשבתי שאספיק לעשות כמה דברים. הה!

    הלהקה התאחדה רק לפני כמה שנים אחרי פרידה די ארוכה. באיזה אופן סלואודייב של היום שונה מגרסת הניינטיז?

    יש לנו הרבה יותר שער אפור. הרבה יותר ילדים.

    אם לשפוט לפי המוזיקה שלכם, אתם נשמעים כמו אנשים מאוד מופנמים ורגישים. האם זה נכון? מה אתם עושים בשביל הכיף?

    אני לא חושב שמישהו שפגש את רייצ'ל אי פעם חשד שהיא מופנמת באיזשהו אופן! אבל אני מבין את מה שאתה אומר. אני חושב שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. אני אוהב לגלוש, אני חי ליד האוקיינוס אז זה חלק גדול מחיי. לקרוא, לצאת להליכות, לבלות זמן עם משפחה וחברים, כל הדברים הרגילים.

    בוא נדבר על האלבום החדש "Slowdive". בשבילי אחד מהאלמנטים הבולטים במוזיקה שלכם זה הסאונד והאווירה שמשתנים מאלבום לאלבום. לאיזה סוג של סאונד כיוונתם הפעם? מה היו הרפרנסים המוזיקליים וההשפעות?

    בכל האלבומים שאני עושה, ובהחלט עם סלואודייב, מתחילים עם כמה רעיונות מוזיקליים קטנים. לאחר זמן מה יש לך הרבה רעיונות קטנים שכאלה. חלקים משירים, מלודיות, אטמוספירות. לופים, עריכות, דברים חסרי צורה או יותר מובנים. אולי אפילו שירים. באיזושהי נקודה האלבום מתחיל לקבל צורה. אני מרגיש שאנחנו יודעים איזה צורה זה יתפוס לפני שמתחילים רק לעיתים נדירות. אחד מהחלקים המהנים הוא לראות את זה בא ואז אולי בנקודה הזו מתחילים להתפקס על מה זה יכול להיות ומקבלים חזון למה שעושים ועובדים לקראתו. הפעם עשינו אלבום יותר פופי, אבל אני מרגיש שזה היה יכול להיות בקלות משהו הרבה יותר מופשט. כולנו שומעים דברים שונים ובגלל שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן מה שעבדנו היה לנו חשוב שזה ישמע כמו סלואודייב. נשמע ברור מאליו אבל זה היה שיקול חשוב.

    יש באלבום כתיבת שירים מאוד חדה, אבל גם תחושה של תעופה בחלל. האם אתה צופה בכוכבים? האם אתה מושפע ממדע בדיוני או אסטרונומיה באיזושהי צורה?

    כוכב נודד (Star roving), לא השיר, באופן כללי הוא מסע דרך הדמיון כמו שהוא מסע בכל מקום אחר. לפחות במובן שג'ק לונדון כתב עליו. אני בהחלט אוהב מד"ב ובהחלט מנסה ליצור אלבומים שמטיילים בחלל שנמצא בין הכוכבים לשכל.

    העטיפה של האלבום נראית כמו צללית של אדם בוכה בתוך סוג של קופסה אשלייתית עם רקע שחור. תוכל לספר על תהליך היצירה של האמנות הזו ומה המשמעות שלה בשבילך?

    התמונה לקוחה מתוך "Heaven and Earth Magi", אנימציה שנעשתה על ידי Harry Smith בשנות החמישים. אהבתי את האנימציה המוזרה והסוראליסטית הזו וכשחשבנו על האמנות ועל שם לאלבום חשבתי הרבה על הרעיון של קסם השמים והארץ. נראה שזה יושב על מקומות דומים כמו המוזיקה שעשינו באיזשהו אופן.

    לגבי השיר הקלאסי שלכם "Alison" - מי הבחורה המסתורית הזו שהחיים המבולגנים שלה עדיין מרתקים אותך? והוידאוקליפ שבו כאילו שכולם מתמזמזים במסיבה, איך צילמתם אותו?

    לקחנו את הכסף ש-Creation (הלייבל שלנו) נתן לנו ועשינו מסיבה! הזמנו את כל החבריםשלנו ונתנו לכמה חברים אחרים לצלם את זה. היה לנו כיף לעשות את הוידאוקליפ הזה. אני אוהב לראות אותו עכשיו כי זה כיף לראות שם כל כך הרבה מהחברים הותיקים שלנו. אליסון עדיין נמצאת אי שם אז אני לא יכול לחשוף יותר מדי לצערי. אבל היא גם משתתפת בוידאוקליפ.

    להקות שוגייז ידועות בכך שיש להם מלא פדלים לגיטרה (גם אני מודה באשמה). כמה יש לך? מה הפדלים האהובים עליך ובאיזה שירים אפשר לשמוע אותם?

    יש לי כמה. יש כרגע כל כך הרבה חברות פדלים שמייצרות אותם לפי דרישה וחלק מהכיף הוא למצוא פדלים חדשים כל הזמן. Mr Black Phaser הוא הפדל החדש האהוב עלי.

    איך שרדתם בשנים שבהם סלואודייב היו מקור ללעג? ואיך זה מרגיש היום כשאתם מקבלים את הכבוד הראוי שמגיע למוזיקה שלכם?

    הה! ובכן אני חושב שכשעשינו את האלבומים במשך שש שנים היינו ילדים והיה לנו כיף ונהנינו מזה. אף פעם לא נתנו יותר מדי תשומת לב לתקשורת. חלק מזה היה טוב, הרבה מזה ממש גרוע, אבל היה לנו קהל קטן ומגניב שנהנה ממה שעשינו ואני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו מחוץ למיינסטרים והיינו די שמחים להיות במקום הזה. אף פעם לא ציפינו שמישהו יאהב אותנו. אז, אתה יודע, לא משנה מה התקשורת המיינסטרימית חשבה בזמנו אני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו יותר חכמים מהם. לא בצורה מתנשאת, טוב אולי קצת, אבל ידענו מה אנחנו עושים וזה היה הגיוני בשבילינו גם אם זה לא היה הגיוני לרוב האנשים!

    איזה עצה היית נותן ללהקות שוגייז צעירות שהולכות בעקבותיך?

    אל תעשו את זה! הה! לא, אני חושב שלא משנה איזה מוזיקה אתה עושה פשוט תעשה את זה, אתה יודע. למה לא? זה רק מוזיקה!

    האם אתה רואה את האיחוד שלכם בתור משהו זמני, או שיש לכם תוכניות מסקרנות לעתיד?

    יש לנו כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים אז נראה. יש לנו כמה הופעות השנה אז אנחנו במצב של טור כרגע וממש נהנים מהחוויה של להופיע ולנגן את השירים החדשים.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    תודה על השאלות עידו.

  • המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive

    שעה עם כל מה שצריך לדעת על להקת השוגייז האהובה עלי Slowdive לקראת ההופעה ב-7.9 בבארבי.

    1. Slowdive - Alison
    2. Slowdive - Morningrise
    3. Slowdive - Catch The Breeze
    4. Slowdive - When The Sun Hits
    5. Slowdive - Souvlaki Space Station
    6. Slowdive - Machine Gun
    7. Slowdive - Blue Skied an' Clear
    8. Slowdive - Star Roving
    9. Slowdive - Slomo
    10. Slowdive - Sugar for the Pill

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי

    כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.

    סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

    כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

    סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

  • בכורה: אפור גשום - דלות החומר

    שום דבר לא דל ב-"דלות החומר". הסינגל החדש של אפור גשום שופע מפריחה אביבית, כמו טיול בין השדות הירוקים והפרחים המלבלבים של העונה. הוא נשמע כמו שיר ההמשך ל-"אדמה מוגנת" שפתח את אלבומם הקודם והאהוב עלי "מבפנים". דיסטורשנים עדינים מרחפים ברקע כמו ענני נוצה, וקולה הגבוה של הסולנית מיכל ספיר זורח דרכם עד לשיא של הליין המלודי בסוף. אפור גשום אמנם קיימים כבר מסוף שנות השמונים, אך בזמן שהקולגות שלהם גידלו כרסים והבריקו קרחות ושקעו לתוך שממה של בורגנות מוזיקלית, אפור גשום הצליחו לשמור על רוח של נוער אבוד בגינה פורחת. באפריל יצא ללהקה אלבומם השלישי, ומשמיעה מוקדמת הוא יצטרף בקלות לקאנון הצנוע אך המבריק של השוגייז והאינדי הישראלי, משהו שחובבי ועדת חריגים ישמחו לשמוע גם כשהם עצובים.

    הופעות קרובות:
    7.4 בבית המלאכה, חיפה
    18.4 בצימר, תל אביב
    11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב

  • פוסט אורח: ספי אפרתי על The House of Love

    ספי אפרתי (מוניקה סקס, התעויוט, בלאקפילד) חוזר אחורה לסוף האייטיז ונזכר בהרכב השוגייז The House of Love לקראת ההופעה ב-15.2 בזאפה הרצליה.

    "חדשות טובות!", כתב לי חבר, "ההאוס אוב לאב באים להופיע בישראל". הצצתי באייפון. בשורת התאריך כתוב שהשנה היא 2017. ההאוס אוב לאב? הנה לך שם שלא נשמע שנים רבות. אבל כעת הוא נשמע שוב, וניצלתי את ההזדמנות להאזנה חוזרת לאחת הלהקות הבולטות שליוו אותי בנעוריי. אח, הזיכרונות.

    השנה היא 1988, הסמית'ס התפרקו זה עתה ו-Guy Chadwick, הסולן של להקת ההאוס אוב לאב, מכנס את להקתו לצילומי פרומו קודרים ועגמומיים לרגל צאת האלבום הראשון שלהם. שנה לפני הם כן הוציאו את סינגל הבכורה שלהם, "Shine On", אבל שדרני הרדיו ועיתונאי המוזיקה באנגליה, שהכתיבו את דעת הקהל, לא התרגשו. הלהקה הקליטה פחות או יותר את כל השירים שהיו לה אז, ומתוכם בחרו צ'אדוויק ואנשיו עשרה שירים לאלבום הראשון. הוא יצא בלייבל Creation, אז חברת אינדי קטנה אך משפיעה, הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב מהעיתונות וקהל התחיל לזרום להופעות.

    לא אמנה את שירי האלבום הזה, אבל הוא אחד מאבני הדרך של הז'אנר המכונה שוגייז: לחנים פשוטים טבועים בנוף של גיטרות מהדהדות ומרחפות. המלים תמיד של גאי צ'אדוויק, לרוב שירי אהבה, אבל יש בהן גם הרבה דכאון ואבדניות נעורים, וגם ישו נוטה להופיע. במיוחד התבלט גיטריסט הלהקה Terry Bickers, שהפך לגיבור שוגייז לונדוני. ההאוס אוב לאב לא ידעו את זה אז, אבל הם היו חלק מדור אחרון של להקות שהוציאו תקליטים לדור של צרכני קסטות ודיסקים, רגע לפני שהאינטרנט הטביע את הפורמטים האלה לנצח (אבל הנציח את התספורות הישנות של רוב האמנים).

    האלבום הראשון נקרא בפשטות "The House of Love", ומכיוון שאין להחליף סוסים מנצחים - כך נקרא גם האלבום השני. יש לו גם שם נוסף: "זה עם הפרפר". צ'אדוויק, שמעיד על עצמו שהיה חסר סבלנות, זירז את ההקלטה של האלבום ועצר את ניסיונותיו של ביקרס לנצל את זמן האולפן שנתנה להם החברה כדי לקחת את השירים למחוזות פרוגרסיביים יותר. השיר הפותח, "Hannah", הוא ניסיון כזה. אחריו מגיע שוב "Shine On", הסינגל הכושל שהלהקה החליטה להקליט ולהוציא מחדש. הפעם זה מצליח והשיר מגיע עד גלי צה"ל הרחוקה, ומשם לאוזניי. קסטה של "זה עם הפרפר" עלתה 18 ש"ח ואחרי מאמצים הצלחתי לגייס את הממון. ביקרס הגיטריסט כאילו חיכה לרגע הזה ועזב את הלהקה בקול תרועה כדי להקים את Levitation עם חברים נכבדים כמו Christian Hayes מה-Cardiacs והבסיסט Laurence O'Keefe. צ'אדוויק המשיך להנהיג את ההאוס אוב לאב. הם הוציאו אוסף בי-סיידס מצויין ואלבום שלישי בשם "Babe Rainbow", שכבר התקדם הלאה מאזורי השוגייז והפך נגיש יותר, קרוב למה שהפך לאחר מכן לבריטפופ. כמו קודמיו, גם האלבום הזה כולל כמה שירים נפלאים כמו "The Girl with the Loneliest Eyes". אחריו בא עוד אלבום אחד ("Audience with the Mind") וב-1993 צ'אדוויק פירק את הלהקה.

    כלל ידוע במאה ה21 הוא שלהקות של פעם שחבריהן עדיין בחיים, מתאחדות מתישהו ולא מתפרקות יותר. גם גאי צ'אדוויק וטרי ביקרס השלימו והוציאו אלבום ב-2004 בשם "Days Run Away". מאז, פחות או יותר, הם מופיעים ומקליטים ברצף. בתוך בליל להקות השוגייז של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, ההאוס אוב לאב היו כנראה השמרנים ביותר. אבל את מה שהם עשו אז הם עושים גם היום. ההוכחה בזאפה הרצליה ב-15.2.

  • Spectres בראיון: "תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד"

    העיר בריסטול בדרום אנגליה ידועה בעיקר בתור עיר המוצא של הטריפ הופ והדראם'נ'בייס ואמן הגרפיטי Banksy, אבל כל זה עלול להשתנות. הרכב הנויז-רוק Spectres עבר לעיר מדבון והביא לשם מתקפה בלתי מתפשרת של גיטרות מרושעות בהשפעת החלקים המחורעים של הרכבים כמו My Bloody Valentine ו-Jesus & Mary Chain, כפי שאפשר לשמוע באלבום הבכורה שלהם "Dying".

    ספקטרס לא מתחנפים לאף אחד: כמו המוזיקה, עטיפת האלבום והקליפים נוטים לצד האפל של הכוח; הם שיחררו שיר נושא משלהם לסרט הג'יימס בונד האחרון "Spectre" ביום שהסרט יצא, וה-BBC השמיעו אותו בטעות בתור שיר הנושא הרשמי של הסרט; והם הסתכסכו עם מועדון מקומי בבריסטול שהפיץ מייל בנסיון לאסור מהם להופיע, אך הם החלו לארגן הופעות משלהם במקומות לא שגרתיים כמו קריפטה מתחת לכנסייה. עכשיו הם באים להופעה ב-14.12 באוזןבר במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers החלומי, אז ניצלתי את ההזדמנות לשלוח מייל לסולן/גיטריסט ההרכב Joe Hatt (ראשון משמאל בתמונה) ולברר איתו כמה דברים.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני בדיוק עומד לצפות ב-Match of the Day (תכנית הכדורגל המרכזית ב-BBC -ע"ש) אחרי שעשיתי כמה נגיעות אחרונות באמנות של האלבום החדש שלנו. נחמד להיות בסלון חם לאחר שביליתי את שני הערבים האחרונים במערה.

    המוזיקה של ספקטרס נשמעת לי כמו חגיגה של חושך. איך אתם אוהבים להתחבר לצד האפל שלכם?

    נחמד לשמוע את זה. אני חושב שאנחנו מתחברים לצד האפל שלנו דרך המוזיקה. זו החדוה שלנו.

    הקליפ של "Mirror" היה אחד מהקליפים המטרידים שראיתי ב-2015. מאיפה הגיע הרעיון?

    זה קליפ שנוצר על ידי הצלמת/קולנוענית Stephanie Third. אני חושב שהיא הגיעה לרעיון לזה בזמן שהיא צפתה בנו מנגנים את השיר בהופעה. היא רצה אלינו אחרי ההופעה והיה לה את הרעיון המלא בו במקום וזה עבד בצורה מושלמת.

    העטיפה של אלבום הבכורה שלכם "Dying" גם מאוד מובחנת. מה הסיפור מאחוריה?

    קיווינו ליצור תמונה שתהיה קלסטרופובית ומרשימה באופן מידי ואני חושב שזה מה שעשינו. התמונה יכולה להתפרש בשתי צורות: מישהו שלוקח את הנשימה האחרונה שלו, או את הנשימה הראשונה שלו אחרי שהוא כמעט טבע. התמונה צולמה בבריכה מתנפחת בחצר האחורית שלי, ואני חושב שזה היה די מדאיג לשכנים.

    בעמוד הפייסבוק שלכם יש תמונה עם חבל לתליה ליד הבמה והכיתוב "Ain't no party like a Spectres party". תוכל לספר לנו מה קורה שם?

    חה! זה היה באירוע ליל הקדושים שלנו "Dark Habbits" שהרמנו במאהל צופים. "Dark Habbits" הוא פנזין שיצרנו בשלושת השנים האחרונות, עשינו שמונה מהם עד עכשיו וזו הפעם הראשונה שעשינו לזה "השקה". היתה שם מוזיקה חיה, צ'יזבטים, והקרנות של סרטי אימה. החבל היה רפרנס לסינגל "The Heights" ששחררנו בליל כל הקדושים. ניסינו ליצור חוש הומור אפל ברוב החומר שלנו, והחבל הוא פשוט ניסיון לעשות קצת כיף ובאותו הזמן לגרום לחוסר נוחות.

    אחד מהפוסטים שלכם מספר שנשלח אימייל למפיקים לא לתת לספקטרס להופיע במועדונים שלהם. מדוע זה קרה? האם יש לכם בעיות למצוא איפה להופיע בימינו?

    זה סיפור מאוד ארוך, אבל בפשטות זה קרה בגלל שהיה לנו את החוצפה להתווכח עם מועדון כשהרגשנו שהתייחסו אלינו באופן לא הוגן. אני לא חושב שלהקות חדשות בעיר עושות את זה, אז הם הגיבו בכך שהם סיפרו למפיקים אחרים שאנחנו עושים צרות. הכל בסדר בשארית בריטניה ואירופה, אבל בבריסטול אנחנו נוטים להרים כרגע הופעות משלנו וזה הרבה יותר כיף. יש תשובה הרבה יותר ארוכה מזה, אבל עורכי הדין שלנו לא נותנים לנו להגיד אותה.

    בהתחשב בכך שהרמתם הופעה בקריפטה, אם הייתם יכולים להופיע בכל מקום בעולם, ללא מגבלות, איפה הייתם מופיעים ולמה?

    תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד. אנחנו לא בטוחים עם מי אפשר לדבר כדי שיעזרו לנו להגשים את זה.

    האלבום שלכם זכה לרימיקסים מאמנים כמו Factory Floor, Hookworms, וגם Stuart Braithwaite מ-Mogwai. איך זה היה לשמוע רימיקסים לשירים שלכם? איזה רימיקס הכי הפתיע אותך?

    אני חייב להודות שלא התלהבתי ב-100% מהרימיקס של מוגוואי כשהוא חזר אלינו. בלב רציתי שזה ישמע כמו מוגוואי מתקופת "Like Herod" והתעניינתי לשמוע מה הוא יעשה עם הגיטרות האטונליות הנוראיות שלנו, אבל זה יצא להפך לגמרי. ברגע שהתגברתי על זה, הבנתי שהוא איכשהו הצליח לגרום לאחד מהשירים הכי אפלים שלנו להישמע כמו משהו כמעט יפה. גאוני.

    אתם הולכים להופיע בליין ה-Tel Aviv Shoegazers. מה דעתך על כל עניין השוגייז? האם אתם רואים את עצמכם בתור להקת שוגייז?

    לא במיוחד. זה אותו הדבר עם תווית ה-"פסיכדלי" שמדביקים עלינו, אבל אני לא באמת בטוח לאן אנחנו מתאימים. כשהתחלנו, הקטע של השוגייז היה קצת יותר הגיוני כי המוזיקה שלנו לא היתה שורטת כמו שהיא היום ואני מניח שחתמנו בלייבל שנחשב טכנית ללייבל של שוגייז אז זה מאיפה שזה מגיע. מה דעתך?

    בתור אמנים שאוהבים לאתגר את עצמם, מה הדבר הבא שתרצו לעשות?

    אנחנו מאוד רוצים שההופעה החיה שלנו תתאים לשאיפות שיש לנו לגביה. אנחנו תקועים בגלל העובדה שאין לנו כסף או תקציב וכד' שנוכל להשקיע בהפקה החיה. בגלל האופי של הסאונד שלנו ההופעה תמיד מאוד גולמית בלי קשר לעד כמה התכוננו, אבל היינו שמחים לעשות ניסויים עם אורות, ויז'ואלז, ודרכים אחרות לשאוב את הקהל לעולם שלנו.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    רק שאנחנו לא יכולים לחכות להגיע אליכם ולנגן בשביל קהל חדש לגמרי!