פוסטים מתויגים עם תעשיית המוזיקה

  • בועת סבון

    קראתי כרגע פוסט אדיר של חברי לבלוגוספירה טאפאס וטאפאס, תגובותו החריפה לכתבה של שי להב על אינדינגב 2011. פוסט לפרצווף! יה בייבי. התחלתי לכתוב תגובה ארוכה מהרגיל, אז החלטתי להעביר אותה למקומה הראוי והמהורהר, לפוסט אצלי בבלוג.

    לא קראתי את מה ששי להב כתב, ואני עייף מדי כרגע מכדי לעשות את זה, אבל אני מסכים עם נמרוד לגמרי. רוב הלהקות שאני מכיר באופן אישי היו שמחות להפוך את המוזיקה שלהן למחייה, להופיע כדרך קבע מול עשרות אלפי איש או מול אלפי איש או אפילו מול מאות איש ולקבל השמעות ברחבי ה-FM.

    רק שמשהו תקוע. לא ברור מה. משהו בין הקהל לתקשורת למוזיקאים. משהו שם לא זורם. מדי פעם זה זורם, למשל לאסף אבידן שהתחיל לגמרי בתור אמן אינדי מהשוליים של השוליים והפך לשם מוכר (כמעט) בכל בית. אצל מי האשמה? איפה הבעיה?

    יש קהל למזרחי, בכיף. אבל יש גם קהל מספיק גדול שלא בעניין של דארבוקות וכן בעניין של ברי סחרוף ופינק פלויד ואיימי וויינהאוס. איך זה שהם לא בעניין של קוב, Brain Candies, ושירה ז. כרמל? חתיכת שאלה שאין לה תשובה. לפחות לא תשובה אחת. לא נראה לי שיש בעיה. יש בעיות. צריך שלוש לטנגו.

    שי נובלמן

    הקהל - מספיק מפרגן לשי נובלמן?

    הקהל. לקהל בארץ, בניגוד למדינות אחרות, יש רוחב פס מאוד מוגבל. איכשהו נתפסים פה לאמנים שכבר עברו מזמן את השנים הטובות שלהם במקום לחפש את הדבר הבא כפי שנהנים לעשות באנגליה ובאמריקה. אנחנו מוכנים לסבול תריסר שירים בינוניים מהאלבום החדש רק כדי לשמוע את "הלהיט" הגלגלצי בסוף ההופעה. שלא לדבר על חוסר הקבלה לישראלים ששרים באנגלית. בשבדיה למשל אין עניין כזה.

    אין פה כמעט פתיחות לדברים רעננים כל עוד את הספייס המוזיקלי-מנטלי תופסים אצלינו הותיקים. כולם מתים שאריק איינשטיין יחזור לבמה, אבל רק עשרים איש ילכו לראות את אבי עדאקי בהופעה. נחליף טלפונים ניידים כמו גרביים, נזרוק את כל הבגדים לפח ברגע שהגיעה המודה החדשה, ונמציא את הסטארטאפים הכי חדשניים, אבל בכל מה שקשור למוזיקה נשאר תקועים בשבעים-שמונים-תשעים.

    התקשורת. נכון, כפי שנמרוד טוען יש כתבות באינטרנט ובחלק מהעיתונות המודפסת על מוזיקה חדשה. הבעיה היא שהיא מטיפה למקהלה. כל האנשים שאני מכיר שקוראים כתבות כאלה הם מכורי מוזיקה שמלכתחילה מחפשים את זה. חברי שמחוץ לסצינה לא מתעניינים בכתבות שכאלה בכלל. חשוב שיהיו כתבות, אבל אני חושד שהחשיפה שלהן לקהל חדש ורלוונטי היא מאוד שולית. גם עיתון איכותי כמו הארץ ששוחר תרבות בטירוף, ואני אישית מת עליו, כמה מקוראיו יבואו להופעת רוק בלבונטין בשעות הלילה המאוחרות?

    לא מספיק להיות בתקשורת המיינסטרימית, זה צריך להיות במקום מיינסטרימי שיתחבר בצורה מיינסטרימית להמונים. למשל כתבת שער ברייטינג על להקת לורנה בי (שדווקא תופסת תאוצה לאחרונה, הידד!) והמלתחה של עדי אולמנסקי. או הופעה של כל החתיכים אצלי בבית האח הגדול. או השמעה על בסיס שעתי של יהוא ירון בגלגלצ.

    הסיכוי היחיד של התקשורת לעזור יהיה לחבר אמני אינדי לפורמט שההמונים אוהבים איפה שהם אוהבים לצרוך אותו. דברים כמו רכילות, יפים ויפות, וסיפורים אישיים מלודרמטיים, רצוי בטלוויזיה. מי ירים את הכפפה ויביא את האינדי ללה לה לנד? למעשה עדי אולמנסקי ואיה זהבי פייגלין היו בכוכב נולד וזה עזר ממש בקטנה אם בכלל, אז לכו תדעו.

    לא דובים באינדינגב

    לא דובים - משדרגים לקראת המיינסטרים?

    המוזיקאים. הרבה פעמים אני שומע או קורא כל מיני תלונות מקהל וטוקבקיסטים, תלונות שהמוזיקה באינדי גרועה. אני לא מסכים עם הטענות האלה. ברור שלא הכל באינדי עשוי מזהב, אך בהחלט יש לא מעט ממנו ואפילו הרבה כסף שזה בכלל לא מובן מאליו. בכל זאת, בואו נקשיב שנייה. אולי הטענות האלה מביעות משהו, איזשהו תסכול, רק לא בניסוח הנכון. אולי הן מביעות תסכול מחוסר הבשלות וחוסר המקצוענות של מוזיקאים באינדי.

    זה בסדר להיות לא בשל ולא מקצועי. לפחות בתחילת הקריירה. אם רוצים להגיע לליגה הלאומית צריך להתבשל, צריך להתנהג כמו הענקים, צריך לחשוב בגדול. להוציא סינגל ראשון עם הופעת השקה שהיא גם הופעה הבכורה, זה אחלה באינדי ומעולה בתור התחלה. במיינסטרים לא יסבלו סינגל עם סאונד סביר או הופעה מלאה גמגומים בין לבין שיר וזמר שעומד על הבמה חסר כל חיים כמו בניין עיריית תל אביב. אלא אם כן זה ממש הקטע שלו. או אפילו זמר שהוא כל דבר פחות מסוחף. או אפילו זמר שלא יודע להתלבש.

    זה נשמע מאוד שיטחי, אבל אם תבדקו עם עצמכם תגלו שכשמגיע איזה אמן דה ז'ונגלר מחו"ל זה מה שאנחנו מצפים ממנו. שיהיה מיוחד, שיהיה יוצא מן הכלל. שיהיו לו אלבומים מופקים פר אקסלנס והופעות שמגרות את כל החושים שלנו. להקות שלא יושבות על הספה ומחכות שיגלו אותן, אלא להקות שבאות להתפוצץ עלינו כמו מתאבדים שיעים.

    זה לא בעצם מה שכל אמני המזרחי החדשים עשו, הביאו אותה בהפקות מוזיקליות מהוקצעות וחתיכת שואו שאפילו אשכנזים עלו על שולחנות ונתנו כפיים? שלא לדבר על צבאות של יחצ"נים ומנהלים אישיים שהם שכרו. מוזיקאים, רוצים לתת פייט בחזרה? כדאי שיהיה לכם נשק כבד ורעב של דיקטטור צבאי לכבוש.

    אם נחזור בחזרה לפוסט של נמרוד וככל הנראה לכתבה של שי להב, היחידים שלא רוצים שלהקות האינדי יצליחו זה קהל האינדי, האליטיסטים שגילו אותם ומסרבים לוותר עליהם לטובת ההמונים. כתבו באחת מהכתבות על האינדינגב שהברנז'ה לא ירדה השנה אל הנגב. זה מאוד נכון. ולמה שהברנז'ה לא תרד לאינדינגב? כי האינדינגב סולד אאוט (תרתי משמע). אני לא מתכוון שאינדינגב מכר את נכסיו לאיזה סלקום. אני מתכוון שכולם גילו אותו, כל אלפי הכרטיסים נמכרו, ועכשיו כשיש שם פרצופים לא מוכרים הוא כבר לא מעניין.

    מעט הבראנז'ה שכן ירדה לאינדינגב היללה את במת עשן על הזמן ולעיתים את הבמה המאולתרת באיזור המאהל. שם הרי הופיעו האמנים הכי אינדי. בניגוד לאינדינגבים קודמים, האינדינגב האחרון הלך על קו פחות קיצוני מבחינה מוזיקלית. בשנה שעברה היו המון להקות רועשות מטורפות בבמה הקטנה. השנה הן נוכחו בהעדרן (יוחזרו לאלתר המידנייט פיקוקס לבמת הקוף!). מעט הדברים הקיצוניים והיותר איזוטריים אכן היו בבמות הצדדיות. למרות זאת, הכל אשליה. גם אם הופעת בבמה הגדולה בשיא האינדינגב, יהיה לך קשה מאוד לשחזר את זה.

    לסיכום. אם אנחנו לא מהאליטסטים ואנחנו רוצים לאחל הצלחה וממון ללהקות הקטנות האהובות עלינו, צריך שתהיה זרימה חלקה במשלוש הזה של קהל-תקשורת-מוזיקאים. אנחנו הקהל צריכים לפתוח את הראש והלב וללמוד לקבל אמנים חדשים. לא חייבים הרבה. אם אפילו נקבל אחד או שניים כל שנה, דיינו. התקשורת צריכה לקחת אמנים שמוכנים לשתף פעולה ולשלם את מחיר החשיפה, ולחבר אותם להמונים איפה שזה נחשב. והמוזיקאים שבאמת רוצים לפרוץ את הבועה צריכים לשדרג את עצמם, להפסיק לחפף ולהתחיל להפגיז. ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך ולהשתפר ללא הפסקה. רק אז, אולי, האינדי כבר לא יהיה יותר אינדי.

  • יבש פה בובה

    מפעם לפעם, בפורום או בלוג כזה או אחר, עולה השאלה למה יש הופעות רק בתל אביב. איך זה שלא עושים סיבובי הופעות בארץ ומגיעים לקהל צמא למוזיקה בפריפריה, בצפון ובדרום הארץ. אנשי הפירפריה טוענים שכל להקה שרק תצא מהבועה התל אביבית, או שתשבור את החומר הירושלמית, תזכה לתהילת עולם וקהל שיאהב אותה לעד. האמנם?

    אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.

    את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.

    אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.

    רוצי בובה בדרכים

    "רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.

    למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.

    הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.

    אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.

    אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.

    תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?

    אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.

  • מדריך לשיתוף פעולה עם בלוגרי מוזיקה

    מאז שפתחתי את הבלוג לפני שנה וקצת, יוצרים איתי קשר מפעם לפעם יחצ"נים, זמרים/ות, ולהקות. זה מאוד נחמד שמכירים בי משום מה ושולחים לי כל מיני מיילים. אני מבין שהם סך הכל מחפשים עוד ערוץ שיווקי כדי להגיע לקהל, אך לצערי רוב הפונים לא מבינים בכלל מה זה בלוג ואיך לדבר עם הבלוגר שמאחוריו.

    כדי להסדיר את העניין אחת ולתמיד, החלטתי לכתוב מדריך לשיתוף פעולה עם בלוגרי מוזיקה ולתת טיפים לכל אנשי התעשייה למיניהם שרוצים לדבר איתנו, ועם בלוגרים בכלל.

    1. תעשו ריסרצ'. לרשותכם רשימת בלוגי מוזיקה ישראלים באדיבות הבלוג קסטה. קחו כמה שעות ותדגמו אותם. לא חייבים לשבת ימים שלמים ולקרוא את הכל, אם כי זה ודאי יכול לעזור. אפילו רק הצצה מהירה בכותרות הפוסטים האחרונים שעלו ובתגים/קטגוריות שנמצאים בד"כ בבר הצידי תבהיר לכם מיד במה עוסקים פה. כדאי גם לקפוץ לעמוד האודות איפה שהבלוגר בד"כ רושם במפורש מי הוא ועל מה הוא כותב, ואם יש עמוד צור קשר תמצאו שם כתובת מייל או טופס לשליחת הודעות. תרשמו את כל זה בצד ותסמנו בלוגים רלוונטיים בשבילכם.
    2. בלוגים הם לא מכונות יח"צ. רוב, אם לא כל בלוגרי המוזיקה בארץ, כותבים את הבלוג בזמנם החופשי ועושים את זה מתוך אהבה טוטאלית למוזיקה. אנחנו לא עיתונאים, לא מקבלים על זה כסף, ולרוב לא עוסקים באייטמים חדשותיים ויח"ציים, אם בכלל. בקיצור, אנחנו לא וואלה, לא וויינט, ולא אן אר ג'י. מה כן מעניין אותנו? תוכן. משהו שנרצה לכתוב עליו פוסט לפחות באורך כמה פסקאות, וזה משתנה מבלוג לבלוג. אז כל הכבוד שהלהקה שלך עשתה קליפ חדש או הוציאה סינגל, אבל ב-99% מהמקרים זה פשוט לא רלוונטי לבלוגים ואין לנו מה לעשות עם זה. תשאירו את החומר הזה לפורטלים החדשותיים בבקשה, ואם יש אז לבלוגים חדשותיים.
    3. תנמיכו ציפיות. לא נעים להגיד, אבל בלוגי מוזיקה הם לא מרכז היקום. אם יכתבו עליכם פוסט בבלוג אחד או שניים, קשה להאמין שזה יביא 1000 איש להופעה או יגרום לכם להיות רוני סופרסטארים. ברור שזה נחמד ושזה עוזר, אבל קמפיין יח"צ מול בלוגים צריך להיות רק חלק אחד מהעשייה השיווקית והמוזיקלית הכוללת שלכם. ראה מידע נוסף במדריך למוזיקאי של אטמי אוזניים ז"ל ובספרות המקצועית.
      בלוגר
    4. תשלחו פניות רלוונטיות בבקשה. אין טעם לשלוח קטע ג'אז לבלוגר שעוסק ברוק. לשלוח קליפ חדש לבלוגר שכותב פוסטים ארוכים לא ישיג שום תוצאה. ואם הבלוגר כותב רק על מוזיקה לועזית, אין סיכוי שהוא יחליט פתאום לעשות פרסה ולכתוב על הזמרת הישראלית שבדיוק שלחה לו מייל. אל תשכחו, רוב אם לא כל בלוגרי המוזיקה בארץ עושים זאת בתור תחביב. כמובן, אתם רוצים לפנות לכמה שיותר בלוגרים כי אולי משהו יתפוס. הבעיה היא שאם אתם סתם מספימים, אז לא רק שתזכו לבוז, אלא פעם הבאה כשיהיה לכם דווקא משהו רלוונטי לא יטרחו לקרוא את המיילים שלכם בכלל. וראבאק, המייל שלכם מגיע לאדם פרטי בזמנו הפנוי. בבקשה אל תבזבזו לנו את הזמן במשהו שברור שלא יעניין אותנו.
    5. בלוגרים הם בני אדם. לרוב אנחנו לא אנשי תעשיית המוזיקה ולא יחצ"נים, וגם אם כן הבלוג הוא המפלט מהעולם הזה. אם שלחתם לנו הודעה, בבקשה אל תדביקו שם קומוניקטים עם מילים ריקות, פונטים זוועתיים בצבעים זרחניים, ויישור מתסכל למרכז. קומוניקטים לא נכתבו בשבילינו בני האנוש. למעשה, לא ברור לי איך העיתונאים מעכלים אותם בכלל. עזבו אתכם מהקומוניקט. כשאתם פונים לבלוגרים, דברו בגובה העיניים, ודברו תכל'ס וקצר. תכתבו אלינו כאילו שאתם כותבים מייל לחבר שמספר לו על ההופעה הקרובה שלכם, האלבום שעומד לצאת, או מה שזה לא יהיה.
    6. תהיו כנים. לא תאמינו כמה פעמים כותבים לי "אחלה בלוג" ואז שולחים לי מוזיקה שגורמת לי להבין שאין סיכוי שהפונה קרא אפילו פוסט אחד. אין צורך להתחנף כדי שיקראו את המייל שלכם, אלא אם כן אתם אשכרה עוקבים אחרי הבלוג ואכן אוהבים אותו. מספיק להציג את עצמכם ולרשום את המסר שלכם כך שיהיה קצר ולעניין. אם אתם לא בטוחים אם הפנייה שלכם רלוונטית, או איזה שיתוף פעולה אפשר לעשות בכלל, תכתבו את זה. תזכו ליצור, כן, דיאלוג.
    7. תשלחו לבלוגר הצעה מגניבה. בניגוד לעיתונאים, יש דברים פשוטים יחסית שבלוגרים מאוד ישמחו לקבל. למשל, הזמנה להופעה, פרומו של אלבום חדש, כרטיסים לחלוקה בבלוג, אולי אפילו הזמנה לבירה אחרי ההופעה. זה מגביר את הסיכוי שהבלוגר יתלהב ויהיה מעוניין לכתוב משהו, אבל תנו לו את הספייס ואל תכריחו אותו במקרה שמוזת הבלוגים לא באה לביקור.

    מקווה שעזרתי להבהיר כמה דברים כדי שלכולנו יהיה שיתופי פעולה הרבה יותר שווים. שאלות וטיפים נוספים - בתגובות.

  • רקוויאם לדיסק

    החדשות הטובות הן שהמלווינס נכנסו לראשונה למצעד הבילבורד עם אלבומם החדש The Bride Screamed Murder. החדשות הרעות הן שמזה מספר שבועות מכירות האלבומים באמריקה נמצאות בשפל הכי נמוך מזה שנים (ראה כתבה בוואלה). כבר אמרו מיליון ואחד דברים בעניין מכירות הדיסקים, ואף בעניין מכירות האלבומים. אני לא מתכוון להלאות אתכם ביותר מדי תיאוריה בנושא. אני כן רוצה לומר משהו אישי. נכנעתי. אני מרים דגל לבן.

    עד לאחרונה הייתי ממגונני הדיסקים. הייתי בין המוהיקאנים האחרונים שיוצאים לקרב נרגש עבור פורמט הפלסטיק והמתכת הזה שגדלנו עליו אי שם בניינטיז ושמו הדיסק. אהבתי את האמנות, אהבתי את המילים בחוברת, את רשימת התודות, ואת זה שאני יכול לשים את הפלסטיקים על המדף. אהבתי להשוויץ מול חברים ולראות מול עיני את ההיסטוריה המוזיקלית שלי, להרים מדי פעם איזה אלבום נשכח הישר למערכת הסטיראו ולחוות מחדש זכרונות אבודים.

    אני מאוד שמח על אוסף הדיסקים המופלא שיש לי על המדפים. עבדתי לא מעט שעות מחיי ונברתי בין לא מעט מדפים בלא מעט חנויות בשביל להביא את המוזיקה המופלאה הזו אלי הביתה. הם נתנו לי המון שעות יפות. גם בעידן החדש של המוזיקה קניתי דיסקים - אם הורדתי ואהבתי את זה, קניתי את הדיסק. גם מתוך כבוד לאמן, וגם כדי שאצרף את זה לארכיון המופלא שלי. ואז קניתי אייפוד.

    בזכות האייפוד ובזכות הזמינות הלא נורמלית של מוזיקה חדשה ואף ישנה, הגעתי לשמוע המון דברים טובים שאחרת לא ברור איך הייתי מגיע אליהם, בטח שלא בכזאת מהירות. ואם פעם היה בי את הצורך להשיג את הפורמט הפיזי, הצורך הזה מת, למעט אולי כמה יוצאים מן הכלל. למה בעצם שאטרח להוציא כסף על דיסקים? יש לי את כל המוזיקה שאני רוצה בהישג קליק, ובעצם מכירה של דיסק היא עוגה שהולכת לכל מיני עלוקות בדרך, ולאמן נשאר רק פרוסה דקיקה ללא ציפוי.

    אם האמן יגיע לארץ אלך לראות אותו בהופעה, אפילו השקעתי ונסעתי לחו"ל לראות אמנים שאני אוהב. כמובן שאני רוצה שלאמנים האהובים עלי יהיו חיים כלכליים טובים, שהם יקבלו את הכבוד הראוי ליצירות המופלאות שלהם ותקציבים לעשות יצירות חדשות. אבל דיסקים זו כבר לא הדרך. אולי אפילו מכירות דיגטליות נדונות לאותו הכישלון.

    למרות שהשלמתי עם חוסר הצורך בקניית דיסקים, עדיין יש לי חששות ובעיות. מה עם ארכיון המוזיקה שלי? האם אוכל לראות בעוד 10 או אפילו 20 או 30 שנה מה שמעתי היום ולהקפיץ את זה להאזנה? סקרובלר הוא סוג של פיתרון לסיפור שאף נותן סטטיסטיקות מוזיקליות מעבר לכל דימיון, ויום אחד תהיה ספריה אינסופית בענן עם כל המוזיקה המוקלטת שנעשתה אי פעם. אוטופיה.

    אבל last.fm, וכל אתר שהוא, לא היה שם תמיד ולא יהיה שם תמיד. היה פעם איזה מאמר שיש לספריות בעיות בעידן האינפורמציה הדיגיטלית, שהן בעצם נאלצות להחזיק כוננים נכחדים לכל מיני פורמטים פיזיים אנכרוניסטים. וגם אם נעביר הכל אי שם לענן המסתורי, האם הוא והמידע שלו ימשיכו לשרוד כמו שספר ישן יכול לשרוד זמן רב? מה קורה בין לבין השדרוגים, האם המידע ישמר?

    ויש בעיות בהווה. כמו שאמרתי בזמנו, אנחנו עדיין שומעים יותר מוזיקה ממה שאנחנו מסוגלים, לא משקיעים בה את הזמן הראוי, ומדלגים לדבר הבא בלי לחשוב פעמיים. בגלל האינפלציה המוזיקלית העולמית הערך של כל שיר ואלבום נהיה פחות, הדפיסו פשוט יותר מדי שטרות. והחוויתיות של המזיקה מתחילה ונגמרת בקובץ ה-MP3, לכו חפשו את המילים והעטיפה בגוגל. אפליקציות לניידים מתימרות לפתור את הבעייה הזו, אבל כרגע רובן אם לא כולן הן סתם גימיק שיווקי לא אחיד ולא מביאות איזשהו ערך מוסף אמיתי.

    גם ללא דיסקים, אני עדיין מוהיקאן בכל מה שקשור לפורמט האלבום. אמנם רואי חשבון המציאו את האלבום כדי לאגד כמה שירים ביחידה אחת שאפשר למכור, אבל המוזיקאים הפכו את זה כבר מזמן ליצירת אמנות. למכור שירים בודדים מבלי להתחייב לאלבום מתאים אולי לליידי גאגא, אבל מה עם אמנים שמנסים ליצור אמירה מעבר ליצירה אחת של 3-4 דקות? לסטריטס התאים לשחרר שיר אחרי שיר בטוויטר שלו, אבל זה יחרפן אותי לאללה אם רדיוהד יחליטו לעבוד ככה.

    אז נכנעתי למותו של הדיסק. אבל עם הקבורה שלו נותרו לא מעט בעיות לא פתורות, וחייו של האלבום בסכנת התנקשות. אז יש הופעות חיות, ויש בהן כסף, אבל מה יהיה עם המוזיקה המוקלטת?

  • אקזיט סטנסיל

    "החיים זה מה שקורה לך בעוד שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות" אמר ג'ון לנון בפרפרזה, וכמובן שהוא צודק. והנה, תכננתי להעלות פוסט על ההופעה המעולה של הרכב הפרוג ג'אז-Pאנק-רוק היהודי (או משהו כזה), Gutbucket, אתמול בפסטיבל הג'אז תל אביב, אבל הפוסט הזה יחכה עוד כמה ימים.

    במהלך מעבר שיגרתי על הרידר שלי, נתקלתי בדיווח מבלוג תעשיית המוזיקה המעולה, Hypebot (קריאת חובה לכל אמן עצמאי ואנשי התעשייה של העידן החדש), על לייבל אינדי אנונימי בשם Exit Stencil. ובכן, הלייבל החליט לתת להורדה חוקית את הקטלוג המלא שלו למהלך חודש פברואר בלבד.

    למה זה שווה משהו? על פניו מחלקים כבר מלא מוזיקה ברשת בחינם ובאופן חוקי ובמלא מקומות. אז מה פתאום זה שאיזה לייבל נידח עם אמנים אנונימיים נותן מוזיקה בחינם יעניין מישהו?

    לא זכור לי שלייבל נתן אי פעם את הקטלוג המלא שלו, שבדרך כלל בתשלום, להורדה בחינם לזמן מוגבל. לייבלים כמו אנובה נתנו אולי הורדה פה הורדה שם, אבל לא משהו גורף שכזה, ולא לזמן מוגבל, מה שנותן סוג של ייחוד ודחיפה ללכת ולשמוע עכשיו לפני שיהיה מאוחר. ידידי גיאחה ציין בפני שיש נטלייבלס שנותנים את המוזיקה שלהם בחינם כל הזמן. אבל זה בדיוק למה, לצערם, אין להם אייטם וללייבל הזה יש.

    כן, העניין הזה של לתת את הקטלוג המלא בחינם ולזמן מוגבל יצר איזשהו עניין, משהו שונה שגרם להייפבוט לכתוב על זה (נשים בצד סקפטיות ששילמו לו לכתוב על זה, אם כי הכל אפשרי), להדליק אותי, והנה עכשיו אני כותב על זה. כמובן שקודם כל הלכתי לאתר, הורדתי ושמעתי את המוזיקה. אני, ומסתבר שאנשים רבים נוספים, מחפשים בתקופה האחרונה דברים חדשים לשמוע, כך שהידיעה הזו התאימה לי בול למצב רוח המוזיקלי - להשיג מוזיקה חדשה שאף אחד לא מכיר, שיהיה משהו מעניין לשמוע תוך כדי העבודה. לא יודע אם הם התבייטו על ההרגשה הזו והחליטו לתקוף אותה, אבל זה מה שיצא. ווואלה, המוזיקה שהורדתי לא רעה בכלל.

    ראוי לציין אגב שזו הורדה ישירה ללא תנאים מקדימים. אין את החסם המעצבן של שטיקים בסגנון ה-"הורדה תמורת מייל". יש שיגידו שזה מטומטם כי הלייבל לא נשאר עם רשימת ספאם ביד אחרי הקמפיין הזה. אבל הגישה הישירה יותר ידידותית למשתמש ובטוח עוזרת לקבל יותר הורדות ולכן יותר השמעות מאשר גישות שמנסות לנצל את הסיטואציה. מי שנדלק מהמוזיקה בכל מקרה סביר שיעשה מעשה ויבוא להתעדכן שוב באתר או ירשם לרשימת התפוצה או ימליץ על המוזיקה לאחרים או ילך לראות את הלהקה כשתגיע לעירו.

    המרוויחים הגדולים מהמהלך הזה הם כמובן אמני הלייבל. הם מגיעים עכשיו בוודאות ליותר אזניים וחשיפה מאשר היתה להם קודם לכן. זה עוזר להביא קהל להופעות ואפילו לקדם סקירה בתקשורת ואולי השמעות ברדיו. בינתיים אנשים נכנסים לאתר ואולי ירשמו ברשימת התפוצה, אולי אפילו יקנו איזה מרצ'נדייז, כך שגם הלייבל מרוויח בעקיפין.

    בקיצור, סחטיין עליהם, וכמה מילים על המוזיקה שדגמתי:

    hot cha cha
    Hot Cha Cha - The Hardest Working Telescope and the Violent Birth of Stars

    כן, הורדתי אותם בגלל העירום או הפסיאודו-עירום. מה לעשות, כשיש המון מוזיקה ומעט זמן אני שופט אלבומים גם לפי עטיפות מגרות. מתברר הם עושים אינדי-רוק פוסט-סוניק יות' שכזה, קצת כמו שפלסיבו היו פעם רק עם הרבה פחות אגו אנדרוגני, והזמרת שלהם יודעת לשיר יותר טוב מקים גורדון (סורי בייב) ובטח שמבראיין מולוקו מפלסיבו. היא אפילו שרה שיר אחד במה שנשמע כמו צ'כית. חביב ביותר.


    Like Bells - Like Bells

    מן הרכב פוסט רוק אינסטרומנטלי שכזה. יש להם נגיעה מעניינת של כינורות והרבה יותר דינאמיקה, כוח, ומלודיה לעומת הפוסט רוק הממוצע. אהבתי, ממליץ לשמוע במיוחד במזג אוויר הסוער הזה שפוקד אותנו עכשיו.


    Mystery Of Two - s/t

    אינדי רוק בטוויסט פוסט-פוסט Pאנק שכזה שמשום מה מאוד מזכיר לי את אנטיביוטיקה הישראלים, אולי בגלל סגנון השירה של הזמר שלהם. לא רע, אם כי פחות הגניב אותי משני האלבומים האחרים ששמעתי.

    מה אתם חושבים על המהלך הזה של Exit Stencil? באסה או קלאסה כמו שאומר נדב רביד? הלכתם לשמוע מוזיקה מהלייבל בעקבות הפוסט?