פוסטים מתויגים עם איגי פופ

• 3 במאי 2017

  ביקורת דוקו: "Gimme Danger" - רוקומנטרי גנרי ומשעמם

  

  כשהטריילר ל-"Gimme Danger" עלה לרשת לפני כשנה הוא לווה בשבחים וציפייה רבה, ובצדק. הרי מדובר בסרט של ג'ים ג'רמוש, אחד הקולנוענים האמריקאים היותר ייחודיים שמרבה להתעסק בתופעות אזוטריות שקורות באמריקה הקטנה יחד עם ידע נרחב במוזיקה, סגנון קולנועי מקורי למדי ובגדול הבנה כללית של איך סרט אמור להיראות ולהישמע. תוסיפו לזה את הסטוג'ס, אולי להקת הרוקנרול הטובה ביותר שאי פעם התקיימה על כוכב הלכת הזה. הסטוג'ס הם תופעה איזוטרית של אמריקה הקטנה שהצליחה לשנות את עולם הרוקנרול באמצעות שלושה אלבומים מדהימים אחד אחד, פרונטמן שהמציא מחדש את צורת ההופעה המקובלת ומוזיקה שהקדימה את זמנה. אז דוקומנטרי על הסטוג'ס בבימויו של ג'ים ג'רמוש? סביר להניח שזה יהיה הרוקומנטרי הטוב ביותר אי פעם.

  טעיתי. גימי דיינג'ר הוא לא יותר מרוקומנטרי גנרי ומשעמם מלא בראשים מדברים, מידע ממוחזר ובלי הרבה התפתחות או עניין. ראיתי יותר עניין ברוקומנטרים נוסח "האלבומים הקלאסיים" של VH1 ודומיהם, ואני מזכיר: מדובר בג'ים ג'רמוש שעשה סרט על הסטוג'ס, ארבעה חבר'ה מנודים מעיירת הפועלים אן ארבור שבמדינת מישיגן שמחליטים להקים להקה. ג'יימס אוסטרברג (איגי פופ) שגר בקרוון עם ההורים שלו מחליט לזנוח את התופים עליהם הוא ניגן במגוון להקות ומתחיל לשיר. הוא חובר לאחים סקוט ורון לבית משפחת אשטון. אל השלישייה הצטרף בחור מנודה נוסף בשם דייב אלכסנדר. לדייב היה שיער ארוך, הוא אהב מוזיקה מוזרה ורוקנרול והוא ניגן גיטרה חשמלית, סקוט תופים ורון בס. אחרי זמן מה של ג'ימג'ומים אינטנסיביים ואוונגרדיים למדי ההרכב עובר שינוי קל: דייב עובר לבס ורון לגיטרה והם משנים את שמם מה-Psychedelic Stooges ל-Stooges. הלהקה מקליטה אלבום ראשון שזוכה להתעלמות, אבל מניב שירים שייזכרו לעד כמו "I Wanna Be Your Dog" האלמותי. הלהקה מופיעה, מזעזעת את הנוער האמריקאי וחוזרת שנה לאחר מכן לאולפן להקליט אלבום שני שאומנם לא הניב אף להיט, אבל נשמע רלוונטי עד היום. הלהקה מתפרקת וכוכב עולה מאנגליה העונה לשם דייויד בואי מתעניין באיגי פופ. איגי טס לאנגליה, לא מרוצה מהנגנים האנגלים שהצמידו לו ומבקש שיביאו את ג'יימס וויליאמסון,חבר של הלהקה. וויליאמסון מוטס ללונדון, לא מרוצה מהמוזיקאים האנגלים ואיגי מחליט להביא את האחים אשטון שישמשו כחטיבת קצב. הלהקה מקליטה את "Raw Power", שמקדים את זמנו ולא נשמע כמו שום דבר שהוקלט באותה תקופה ועדיין נשמע רלוונטי לזמננו. האלבום נכשל והלהקה מתפרקת ואיש איש הולך לדרכו.

  אז מה הבעיה כאן בעצם? נתחיל מהעובדה שלעשות דוקומנטרי על הסטוג'ס זה בעייתי מלכתחילה מאחר ואין הרבה חומר ארכיוני על הלהקה, כך שרוב מה שמוצג בסרט אפשר למצוא בכיף ביוטיוב בלי להתאמץ. כל קטעי הלייב וראיונות ישנים עם חברי הלהקה, ובעיקר איגי, הם קטעים שראיתי ברשת הרבה פעמים לפני שראיתי את הסרט של ג'רמוש. רוב הסרט מתמקד באיגי שמספר את סיפורו האישי ואת סיפור הלהקה. מדובר באנשים מרקע של מעמד הביניים ומטה, ילדים שלא הסתדרו עם המסגרת שבה הם חיו וכל מה שהם רצו זה להקים להקה ולתת בראש. הסרט נשען על הפרמיס הזה פחות או יותר, כשאיגי לא ממש מחדש לצופה יותר מדי למעט אנקדוטות קטנות כמו העובדה שהוא זה שלימד את סקוט אשטון (מתופף הסטוג'ס) לתופף. פרטי טריוויה קטנים כאלו השאירו אותי ער במהלך הדוקומנטרי. לג'ים ג'רמוש לא היו הרבה אנשים לראיין. סקוט אשטון הוא בנאדם לקוני למדי שעד שהוא מדבר הוא מדבר מאוד לאט, וג'יימס וויליאמסון (גיטריסט הלהקה בתקופת "Raw Power") בא מרקע דומה לזה של איגי והוא בן אדם בעל כריזמה של מלפפון. מעבר להם, פחות או יותר כל מי שהיה מקושר לאיגי או הסטוג'ס באותם שנים מת: רון אשטון (הגיטריסט הראשון של הלהקה) מת, דייויד בואי מת, לו ריד מת, ניקו מתה, רוב חברי ה-MC5 מתו וגם כל חברי הסטוג'ס המקוריים. אפילו הסקסופוניסט של הסטוג'ס לא בין החיים וגם סקוט אשטון עצמו נפטר אחרי הצילומים, כך שמי שמדבר רוב הסרט הוא איגי, סקוט אשטון מדי פעם, ג'יימס וויליאמסון מדי פעם, מייק וואט (בסיסט ההופעות הנוכחי של הסטוג'ס) מדי פעם, ודני פילדס, מי שהיה המנהל של הסטוג'ס באותם ימים מטעם הלייבל אלקטרה.

  ראיון עם רון אשטון מהטלוויזיה ההולנדית, קטעים מהראיון נמצאים בסרט

  אבל היי, זה לא אומר שאין עם מה לעבוד! וויין קריימר, אחד מהגיטריסטים של ה-MC5 חי ולמעשה מצויין בסרט בתור מי שהמליץ לדני פילדס לבדוק את הסטוג'ס, אליס קופר, אחד מבניה היותר מוצלחים של דטרויט עדיין חי ותמיד יש לו מה לומר על הסטוג'ס מאחר והוא חלק במות עם הלהקה בזמן אמת, והרשימה יכולה להימשך. אבל מה עם המרואיינים הנוכחיים? נכון, סקוט אשטון לקוני ואיטי, אבל היה אפשר לתת לו עוד זמן מסך, במיוחד כשיש קטעי ראיון איתו יחד עם איגי פופ. נכון, ג'יימס וויליאמסון הוא בנאדם לא כריזמטי בעליל, אבל הוא מרואיין כשהגיטרה שלו עליו. אולי במקום לתת לו לדבר היה אפשר לתת לנגינה שלו לדבר? בסרט של שעה וחצי, ג'יימס וויליאמסון, שהוא אולי אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאי פעם ניגנו רוקנרול, הגיטריסט שכתב את כל המוזיקה ב-"Raw Power" וסיפק השראה לדורות שיבואו וריפים לגיטריסטים שיילמדו, פרט על הגיטרה רק פעם אחת קצרה למדי. ונכון, מייק וואט אינו חבר סטוג'ס מקורי, אבל כן מדובר בחתיכת בסיסט ומוזיקאי גאון עם סיפור חיים מעניין למדי וכל מה שהיה אפשר לשמוע ממנו בסרט זה איך שהוא התקבל להרכב המקורי של הסטוג'ס - וגם זה בחיפזון.

  אם לא הייתי יודע שזה סרט של ג'ים ג'רמוש אז לא הייתי יכול לנחש שג'רמוש עשה אותו מאחר והסרט נראה כמו עוד רוקומנטרי גנרי בלי שמץ מטביעת העין הייחודית שלו. מעבר לראשים המדברים וקטעי הארכיון הממוחזרים שמהם הסרט מורכב, כמעין פילר קומי ג'רמוש קופץ לקאטים כמעט אינטואיטיביים של אסוציאציות שקשורות למה שהמרואיינים אמרו. אם איגי ציין שהוא גדל בקרוון, אז אנחנו נראה פוטג' ישן של קרוון; אם איגי ציין שהאחים אשטון היו נער בעייתי, אז אנחנו נראה קטע מסרט ישן המציג נוער בעייתי; אם איגי אמר שסקוט אשטון היה נאה ונראה כמו אלביס, אנחנו נראה פוטג' ישן של אלביס, וכו'. יחד עם קטעי אנימציה רעועים למדי שאמורים לשחזר סיפורים מהעבר, אין הרבה עניין בסרט עצמו למעט הסיפור של הסטוג'ס, הצורה בה איגי פופ מספר אותה והסנטימנט לאחת הלהקות היותר טובות שהיו ברוק, וזה חבל כי יש כאן חתיכת פרמיס וסיפור כללי מאוד חמוץ מתוק.

  הופעה של הסטוג'ס בפסטיבל מוזיקה בסינסנאטי ב1970, קטעים מתוך ההופעה נמצאים בסרט

  סקוט אשטון המשיך לתופף והיה חבר ב-Sonic Rendezvous של פרד סוניק סמית' מ-MC5. הוא ניסה לפרסם את עצמו כמתופף רוק, נכשל ועבד בעבודות מזדמנות כל חייו, החל משיפוצניק ועד לנהג מונית. רון אשטון הקים להקות רוקנרול אזוטריות כמו New Order (לא הלהקה שהוקמה על חורבות ג'וי דיוויז'ן) ו-Destroy All Monsters, הוא התגורר בבית אימו ואף עסק במשחק ושיחק תפקידים קטנים בסרטים דלי תקציב סוג ז'. דייב אלכסנדר נפטר ב-1975, וג'יימס וויליאמסון, אותו נער בעייתי מאן ארבור שנראה כאילו הוא נולד לנגן גיטרה ולהיות כוכב רוק, הלך ללמוד הנדסת מחשבים, נעלם מהעין הציבורית והפך להיות בכיר בסוני. איגי פופ נפל לסמים, התאשפז במוסד סגור וכמובן המשיך לעשות מוזיקה, להופיע ולקבל בצדק את מעמדו כאל רוקנרול. כל הסיפור הזה ומה שהסטוג'ס קיבלו זה סרט רוקומנטרי משעמם וחסר מעוף. לסרט אומנם קוראים "Gimme Danger" אבל חווית הצפייה היתה "No Fun".

  הסרט יוצג במסגרת פסטיבל דוקאביב:
  יום ראשון, 14.5 בשעה 20:30 – נמל תל אביב – כניסה חופשית
  יום שישי, 19.5 בשעה 21:15 בסינמטק 3
  ישודר בהמשך ב-hot8

  סגור לתגובות על ביקורת דוקו: "Gimme Danger" - רוקומנטרי גנרי ומשעמם / כללי / בן טברסקי

  Like / Tweet

• 22 באוגוסט 2016

  להתפרע עם Savages ו-Iggy Pop: הפתיחה של Flow Festival

  

  (צילום: Flow Festival / Annikki Valomieli)

  "אני יכול למות עכשיו" אמרתי לאישה שרקדה לידי ללא הפסקה בזמן שאיבדתי את עצמי לגמרי בהופעה של New Order. היא אמרה לי תודה על כך שהייתי שם וחלקתי איתה את החוויה. התחבקנו לפני שהזרימה לקחה כל אחד מאיתנו הלאה, לסופו של Flow Festival.

  פתחתי את הפסטיבל ביום שישי 11.8 בערב. הלכתי ברגל עם חברים משכונת Vallila בהלסינקי למתחם האירוע על יד תחנת הכוח Suvilahti, אזור תעשייתי לשעבר במזרח העיר. עשינו את דרכינו בין הצעירים היפים שהתנקזו לפסטיבל והורדנו לבטן את שארית האלכוהול לפני הכניסה - הבקבוקים והפחיות הלכו לפחי מחזור מסודרים בשער. נכנסנו לאווירה עם טעימות מכוכב האינדי הפיני העולה Jaako Eino Kalevi ואיש הגריים הבריטי Stormzy. לעומת הישראלים שרק מחפשים תירוץ לעלות על השולחן ולהביא בכפיים, קשה יותר לשכנע את הפינים להזיז את התחת כך שרובם פשוט עמדו ובהו - רמת ההתלהבות עלתה רק כשסטורמזי הוריד את החולצה. צינורות קטנים בכל מיני צבעים בצבצו לאנשים מהאוזניים, אטמים מיוחדים לצמצום הנזק למרות שהסאונד היה בווליום מאוד מאוזן. השעה היתה שמונה בערב והשמש עדיין זרחה וסינוורה את העיניים.

  

  פסטיבל פלואו: 75,000 פינים לא טועים (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

  זו הפעם ה-13 שהפסטיבל מתקיים. פלואו התחיל ב-2004 בתור יוזמה של מפיק מוזיקלי וחבריו מהקולקטיב Nuspirit Helsinki שרצו להקים אירוע לא שגרתי בבירת פינלנד. הם הרימו פסטיבל סול/ג'אז שהגיעו אליו כ-2000 איש, אך האירוע הקטן הפך מאז לפסטיבל מרכזי בפינלנד שהגיעו אליו השנה כ-75,000 איש. הליינאפ שילב בין אמנים מקומיים להרכבים בינלאומיים כמו Iggy Pop, Massive Attack, The Last Shadow Puppets, אבל בשביל רוב ההלסינקים המוזיקה לא היתה עד כדי כך חשובה. בשבילם פלואו הוא עוד תירוץ לחגוג את סוף הקיץ, לנצל אולי את ההזדמנות האחרונה לראות ולהראות כל עוד יש אור יום והטמפרטורה נמצאת מעל קו האפס. כשם הפסטיבל, זרמתי איתם.

  התרגשתי להיפגש שוב עם ההדליינר של הערב: מר איגי פופ. ראיתי אותו ב-2007 כשהוא היה בתל אביב עם הסטוג'ס ונתן את ההופעה הכי טובה אי פעם. הסתקרנתי לראות איך הוא מופיע בשגרה, במיוחד אחרי אלבומו האחרון "Post Pop Depression" שהוא הקליט עם Josh Homme, מנהיג Queens of the Stone Age. כתבתי על ההופעה בהרחבה בעכבר העיר, אז תרשו לי לחזור על עצמי. גם אם פופ לא שיחזר את הקסם המטורף שהיה לפני עשר שנים, הוא עדיין צ'יטה עם לב מלא בנפאלם. מהרגע שפופ עלה על הבמה הראשית הוא לא הפסיק לזוז ולדפוק פוזות, לזרוק אגרופים והצדעות לאוויר, וכמובן, לרדת ולהתחבר עם הקהל. הקול שלו עדיין אותו קול עמוק והעיניים אותן עיניים כחולות שמלאות בתאווה לחיים. הוא עדיין לובש סקיני שחור בלי חולצה ונושא את הקמטים והצלקות שלו בגאווה, הרחק מסכיני המנתחים. לא זיהיתי אף אחד מלהקתו (הומי ושות' ליוו את פופ רק בחלק מהטור), אך הם נתנו לפופ כוח נא ודפקו ביצועים כאסחיסטים לכל הלהיטים כמו "Now I Wanna Be Your Dog", "The Passenger", "Lust for Life". הייתי שם עם Kia, פיה פינית בת 20 וקצת, ואימה הגרובית אירינה. אירינה סיפרה כי היא ראתה את פופ בלוס אנג'לס ב-1977 כשבואי עלה ספונטנית ללוות אותו בפסנתר. שאלתי אותה איך זה היה. היא אמרה שהיא היתה צעירה מדי מכדי להבין מה קרה שם, אבל למזלי אני מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה בהלסינקי של 2016 ולהיזרק למעגלי הפוגו לצלילי "Search and Destroy".

  

  איגי פופ: תאווה לחיים (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

  הפסטיבל היה מפוצץ אחרי ההופעה של פופ. נכנסתי לאחד מהזרמים האנושיים שנעו לאורך המתחם והגעתי ל-Other Sound, אולם צידי שאירח הופעות אוונגרדיות. נכנסתי פנימה כאילו לעולם אחר, עולם חשוך של אנשים שישבו על כריות וחלמו בהקיץ לצלילי האלקטרוניקה הניסיונית והוידאוארט של האמנית הפינית Tsembla. זה בעצם היה חלק מהכיף של פלואו, לזרום לתוך פינות נסתרות כמו ה-Other Sound, רחבת המסיבה הבלתי נגמרת של Resident Advisor, או אזור מנוחה בתוך סקייט פארק כחלחל.

  הייתי עוד טעון באנרגיות כשהגעתי לבמת האוהל השחור, הישר לתוך ההופעה של צמד הערסים הבריטיים Sleaford Mods. עפתי מההיפ הופ הפאנקיסטי שלהם בפרימוורה בשנה שעברה, ועפתי מהם גם השנה. לבוש בחולצת ביסטי בויז, Andrew Robert Lindsay לחץ כמו תמיד על כפתור הפליי בלפטופ ובילה את ההופעה בריקוד במקום עם בקבוק בירה ביד וחיוך ממזרי. Jason Williamson ירק את הליריקה החדה שלו במבטא אנגלי כבד, מתכוון לכל פאקינג מילה. רצתי להתפרע בשורה הראשונה והצטרפתי לצעקות ה-"סליפורד מודז!" כמו אוהד כדורגל שיכור.

  

  Sleaford Mods: מתכוונים לכל פאקינג מילה (צילום: עידו שחם)

  פסחתי על Massive Attack כדי לתפוס מקום בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק הלונדונית Savages. תיארתי לעצמי שהן יודעות להופיע, רק שלא חשבתי שיהיה עד כדי כך אינטנסיבי. סאבג'ס לגמרי הצדיקו את שמן על הבמה. הן נתנו הופעה הדוקה ורועשת עם תחושה חזקה של שליחות. יש להן שני אלבומים די טובים, אבל אני לא חושב שהלהקה הצליחה לתפוס את המידיות והכוח מההופעה החיה שלהן, כך שאני עוד מחכה לקבל מהן את המאסטרפיס. בינתיים קפצתי במקום לצלילי "City's Full" ו-"The Answer", התרגשתי מהבלאדה "Adore", ועזרתי לתמוך בקרסוליים של הסולנית Jehnny Beth בזמן שהיא עמדה על ידי הקהל בנחישות של דיקטטור.

  תחושת האחדות מההופעה של סבאג'ס המשיכה איתי הלאה. אם בארץ כל אחד הולך לדרכו אחרי ערב הופעות, בהלסינקי נהוג אחרת. חזרנו לדירה של קיה לפגוש חברים, לשתות כמה דרינקים ולעשן הרבה סיגריות, להירגע ביחד ופשוט לדבר. הפינים קוראים לזה "jatku" (יאטקו), כשהבילוי ממשיך הלאה ממקום למקום ונמצאים בחברה טובה, סיום מושלם ליום עמוס בכיף פסטיבלי.

  

  Savages: הצדיקו את שמן על הבמה (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

  3 תגובות / כללי / עידו שחם

  Like / Tweet