סצינת האינדי לאן?
פוסט של שלי אלעזר על העלמות הברנז'ה מהופעות האינדי החל לסובב לי את המעגלים. חזרה לפוסט של נדב לזר על חיתוך ואיחוד סצנת האינדי למען עתיד טוב יותר סיבבה אותם עוד יותר, במיוחד בהעדרו מהמקלדת. האם קורה משהו לסצינת האינדי?
אם נחשוב על זה, סצינת האינדי חוגגת 13 שנה על גלגולה הנוכחי. אפשר להחשיב את פתיחת הלייבל העצמאי Earsay בשנת 1999 יחד עם לייבלים נוספים כמו Fast Music ז"ל ו-Fact ז"ל ליריית הפתיחה. מועדונים כמו הפטיפון והג'ה פן נתנו במה, והתגברות קול הקמפוס והגעתו של קוואמי לקצה בגלגלצ נתנו זמן אוויר. אז סצינת האינדי בת 13. יש לזה כמה השלכות.
הסצינה הגיעה לגיל ההתבגרות. היתה לסצינה ילדות יפה. קומץ מוזיקאים שהקליטו אלבומי בכורה low-fi נסיוניים (למשל אלבום ב-24 שעות בלבד בפאסט מיוזיק), פלוס כת מעריצים מצומצמת של יודעי דבר שהלכו אחריהם. כתבו עליהם רק בשרת העיוור ז"ל ויותר מאוחר בכמה בלוגים ואף אמן לא שבר למיינסטרים. הזמנים הללו עברו. נגמרו שנות הקסם.
התחרות גדלה. להערכתי פועלים כיום בסצינה בין 50-100 הרכבים (אולי לאון פלדמן יאושש או יפריך?) פועלים כיום מעל ל-100 הרכבים בסצינת האינדי. הסצינה הקטנה והמלוכדת של פעם נהיתה הרבה יותר מבוזרת. יותר אמנים באינדי מתחרים היום על חדרי חזרות וספוטים במועדוני ההופעות, שלא לדבר על תשומת לב הקהל. זו תחרות קשה, ובהתחשב שבכל המדינה יש פחות אנשים מאשר בלונדון בלבד, שלא לדבר על חוסר הכבוד בארץ לתרבות אלטרנטיבית, אין מקום לכולם.
המוזיקה התרחבה. תחילת הדרך היתה קיצונית מבחינה מוזיקלית, בין הארדקור Pאנק לאלקטרוניקה נסיונית עם מעט מאוד אמנים באמצע הספקטרום. ההרגשה שלי היא שהספקטרום התהפך, שהיום יש הרבה יותר אמני אינדי במרכז הספקטרום עם מוזיקה שגם אמא שלי תוכל לשמוע מבלי לברוח. איכות ההקלטה באינדי מעולם לא היתה טובה וידידותית יותר לאוזן תודות להוזלת הסטודיו הביתי, שיפור בידע המקצועי, ורף גבוה יותר של איכות.
דור האינדי הראשון התבגר, אם נתחבר לפוסט של שלי, גם המוזיקאים וגם הקהל. חלקם פרשו מהסצינה עקב חיי משפחה, שינויים בקריירה, מיאוס, וסתם ככה כי אנשים משתנים במהלך השנים. זה אומר שיש דור חדש וצעיר של קהל ולהקות שמריצים את הסצינה. אנשים חדשים עם ערכים חדשים וקצב חיים חדש ושונה מהדור הקודם שלנו (יאפ, בן 32 בקרוב). לראיה - באינדינגב האחרון ביקרו אלפי אנשים שלא היו הפרצופים הקבועים בלבונטין ובאוגנדה.
האינדי כבר לא מחתרתי. יש לכולם גישה למוזיקה ולא רק לקהילה של יודע דבר. חלק מהקרדיט מגיע לתשתית השיווקית של מייספייס, פייסבוק, ובאנדקאמפ. החלק האחר מגיע תודות לפופולריזציה של בלוגי המוזיקה ולהתרחבות הכיסוי התקשורתי לעיתונות ולפורטלים מיינסטרימים ואפילו לגיא פינס. לצערי לרוב האמנים לא מושמעים ברדיו המסחרי, אבל חלקם כמו אסף אבידן, באלקן ביט בוקס, ודניאלה ספקטור פרצו את המחסום. פאקיט, שולחים השנה את איזבו לאירווזיון.
השאלה הגדולה היא מה עכשיו? איך יראו 14 השנים הבאות של סצינת האינדי? (קשה להגיד האם היא תהפוך לחלק ממועדון ה-27). למרות שאני מפקפק ביכולת של עתידנים לחזות את העתיד (ראה חולצת "מדענים ארורים"), זה ספורט משעשע ותרגיל כיפי בדמיון. בהעדר מישהו אחר שיעשה את זה, בואו לקרוא בעוד שבוע את תחזית מזג האינדי הישראלי.