השעון המוזיקלי-ביולוגי שלי צלצל לפני חודש: "תגיד, לא אמור לצאת כבר אלבום של אלון עדר?" בקצב עבודה של אלבום לשנה ובהתחשב בכך שהאלבום הלהקה האחרון שלו ("השמרנים שוב באופנה") יצא בתחילת 2017, נראה שהשעון התעורר בזמן. שבוע אחרי כן כבר ראיתי את הפרסום בעיתון: "רובי גע בעולם" - אופרת רוק חדשה בכיכובו ופרי יצירתו, יחד עם זוגתו שני עדר, תעלה בבית האופרה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שכפות הרגליים של אשתי ושלי דרכו בבית האופרה. בכלליות, קשה להגיד שאנחנו חובבי תאטרון מושבעים ונראה שלא היינו היחידים באולם עם אותה חווית ראשוניות והתרגשות זהירה. סביבנו ישבו זוג בשנות ה-20, הוא עם חולצה ספק ישנה של "Guns n' Roses", היא עם קעקוע של מפתח סול ושמש, שיותר מהכל באו לשמוע את המוזיקה של עדר; מהצד השני של הסקלה וממש לידם זוג בשנות ה-60, ודאי מנויים ותיקים שבאו לנצל את המנוי, בחולצת כפתורים מחויטת ושמלה שחורה שנלבשה הערב לראשונה. יהודה עדר ומיקי קם (ההורים של) עמדו בשורות הראשונות, כמו מקדמים פני אורחים לחתונה. כף רגל בכפכף שנחה על כיסא ששמור בהוקרה לאחד התורמים של האופרה, הדגימה את הערבוב של חגיגיות וקז'ואליות, בלי שמץ של אירוניה. על הבמה חיכו עשרות מיקרופונים וסטנדים לתווים. על מסך חצי שקוף הוקרנו המילים "רובי גע בעולם", גדלות וקטנות, מתקרבות ומתרחקות, בחזרתיות מעודדת התקף אפילפסיה.
גרידי, נויה פרנויה ורות התמכרות. צילום: יוסי צבקר
כל הקהל מצמץ יחד ולתוך החשכה שלפני הסערה עלו מה שנראה כמו עדר ולהקו ותפסו חלק מרכזי אך קטן על הבמה. המסך עלה והראה שניחשתי נכון - עדר והלהקה ניגנו את שיר הנושא של האופרה והתחילו לספר בשירה את סיפורו של רובי שמרגיש אבוד בעולם, או יותר נכון בעולם הדייטים התל אביבי. הם אמנם לבשו בלייזרים נוצצים ומקומות פנויים רבים חיכו לתזמורת המהפכה, אבל מעבר לכך הבמה היתה עירומה, אפילו לא פיסת תפאורה אחת הורכבה עליה. כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמילה אופרה, בז'אנר ובשם המקום, הטעה. זאת לא באמת הצגה, אלא משהו שיותר דומה להופעה גרנדיוזית ששזור בה סיפור. גם משחק לא בדיוק נראה לעין. אלון עדר, ובכן, שר את הסיפור של רובי שמרגיש אבוד בעולם. כך גם יעל אייזנברג בתפקיד לוסי, בה רובי מתאהב, שמצליחה להביע מעט יותר רגש אותנטי. האינטראקציה ביניהם היתה מועטה וההעמדה הזכירה לאשתי הצגה מושקעת של סיום בית ספר. גם הקולות בראש של רובי, אחד מהחלקים המבדרים באופרה, לא הצליח לגרום לי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור. גרידי הוא חמי רודנר שתפס נוכחות של שלושה אנשים כל פעם שעלה על הבמה, אבל נראה שלא באמת זכר את המילים; נויה פרנויה היא דורון טלמון מג'יין בורדו, שגם כאן הייתה פרווה; ורות התמכרות היא אפרת גוש, היחידה שאשכרה שיחקה הטוטאליות של גוש בתוך תפקיד חושני וסליזי שתאם מאוד את הדמות שלה וגרמה ליתר להיראות חיוורים.
חסרה תפאורה. צילום: יוסי צבקר
שני השירים היחידים במופע שעדר כבר הוציא באלבומיו הקודמים ("קצת אהבה לא תזיק" ו"זונות"), היו הקטעים המוצלחים ביותר במופע. "קצת אהבה" זכה כאן לעיבוד שהתחיל בעצבות מינורית על פסנתר ועבר לגרנדיוזיות של תזמורת בטיימינג מושלם בתוך הסיפור. ב-"זונות" עדר עמד בקדמת הבמה ומאחוריו הפרגוד השקוף, לצידו מקהלה של כעשר נשים בלבוש שחור מינימלי עם הגב לקהל. החזרתיות של השורה "אני הלכתי לזונות" והעמידה שלהן עם הגב צעקה את המסר והראה שהזוג עדר לא מעוניין באנדרסטייטמנטס.
זה בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל, כמו שעדר מודה בעצמו במהלך אחד השירים, ואולי אפילו אחד מעט בנאלי. מצד שני, הלחנים תפורים כמו חליפה איכותית לטקסטים שחוגגים את הפשטות שבאהבה והכאב שבחיים. אבל כל זה לא באמת משנה לשאלה האם התוצאה הסופית נוגעת בקהל. מהמבטים סביב ופנימה נראה שהשאלה היא כמה אתם מוכנים לדמיין יחד עם עדר. ההפקה הבימתית כל כך גולמית שהיא דורשת ממי שרוצה לחוות את הסיפור מעבר לרמת המוזיקה לרצות לראות באופרה הרבה מעבר לזה. הפוטנציאל פה יכול להיות גדול, ולא ברור בכלל כרגע אם מדובר ביציאה חד פעמית או במופע שימשיך לרוץ. כפי שזה נראה עכשיו, ההפקה זקוקה לעבודת ליטוש כללית וספציפית השקעה בתחום התפאורה כדי לגעת בעולם.
אלון עדר: בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל. צילום: יוסי צבקר
בשנת 2023, אלכס הוא בחור פשוט עם עבודה פשוטה: יש לו מכונה שסורקת את המחשבות שלו שלוש פעמים ביום, מוכרת את הטובות ביותר לחברות פרסום, ואת השאר היא מאכסנת בלשכה לאיכון ומחקר ואז מוחקת את כולן מראשו של אלכס. האלגוריתם של פייסבוק הפך להיות הפרנסה של אלכס. הוא אוהב את העבודה שלו, שמפנה לו מקום בראש, עד שיום אחד הוא מגלה מכתב שהוא כתב ומעולם לא שלח, שמיועד לאהובה ישנה שהוא לא זוכר.
זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת - ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.
כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.
השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות - אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.
למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו - אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.
בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית - מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון - כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.
הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.
סגור לתגובות על ביקורת אלבום: איה כורם - 2023 / כללי / ירדן אבני
בשבוע שעבר פורסם המצעד השנתי של גלגלצ. תוצאותיו אולי שיקפו את טעם מאזיני התחנה, אך הבחירות שלהם הצביעו על הנתק העמוק בין המרכז לשוליים ולא כללו את המוזיקאים האהובים עלינו השנה. בגלל שהתאכזבנו, החלטנו להציע אלטרנטיבות לעשירייה הפותחת במצעד, שירים ברוח דומה לאלה שאשכרה נבחרו ושביקום אחר היו הופכים בקלות לשירי השנה.
10. 3421 - Bipolar במקום: האולטראס, איתי לוי ודי ג'יי אילון מתנה - מסיבה בחיפה
ירדן אבני: "מסיבה בחיפה" בכלל לא מתעסק בחיפה. התפקיד של חיפה בשיר הוא של עיר משנית, המקום שבו לא סביר שהבחורה שיוצאת עם איתי לוי תימצא, ולכן עצם העובדה שהיא בחיפה הוא הרמז הראשון לבגידה שלה בהמשך הפזמון. התפקיד הזה הולם את חיפה, כי חיפה תמיד הייתה העיר האלטרנטיבית, שתמיד נמצאת במקום השני, והסצנה המוזיקלית שלה מתפקדת בהתאם. זה לא מפתיע שאין הרבה מוזיקאים חיפאים במצעד השנתי - אם כי הבולט מביניהם הוא סטטיק בכבודו ובעצמו.
אז השיר שצריך לייצג את חיפה צריך להיות שייך לסצנה האלטרנטיבית שלה, וההרכב הכי חם מבחינתי השנה הוא 3421 - הרכב שמנגנן דאבסטפ עם כלים חיים, והוציא את אלבום הבכורה שלו "Bipolar" בתחילת השנה. ההופעות שלהם, אגב, הן המסיבות העיקריות שתוכלו למצוא בחיפה עם היפסטרים שרוקדים לצלילי דאבסטפ מוזר וחצי-רקיד ונראים כמו מחזה איזוטרי לעיני צופה מהצד.
ירדן: "ברבי", הלהיט שהביא את סטטיק ובן אל תבורי אל המעמד של כוכבי פופ לגיטימיים, מתעסק באחת הדמויות שכותבי פופ הכי שונאים: אישה שמנפנפת אותם. בעיני אותם כותבים יש רק דרך אחת לנצח אותה: לרדד אותה ולהפוך אותה למישהי שגיבור השיר עושה לה טובה שהוא בכלל יוצא איתה. השיר מתחיל בדיוק בניסיון כזה. האישה שמתוארת בשיר היא מזויפת ("יש לה את אותו חיוך בכל תמונה") ושקרנית ("וסיפורים שאף גבר לא קנה") והיא עומדת בניגוד לגיבור שיש לו ערך ומעמד בעיני כולם ("יש עלי דיבור שאת לא תאמיני"), אבל איכשהו הגיבור כן רוצה אותה, ומשיג אותה בסוף על ידי כך שהוא מעליב אותה וקורא לה "ברבי". השיר הזה מייצג תופעה בעייתית שחוזרת על עצמה יותר מדי בפופ וההיפ הופ הישראלי, של שירי "אהבה" שבהם הגברים הם המלכים והנשים הן הנסיכות חסרות הישע שזכו, איכשהו, שהמלך המושלם הזה יבחר בהן ויושיע אותן.
מי שמצליחים להתחמק מהתופעה הזו והקלישאות שלה הם צמד ההיפ הופ כהן@מושון. מאז האלבום הראשון שלהם ב-2008, היה משהו בשירי האהבה שלהם שהיה אמיתי וכנה יותר משאר שירי האהבה שהפופ הישראלי כל כך אוהב ליפול איתם לקלישאות נוחות. מערכות היחסים שכהן ומושון מציגים בשירים שלהם מורכבות יותר מבחור מתאהב מבחורה, ובעיקר אמיתיות יותר - לכל אחד מהדמויות בסיפור יש אופי שמשפיע על הדרך שאליה מערכת היחסים מתקדמת. אולי הדוגמה לתמצית מערכות היחסים של כהן@מושון מוצגת בסינגל מהאלבום החדש שלהם "גדות הירקון". כהן ומושון פוגשים בחורה שדומה מאוד לברבי של סטטיק ובן אל: בחורה עצמאית ופיכחת, ולכן היא לכאורה קשה להשגה. אם סטטיק ותבורי מרגישים מאוימים מאותה בחורה, כהן ומושון נדלקים עליה בצורה נורא אנושית. הם מודעים לכך שכמוהם, גם לה יש כוונות נסתרות מעבר לאיך שהיא מציגה את עצמה בפומבי, אבל הערמומיות והמודעות החברתית שלה רק גורמים לצמד הראפרים להימשך אליה יותר. זה לא סיפור מושלם, אבל חוסר המושלמות היא מה שהופך אותו לאמין הרבה יותר מסיפור האהבה החיוור של בן אל וסטטיק. כהן מתאר את הבחורה בשיר כ-"פגי באנדי ב'נשואים פלוס' שלי", וזאת מטאפורה הרבה יותר מצחיקה ומדויקת מ-"ברבי".
8. גלעד כהנא - אפריקה שלי במקום: אליעד - מיאמי
עידו שחם: אליעד הצליח להכניס שני שירי אהבה בכייניים לעשירייה הפותחת, רחוק מעבר לגבול הטעם הטוב. למעשה, העיר המפורסמת מפלורידה היא פרט שולי בשיר ששמו הוא "מיאמי" שמדבר בכלל על רומן עם בחורה מסתורית: "שיכורים מאהבה, שם על החוף / אני חלמתי על מיאמי, מיאמי". לא ברור אם הם אשכרה היו במיאמי או שמדובר באסקפיזם של אליעד שבורח למקום אחר דווקא כשהוא נמצא בים עם בחירת ליבו. שאר השיר מלא ברצף של שורות מסתוריות סטייל שלמה ארצי שכאילו אומרות הרבה אבל בעצם לא אומרות כלום, למשל: "את נמצאת שם תמיד ושותקת / את הסודות שלחשתי בשקט / מילים שאמרנו, הולכות איתי עד היום".
בזמן שאליעד חולם על מיאמי, לגלעד כהנא יש את "אפריקה שלי", איפה שהוא "חושב על פוליטיקה / במקום על רומנטיקה". נכון, גם לכהנא יש טקסטים לא ברורים ולא מובן כל כך מה אפריקה מייצגת בשיר הזה, אבל כהנא מציג מסתורין ועומק אמיתיים במילים שלו לעומת הפסאדה של אליעד. כהנא מהרהר בשיר על בעיות אקזיסטנציליסטיות ("אין לי כלל זמן / לחשב את קצי המובן / בא לי בכלל / להרגיש שאני נמצא כאן"), ובזמן שאליעד מחפש ישועה במערכות יחסים ופנטזיות על עיר מרוחקת, כהנא מתגבר על עצמו ופשוט ממשיך הלאה: "אני כבר לא חושב / אודות זאב זאב / פשוט לוקח צעד / יד אחת פשוטה / יד אחת קפוצה / שוכח את הפחד".
7. איה זהבי פייגלין - חדרה במקום: עידן עמדי - חלק מהזמן
ירדן: את המשבר הקיומי שחווה עידן עמדי ב-"חלק מהזמן" אפשר להבין בשתי השורות הראשונות: "חלק מהזמן היו לי חששות / על מה שרציתי להגיד / ולא אמרתי ואולי כבר לא אומר". עמדי חווה הרהורים על מה שהוא פספס בחייו ויש פה משהו שבאמת רבים חווים בחיים וקל להזדהות איתו. הבעיה היחידה שאחרי שתי השורות האלו לא קורה כלום. עמדי ממשיך להגיד בווריאציות שונות של משפטים גנריים את אותו הדבר, ומשאיר את מה שהיה יכול להיות שיר עמוק על משבר רציני של שלב מכונן בחיים כסתם הרהור רדוד, שמשמש כרקע למוזיקה היפה שמתנגת ברקע. כל זה לא באמת משנה, כי עמדי הוא לא אמן של מילים. הוא רוצה שתחשבו ככה, אבל המילים שלו הן לא יותר מגיבוב של קלישאות שהודבקו בצורה גסה ביחד ולא באמת אומרות שום דבר. אני לא מאמין לעמדי בשירים שלו, וזה אולי הדבר הכי הכרחי לדמות הזמר-יוצר המוכשר שהוא מתיימר להיות.
עמדי יכול ללמוד קצת מאיה זהבי פייגלין (לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי) שהוציאה בתחילת השנה את "שבעה שירים", אלבום בכורה בהפקת הילה רוח. הדבר שהכי קסם לי בשירים הקטנים והיפים של פייגלין, הוא שדרך המילים שלה הרגשתי שאני פוגש ולומד להכיר חברה חדשה. גם היא, בדומה לעמדי, חווה משברים קיומיים - בעיקר שהיא באמת חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים שהיה כל כך זר לה עד עכשיו - אבל היא עושה את זה עם הרבה יותר עומק ונפח דרך הטקסטים שלה, שמלאים בתובנות סתמיות לכאורה שבעצם מרחיבות עוד קצת את השקפת החיים המעניינת של הזמרת. הפייבוריט האישי שלי מהאלבום הוא "חדרה". פייגלין מתחילה בשיר הזה בתור נערה חולמנית שחושבת שאם רק היא תעצום עיניים כל מה שהיא תרצה יקרה, אבל בפזמון היא כבר מבינה ש-"אי אפשר לעצום עיניים / באמצע הכביש" וזאת הצהרה שהיא גם מצחיקה וטיפשית כמו שהיא מפוכחת ומלמדת המון על תהליך ההתבגרות שפייגלין עוברת בשירים שלה.
6. REO - אולי במקום: אליעד - אור
עידו: מדוע אין נשים בעשירייה הפותחת של מצעד השנה של גלגלצ? האם קהל המצביעים מיזוגני? קחו למשל את "אור" של אליעד. מדובר בשיר אהבה שמציג רק את נקודת המבט הגברית, של בחור אבוד שמנסה לחזר אחרי יקירת ליבו עם כל מיני מחמאות ציוריות ("כדור הארץ הוא שלך / כוכבים יאירו לי אותך"). בטוויסט מפתיע בפזמון, מסתבר שלבחורה שמאירה את חייו קוראים, איך לא, אור ("צריך אותך כדי לזכור, להדליק את ה… / אור, אולי תתני לי אור?"). זה גרם לי לתהות: מי זו אור? ומה עם נקודת המבט שלה על החיזור הנואש של אליעד?
אחרי ריסרץ' מעמיק בדיפ ווב וניתוח של נתונים בטבלאות אקסל, מצאתי את התשובה. אותה אור היא אור אדרי מהצמד REO (שחברה בו גם זואי פולנסקי), ונקודת המבט שלה מוצגת בשיר שכבר הכותרת שלו אומרת הכל: "אולי". השיר נפתח בשורות "לא יודעת מה יכול להיות / אני עומדת על ענן רחוק", ומראה שאור קצת מנותקת כרגע רגשית, הרחק מתחנוניו של אליעד שעסוק בלכבוש אותה. הבית השני מבשר בשורות עוד יותר גרועות בשביל אליעד. אם עד כה אור היתה במצב לא ברור, עכשיו אנחנו בספק אם היא תדליק את האור: "השעה היא לכיבוי אורות / הפעם בוא ניתן לזה לקרות". אבל בפזמון, השיר מציג לפתע אופציה אחרת ולא מחייבת: "אולי אבוא מחר / אני לא פוסלת שום דבר / החשק המוכר / אומר עכשיו הכל מותר". אליעד, כנראה שאור לא מוכנה להתחייב אליך כרגע, וכדאי שתתחיל להקשיב לה במקום להתבכיין.
5. רם אוריון - 13 בלילה במקום: עומר אדם - אחרי כל השנים
עידו: "אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך / אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך" - אלה המילים הנוגות שזיכו את עומר אדם במקום החמישי במצעד, מילים ששמענו מזמרים רומנטיים בפופ הישראלי כבר טריליון פעם. לא אמשיך לצטט עוד מהשיר שממשיך ללעוס את אותו הנושא ללא התפתחות. מוזיקלית, הקטע מנסה דווקא להפתיע עם דרמה: הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית נוגה, באמצע נכנסים פתאום כינורות, אחריהן חצוצרות מסונתזות, ובסוף פורצת להקה מלאה שאמורה להביא אתכם לים של דמעות בשתי עיניכם.
"לא ידעתי מה לעשות / נגמר לי כל האוויר בריאות / הם אמרו זה ישאיר צלקות", מספר רם אוריון בקטע "13 בלילה". רם אוריון לא מייבב, אלא מספר את הדברים כפי שהם, ואם כבר הוא מלא בכעס. אין לו קלישאות לספר לאהובתו - אם כבר, יש לו רצון שהיא תרגיש את הכאב שלו ותגיב בהזדהות בפזמון "ואמן את בוכה ליד הטלפון". אוריון אף עושה בית ספר לעומר אדם כשהוא לוקח את הקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" והופך אותה על ראשה בבית השני: "לא ידעתי איפה לקבור / זכרונות שנמאס לי לשמור / זו שעה משונה תסתכלי בשעון / אין דבר העומד בפני הרצון". העיבוד ל-"13 בלילה" מלא באקורדים Pאנקיסטיים על גיטרה חשמלית, ריפים שמנים על הבאס, וקלידים מינימליסטיים שלא מנסים לחקות כלים אחרים אלא נשמעים כמו שהם. הרפטטיביות של הקטע, לעומת האובר-דרמטיות בעיבוד של עומר אדם, מכניסה אותנו למצוקה של אוריון באותה שעה מוזרה בצורה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.
4. שלום גד - מלחמה ואהבה במקום: סטטיק ובן אל תבורי - סלסולים
ירדן: סטטיק ובן אל תבורי, תופתעו או לא, הם צמד לגיטימי במיינסטרים הישראלי. הפופ המסחרי שלהם עושה בדיוק מה שפופ מסחרי בישראל צריך לעשות: להביא טרנדים עדכניים והשפעות מז'אנרים אחרים (במקרה שלהם R&B והיפ הופ שמעורבבים עם רגאטון ומוזיקה מזרח-תיכונית), לעשות מוזיקה שתענה על הצרכים של קהל היעד המרכזי שלהם, בני הנוער, ולספק אסקפיזם. הסעיף האחרון הוא הדבר שגלגצ היו זקוקים לו נואשות בשנה האחרונה. בשנה כל כך טעונה פוליטית ורגשית, התחנה שמייצגת את המיינסטרים הייתה אמורה לספק את מה שהמיינסטרים תמיד אמור לספק: בריחה מהמציאות. מה שסטטיק ובן אל מבקשים מאיתנו זה לעבור ברחבי הארץ, להנות ולשכוח מהכל. ב-"כביש החוף" הם חושבים מחשבות חיוביות בזמן נסיעה על כביש החוף, וב-"סלסולים" הם שמים את כל הבעיות בצד, בזמן שהם נהנים מהבריזה של אילת ומה-"בלאגן" שיש בתל אביב, בזמן שהם רוקדים איזה ריקוד מוזר.
כל זה מבורך לדעתי, בעיקר בגלל שעד לפני שנתיים גלגלצ הייתה תקועה על "סוף שבוע רגוע" לאורך כל השבוע עם להיטים שקטים ומדכאים, ואמנם צריכה להיות פה יותר מחאה, אבל גם אסקפיזם הוא מצרך חשוב בתרבות הישראלית. ובכל זאת, תבורי וסטטיק צריכים לדעת שאפשר להיות אופטימיים גם בלי לשים את כל הבעיות בצד. שלום גד תמיד מומחה בכתיבת שירי פופ מושלמים, והוא עושה בדיוק את זה באלבום החדש שלו, "הכל חדש". בשנים האחרונות גד התחיל לגעת יותר ויותר בפוליטיקה ואקטואליה (מומלצת במיוחד טרילוגיית אלבומי "המצב" שלו מ-2011-2012) ואת האלבום החדש הוא פותח עם ההצהרה "מלחמה זה עובר / אהבה זה לנצח" - לכאורה משפט קיטשי וסתמי, אך יש כל כך הרבה תקווה בעיבוד של השיר ובדרך שבה גד ונגה שלו שרים את אותה מנטרה חוזרת שלא נותרת ברירה אחרת חוץ מלהאמין שהפתרון היחיד הוא פשוט לאהוב. זה אולי הקסם הכי גדול ב-"הכל חדש". האופטימיות המתחדשת של גד הולכת יד ביד עם המבט המפוכח שלו על המצב המסובך שהחברה הישראלית נמצאת בו, ואלו בדיוק השירים שגלגלצ צריכה עכשיו.
3. Inbalance - Different Girl במקום: משה פרץ ועומר אדם - היא רק רוצה לרקוד
ניצן אגסי: "היא רק רוצה לרקוד", וזהו. אנחנו לא יודעים כלום על הבחורה במרכז השיר, רק דבר אחד, היא רוצה לרקוד. יש באמת בחורה כזו בעולם? כזו שאפשר לרדד לתכונת אופי (בקושי) אחת? אפילו להגדיר את הדמות הזאת כחד ממדית תהיה מחמאה אדירה לכותב השיר.
רם אוריון לעומת זאת, שר באלבום האחרון של ענבל פרלמוטר "Inbalalnce" על בחורה אחרת, שונה. כזו שטובעת לפעמים ביגון, שחשמל גורם למחשבות שלה להתרוצצות פרועה. זאת שלפעמים לא מרוצה מעצמה ורוצה להיות מישהי אחרת. אחת שאי אפשר לתפוס אותה בקולר, או בזנב. אחת שכשמסיימים לקרוא עליה שיר, נותרת כחידה לא פתורה. האם הבחורה הזאת היא ענבל? יכול להיות, כנראה שלא באמת נדע. איזה בחורה אתם הייתם מעדיפים?
2. ערוץ הכיבוד - ככה זה אצלנו במקום: דדי דדון - מתוקה מהחיים
ניצן: "מתוקה מהחיים" היא פארודיה רכה יותר מפירה צבאי. איך אנחנו יודעים את זה? כי היא השתלבה בפלייליסט הגלגלצי יחד עם השירים האחרים במקומות הראשונים כל כך בקלות, בלי שאף אחד שם לב שמדובר בפארודיה. כי ילדים על אופניים חשמליים מנגנים אותו ברצף עם "טרמינל 3" ו-"שישי בצהריים". כי סאחיירים בכל הגילאים מזמזמים אותו בלי שמץ של אירוניה או תשומת לב למילים. בסוף, הוא יהפוך להיות כמו "ילדה סוכר" של מוקי, שיר שאף אחד לא ידע שנועד להיות במקור פארודיה.
מהצד השני שלי הפלייליסט, לידוי, אסטמה ושקד פררה בעטו כל כך חזק במילים המגוחכות של זמרים כמו איב אנד ליר וסטטיק ובן אל תבורי, שגם הגלגלצניקים הרדודים ביותר לא יוכלו שלא לצחוק ממילים כמו "יש לי סוללות A4 ואחי צלם מגנטים / טבק טעם אורז ונרגילה עם פייטים". אין פרט מיותר בשיר ובקליפ: משמות אנשי המסיבה כמו" דר קשני", דרך המגן דוד המוטבע על צד השיער של לידוי, ועד אבא של שקד (במלעיל) זיקו פררה. כנראה שלא תרקדו לצלילי הרימיקס של השיר הזה בחתונה של בת הדודה שלכם, וזה בסדר גמור.
1. חיה מילר - כסף מאמא | אלון עדר - קפ"ק | חנן בן ארי - יאללה במקום: חנן בן ארי - החיים שלנו תותים
עידו: מסתבר שביבי שולט לא רק על "ישראל היום", אלא גם על מצעד השנה של גלגלצ. איך אחרת תסבירו את ההגעה של "החיים שלנו תותים" למקום הראשון? שורה אחרי שורה, חנן בן ארי מודה בשיר המקפיץ הזה על כל הבעיות שיש לנו בארץ, ועוד בחרוזים: פקקים, שחיתויות, ואפילו ליקויי בנייה - והמקהלה מודה ועונה לו בתשובה "קשה". אבל בפזמון בן ארי מבטל את כל הבעיות וטוען כי "אין לנו זכות בכלל להתלונן / הכל טפו חמסה וברוך ה' כי: / החיים שלנו תותים!". בבית השלישי הוא אף לוקח את כל התלונות בחזרה. הוא אומר ש-"פתחנו פה ג'ורה", מודה על דברים שיש לו כמו הרוח, השבת, והילדות, ומסיים ברפרנס ל-"תודה" של עוזי חיטמן, שיר הלל לאותו ה'. להראות עד כמה מדינת ישראל חזקה ומשגשגת בעזרת ה' ולבטל בהינף יד את הסירחון שעולה מבפנים נשמע לי כמו ביביזם במיטבו.
בגלל שרוק קופח לגמרי מהמצעד, אני מציע להחליף את המקום הראשון בשיר "כסף מאמא" של חיה מילר. כמו "החיים שלנו תותים", השיר עוסק בבעיות חברתיות, רק על גבי מצע בס-תופים-גיטרות בלוזי. במקום ססמאות הסטיקר של בן ארי, כותב השיר דני הדר מודה בבעיות של החיים בארץ בגוף ראשון ("שוב זורקים אותי, שוב אני בלי עבודה / יש לי פגישה בחמש עם הבוס ובשבע התקף חרדה"), ובמקום הכחשה עצמית, חיה מילר זורקים לנו את האמת בפרצוף ומספרים בפזמון איך בכל זאת הם מתמודדים עם בעיות האבטלה ויוקר המחיה: "כסף מאמא, כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא". השיר אף נכלל באוסף "אוהלים אדירים" שיצא בעקבות המחאה של 2011, והוא ימשיך להיות רלוונטי עד שכבר לא יהיה יותר כסף לאמא.
ניצן: ב-"החיים שלנו תותים" חנן בן ארי זורק אין ספור ססמאות על כמה שקשה לנו כאיזה גוש קולקטיבי לא ברור, ובסוף פותר את הכל באמירה הנבובה ש-"אין לנו על מה להתלונן" כי החיים שלנו תותים.
ב-"קפ"ק", אלון עדר מודה שהוא "רק מתלונן שהחיים הקשים", אבל חושף צרות אישיות בכנות בוטה כמו "אני שונא את העולם והוא מחזיר לי חרא / זה עצוב לי שנולדתי בשנות הבררה", שמחברות את המאזין הקשוב כיחיד שהוא עולם שלם ולא כפיסה קטנה בפאזל לאומי.
ירדן: האמת היא ששמחתי ש-"החיים שלנו תותים" זכה בשיר השנה - בין היתר בגלל שהוא יותר טוב משאר השירים שהגיעו לעשירייה, ולדעתי יש בו אמירה צינית ומחאתית שקהל שלם של מאזינים פספס בגדול. אני בעיקר שמח שחנן בן ארי קיבל את מלוא תשומת הלב וזכה להצלחה גדולה עם "איזון", אלבום הבכורה שהוא הוציא השנה, שיש בו הרבה יותר מהדאחקה של "תותים". בן ארי מערבב באלבום הזה בין רוק, Fאנק, סול, R&B, היפ הופ וגוספל ומשלב בו רעיונות של אמונה על הצד היפה ביותר שלה. זה נשמע לרגעים כמו חזון אחרית הימים של המצב הנוכחי של המדינה: רעיונות חילוניים ודתיים, מודרניים ועתיקים, שנמצאים זה לצד זה ושואבים השפעות אחד מהשני - כמו הרמוניה שאנחנו צריכים לשאוף אליה.
תמצית האלבום של בן ארי לא עוברת דרך הסינגלים שלו, ולכן את "החיים שלנו תותים" הייתי מחליף בשיר שבאמת מייצג את חנן בן ארי של "איזון": השיר "יאללה". הוא גם שיר מחאה הרבה יותר בוטה מ-"תותים", שקורא לכולם לצאת לרחובות ו-"להתעורר", והוא גם מייצג את התערובת המוזיקלית הנהדרת שחנן בן ארי יוצר בשירים שלו. הבעיה העיקרית שלי עם המצעד של גלגלצ היא שלמרות שתחנת הרדיו התחילה השנה לדחוף יותר מוזיקה שהסאונד שלה רלוונטי ועדכני לא רק מטעמי רייטינג, אף לא אחד משירי המצעד העיד על השינוי הזה. ובכל זאת, התקווה היחידה שיש בו היא העובדה שבמקום הראשון נמצא בן ארי, אולי האמן היחיד במצעד שמראה לאן המוזיקה הישראלית באמת הולכת בשנת 2016.
ספיישל סיכום האינדי הישראלי של שנת ה'תשע"ו, יחד עם כתבי הבלוג ירדן אבני וניצן אגסי - להאזנה בלחיצה על המשולש או קריאה סלקטיבית.
חיה מילר - 1+
ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.
ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.
עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.
שלום גד - הכל חדש
ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.
חשש אמיתי - הודעה מוקלטת
עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.
רם אוריון - גרמנים באוגנדה
עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.
אלון עדר - קסיו זעם
ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.
ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance
ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.
טל פוגל - אל החצר הגדולה
ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.
REO - מכונת הזמן של הלב
עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.
ארמון - ארמון
ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.
אדם כהן - קשת
ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.
Totemo - Desire Path
ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.
שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון
ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.
דוד פרץ - ארץ שלא שם
ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.
TATRAN - Soul Ghosts
ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.
Alaska Snack Time
ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.
Kutiman - 6AM
ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.
כהן@מושון - ימים ארוכים
ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.
Raaul - לשרוף לטרוף
עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..
I Was A Bastard - I Was A Bastard
עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.
Dia Malo - Stillness
עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.
Double Jackal - Decay
עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.
Deaf Chonky - Farsh
עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.
אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:
דני דורצ'ין -So The Story Goes
ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.
רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה
ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.
תומר ישעיהו - אופניים חשמליים
ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.
Benjamin Esterlis - The Blue Bay
עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.
סגור לתגובות על המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי / כללי / המאזינים
"איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.
בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות - משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.
עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה
יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה - לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.
במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים.
עדר: כל טיפה של רגש
סגור לתגובות על אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה / כללי / ניצן אגסי
