אני לא יוצא להופעות לאחרונה. סתם תקופה של חוסר חשק שכזה, משהו שקורה מדי פעם כמו שלא בא לי לפעמים לכתוב בבלוג או בכלל לבחוש במוזיקה. זה טבעי, לפעמים צריך לצאת להפסקה כדי לטעון את המצברים.
אממה, הזמנה להופעה של לורנה בי הישר מהסולנית המקסימה, עדי אולמנסקי, שלחה אותי הישר לבארבי אמש, אחד מהלילות הכי קרים של השנה. בכל זאת, השקה של אי פי חדש, פלוס הזדמנות אחרונה לראות אותם לפני שהם נוסעים לשליחות בשגרירות האינדי הישראלי בלונדון.
לפני ההופעה התנגנו כל מיני קטעי היפ הופ איזוטריים ורצועות פוסט דאבסטפ. חששתי קצת. אני לא בדיוק בעניין של היפ הופ או פוסט דאבסטפ. קראתי שהלהקה נכנסה חזק לקטע ופחדתי שאהבתי אליהם עלולה להגמר. לורנה בי עלו על הבמה והעירו את המאקבוק משנתו. הקטע הראשון דווקא התחבר לצד האיסלנדי היפה שברירי, משהו מוכר ומרגיע. ואז הגיעה ההפגזה האלקטרונית, וזה היה כיף!
לורנה בי בפעולה בבארבי, צולם על ידי יובל אראל
הרבה מהפוסט דאבסטפ נשמע לי מאוד מוגבל ושחוק, משחק עם אוף ביטים מאולצים ובאס וובלי מופרז. אבל לורנה בי הביאו לתוכו את הזווית שלהם, ועשו מזה משהו שונה. משהו עם יותר נשמה ויותר נשיכה ופחות גימיק. שילוב בין הצעקה האחרונה לשארית מעורפלת מהזמנים שהם היו להקת אינדי רוק.
וואלה, הם היו להקת רוק. היתה על הבמה גיטרה שהורמה מדי פעם ובאס שהוחזק עוד פחות, מזכרות מעידן האבן, תרתי משמע. אבל עכשיו הסמפלר הוא הגיטרה, הסינטי הוא הבאס, והמתופף הוא על תקן מכונת תופים. מעל לכל קולה השברירי של עדי, שעדיין לא הוחלף בחומרה/תוכנה, אך שודרג לגרסה החדשה עם גוונים של נשמה והיפ הופ.
אין שום ספק, לורנה בי מוכנה ללונדון. ההופעה שלהם הזכירה לי את הווייב העכשווי של ג'יימס בלייק שראיתי בסן פרנסיסקו, לבין הלהטוטנות האלקטרונית של המחממים שלו Teengirl Fantasy, עם שאריות איסלנדיות מהאקסית של לורנה Mum. אולי הגרסה העדכנית של לרקוד עם לחלוחית בעיניים?
לורנה בי בטח הפסידו והרוויחו לא מעט מעריצים לאורך המטמורפוזה המהירה שלהם. לדעתי זה אדיר. לא קל להשתנות ולהתפתח כמוזיקאי, לקחת צ'אנס ולזרום עם השינוי, להיות נאמן לעצמך ולרדת מהעניין לספק את הסחורה. כפי שאמרתי מספר פעמים, להיות בחיפוש זה מה שמוזיקאים גדולים עושים, ואני מת מסקרנות לאן המוזיקה תיקח את לורנה בי.
פעם הבאה שאתם בלונדון תבדקו את לוח ההופעות, אולי תראו שם מוכר. תוכלו להתגאות, לשם שינוי, שהכרתם אותם הרבה לפני הממלכה הבריטית.
שם האלבום כאילו נלקח בתור בדיחה מחולצת הסנוב המוזיקלי. אך החבר'ה המשוגעים האלה מנורווגיה החלו את הקרירה כהרכב ג'אז ובאמת מתכוונים לזה. אולי בליווי צחוק מרושע. ג'אז שחור זה מה שקורה כשמשלבים מקצבי ג'אז שבורים עם מטאל משוגע. כלומר, צרחות מלוכלכות ורעש מדויק מגיטרה-באס-קלידים-סקספון-תופים.
האזנה לג'אז שחור מאוד לא קלה אבל מאוד מתגמלת. הוא שואב השראה מעולמות של מטאל ופרוג אבל נשמע חד כמו סכין שחותך את הקצוות המיותרות וזורק אותן לפח. מומלץ באהבה לחובבי מייק פאטון שרוצים להכנס יותר עמוק לנבכי בית המשוגעים. לא מומלץ לנשים בהריון ובעלי בעיות לב.
Shit Browne – Every Single Penny Will Be Reinvested in the Party – 2010
עם האהבה הגדולה שלי למדצ'אסטר, התחלתי לתהות מי מנגן מוזיקה כזאת היום. דפדוף באמ"ג הוביל אותי להרכב הצרפתי(!) עם השם הנורא Shit Browne ולאלבום הבכורה שלהם. מעניין כמה סנטים הושקעו במסיבה/מפלגה/מסיבה-מפלגה שלהם.
כפי שהובטח על ידי תנך המוזיקה, שיט בראון מתים על מאדצ'סטר. הם הצליחו לקחת השפעות מההאפי מאנדייז דרך הסטון רוזז, השארלטנס, ואפילו הבאזקוקס ולדחוס את הכל לאלבום אחד עם מבטא צרפתי קל. הם לא נשמעים כמו חיקוי זול, אלא לוקחים את ההשפעות למקום הכיפי שלהם. אם אחד מהשמות הנ"ל גורמים לכם לתחושה נעימה בבטן, תנו להם פני או שניים, למען המסיבה/מפלגה/מסיבה-מפלגה.
מי זוכר את ההופעה האחרונה של רדיוהד בארץ, אי שם בשנת 2000 בסינרמה ז"ל? זוכרים שבאה איתם איזה להקת חימום קטנה מלאת הייפ בשם Clinic? חיבבתי אותם מאז ושמעתי את המוזיקה שלהם פה ושם, אבל לא באמת חרשתי עליהם כמו שחרשתי השנה על אלבום הבכורה שלהם Internal Wrangler.
הוא נשמע מיוחד גם היום. משהו בשילוב הביזארי הזה בין אינדי לקאנטרי לסוג של פסיכדליה וקול הסולן השברירי גורם לו להשמע כמו סאונדטרק אלטרנטיבי ל-Kill Bill של טרנטינו. להרבה אנשים יש פינה חמה בלב לקליניק, תתכוננו לפנות תא בשלכם.
תמיד ידעתי על קיומם של Elastica, רק לא שמעתי אותם כמו שצריך. איזה כיף שעשיתי את זה השנה. אלבום הבכורה הזה חגג השנה sweet sixteen ועדיין נשמע כמו שיא הקול. אם להקה חדשה היתה מוציאה אלבום כזה, היא היתה קוטפת בקלות את התואר השחוק של "מושיעת הרוק".
סולנית הלהקה ג'סטין פרישמן, האקסית של דיימון אלברן מ-blur, אקסית גם ללהקת סווייד, היתה בלב סערת הבריטפופ הרכילותי בזמנו. אל תתנו לזה להטעות אתכם. יש לה כישרון כתיבה מעולה וקול פשוט וחם שחודר בקלות את השריון. הלהקה שתומכת בה מושחזת ומספקת המונני פופ/רוק קטנים מלאים בתבונה ורגש.
Brian Jonestown Massacre – Take It From The Man! – 1996
צפייה בסרט הדוקומנטרי המעולה Dig! גרמה לי לדגום את האלבום המעולה הזה מההרכב הניאו פסיכדלי המחורע, Brian Jonestown Massacre. והפלא ופלא, גיליתי ששיר הנושא האדיר של הסדרה Boardwalk Empire נלקח הישר משם.
תמצאו פה תמהיל של בלוז, פולק, ורוקנרול רטרוספקטיבי מודע לעצמו מהמדרון של האבנים המתגלגלות. מדהים שמדובר בהפקה עצמאית לגמרי של הלהקה, שהיא בעצם הגאון האידיוט Anton Newcombe. תראו את הסרט, תבינו על מה אני מדבר.
Primal Scream אומנם מסקוטלנד, אבל מפגיזים פה סאונד מאדצ'סטרי לגמרי של ימי האופטימיות מתחילת הניינטיז, רגע לפני שנהיינו פסימיים עם קורט קוביין. מגה קלאסיקה ניינטיזית שעלולה לזכות לעדנה מחודשת בכל רגע, אם היא לא זכתה לה עדיין (הלהקה מבצעת את כל האלבום בהופעה בזמנים אלו). לפחות על ההורורז האלבום הזה מאוד השפיע השנה.
מתכון סקרימדלי: תזרקו לסיר גדול 2 כוסות דאנס, כוס תופים שטופי אסיד, 2 כפות זמרות סול, ורוקנרול לפי הטעם. להרתיח ולבשל 91 דקות על אש גבוהה. להגיש עם חיוך ממזרי בעיניים עצומות. עלול לגרום לתופעות לוואי של תזוזות בלתי רצוניות, אופטימיות קוסמית, ולבישת ביגוד בוהק בצבעי ניאון.
הוספתי השנה סינטיסייזר לארסנל הכלים המוזיקליים שלי, מה שפתח אותי סופית למוזיקה הטכנו-אלוהית של קראפטוורק. לא ציינתי אלבום מסויים שלהם כי האזנתי לכמה במקביל ובבת אחת ופשוט התמוגגתי.
לא אציין את החשיבות וההשפעה של קראפטוורק על עולם המוזיקה. זה ברור מאליו ומצריך יותר מ-2 שורות. אני התחברתי לפשטות, לתמימות, ולאלגנטיות שלהם. אנטי-תיזה מוחלטת לרוב עולם האלקטרוניקה של היום שמלא ביותר מדי בלאגן הפקתי. תוחזר המלודיה למוזיקה האלקטרונית לאלתר.
The Joy Formidable – The Big Roar – 2011 – סוג של שוגייז מסוג של מיוז הוולשים
And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Tao Of The Dead – 2011 – רוק אלטרנטיבי קונספטואלי חביבואלי
Chapel Club – Palace – 2011 – אנגלופיליה מקסימלית אך קצת גנרית
Two Door Cinema Club – Tourist History – 2010 – הלהיט של שנה שעברה שהתחבב עלי השנה
Hammock – Longest Year EP – 2010 – אמביינט פוסט רוקי מומלץ במיוחד לפני השינה
The Sadies – Darker Circles – 2010 – קאובוים + אינדי = קאובוים אינדיאנים
Silversun Pickups – Carnavas – 2006 – עשה לי נעים כל פעם ששיר שלו עלה בשאפל
Elvis – ELV1S – 2002 – חלק מהסאונדטרק הנהיגה שלי בכבישי קליפורניה הקיץ
The Dandy Warhols – The Dandy Warhols Come Down – 1997 – האזנה נוספת בעקבות הסרט Dig!
Billy Bragg – Back To Basics - 1987 – המיטב ממשורר הפולק Pאנק האנגלי
מדהים מה הופעה אחת יכולה לעשות. ראיתי את Friendly Fires בברלין באפריל, והם לא העיפו אותי. עם זאת, ההופעה יצרה תגובת שרשרת שגרמה לי לשמוע את האלבום השני שלהם כמו שצריך. ואז עוד הפעם. ועוד הפעם, ועוד הפעם, ועוד הפעם.
מכל האלקטרונאים נדבקתי השנה אליהם. משהו בשילוב בין וואקלז מלאי נשמה, לאלקטרוניקה בהירה, לתופים הקארנבליים פשוט עשה לי את זה. הם התרחקו מסאונד ה-DFA משהו מהאלבום הקודם וזזו כמה צעדים הצידה לכיוון עולם ההאוס והטכנו. אינדיטרוניקה גדולה מהחיים שפשוט ללקק את האצבעות.
כמה ימים אחרי היציאה לאיסט ווילג' החלטתי לעלות מדרגה ולפלוש לבירת ההיפסטרים העולמית, כן כן כן, וויליאמסבורג בברוקלין. חציתי את גשר ברוקלין הידוע, הסתובבתי קצת באיזור DUMBO הטרנדי גם הוא, ושמתי פעמי לוויליאמסבורג.
האזור התוסס בוויליאמסבורג הוא בסביבת Bedford Avenue באיזור התחנה הנושאת את אותו שם על קו ה-L. הרחוב מלא חנויות וינטג', מסעדות אורגניות, ו…היפסטרים. לפחות השפם פסה והוחלף בטרנד הזקן. תתחילו לגדל שיער פנים ילדים.
יש שם המון מוזיקה. המון פאקינג מוזיקה. תקפצו לסקשן ההופעות באתר Free Williamsburg ותיווכחו לראות שכל יום מופיעות שם עשרות להקות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כל אחת יותר מגניבה מהשניה זה מפחיד. את העין שלי צדה הופעה של School Of Seven Bells, להקת דרים פופ מוכרת יחסית שחיבבתי, וכך החלטתי ללכת לראות אותם בלייב.
לא היה קל למצוא את ההופעה. מסתבר שהיא מתרחשת במקום בשם Cameo Gallery, רק שלא היה כלום איפה שהאייפון אמר שאמור להיות משהו. אחרי תשאול של כמה מקומיים הסתבר שזה נמצא בירכתי הבר מעבר לכביש, מקום ליודעי דבר ככל הנראה.
אולם ההופעות קושט במשהו שעיר ומוזר מהתקרה ומתחתיו Starfawn החלו לעשות את האקט שלהם. כשאני אומר אקט, אני מתכוון לזמרת מסתורית עם לבוש מד"בי על הקולות והתנוחות על רצפת הבמה, וילדון על לפטופ ותנודות ראש קוליות לצלילי האלקטרוניקה השבורה שהוא הכין בבית, תוצר של שמיעה מופרזת של אמני Warp Records. טיפה רפטטיבי וקריר, אבל מאוד מסקרן ומרענן.
הפעם צילמתי תמונות באייפון
שני בחורים החלו לארגן את הסינטיסייזרים שלהם על הבמה, הצמד שהוא Warm Ghost. אחד מהרכבי ההייפ כרגע, לא? כשהסינטים נדלקו הם פרסו תחת רגלינו שטיחי צלילים מנוכרים ווקאלז אפלים, גשר בחלל-זמן הישר לסינת' פופ הבריטי של סוף שנות השיבעים/תחילת השמונים. גארי ניומן ודאי יתגאה בהם. בינתיים התגלה צלם הופעות שיכלתי להישבע שהוא הדופלגנגר של יעל מאירי, צלמת ההופעות המעולה למי שלא מכיר. משעשע.
קפצתי לבר לשתות בירה עם מישל, בחורה מדליקה שבדיוק הכרתי, וכשחזרנו קדימה למקומינו הקודם לקראת ההופעה של School Of Seven Bells שמתי לב שאנשים מעקמים מולינו את האף. שאלתי אותה אם לא נהוג פה ללכת קדימה בהופעה כי בארץ וגם באירופה זה קורה כל הזמן, והיא אמרה שלא, שהיא פשוט זרמה איתי אחרת היא לא היתה עושה את זה. בלעתי את הרוק ורשמתי לעצמי לא לחזור על זה פה.
School Of Seven Bells עלו לבמה. קודם לכן התפלאיתי איך הרכב ידוע יחסית, שחימם למשל את Interpol בעבר, מופיע במקום כזה קטן. הלהקה מונהגת על ידי גיטריסט Secret Machines מר Benjamin Curtis ושתי תאומות מיסטיות/סקסיות זהות, Alejandra & Claudia Deheza. מישהו זרק שאחת מהתאומות עזבה את הלהקה וזו ההופעה הראשונה שלהם מאז. ואכן רק תאומה מיסטית/סקסית אחת, אלחנדרה (מסתבר שקלאודיה עזבה לפני שנה בגלל בעיות אישיות), עלתה לבמה בליווי גיטריסט הלהקה עם שאר הנגנים ופצחה מיד בלהיט "Windstorm".
כשההופעה של SVIIB עבדה, היא עבדה טוב. הגיטרות היו רועשות, הלהקה נתנה גיבוי מדויק ברקע, ואלחנדרה שרה לנו סולו ותפסה את תשומת לב הקהל עם הנוכחות הכריזמטית שלה. למרות זאת היו לא מעט רגעים מתים בהופעה, שירים דומים מדי או ביצועים סבירים מדי ששיחררו אותי מהקסם של המוזיקה. בקטע האחרון הגיטריסט נזכר להעיר את הקהל, לחץ על פדאל, וסיים את ההופעה עם רעש של גיטרת מטוס סילון כיאה ללהקת שוגייז. סתמתי את האוזניים כדי לא להעלות את אחוזי החירשות שלי יותר מדי והתענגתי.
הקהל התפזר ואני עברתי הלאה עם מישל לבר גולשים מודע לעצמו כמובן, מלא בחול על הריצפה וקוקטיילים עם מטריות מיניאטוריות וקשיות מקושטות בזיקוקי כרום צבעוניים. היה לי ערב מהנה ב-Cameo Gallery, גם אם הוא לא הגיע לשיאים המוזיקליים שנכחתי מולם כמה לילות לפני כן ב-Pianos. מי יודע מה הלך בשאר עשרות ההופעות שהתרחשו באותו הערב, איך אפשר בכלל לעכל את העושר הזה ולהחליט לאן ללכת כל יום. ועוד רק בוויליאמסבורג.
לצערי הוריקאן איירין ירדה על העיר לכבוד יום הולדתי וקלקלה תוכניות לכבוש את חיי הלילה הניו יורקיים בסופש. מילא לי, כל העיר שותקה. התחבורה הציבורית הופסקה בפעם הראשונה מאז 9/11, עסקים נסגרו וחלקם הדביקו מסקינטייפ על חלונותיהם בצורת איקס מסורתית או שסגרו אותם עם יריעות עץ, אנשים שגרים קרוב לחוף אף פונו מבתיהם למרכזי חירום מאולתרים בבתי ספר בעיר.
לשמחתינו ובניגוד לפאניקה של ראש העיר בלומברג והתקשורת, נייו יורק יצאה בזול מהסופה. כל מה שראיתי במנהטן היה הרבה גשם וקצת רוח, אפילו יצאתי לטייל במהלך הסופה ברחובות העיר הרטובים והשוממים. כמה עצים במנהטן לעומת זאת מצאו את מותם הטראגי. תחרות גלישה שהיתה אמורה להתקיים בשבוע שלאחר מכן בוטלה, יחד עם הופעות חינמיות של Interpol ו-Flaming Lips. כך או כך, אני הייתי אמור להיות בוגאס באותו הזמן.
זו היתה ניו יורק. אבן שואבת למוזיקאים מרחבי העולם, לכל הפחות מאוסטרליה, שרוצים להצליח. יש שם המון מועדוני הופעות שבקושי התחלתי לגרד, יש קהל מגניב מדי לעצמו אך תומך, ויש הרבה פאקינג תחרות. הכל ברמה גבוהה וכל הרכב משקיע ועושה את הקטע שלו במקצוענות. שיהיה להם בהצלחה, וגם לכם אם החלטתם לנסות את מזלכם בניו יורק. מה שבטוח שהרווח כולו של המאזין.
תחנה מוזיקלית הבאה – לוס אנג'לס!
נ.ב. כמה מילים על תרבות ההופעות בניו יורק, וכנראה בכלל בארצות הברית. כמובן שחל איסור מוחלט לעשן במקומות ציבוריים בניו יורק. מכבדים שם את החוק ובמיוחד את השוטרים הקשוחים ואף אחד לא מעשן שם בהופעות. אף אחד גם לא מעשן בברים. המעשנים יוצאים החוצה לכמה דקות כדי לקבל את מנת הניקוטין שלהם, וחוזרים צ'יק צ'ק פנימה כשהם מסיימים. זה תענוג. אין דחיפות, ואין אנשים שפתאום ממקמים את עצמם במרחק אינטימי מלפניך באמצע ההופעה, זה נחשב לממש חצוף. אפילו לא ראיתי יותר מדי אנשים שמרימים אל על את הסמארטפונים שלהם כדי לצלם כל פיפס על הבמה. אוטופיה של חובבי הופעות?
לא ברור מה קורה שם במנצ'סטר, אבל משהו שם לא כשורה. אולי זה שילוב מסוים של כימקלים באוויר, אולי משהו במבטא הצפוני, אולי תבלין סודי ששמים בפיש וצ'יפס, אבל לא יאומן כמה תוצרת מוזיקלית ממעולה ועד אגדית יוצאת משם (אם נדייק אז ממחוז Greater Manchester שכולל בתוכו את העיר מנצ'סטר). באזזקוקס, ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, הסמית'ס, סטון רוזז, האפי מאנדייז, אואזיס, אלבו, דאבס, אושנסייז, ועוד ועוד ועוד, פשוט מדצ'סטר מוחלט. נסלח להם על הבי ג'יז, סימפלי רד, וטייק דאט, בכל זאת היקום צריך להתאזן בין הטוב הרע והמכוער.
ועכשיו יש יצוא חדש ממנצ'סטר שיש קצת הייפ בריטי סביבו, ומשום מה קצתדיבוריםבארץ (היחצן מתבקש להרים את ידו), וליצוא הזה קוראים Delphic. מדובר בשלישיה מנצ'סטרית על הצד האלקטרוני עם אינספור השוואת לניו אורדר. למה ניו אורדר? כי כמוהם גם דלפיק עושים מוזיקה רקידה שאפשר לבכות לצליליה, דהיינו אלקטרוניקה עם נשמה ורגש ואופל. הצלילים שלהם עוברים לדעתי מעבר לניו אורדר ומתכתבים עם מוזיקה חדשה יותר כמו M83 ו-Fuck Buttons (ולטענת אחד מחברי עמי גם 65daysofstatic) שיש לשניהם ויז'ן עתידני יותר לגבי מוזיקה, אם כי לא אתפלא אם שניהם גם הם הושפעו באיזשהי מידה מניו אורדר.
בכל מקרה, מה שיש לדלפיק יותר משני ההרכבים הנ"ל, ובכלל, זה שירים ממש קליטים. שילוב מוחץ בין ליריקה פשוטה וקולעת לצלילי אלקטרוניקה מהפנטים וקצת גיטרות לתיבול. תקשיבו ל-"Doubt", או "Red Lights", או "Counterpoint", ותבינו שיש להם את זה בכל מה שקשור לכתיבת פופ. לשמחתי דלפיק יודעים להביא תוספות טעימות מעל זה, מה שמבדיל אותם מנסיונות דאנס דומים. וכך האלבום נפתח בקטע מאוד אבל בשם "Clarion Call", ורצועה שנושאת את שם האלבום "Acolyte" היא ברובה חגיגה אינסטרומנטלית שהולכת ומתפתחת מרגע לרגע לכדי סוג של אקסטזת האסיינדית.
בשורה התחתונה, מכל הדברים ששמעתי לאחרונה אני מוצא את עצמי מגלגל את הגלגלת של האייפוד ל-Acolyte שוב ושוב, וההנאה שלי משתפרת מכל האזנה להאזנה ומשאירה טעם של עוד. מזל שנתתי לו צ'אנס, כי בהתחלה הוא ממש לא הלהיב אותי. אני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר אם כל מה שאמרתי פה מדבר אליכם. הרי כל האלבומים הבאמת טובים הם כאלה שלוקח להם זמן להכנס לנו לורידים.
