סיכום 2015: אלבומי השנה של Bill and Murray
חברי הרכב הסינת'פופ Bill and Murray, שהוציאו השנה את "A New Kind of High", בוחרים את האלבומים האהובים עליהם מ-2015.
הבחירה של סטלה גוטשטיין: Patrick Watson - Love Songs for Robots
אם לסכם את זה בפשטות, זה אחד האלבומים היחידים ששמעתי השנה שגרם לי להתרגשות המיוחדת הזאת שקורית כשאתה שומע אלבום בפעם הראשונה וברור לך שהוא שישאר איתך. ההיכרות היחידה שלי עם פטריק ווטסון לפני כן הייתה באיזה סשן הקלטות עם עדי רנרט, שבאמצע הסשן החליט שהוא חייב להשמיע לנו שיר ממש יפה. זה היה שיר מתוך אלבום אחר של ווסטון, אבל הוא נשאר לי בזיכרון. שבוע אחרי זה פתחתי רדיו ונתקלתי בשיר עוד יותר יפה שגרם לי לפתוח שזאם, וככה גיליתי את האלבום המדהים הזה. חוץ מזה שהשירים בו יפים בטירוף והקול שלו כמו גם והסאונד הכללי מתמזגים בצורה מושלמת עם הכתיבה וההפקה, הוא מכניס אותך לעולם שלו ולא משחרר לרגע עד שהאלבום נגמר. יש שילוב מאד אלגנטי בין האקוסטי והאלקטרוני ויש הרבה הפתעות קטנות שהוא שומר בשבילך בפנים, בתוך השירים.
הבחירה של דיויד בלאו: Kurt Vile - B'lieve I'm Goin Down
את קרט ווייל שמעתי בפעם ראשונה כש-"Waking on a Pretty Daze" התנגן ב-88FM, שיר הנושא מהאלבום שיצא ב-2013. השיר עשה לי תחושה כל כך טובה, התרוממות נפש, ולמרות שהוא נמשך ונמשך (כ-10 דקות) הייתי שמח שהוא ימשיך כל היום ויתחיל שוב בבוקר. הווייב הנינוח והפסיכדלי השתלב בול עם הנימה העצלה, תו ההיכר של וייל. מאז אני מקשיב לכל מה שהוא מוציא. לאלבום "B'lieve I'm Goin Down", שיצא לפני שלושה חודשים, יש סאונד קצת פחות חלומי ופסיכדלי והשירה של ווייל יותר חשופה וכבר לא טבולה באינסוף אפקטים. מה שלא השתנה הוא הווייב האדיר בעיני של ה-"אין מה להתאמץ כי כלום לא משנה גם ככה", ניינטיז סטייל. ו-"Pretty Pimpin" שיר ממש מגניב.
הבחירה של רן יעקובוביץ': Tame Impala - Currents
אף פעם לא אהבתי פסיכדליה. תמיד אהבתי פופ. היום אני מעריך במיוחד פופ עם טוויסט/גישה מרעננת, כזה שרוצה שכולם יאהבו אותו אבל עושה זאת עם חיוך ממזרי, משחק לפי כללי המשחק ובו בזמן קורא תיגר על קונבנציות מעושות. יש כאלה שבשבילם "הוק" היא מילה גסה, אלה בד״כ אותם האנשים שכבר לא מסוגלים יותר לשמוע טקסטים על אהבה. ויש את אלה שתמיד אהבו פופ.
