פוסטים מתויגים עם בריטניה

  • פיט דוהרטי: אחרון גיבורי הפעולה

    החודש ציינו 20 שנה למותו של קורט קוביין. המוות של קורט לא היה רק אבידה של גיבור דור ה-X, אלא גם מות הסולן הגדול מהחיים.

    אף אחד לא הצליח מאז להשתוות לפשטות, לישירות, ולחיות של קורט, לפחות כפי שהצטיירו מבעד למסך הקטן ואינספור הכתבות והמוזיקה של נירוונה. הסולן של היום הרבה יותר קורקטי ולא יכול להרשות לעצמו לנפץ גיטרות בהתחשב בעלות המחייה והמצוקה הכספית של הלייבלים. זה כבר לא קול להתפרע על הבמה וללבוש חצאית, אלא אם כן אתה ראפר שחור.

    אני לא זוכר כבר איפה שמעתי את זה, אולי בסדרה התיעודית המעולה של הבי בי סי "I'm In a Rock Band", שלכוכב הרוק יש רשות לחיות את החיים עד הקצה עבורינו הסחים - לעשות את כל הסמים האפשריים, להחריב סוויטות, ולשכב עם אינספור נשים וגברים לקול תרועות הקהל, רק הסולנים של היום לא מתעניינים בזה. היום אפשר לייצר שערוריות בנגיעת מסך עם טוויט מעליב או עירום חלקי באינסטוש ולחסוך את החשבון על הטלוויזיה שהעפת מחלון הקומה ה-20 בהילטון. אבל בין כל הרוקרים הגיקים האלה יש לפחות סולן אחד שעשוי מהחומר הישן והרע, טרובדור ג'אנקי ששיגע את הממלכה המאוחדת עם המוזיקה והתעלולים שלו. שמו פיט דוהרטי.

    כשהסטרוקס יצאו בתחילת שנות ה-2000 עם הרטרו הניו יורקי שלהם, הבריטים הגיבו מיד עם The Libertines, רביעייה לונדונית שהושפעה ממיטב מסורת הרוקנרול הבריטי של הסמית'ס, הקינקס, והקלאש. זה לא צירוף מקרים שגיטריסט הקלאש, מיק ג'ונס, הפיק ללהקה את אלבומיה. החברות ההזויה של פיט דוהרטי עם גיטריסט הלהקה קארל באראט הובילה את הלהקה. הם הכירו כשקארל היה שותף לדירה של אחותו הגדולה של פיט ועברו לגור ביחד ולכתוב שירים בשלהי הניינטיז. ההצלחה של הסטרוקס מעבר לאוקיינוס האטלנטי גרמה ללייבל Rough Trade להחתים את הליברטינז. אבל בניגוד לסטרוקס שעבדו כמו מכונה משומנת ועדיין ממשיכים לעשות מוזיקה ביחד, הדרך העקלקלה של הליברטינז הביאה אותם להוציא רק שני אלבומים: "Up The Bracket" ב-2002 ואת "The Libertines" ב-2004 שהגיע למקום הראשון בבריטניה.

    האופי הכאוטי של פיט קידם וחיבל בלהקה באותו הזמן. פיט היה מכור לקראק ולהרואין וצרך אותם בו זמנית, צעד אחד קדימה או אחורה מהתמכרות של קורט להירואין. היחסים שלו עם חברי הליברטינז, ובמיוחד קארל, היו אופרת סבון רוקנרולית שריתקה את קוראי הצהובונים באנגליה והולידה את אחד מלהיטי הלהקה "Can't Stand Me Now". הם היו החברים והאויבים הכי טובים: קארל הבריז להופעות גרילה שפיט אירגן, פיט הבריז לטור שלם של הלהקה באירופה, וקארל סירב לתת לפיט לחזור ללהקה עד שיגמל מהסמים. הם יצאו לטור ביפן בלעדיו ופיט כל כך התרגז שפרץ לדירה של קארל כדי לגנוב לו ציוד, מה שהכניס אותו בסופו של דבר לחודשיים בכלא. הם עשו שולם מיד אחרי שהוא השתחרר, אבל פיט שוב חזר להתמכרות שלו ולא הצליח להגמל למרות כמה נסיונות כולל נסיעה למכון גמילה מפורסם בתאילנד. קארל המשיך להופיע בלעדיו עד שהוא פירק את הלהקה בסוף 2004 לטובת הפרויקט שלו, Dirty Pretty Things, בעוד שפיט המשיך עם הפרויקט שלו, Babyshambles. שני החברים השלימו שוב בפעם המי יודע כמה והלהקה התאחדה לכמה הופעות ב-2010. מאז אגב הם לא שללו עוד איחוד, רק שבינתיים הוא לא קרה.

    פיט עשה צרות גם מחוץ ללהקה. הוא נעצר על אחזקת סמים, נהיגה בשכרות, והיה מעורב בתקריות אלימות. הוא ייצר סנסציה כשיצא במשך כמה שנים ובסוף התארס לדוגמנית קייט מוס, זוג משונה ואהוב על הפפראצי. הוא נהיה בקשר עם איימי וויינהאוס, שני חברים למחט, שהתברר יותר מאוחר כקשר רומנטי. לנו יש את המאמי הלאומית, לאנגליה הג'אנקי הלאומי, ותמונות של פיט ששוחררו מדי פעם הראו אותו בריקבון מתקדם עם חשש לחייו. להקה אחת בשם The Indelicates אף כתבה על זה שיר בשם Waiting For Pete Doherty To Die.

    תוך כדי העלילות שלו, פיט הוציא חמישה אלבומים עם בייבישאמבלז ואלבום אחד על שמו. הוא גם פרסם את יומניו והתנסה בציור, דוגמנות, ומשחק. בשנים האחרונות הוא שומר על פרופיל נמוך וכבר לא מבלה בתא המעצר, אם כי עדיין נאבק בהתמכרות שלו. אולי ההולדת של הילדה השניה שלו ב-2011 הרגיעה את העניינים, אולי זה הגיל (פיט יליד 1979), אולי הוא כבר עשה הכל ושרד כדי לספר על זה. הליברטינז קיבלו בינתיים מעמד של להקת על בבריטניה, ולמרות שקריירת הסולו של פיט לא נסקה לגבהים של להקת האם, הוא ממשיך לכתוב שירים וקיבע את המקום שלו בפנתיאון הסולנים בממלכה, פנתיאון שלא ברור מי עוד יוכל לאכלס אותו.

    פיט דוהרטי יופיע בארץ בבארבי תל אביב ב-30.4

  • Royal Blood בראיון: מוגברים ל-11 / Turned Up To 11

    השבוע היתה לי הברקה: אני לא צריך לחכות שלהקות מחו"ל יופיעו בארץ כדי לראיין אותן. תודות לקסם של האינטרנט אפשר לעשות את זה כבר עכשיו. אזרתי אומץ ושלחתי הודעה בפייסבוק ללהקה חדשה שנמצאת במעלית האקספרס לפנטהאוז, להקה שמחזירה את ה-"ררררר" לרוק - Royal Blood.

    Scroll down for English

    בשביל מתקפת רוק קטלנית צריך 4 אנשים ומעלה, מינימום 3, אבל RB עושים את זה רק עם 2: הבאסיסט/סולן Micheal Kerr והמתופף Ben Thatcher, שניהם מברייטון באנגליה. הריפים המלודיים-מלוכלכים של הבס בשילוב התופים העצומים והקול הגבוה שעוקץ מעל מתחברים לסימפוניות רוק הדוקות שמחזירות את ההאדבנגינג לאופנה וזורקות את ההיפסטרים הניהיליסטים לפוגו. ראיינתי את בן ביום שלישי, יום אחרי הופעה מיוחדת.

    ממש עכשיו הופעתם בפעם הראשונה בלונדון. איך הקהל הגיב? קרה משהו יוצא מן הכלל?

    "כן, זה היה מעולה. האולם היה מלא והיה באזז אמיתי. לא יכלנו לחכות לעלות לבמה ולנגן. זה התפוצץ שם. ההיילייט בשבילי היה כשהקהל שר ביחד איתנו את 'Out Of The Black'".

    העפתם אותי כשגיליתי שאתם רק צמד שמנגן על תופים ובס, הייתי יכול להשבע שיש שם גיטרה חשמלית. איך אתם יוצרים סאונד כזה מאסיבי?

    "תודה רבה. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל אצלנו. אין גיטרות חשמליות, טראקים לליווי, ואין טריגרים, רק הרבה מגברים, גיטרה בס ותופים שמוגברים ל-11".

    Royal Blood הוכתרה כלהקת השבוע ב-NME, נוגנה בתוכנית של Zane Lowe ב-BBC1, בתוכנית "The Selector", ועוד. איך זה מרגיש לקבל כל כך הרבה תשומת לב רק שנה מאז שהקמתם את הלהקה?

    "זה משוגע לגמרי. התמיכה שקיבלנו מ-NME ו-Radio 1 ו-XFM מדהימה. אם היית אומר לנו בתחילת השנה שכל זה עומד לקרות, אין לי מושג מה היינו חושבים. אנחנו אוהבים לנגן מוזיקה ולשתף אותה עם האנשים שאנחנו אוהבים. זה החלום".

    משווים את המוזיקה שלכם ל-White Stripes וה-Black Keys בעוד שאני שומע חיבור ל-Muse מתקופת "Origin of Symmetry"/"Absolution". מה ההשפעות שלכם בפועל?

    "אנחנו מושפעים מכל הנ"ל. אנחנו אוהבים את רוב הפרויקטים שג'ק ווייט מעורב בהם. The Raconteurs, The Dead Weather, וכו'. הסיבה שמשווים אותנו הרבה לווייט סטרייפס היא בגלל שאנחנו צמד. שנינו אוהבים את Queens Of The Stone Age, Led Zeppelin, Foo Fighters, Nirvana ואני חושב שאפשר לשמוע את זה במוזיקה שלנו".

    המתופף של הארקטיק מאנקיז, Matt Helders, לבש את חולצת הלהקה שלכם, אז איזה חולצות של להקות אתם לובשים?

    "שאלה טובה. מייק (הבאסיסט/סולן) בטח היה לובש את חולצת המאריה קארי שלו. ואני חושב שהייתי הולך עם סלין דיון או P. Diddy".

    I had an epiphany this week - I don't need to wait for bands to perform in Israel in order to interview them. Thanks to the magic of the Internets, I can do it now. Gathering some huzpa, I sent a Facebook message to a new band that's on the express elevator all the way up to the penthouse, a band that puts the "RRRRR" back into rock - Royal Blood.

    A lethal rock attack usually needs four people or above. Sometimes three suffice. But Royal Blood, operating out of Brighton England, manage it with just two: Michael Kerr on bass/vocals and Ben Thatcher on drums. Their dirty-melodic bass riffs, combined with gigantic drums and the high pitched vocal sting, form tight rock symphonies that put headbanging back in style and shove nihilistic hipsters into the pit. I was lucky to interview Ben on Tuesday, the morning after a special gig.

    You just had your first show in London. How did the crowd react? Did anything extraordinary happen?

    "Yeah, It was great. the room was packed and there was a real buzz. We couldn't wait to get on and the stage and play. It went off in there. Highlight for me was having the crowd singing along when we played 'Out Of The Black'".

    I was blown away when I found out that you’re a only duo playing drums & bass, could have sworn there's an electric guitar in there. How do you create such a massive sound?

    "Thank you very much. What you see is what you get with us. There are no electric guitars, no backing tracks, no triggers, just a lot of amps, a bass guitar and a drums all turned up to 11".

    Royal Blood was named NME band of the week, played at Zane Lowe’s show on BBC1, on “The Selector”, etc. What’s it like to get so much attention only 1 year since starting the band?

    "It's been absolutely crazy. The support we have had from NME & Radio1 and XFM has been amazing. If you told us that all this was going to happen at the beginning of the year..... I have no idea what we would have thought. We love playing music and sharing it with people that also love it. It's the dream".

    Your music is being compared to White Stripes and Black Keys while I hear a Muse “Origin of Symmetry”/”Absolution” era connection. What are your actual influences?

    "We are influenced by all of the above. We are into most projects Jack White is involved in. The Raconteurs, The Dead Weather etc. The reason we get compared to White Stripes the most is because they are a two piece. We both love Queens Of The Stone Age, Led Zeppelin, Foo Fighters, Nirvana which I think all have hints in our music".

    Arctic Monkeys drummer Matt Helders sported your band t-shirt, so which band t-shirts do you sport?

    "Good question. Mike (The bassist/singer) would probably wear his Mariah Carey t-shirt. And I think I would go with Celine Dion or P.Diddy".

  • האזנות החודש - יוני/יולי 2012

    היי ידידי! חזרתי מהטיול בבריטניה לפני כמה שבועות. היה פנטסטי. ניסיתי לכתוב על החוויות המוזיקליות שלי באי הממלכתי, אבל נסיונותי לא צלחו לכדי כתיבה מונומנטלית כפי שכתבתי על ארה"ב בשנה שעברה. המוזה חלקלקה ואתם יודעים מה אלוהים עושה בעוד אנחנו מתכננים.

    בכל זאת כמה חוויות דרך האזנות החודשיים האחרונים עם הקשר לטיול שעשיתי. לא תמצאו פה חידושים אלא את הדברים המוכרים בהקשר קצת שונה והרבה יותר שורשי.

    The Stone Roses - The Stone Roses

    אם לא קראתם עדיין, הייתי באירוע המוזיקלי החם של הקיץ, האיחוד של הסטון רוזס במנצ'סטר. לפני ואחרי ומצדדי ההופעה שמעתי את אלבום הבכורה המופלא בריפיט בהנאה גמורה, עם גיחות קטנות בנסיון לחבב את האלבום השני, "Second Coming". אין כמו הביאה הראשונה.

    The Smiths - The Queen Is Dead

    גם בגלל שביקרתי בעיר מולדתם האדירה מנצ'סטר, גם בגלל ההופעה המעולה של מוריסי בארץ, וגם בגלל ששמעתי מלא סמית'ס בתקופה הזו ובמיוחד את אלבום המופת הזה. פעם לא סבלתי את מוריסי והסמית'ס, איזה תענוג זה לשנות את דעתי המוזיקלית ולהפתח ליוצרים מטורפים שכאלה.

    נ.ב. אם כבר מנצ'סטר, נתקלתי במקריות במכור מוזיקה מקומי בשם סטיבן עם בלוג מוזיקה מקומי, Manchestertaper. זה בלוג של חובבי הקלטות והופעות שהולכים להופעות בעיר הדגל, וכן, מקליטים אותן. הכל ניתן להורדה והאזנה חופשית, ולפי סטיבן רוב הלהקות מאוד מרוצות מכך. איכות ההקלטות מעולה, אז אם אתם רוצים להיות בהופעה מנצ'סטרית מבלי לזוז מהכיסא ולגלות אמנים חדשים לפני כולם, קדימה ללינק.

    British Sea Power - Open Season

    לצערי בגלל חוסר זמן ואוברדוז של הרים וגבעות ירוקות אגמים ונהרות צלולים דילגתי על מחוז Cumbria ב-Great Lake District, משם הגיעו אהובי כוחות הים הבריטיים. על פי ביוגרפיית הלהקה השפעת מחוז מולדתם נוכחת לכל אורך הדיסקוגרפיה שלהם. מה הפלא אם כך שצלילי הגיטרה המהדהדים והשירים שמוקדשים לקרחונים היוו סאונדטרק מעולה לפיסות אלוהיות נוספות באי הבריטי. עוד אשוב לשם.

    The Vaccines - What Did You Expect From

    הגשמתי חלום קטן וראיתי את ה-Vaccines, אחת מהלהקות האהובות עלי בשנה+ האחרונה, במקום הכי הזוי בבריטניה, ב-Eden Project. הם נתנו הופעה קצרה וקולחת מלאה בלהיטים ורוקנרול כיפי כולל חומרים מהאלבום החדש. ככה זה צריך להיות - 4 גברים, גיטרה-באס-תופים, סולן בלתי נלאה, ומלא ג'ינס וליבידו שמושפרץ לכל עבר.

    הסאונד היה פרקקט אבל בכל מקרה היה קשה לשמוע את הלהקה מעל לשירת הקהל. כולם עשו חיים תחת טיפות הגשם שבאו והלכו ושוב חזרו לקלח אותנו. הסולן, ג'סטין יאנג, הזכיר הופעה גורלית של Pulp שראה שם כבן 14 וממש השפיעה עליו. מקווה שהוא השפיע על מישהו להקים עוד להקת רוק.

    Little Leagues - A Problem Solved EP

    חיפשתי מה לעשות אחרי ההופעה של ה-Vaccines. קניתי מנת קארי חומוס שחיממה אותי בגשם וברוח הקרירה ושמתי פעמי לבמה הקטנה. שם חיכה לי הקינוח, להקת Little Leagues. אני מת על הרגע הזה שאתה מבין שאתה עומד מול להקה מעולה, ולא הייתי היחיד. מעט הקהל שעמד שם התעלם מהגשם והמשיך לרקוד לצלילי הרביעיה הזו. הם עושים את האינדי פופ במבטא הבריטי הזה שאנחנו מכירים רק עם מלא חינניות וחיוניות. משהו בין התחכום והזוויתיות של Foals מינוס הרצינות התהומית פלוס חצוצרה ויותר הוקים.

    ה-EP החדש שלהם עם העטיפה החמודה נמכר כמו כוסות פלסטיק מלאות בבירה וכשהלהקה נאלצה לרדת אני ועוד כמה מעריצים חדשים צעקנו "עוד שיר אחד!" שוב ושוב. הלהקה נתקעה בין פטיש הרוקנרול שובר החוקים לבין סדן הנימוס הצייתנות הבריטית. לצערינו הסדן ניצח, אבל גם הוא לא יכל לקחת את הטעם המתוק שנשאר בפה. נתקלתי בגיטריסט הלהקה זמן קצר לאחר מכן ואמרתי לו שהם היו המופע הכי טוב באותו היום.

    Evans The Death - Evans The Death

    גם בחודשיים האחרונים טחנתי את האלבום המעולה הזה בשממת הקיץ המוזיקלית. כשהגעתי ללונדון ציפתה לי הפתעה. הוזמנתי על ידי חבר ותיק ושמו אלכס למסיבת יום הולדת של ידידה שלו באיזה פאב מקומי בשעת צהריים. השמש עשתה טובה וסוף כל סוף יצאה החוצה לאחר אינספור ימי גשם. הגענו לפאב ולאחר איחולי מזל טוב מנומסים ומתן מתנה מאולתרת של גלויה מים המלח, הלכנו לבצע את מלאכת הקודש של הזמנת המשקאות.

    בבר בין העובדים היתה ברמנית חמודה עם בלונד פלטינה ועיניים בהירות שנראתה לי מאוד מוכרת. יכלתי להישבע שזו Katherine, הסולנית המעולה של Evans The Death. אבל מדוע שהיא תעבוד בפאב הזה, דווקא עכשיו, דווקא שאיזה מעריץ הזוי מתל אביב נמצא שם? ספוג בנימוס הבריטי מדרכי בממלכה ורחוק מהחוצפה הישראלית של הים התיכון התביישתי לברר את הסוגיה.

    חזרנו לשולחן עם המשקאות וסיפרתי לאלכס על העניין. הוא הפציר בי לחזור לבר ולשאול אותה והחליט לבוא איתי ולחזות במעשה. קצת רועד ונרגש כמו מעריץ בן 16 עשיתי את דרכי לבר וחיכיתי בסבלנות שהיא תתפנה. לאחר שמזגה בירה לעוד לקוח מרוצה, שאלתי אותה אם היא סולנית בלהקה. היא אמרה שכן עם חיוך. שאלתי אם קוראים להם Evans The Death. היא אישרה וממש התלהבה וצחקה! היא סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שמישהו זיהה אותה, שבד"כ חשבו בטעות שהיא לורה מארלינג.

    היא ממש שמחה שזה סוף כל סוף קרה. סיפרתי לה שזה צירוף מקרים ממש משונה, שאני בכלל מתל אביב ודלוק על אלבום הבכורה של להקתה בחודשיים האחרונים ושהנה, היא מופיעה לפתע לפני. דיברנו על מוזיקה ודיי ג'ובס וקיבלתי עדכון שבאסיסטית הלהקה פרשה כך שהלהקה בהפסקת פעילות בעוד קת'רין לומדת לנגן על גיטרה ואחד הגיטריסטים עבר לבאס. הזמנתי אותם להופיע בתל אביב כמובן, למרות שאני בספק שזה יקרה אי פעם, אבל מי יודע.

  • הפלישה הבריטית

    כמדי קיץ הבלוג, או יותר נכון אני, יוצא לחופש! בשנה שעברה נסעתי לארה"ב, השנה אפלוש לחופי בריטניה. התוכנית - אין. נחיתה באדינבורו, חזרה מלונדון, הרפתקאות ספונטניות בין לבין. חוץ מכמה תוכניות מוזיקליות.

    ב-1.7 אלך להופעת האיחוד השלישית של ה-Stone Roses בעיר הקודש מנצ'סטר. ב-11.7 אראה הופעה של The Vaccines יחד עם Noah and the Whale ב-Eden Project בדרום אנגליה.

    אדווח על הרפתקאותי המוזיקליות כשאחזור, ואולי אפילו יהיה דיווח קטן מהדרכים. בכל זאת, לא כל יום מאחדים את הסטון רוזז ולא יודע אם מישהו מהעיתונות הישראלית או הבלוגוספירה יהיה שם.

    אם הייתם בבריטניה, דהיינו באנגליה, סקוטלנד, או ויילס, ויש לכם המלצות מוזיקליות או בכלל, תנו לי איזה פירור בתגובות. חופשת קיץ מעולה לכולם!