פוסט אורח: גיבורי הגיטרה של רם אוריון
רם אוריון חוזר עם הסינגל "השלמה" לקראת אלבומו השלישי "גרמנים באוגנדה" - אבל הוא בעצם מעולם לא הלך לשום מקום. רם אוריון הוא גיטריסט מבוקש שניגן עם עמיר לב ואסף אמדורסקי, חבר בלהקות הפה והטלפיים ואביב מארק והמוות, מפיק על של סצנת השוליים (רייסקינדר, רוצי בובה), וגם אמן סולו שמגדיר מה זה אינדי רוק בעברית - וכן, הוא היה פעם גם בנושאי המגבעת. אם יש משהו שבולט במוזיקה של אוריון, זה הגיטרות שמקבלות סוף כל סוף את הווליום והלכלוך והצבע הראוי שלהן, גם אם זה במסגרת שיר פופ. כדי להבין ממי אוריון למד לנסר את הגיטרה, הזמנתי אותו לספר על גיבורי הגיטרה שלו ולבחור קטעים שמדגימים את יכולות העל שלהם.
אדריאן בלו
כל אחד מהגיטריסטים שבחרתי כאן מייצגים לא רק אהבה והשראה ספציפית אלא גם תחום בנגינה ובסאונד שאני חושב שנטמע גם בעבודת הגיטרות שלי. אדריאן בלו מייצג מקום שבקלות היה יכול להיות מיוצג גם על ידי רוברט פריפ או פיל מנזנרה (רוקסי מיוזיק) והוא של שימוש מאסיבי באפקטים, פידבקים, ידית טרמולו והמון דמיון פרוע כדי לייצר עולמות שלמים של סאונד טקסטורות ורעשים יפים (החל מ-3:20 בוידאו).
דניאל אש
השנים המעצבות שלי כמו של כל אחד אני משער הן גילאי 13-22 ובמקרה שלי מדובר בדיוק באייטיז. למרות שזה לא מובן מאליו ברמת הסטריאוטיפים האייטיזיים, מדובר בעשור גיטרות מרתק ומעולה לא פחות מקודמיו וללא ספק מעניין יותר, גיטריסטית, מהניינטיז. באוהאוס הם אמנם לא דוגמה קיצונית במיוחד אבל את דניאל אש ראיתי עם באוהאוס בשיאם בהופעה בקולנוע דן והוא התחבר אלי בול לאהבה של הנקודה בה הגיטרה נדחסת לתוך מאסה חולנית של ווליום ודיסטורשן, מפיקה סאונד מפלצתי גם אם אתה לא נוגע בה וכל הנגינה היא בעצם התנהלות ומשחקי שליטה בעזרת תנועה, זוויות סגירות ופתיחות על כלי עם רצון משל עצמו. עד עכשיו אין דבר שאני אוהב יותר מלרכב על פידבקים.
אלי אברמוב
כמו דניאל אש גם אלי אברמוב היה בחור עם טלקסטר שהשאיר עלי רושם עצום אבל מכיוון אחר לגמרי, סאונד ונגינה מינימליסטיים חכמים וקשוחים, שילוב מבריק של מלודיות עם קצב עד רמת ההקשה ונוכחות בימתית של עוצמה מאופקת.
ג'ואי סנטיאגו
סולו של צליל אחד לא היה דבר חדש, במשך כל האייטיז היו כאלו אבל תמיד בהקשרים מונוטוניים. סנטיאגו הבריק עם ליינים סופר מינימליסטיים אך אפיים שנוגנו לתוך ההרמוניות המפוארות של הפיקסיז והכל בסאונד הכי סקסי וחצוף.
האנק מארווין
הרבה לפני שידעתי מה זה סרף הייתי קרוע על קטעים אינסטרומנטליים מבוססי גיטרות כמו "Walk Don't Run" של הונצ'רס שהיה אות פתיחה של תכנית יומית בקול השלום, מוזיקת מערבונים של אניו מוריקונה, ויותר מכל תקליט מיטב הלהיטים של השדואוז. אז אם ברצונכם לשמוע איך מספרים סיפור עם סטרטוקסטר, ריוורב, וקצת סלאפ-דיליי, פנו להאנק מארווין.
קרדיט צילום: גוני ריסקין