The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי
ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".
למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.
Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי
סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.
יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.
הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.
רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי
דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.
בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.
כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי
ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי
תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי
כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי
ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי
סגור לתגובות על אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש / כללי / ניצן אגסי
באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.
המסך הלבן - המסך הלבן
ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.
עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.
סילבי ז'אן - שתיים
ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.
ג'ימבו ג'יי - בואו לפני
ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.
ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.
פדרו גראס - חצי סוגריים
ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.
נצ'י נצ' - שפל וגאות
ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.
איה כורם - 2023
ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.
לונא אבו נסאר - מערבולת
ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.
יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף
עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.
אור אדרי - כידוד
עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.
פלורה - מקום
ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.
Midnight Peacocks - Katastroffa
עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.
מתרוממות - מתרוממות
עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.
האוסף הראשון של נוער אבוד
עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.
הפוסי של לוסי - מסיתים למרד
ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.
תומר ישעיהו - בוידעם
ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.
אמיר ברסלר - Afro Golden Line
ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.
Tinoyke - Tinoyke
ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".
Folly Tree - Consolidate
ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.
אפור גשום - אור חשאי
עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.
אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה
ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.
Adi Ulmansky - Dreamin' EP
עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.
אלבומים שלא נכנסו לתוכנית
הודנא אורקסטרה - אלם
ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.
רועי חרמון - גמביה
ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.
Dunes - Psychedelic Hummus
ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.
Volume Pool - Empty Stations
ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.
Yavin Aalto - Cara Sui
ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.
עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת
סגור לתגובות על המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי / כללי / המאזינים
סצנת הפואטרי סלאם הישראלית הגיעה לסלאמסטיבל שנערך השבוע עם תרועת ניצחון חגיגית. זאת היתה שנה מאוד מוצלחת לז'אנר, בה כמעט כל אירוע פואטרי סלאם היה סולד אאוט, קטעי שירה הפכו לויראליים ("יש לי וידוי" של לוסי איוב ו"שלט בכניסה למושב" של טמיר אהרוני), ואפילו נוצרה "פועטרי סלעם", פארודיה אכזרית ודי מדויקת של ניב מג'ר. בתור מי שהיה שם כשהאירועים היו סוד כמוס וקטן, זה כיף לראות את כל העניין גדל וזוכה ליותר הערכה ופרסום. עם זאת, ככל שהסצנה גדלה התרחקתי ממה שקורה שם. לאט לאט נעלמה האש היצירתית שאפיינה את הז'אנר בתחילת דרכו, וכבר המון זמן לא ראיתי קטע שבאמת הרגיש לי כמו משהו שעדיין לא ראיתי.
זאת עיקר הסיבה שבגללה בחרתי ללכת לאירוע הסלאמספוט, מבין כל אירועי הסלאמסטיבל: המטרה של האירוע לקחת את הספוקן וורד לכיוונים יותר מוזיקליים, היא הזדמנות מצוינת לראות אם יש עדיין משוררים שיכולים לקחת את הז'אנר למקומות שהוא עדיין לא היה בהם. התקווה, כצפוי, היתה טמונה בענקי הסצינה: ג'ימבו ג'יי, יוסי צברי, ושירי לדלסקי הופיעו בערב בו נכחתי, וכולם שמות מספיק גדולים וותיקים כדי שיצופה מהם להביא משהו חדש עם החומרים שלהם. את ג'ימבו ג'יי ראיתי כבר מספר פעמים השנה, והחומרים שלו הם היפ הופ פרופר - רוב קטעי הספוקן וורד שלו נשארו בהופעות כקטעים בהם ג'ימבו עומד ומציג אותם, ללא ליווי מוזיקלי. גם שירי לדלסקי המוכשרת נוטה יותר לכיוון ההיפ הופ עם המוזיקה שלה, אבל החומרים הישנים-יחסית איתם היא הופיעה הרגישו לא רלוונטיים, במיוחד ביחס לקטעי הספוקן וורד האישיים אותם היא הציגה, שוב, ללא ליווי מוזיקלי (כולל קטע אחד מרגש באמת על "שאטגאן" במכונית, שעסק בעצם בחברות ישנה). אמנם הישועה לא הגיע גם מכיוונו של יוסי צברי, שבעיקר עמד ודקלם שירים שלו, אבל הוא כבר היה יותר בכיוון, עם קטע אחד בו הוא רקד סדרה של צעדים תימניים ובכך נתן קצב מעניין לשיר שלו.
המחסור בליווי המוזיקלי החל להרגיז, בעיקר כי הרגשתי שהמטרה של הערב הזה מתפספסת. בסופו של דבר, הרעננות והתעוזה שחיפשתי הגיעה משלוש משוררות אלמוניות-יחסית. יעל טל עלתה לבמה ביחד עם נעמה רדלר שליוותה אותה על קלידים, גיטרה, באס וקאזו. את טל הכרתי כבר מאירועי סלאם קודמים בהם הפגינה חמידות גדולה עם קטעים מצחיקים ואישיים שמתחילים מסיפורים יומיומיים ומסתיימים במחשבות על העבר, ההווה והעתיד. השילוב האירוני הזה עבר בצורה מדויקת דרך העיבודים שלה ושל רדלר. המוזיקה הוסיפה קולנס ושובבות לטקסטים הקומיים והמתחכמים של טל, ותוך כדי שימשה תזכורת לעומק שיש מאחורי המילים. אחריה עלתה רזיה מזרחי שהציגה טקסטים מפותלים על גבי המשחקים המוזיקליים ששיחקה עם לופר. בניגוד לרוב המשוררים באותו ערב, מזרחי התעסקה פחות בסיפורים אישיים אלא בנושאים רחבים יותר כמו מין, דת, ושיר בולט במיוחד שעסק במשחק הימורים בין אלוהים לשטן (ובו שיחקה מזרחי את שתי הדמויות בכך שעיוותה את קולה). ואחריה נעמה לופו הציגה טיזינג מהמופע החדש שהיא הכינה עם הלהקה שלה, בו היא מתעסקת בכל שיר בביקור במקום אחר בעולם: סין, פריז, וישראל. עם חבורת נגני ג'אז שתרמו רבות לבניית העולם של שיריה, לופו סחפה את כל מי שהיה מוכן לשמוע לתוך הסיפורים שלה, עם תיאטרליות מוצדקת ולב ענק.
הקסם בשלושת המשוררות הללו היה שהן לא היו מגובשות על החומרים שהציגו. כן, המבנה של השירים של טל מבולגן לחלוטין ומזרחי הסתבכה עם הלופר, אבל זה לא פגם בתחושת הראשוניות שלהן. זה הרגיש כאילו הן לומדות על הקול האישי והשירים שלהן תוך כדי ההופעה, ובעיקר, יוצרות משהו חדש מהנ"ל, וכל עוד יש משוררות ומשוררים כאלו בספוקן וורד הישראלי, הז'אנר יכול להתקדם ולהתפתח לכיוונים מופלאים.
תיכון מגשימים: הצהרה כנה על ההיפ הופ (צילום: ארתור לנדה)
תיכון מגשימים
אמנם זה לא אירוע רשמי של הסלאמסטיבל, אבל "תיכון מגשימים" הוא הפקה של תיאטרון ה"אינקובטור", שאחראי על הסלאמספוט ועל כל אירועי הפואטרי סלאם ועל עוד כמה מההצגות הכי מקוריות שמופקות בארץ, והוא גם המחזמר החדש של חברי להקת "המופע של ויקטור ג'קסון", מהתורמים הגדולים לעליית הספוקן וורד העברי: כאמור, ג'ימבו ג'יי הוא דמות בולטת בסצנה, ושותפו ללהקה, פדרו גראס, מוציא בקרוב את אלבומו החדש שהוא מתאר כ-"אלבום הספוקן וורד העברי הראשון".
המחזמר עוסק ביואב, תלמיד כיתה י"ב מנס ציונה שעובר בתחילת השנה לתיכון חדש. יואב (ג'ימבו ג'יי) הוא הילד החדש והמוזר, שלומד על התרבות החדשה שמאפיינת את התיכון, ובמרכזה עומדים קרבות ראפ, בהם שולט מלך השכבה חנן (פדרו גראס). בעזרת חבריו, האאוטסיידרים של בית הספר, ומורה רוחני, יואב לומד את יסודות ההיפ הופ, שבעזרתן ינצח באליפות הראפ הארצית ויכבוש את לבה של הילדה היפה של השכבה. כן, זה נשמע כמו כל סרט תיכון שקיים בערך, אבל זה מכוון. כמו "העיר הזאת", מחזמר הקאלט הקודם של הלהקה שהיה מחווה לסרטי בלשים אפלוליים, גם "תיכון מגשימים" הוא מחווה מכוונת לחלוטין לסרטי תיכונים משנות השמונים. בניגוד ל-"העיר הזאת", הטוויסט האישי שנותנים חברי הלהקה הוא לא רק "כל הטקסטים כאן מועברים בראפ". התיכון כאן הוא לא תיכון אמריקאי אייטיזי שעובד לפי חוקים כתובים מראש, אלא תיכון מודרני של ישראל 2016 שבו הכל מתועד על ידי סמארטפונים, יש רפרנסים לבחירות 2015, והבנות, יותר מהכל, רוצות לשכב עם בנים על מדים של צה"ל.
זהו לא השיפור היחיד בהשוואה למחזמר הקודם: פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בוחרים הפעם להנמיך את כמות ההתחכמויות והסטייל ולשים יותר דגש על הסיפור והנשמה שבמרכזו. המחוות המרובות לסרטי אייטיז ולהיפ הופ ישראלי הן רק כלי שבעזרתו מניעים חברי הלהקה את הנושאים והעלילה. יש כאן קודם כל סיפור על ילד שמרגיש לא שייך, ומנסה למצוא את האיזון בין הקול האישי שלו, המקום שממנו הוא בא והתשוקה האישית שלו, לבין הדברים שהוא מוכן לעשות כדי לזכות בהערכה של החברה סביבו - אין יותר היפ הופ מזה. גם מבחינת דמויות חל שיפור משמעותי: המחזמר לא מסתפק רק בדמויות המרכזיות שלו, ומנצל כל הזדמנות כדי לזרוק דמויות הזויות וצבעוניות. בקרב התלמידים בולטים זוג החנונים שמנסים להשיג זיון רגע לפני סיום התיכון. אביו של חנן, בגילומו של רני אלון, הראפר המצליח והספק-מאפיונר, גם מצחיק מאוד. השיא מגיע בתחרות הראפ הארצית, במהלכה נזרקות דמויות חדשות מכל עבר, מהשופטים ועד הראפרים המגוונים, ביניהם אמסי קלופדיה, דמות שהופיעה בעבר בשיר של "המופע של ויקטור ג'קסון", אותו מגלמת בתזזיתיות וקופצניות מעוררת השראה השחקנית גלי אשכנזי לוין.
ובסופו של דבר, קצת כמו מה שרציתי לראות בסלאמספוט, יש גם כאן התעסקות בהיפ הופ עצמו, ואיזשהו ניסיון להצהיר הצהרה כנה על הז'אנר ולאן שהוא הולך. זה נשמע בהתחלה כמו אותו דיון מאוס על אותנטיות מול התמסחרות של אמנים, אבל מהר מאוד המחזמר מתחמק מניסיון לברור בין שחור ללבן. יש פה דגש על כמה זה חשוב להיות עצמך, אבל גם כמה זה חשוב לאתגר את עצמך ולצאת מאזור הנוחות. יש פה מחוות אוהבות לעבר של ההיפ הופ הישראלי, ולהרכבי היפ הופ כמו שבק ס ובויאקה, אבל יש כאן גם מבט אל העתיד, ועל העובדה שיש לנו עוד הרבה ללמוד. כל זה הופך את המחזמר הזה לאחד מהאירועים החשובים של תהליך ההתבגרות שההיפ הופ הישראלי עובר בימים אלה, ולהוכחה נוספת ש-"המופע של ויקטור ג'קסון" יכולים להיות המושיעים הגדולים שלו.
סגור לתגובות על סלאמסטיבל 2016: מבט אל עתיד ההיפ הופ / כללי / ירדן אבני
אולי הדבר שהכי בלט השנה באינדינגב הוא שלא היה בו שום אירוע בולט: אף אחד לא שבר ללהקה את הגיטרות, אף אמן לא ניגן ארבע הופעות ברצף, ולא היתה הופעה בהפתעה של פורטיס או ג'וני גרינווד. הפסטיבל העשירי לא נחגג על ידי שום אירוע, ואולי זה סימן טוב. אינדינגב מתחיל להרגיש כמו איבר חיוני ובלתי ניתן להפרדה מהאינדי הישראלי, והמארגנים שלו לא צריכים להוכיח את זה יותר - הקהל מגיע כי הוא פשוט רוצה לחוות את התרבות האלטרנטיבית בישראל.
אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.
העלייה לקרקע של שלום גד
לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.
צילום: ירון גן
הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי
אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.
דניאלה תורג'מן
יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.
צילום: אדוה אראל
מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית
מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.
חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי
אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.
חמי מתארח. צילום: יובל אראל
חיה מילר שוברים את הכלים
באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.
סגור לתגובות על הרגעים הגדולים של אינדינגב 2016 / כללי / ירדן אבני
אני סאקר של להקות היפ הופ. לחברים בהרכבי היפ הופ יש יותר חשיבות ודומיננטיות ליצירה המוזיקלית שלהם. במקום לתרום בס או תופים, הם מביאים סגנון ואישיות שמעצבים את האופי של הלהקה. גם אצל המופע של ויקטור ג'קסון, אחת מהלהקות המשפיעות של הגל החדש של ההיפ הופ הישראלי, אפשר לראות איפה כל אחד מחבריה דומיננטי יותר או פחות: איציק פצצתי מביא את הסול וה-R&B, פדרו גראס את הספוקן וורד של סול וויליאמס, וג'ימבו ג'יי את הכיף והשטותניקיות של שב"ק ס' , וכל זה ביחד הופך לתערובת אחידה שהיא המופע של ויקטור ג'קסון.
עכשיו, כשהראפרים ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס מתחילים להופיע לבד ולהוציא חומרי סולו ראשונים, אפשר לראות עוד יותר איפה כל אחד מהראפרים מרגיש יותר בנוח: פדרו מעדיף להתרכז בספוקן וורד, וג'ימבו ג'יי עושה היפ הופ עם עיבודים יותר קצביים וגרובים (שני האלבומים שעתידים לצאת לפדרו וג'ימבו הם בהפקת איציק פצצתי, כמובן). ציפיתי לראות את כל הקצב והגרוב הזה בהופעה של ג'ימבו ג'יי בסינקופה בחיפה ביום רביעי שעבר, עם קטעים חדשים וישנים בליווי איציק פצצתי על הגיטרה האקוסטית, ושמחתי לגלות שבניגוד לסינגל שהוא הוציא, ג'ימבו ג'יי המשיך להיעזר בסך ההשפעות של להקת האם שלו. במקום רק לעשות היפ הופ כיפי וקצבי, ג'ימבו ג'י עשה גם קטעי ספוקן וורד (את הקטעים היחסית ידועים יותר הוא ביצע עם מוזיקה כדי להביא משהו שונה לקהל שמכיר אותו) ומדי פעם נתן את הבמה לאיציק פצצתי ולסול שלו, עליו נדבר בהמשך.
ג'ימבו ג'יי הוא אחד מהראפרים הטובים והמהירים בסצינת ההיפ הופ הישראלית, ויש לו יתרון אחד ברור: גוון קול נורא ייחודי. בעידן שכל ראפר שני נשמע אותו דבר, קול בעל גוון ייחודי שמספיק לשמוע פעם אחת כדי לזהות אותו הוא מוצר יקר ערך. זה לא רק כמות המילים האדירה שג'ימבו ג'יי הוציא כל כך מהר, אלא האופן שבה הוא שלט בתוכן שלו. ההתעסקות של ג'ימבו ג'יי בספוקן וורד עזרה לו לזרוק אלפי מילים לאוויר בשנייה עד שהורידים בלטו לו בצוואר, להחליף דמויות, ולשנות את הטון מבלי שאנחנו בקהל נפספס את מה שהוא אמר, ועוד לצחוק מהחיקוי שלו למאיר איינשטיין צועק "שער!" בסוף הוורס. גם הנוכחות שלו על הבמה הייתה כזאת שכיף לראות: הוא זז, קיפץ, ונראה כאילו הוא הרגיש וחשב על כל מילה שיצאה לו מהפה, וכתוצאה מכך הוא יכל לדעת בדיוק מתי לקחת את הזמן עם המילים ומתי לירוק אותם במהירות חסרת מעצורים.
בכל רגע שג'ימבו ג'יי לא שר או עשה ראפ, איציק פצצתי גנב לו את ההצגה. הבנאדם הזה לא יודע לעשות דבר אחד מבלי לעשות עוד שלושים דברים אחרים באותו זמן. הוא היה להקה של איש אחד שבנוסף לביטבוקס וגיטרה הוא גם עשה חצוצרות כינורות ומפוחיות, כל זה דרך הפה העל-אנושי שלו. כשהוא שר, הוא נשמע כמו בחורה שחורה שלכודה בתוך גבר ממושקף בעל חזות מזרח-תיכונית-היפסטרית. הוא יילל, צווח, ועיוות את הקול שלו עד שבאחד הרגעים המצחיקים של ההופעה הוא נשמע כאילו ביונסה משתפת פעולה עם להקת דת' מטאל. ברגע אחר, שהבליט בצורה הטובה ביותר את היכולות של פצצתי, הוא ניגן בלדת בלוז שלא הצלחתי לזהות. לכמה רגעים, הסינקופה הפכה להיות פאב מעושן באמריקה של שנות החמישים, האקוסטית של פצצתי הפכה להיות לס פול ופצצתי עצמו הפך לבי בי קינג. פצצתי בסך הכל ניגן קאבר פשוט למדי, אבל הוא עשה אותו כאילו הוא הבן אדם הראשון שאי פעם ניגן את השיר הזה, והוא עשה את זה כל כך אמין שאי אפשר היה שלא להישאב איתו לתוך השיר.
מטרת ההופעה הייתה, בעיקרון, להציג את החומרים החדשים והישנים של ג'ימבו ג'יי, ובעיקר ליידע לגבי האלבום שבדרך וקמפיין ההדסטארט שנפתח ממש בערב ההופעה, אבל זה הרגיש כאילו ג'ימבו ופצצתי בעיקר באו לעשות חלטורה להנאתם, במובן הטוב ביותר. זה הרגיש כאילו אנחנו חברים קרובים שלהם, ושהם מרגישים בנוח להשתטות מולנו ולעשות את הדברים שהם הכי נהנים מהם: היפ הופ כיפי, קאברים לשירי פופ טיפשיים, ובדיחות על נקניקים בצבא - דבר שאולי נשמע שטותי וביזארי עכשיו, אבל בהופעה זה היה עוד יותר שטותי וביזארי, וסימל את הרגע בו כל שמץ דיסטנס בין האמנים המופיעים לקהל נמחק.
זה לא רק הרגיש שאנחנו כקהל מתחברים לאמנים דרך ההופעה, אלא שיש לנו חלק משמעותי ממנה, בין אם זה היה כשעזרנו לאיציק פצצתי ושרנו את קטעי הכינורות בקאבר שלו ל-"Toxic" של בריטני ספירס, או כשג'ימבו ג'יי העלה לבמה בחור צעיר שהוא זיהה מהופעות קודמות לבוא ולאלתר איתו. זה עזר מאוד שהקהל היה הקהל הטיפוסי של הסינקופה - המקום שמארח כל חודש את אירועי הפואטרי סלאם של חיפה - ולכן חלק גדול מהקהל ידע והכיר לפחות חלק מהקטעים של ג'ימבו ג'יי, והחלק השני הכיל אנשים שהיו מספיק פתוחים לגלות ולקחת חלק פעיל בהופעה. אם בפזמון הראשון רק מי שהכיר את השיר הצטרף, בפזמון השני כל הסינקופה שרו ביחד עם ג'ימבו ופצצתי.
ג'ימבו ג'יי הוא שם שבחודשים הקרובים אני מקווה שתשמעו יותר ויותר. הסינגל שהוא הוציא לא מזמן, "תזכרי", הוא שיר ענק שכבר הגיע לגלגלצ, ואני מקווה שהוא יהיה שם מספיק כדי להפוך ללהיט קטן. שאר הקטעים שלו ביוטיוב גם עזרו ליצור סביבו תופעת קאלט קטנה בהופעות, כיאה לחבר במופע של ויקטור ג'קסון, אחד מההרכבים עם ההופעות הכי פולחניות בשנים האחרונות. מעניין אותי לראות כיצד ההופעה שלו תיראה כשיצאו עוד סינגלים מהאלבום, ושכמות הקהל שלו תגדל .ברגע מסויים בהופעה הוא שר "בואו לגלות את זה לפני שזה הצליח", ובאמת, עכשיו זאת ההזדמנות שלכם לחוות את ג'ימבו ג'יי כמו שצריך: כאמן מבצע שלא לוקח שום רגע בהופעה שלו כמובן מאליו.
סגור לתגובות על ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בסינקופה: לא רק היפ הופ / כללי / ירדן אבני
