פוסטים מתויגים עם גל דה פז

  • The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב

    צילום: אילנית תורג'מן

    הופעת רוק בישיבה - זה לא פרדוקס? כיסאות הפלסטיק הם זולים למחצה והקהל סביבי הוא מהסוג שנוזף כשהמעיל שלך מתחכך בו בטעות. פחדתי שככה אוכל לאפיין את דה פז בנד: רוק-בלוזי שפונה לאנשים שמחפשים משהו שלא באמת היה אף פעם. שמחתי לגלות שטעיתי.

    ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

    מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

    למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

    דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

    עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

    בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

    דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

    360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

    פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

    אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי