פוסטים מתויגים עם דוקומנטרי

  • 14 במאי 2018

    "גרייס ג'ונס: על הבמה" - אייקון לוהט מאחורי מסך עשן

    "תמיד אומר שגרייס ג'ונס היא אנדרייטד", טוענת הזמרת ז'אנל מונה בוידאו אובר/אנדר של מגזין פיצ'פורק. "היא אישה שחורה יפיפייה והיא הגדירה מחדש מה זה אומר להיות אישה שחורה בתעשיית הבידור. בשבילי, היא גרמה לי להבין שאני יכולה להיות פרועה, חסרת פחד וחופשיה עד כמה שאני רוצה, מבלי להתנצל". בדוקו "גרייס ג'ונס: על הבמה" (באנגלית: "Grace Jones: Bloodlight and Bami") מקבלים פיסות מאותה גרייס ג'ונס שמונה מדברת עליה, אבל בניגוד לאופי הססגוני ופורץ הדרך של ג'ונס, יצרו סרט ארוך, איטי ומשעמם.

    הדוקו מניח שאתם כבר יודעים מי זו גרייס ג'ונס וצולל ישר פנימה לחייה, רק שלא נראה לי שכולם יודעים מי זו, בטח אם נולדתם אחרי האייטיז. אז כדי להשלים פערים במשפט: ג'ונס היא זמרת, שחקנית ודוגמנית, אייקון פופ אוונגרדי מג'מייקה. ריהאנה, ליידי גאגא ואפילו מדונה עומדות על כתפי הענקית הזו. בטח תזהו את פניה ואולי את השירים "Pull Up To The Bumper" או "Slave To The Rhythm". היא לא היתה כל כך פעילה בעת האחרונה, אך הבימאית האנגלייה Sophie Fiennes החליטה ללוות אותה בשנים האחרונות ולצלם את חייה. אז הדוקו מצולם בשיטת זבוב על הקיר - אין פה ראשים מדברים ושחזורים של סיפורים מפעם, אלא רק את גרייס ג'ונס בזמן אמת. זו בחירה אמיצה בשביל דוקו מוזיקלי על כוכבת שראתה זמנים זוהרים יותר וכיף לראות שהסרט לא נופל למלכודת הנוסטלגיה. מצד שני, הבחירה הזו לא החזיקה את העניין שלי במשך כשעתיים.

    הסצנות מדלגות לסירוגין וללא אזהרה מוקדמת בין ביקור מולדת של ג'ונס בג'מייקה לבין ביקור בפריז לבין קטעים בהופעה לבין עבודה באולפן לבין מי יודע איפה. האפקט הזה מאוד מבלבל. אם אתם מעריצים של ג'ונס, כנראה שתיהנו לראות אותה בנטורל, שותה מיץ קוקוס טרי בג'מייקה או צועקת בטלפון נוקיה ישן על מישהו שביטל הגעה לסשן הקלטות. את שאר הקהל זה כנראה לא ירתק כל כך. מדי פעם יש רגעים קטנים של עניין כשיש לה פליטת פה פרובוקטיבית כמו "יש לי שרירים הדוקים (tight), חבל שהכוס שלי לא כזה הדוק", או פתאום כשהמצלמה עושה זום אין על תמונה שלה עם אנדי וורהול שמבצבצת מהתיק. ג'ונס גם לא פרייארית ומסרבת להצטלם לטלוויזיה הצרפתית בסצנה שגורמת לה להראות כמו מאדאם לסבית בבורדל. אך רוב הזמן הסרט מלא בשיחות חולין ורגעים איטיים של שקט. גם איכות הצילום די ירודה - לא ברור אם בגלל שקיבלתי צפייה בסטרימינג באיכות נמוכה או שפשוט מצלמת הגונזו ותנאי התאורה הטבעיים לא עובדים טוב ביחד. מה שמוסיף צבע וקצב לסרט, תרתי משמע, הם קטעי ההופעה של ג'ונס. יש לה עדיין קול נמוך וחזק עם מלא נשמה וחיבה לפריטים הזויים כמו כובע נצנצים שלייזרים ירוקים נשברים ממנו לכל עבר. בחיים לא הייתם מנחשים את גילה לפי איך שהיא צועדת על הבמה בשמלה שחורה צמודה וכמות האנרגיה שהיא משדרת, אבל כמו שאמרו לה הקרובים בג'מייקה: "ככה זה במשפחת ג'ונס - נהיים צעירים יותר ככל שמזדקנים".

    ג'ונס כאילו שם במלוא נוכחותה מול המצלמה, אם כי מאוד חמקמקה: לפעמים המבטא שלה ג'מייקני, לפעמים אמריקאי, לפעמים בריטי, לפעמים היא בכלל מדברת בצרפתית. היא רכה, היא קשה, היא רק בן אדם כמו שהיא טוענת. אם יש משהו שהדוקו הצליח לעשות, זה לתפוס את האישה מאחורי האייקון, גם אם לפרקים, מאחורי המסכות הרבות שג'ונס מחליפה ללא הרף. עם עריכה יותר קשוחה וקוהרנטית ואולי דווקא קצת יותר התערבות וקצב זה היה יכול להיות דוקו הרבה יותר עוצמתי, על כוכבת פופ לשעבר שעדיין הולכת עם ראש זקוף ואש פנימית שלא מפסיקה לבעור. זה נמצא אי שם בדוקו, רק מאחורי מסך עשן.

    הסרט מופץ על ידי יס דוקו ויוקרן במסגרת דוקאביב

    סגור לתגובות על "גרייס ג'ונס: על הבמה" - אייקון לוהט מאחורי מסך עשן / כללי /

  • 19 ביוני 2017

    ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד

    מה קורה כאשר משלבים בין פופ יפני מוגזם לחיים עצובים? מקבלים סרט דוקומנטרי מעניין למדי. "אלילות טוקיו", בבימויה של קיוקו מיאקה, הוא סרט שבוחן הערצה מסוג קצת שונה למה שאנחנו רגילים אליו כצרכני תרבות. הרי הערצה זה לא עניין חדש בתרבות הפופ - לכל אחד ואחת היה איזשהו מושא הערצה/הערכה/אהבה, כולנו תלינו פוסטרים על קירות חדרינו, שיננו מילים וחלמנו לפגוש את האנשים מאחורי המוזיקה. "אלילות טוקיו", כמו כל דבר יפני מציג תמונה מוגזמת של התופעה.

    האלילות הן בעצם זמרות/רקדניות/בדרניות בנות 10-22 ששרות שירי פופ יפני מתוקים ומוגזמים להחריד שנשמעים כמו זריקות אופטימיות מסרט אנימה היישר ללב. הן לבושות בתחפושות ונראות כמו בובות של Sailor Moon וקהל המעריצים ברובו המוחץ מורכב מגברים בני 40+ שמשקיעים את כל זמנם וכל הונם בהערצת האלילות. כאן אנחנו מקבלים תמונה עגומה במעט על התופעה. ילדות בנות 10-22 רוקדות בכדי לבדר גברים שיכולים להיות האבות שלהן והגברים חיים במעין פנטזיה פרוורטית תוך כדי שהם מלווים את האלילות האהובות עליהם בהופעות, עוקבים אחריהן ברשתות החברתיות ואף קונים להן מתנות.

    ההסברים לתופעה רבים: הגברים רווקים, מנהלים חיי שגרה אפורים ובלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר מעבר. האלילות מעניקות להם סוג של נקודת אור. הגברים לובשים חולצות תואמות של האלילות שלהם, הולכים להופעות ושרים את השירים בסנכרון מושלם יחד עם הפלייבק והשירה של האלילה שהם מעריצים, תוך כדי כוריאוגרפיה מדייקת עם סטיקלייטים זוהרים וקריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדי אולטרס שרופים של קבוצת כדורגל. למעשה ההערצה של אותם גברים הופכת להיות פולחן דתי לכל דבר. הגברים מתפללים להצלחה של האלילות ומאחלים שכוחן ישטוף את העולם ושנדע רק את האושר שהאלילה שלהם יודעת.

    האלילות מאפשרות למעריצים לחזור לשלב מאוד נאיבי בחיים, שלב שבו המעריץ המבוגר לא חייב ללבוש חליפה ולהתחייב לחיי משפחה אלא מקבל הנאה טהורה ותו לא. באופן כמעט פרוורטי המעריצים המבוגרים מסבירים שככל שהנערה צעירה יותר וטהורה יותר ככה היא יותר מוערצת והשיא עבור אותם מעריצים מתבטא במפגשי פנים מול פנים עם אותן אלילות, שם מזדמן להם להחליף כמה מילים ואף ללחוץ את ידן. האלילות מצידן שומרות על קשר הדוק עם המעריצים, זוכרות כל מעריץ ומעריץ ומפתחות איתם שיחות חולין, רחוק מאידאל כוכב הפופ האמריקאי עם שומרי הראש, השערוריות והפפרצי. טיילור סוויפט ידועה בתור אחת שמסתחבקת עם המעריצות שלה? האלילה היפנית ריו יודעת את השמות הפרטיים של כל אחד מהם ויודעת להחמיא על תספורת חדשה. מה גם שהשליטה בידיהן של האלילות. הן מחליטות כמה זמן המפגש, איך המעריצים יחבקו אותן בעת צילום התמונה ובסופו של דבר נראה שמערכת היחסים הזאת מבוססת על כבוד והערצה - שום דבר לא ייעשה בכדי לפגוע בכבודן של האלילות.

    אף על פי שכל מה שמתואר נשמע מגעיל, נצלני וסוטה יש מערכת חוקים מאוד נוקשת בתקשורת עם האלילות ולמעשה זה נדמה כאילו כל הצדדים מבינים היטב שמדובר בהערצה לשם תחושה ותו לא. אומנם המעריצים אכן נמשכים פיזית לאלילות אבל הם לא משלים את עצמם ולא חושבים שאי פעם ייווצר מצב לרומנטיקה - הכל מבוסס הערצה ותחושה שהמוזיקה והאלילות מספקות לאותן מעריצים אפורים עם הדיי ג'וב הסחטני, קו השיער הנסוג והדירה הבודדה בטוקיו.

    הסרט עצמו עובר בקלות ומצליח לעורר רגשות אנושיים כלפי אותן אלילות והמעריצים שלהן, הרבה רגעים מצחיקים לצד רגעים אבסורדיים ומדכאים כאחד בעיר המודרנית בעולם. אנחנו מצליחים ללמוד קצת יותר על תופעת האלילות ועל המנטליות של המעריצים בזכות ראיונות עם אנשי רוח, כלכלה, סטטיסטיקה ובידור המנתחים את המצב הסוציו-אקונומי של יפן ומסבירים לנו איך הגענו לגברים מבוגרים המעריצים ילדות צעירות. ליפנים יש הערכה עצמית נמוכה והיא קשורה לרוב למצב הפיננסי ולהתרסקות הכלכלית שיפן חוותה בשנות ה-90, מסביר פרשן אחד. פרשן אחר מקביל את לונדון של שנות ה-70 לטוקיו של ימינו ומסביר שמתוך הריק הכלכלי והקיפאון התרבותי האנגלים היו צריכים להמציא את הסקס פיסטולס, אז באותה נימה בדיוק, ליפנים יש את האלילות.

    סיימתי את הסרט עם גבה מורמת ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה די פסול, אבל מצד שני זה לא חדש לתרבות הפופ: סלינה גומז, אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר התחילו כילדי פלא חמודים שיודעים לשיר טוב ולנענע את הישבן לבקשת המפיק, וגם בארץ יש לנו את נועה קירל ועדי ביטי שלזמן קצר עשו כותרות, והתגובה אליהם היא הרבה יותר חריפה מהעולם החצי פרוורטי של האלילות בטוקיו. השוני היחיד הוא חתך הגילאים של מעריצי האלילות שהוא במקרה הטוב 30+ וכל אותם בני 30 מתפקדים כסוג של שוגר דאדיז לאלילות לעומת המוני ילדים צרחניים בהופעה של ביבר. המכנה המשותף בין כולם הוא שהמוזיקה וההערצה היא זו שנותנת טעם לחייהם. אין ספק שבסופו של דבר מדובר בתופעה שהמילה "סוטה" מתיישבת עליה באופן הגיוני, אבל הסרט מצליח לשפוך אור על כל הצדדים בצורה מאוד קומוניקטיבית ומהנה, ועם לבטים רבים הבנתי שפשוט מדובר במעריצים שרוצים להרגיש צעירים ותמימים ולהשתחרר מכבלי היומיום המעיקים.

    *המלצה: לצפות באלילות טוקיו ולאחר מכן לצפות בסרט האנימה המבריק Perfect Blue על מנת לקבל קונטרה מעוותת לדוקומנטרי.

    "אלילות טוקיו" יוקרן ביום שלישי, 20.6, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

    סגור לתגובות על ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד / כללי /

  • 6 בדצמבר 2016

    רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

    “הדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה" - כך מכריז אריאל אלייב בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", כשלצידו יושב אביו, ראש המשפחה, הסבא הגדול, אללו "פאפא" אלייב. פאפא מהנהן ומשמיע נהמת הסכמה המקפלת בתוכה סמכות ואַדְנוּת. בשלב זה, אריאל נראה כמו לא יותר מבובה, אשר דבריה בוקעים מעומקי בטנו של הפיתום לידו. כמה דקות קודם לכן, הפאפא ציווה על אריאל בעברית קלוקלת מעורבבת בבוכרית לספר למפיקי הסרט את הסיפור על הפעם הראשונה בה אריאל הופיע עם הלהקה המשפחתית. האווירה המעט מתוסרטת של סצנת הפתיחה היא מכוונת, אך נראה שהאחראי על התסריט אינם בימאי הסרט טל ברדה ונועם פנחס, אלא פאפא אלייב.

    גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו - שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה - אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.

    אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט - אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.

    הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.

    בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.

    להקרנות הקרובות »

    סגור לתגובות על רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב / כללי /