הפוסט החנון של השכבה: מחשבות על דיסקים הופיע ראשון בהמאזין

עד לאחרונה הייתי ממגונני הדיסקים. הייתי בין המוהיקאנים האחרונים שיוצאים לקרב נרגש עבור פורמט הפלסטיק והמתכת הזה שגדלנו עליו אי שם בניינטיז ושמו הדיסק. אהבתי את האמנות, אהבתי את המילים בחוברת, את רשימת התודות, ואת זה שאני יכול לשים את הפלסטיקים על המדף. אהבתי להשוויץ מול חברים ולראות מול עיני את ההיסטוריה המוזיקלית שלי, להרים מדי פעם איזה אלבום נשכח הישר למערכת הסטיראו ולחוות מחדש זכרונות אבודים.

אני מאוד שמח על אוסף הדיסקים המופלא שיש לי על המדפים. עבדתי לא מעט שעות מחיי ונברתי בין לא מעט מדפים בלא מעט חנויות בשביל להביא את המוזיקה המופלאה הזו אלי הביתה. הם נתנו לי המון שעות יפות. גם בעידן החדש של המוזיקה קניתי דיסקים - אם הורדתי ואהבתי את זה, קניתי את הדיסק. גם מתוך כבוד לאמן, וגם כדי שאצרף את זה לארכיון המופלא שלי. ואז קניתי אייפוד.

בזכות האייפוד ובזכות הזמינות הלא נורמלית של מוזיקה חדשה ואף ישנה, הגעתי לשמוע המון דברים טובים שאחרת לא ברור איך הייתי מגיע אליהם, בטח שלא בכזאת מהירות. ואם פעם היה בי את הצורך להשיג את הפורמט הפיזי, הצורך הזה מת, למעט אולי כמה יוצאים מן הכלל. למה בעצם שאטרח להוציא כסף על דיסקים? יש לי את כל המוזיקה שאני רוצה בהישג קליק, ובעצם מכירה של דיסק היא עוגה שהולכת לכל מיני עלוקות בדרך, ולאמן נשאר רק פרוסה דקיקה ללא ציפוי.

אם האמן יגיע לארץ אלך לראות אותו בהופעה, אפילו השקעתי ונסעתי לחו"ל לראות אמנים שאני אוהב. כמובן שאני רוצה שלאמנים האהובים עלי יהיו חיים כלכליים טובים, שהם יקבלו את הכבוד הראוי ליצירות המופלאות שלהם ותקציבים לעשות יצירות חדשות. אבל דיסקים זו כבר לא הדרך. אולי אפילו מכירות דיגטליות נדונות לאותו הכישלון.

למרות שהשלמתי עם חוסר הצורך בקניית דיסקים, עדיין יש לי חששות ובעיות. מה עם ארכיון המוזיקה שלי? האם אוכל לראות בעוד 10 או אפילו 20 או 30 שנה מה שמעתי היום ולהקפיץ את זה להאזנה? סקרובלר הוא סוג של פיתרון לסיפור שאף נותן סטטיסטיקות מוזיקליות מעבר לכל דימיון, ויום אחד תהיה ספריה אינסופית בענן עם כל המוזיקה המוקלטת שנעשתה אי פעם. אוטופיה.

אבל last.fm, וכל אתר שהוא, לא היה שם תמיד ולא יהיה שם תמיד. היה פעם איזה מאמר שיש לספריות בעיות בעידן האינפורמציה הדיגיטלית, שהן בעצם נאלצות להחזיק כוננים נכחדים לכל מיני פורמטים פיזיים אנכרוניסטים. וגם אם נעביר הכל אי שם לענן המסתורי, האם הוא והמידע שלו ימשיכו לשרוד כמו שספר ישן יכול לשרוד זמן רב? מה קורה בין לבין השדרוגים, האם המידע ישמר?

ויש בעיות בהווה. כמו שאמרתי בזמנו, אנחנו עדיין שומעים יותר מוזיקה ממה שאנחנו מסוגלים, לא משקיעים בה את הזמן הראוי, ומדלגים לדבר הבא בלי לחשוב פעמיים. בגלל האינפלציה המוזיקלית העולמית הערך של כל שיר ואלבום נהיה פחות, הדפיסו פשוט יותר מדי שטרות. והחוויתיות של המזיקה מתחילה ונגמרת בקובץ ה-MP3, לכו חפשו את המילים והעטיפה בגוגל. אפליקציות לניידים מתימרות לפתור את הבעייה הזו, אבל כרגע רובן אם לא כולן הן סתם גימיק שיווקי לא אחיד ולא מביאות איזשהו ערך מוסף אמיתי.

גם ללא דיסקים, אני עדיין מוהיקאן בכל מה שקשור לפורמט האלבום. אמנם רואי חשבון המציאו את האלבום כדי לאגד כמה שירים ביחידה אחת שאפשר למכור, אבל המוזיקאים הפכו את זה כבר מזמן ליצירת אמנות. למכור שירים בודדים מבלי להתחייב לאלבום מתאים אולי לליידי גאגא, אבל מה עם אמנים שמנסים ליצור אמירה מעבר ליצירה אחת של 3-4 דקות? לסטריטס התאים לשחרר שיר אחרי שיר בטוויטר שלו, אבל זה יחרפן אותי לאללה אם רדיוהד יחליטו לעבוד ככה.

אז נכנעתי למותו של הדיסק. אבל עם הקבורה שלו נותרו לא מעט בעיות לא פתורות, וחייו של האלבום בסכנת התנקשות. אז יש הופעות חיות, ויש בהן כסף, אבל מה יהיה עם המוזיקה המוקלטת?

הפוסט רקוויאם לדיסק הופיע ראשון בהמאזין