פוסטים מתויגים עם החזית

  • ירושלים של ניקו טין: טנק, ראשנים, וקוקטיילים מיסתוריים

    כל נערה עם פוני ותיק Kanken יודעת שלירושלים יש כבוד בסצינת השוליים תודות להרכבים כמו נושאי המגבעת, יאפים עם ג'יפים ורייסקינדר. בשנים האחרונות העיר חוגגת את המחתרת המוזיקלית שלה בפסטיבל החזית שיתקיים השבוע בשלל אירועים מגניבים. לכבוד הסיפור, ביקשתי מזוהר שפיר aka ניקו טין (שיצא לה אגב אלבום חדש) לציין את חמשת המקומות האהובים עליה בעיר ולבחור לכל אחד מהם פסקול.

    1. גבעת התחמושת

    אחד המקומות שתפקדו כמגרש משחקים לילדי השכונה מעלות דפנה. אני זוכרת את עצמי מטפסת על הטנק ורצה לאורך התעלות וחושבת שזה נורמלי לחלוטין. (צילום: דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי)

    2. בריכת ממילא

    ממוקמת ממש קרוב לביה״ס הניסוי שבו למדתי. חורף אחד לקחו אותנו לראות ראשנים בשלולית ואני זוכרת שהרקבון והקור הקסימו אותי עמוקות. אחת העזובות היפות האחרונות בעיר ועכשיו רוצים לשפץ ולהרוס. (הקליפ צולם בחלקו שם).

    3. מסעדת פינק (רחוב ההסתדרות)

    עוד אחד ממעוזי הנוסטלגיה שלא חשבנו שיגמרו לעולם. היינו באים באירועים מיוחדים, בני 20 ובטוחים שאנחנו משו-משו. המלצר החתיך שהיה גם מוזג המשקאות התייחס אלינו בכבוד וברצינות והרעיף מקסמיו, ערבב ומזג קוקטלים מיסתוריים. (צילום: אלון הדר)

    4. הגבעה הצרפתית

    השכונה בה גרתי בימי התיכון. על גבול המדבר, פרבר שלו ומשעמם עד כאב שלתקופה קצרצרה היה התגשמות כל הפנטזיות. (צילום: Deror avi)

    5. כנסיית סנט ג׳ורג׳

    מנזר עם גינת עצי חושחש ואקוודוקט קטן שזורם מסביב למבנה. ירושלים במיטבה כשהיא יותר אל-קודס. (צילום: Ilana Shkolnik-Langsam Pikiwiki Israel)

  • ירושלים של כמעט

    נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

    "זוהי עיר משעממת / כן משעממת", שרו נושאי המגבעת בירושלים של סוף שנות ה-80 בשיר "נושאי המגבעת", תגובת נגד לעיר שמרנית מלאה בתיירים ודתיים. אולי האדמה עדיין מקולקלת, אבל העיר כבר לא משעממת.

    השבוע מתקיימת החזית, חגיגה של סצינת האינדי הירושלמית עם הופעות של הרכבים מיתולוגיים ותוכניות רדיו על המוזיקה העצמאית של העיר. נסעתי לשם אתמול לראות הופעה של יאפים עם ג'יפים. נהניתי ואפילו זכרתי את רוב המילים ללהיט "הבת של הדיקן", אבל זה לסטטוס בפייסבוק. הנסיונות שלי למצוא משהו אמיתי לכתוב על האירוע כשלו.

    ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם גיאחה. אמרתי לו אחרי ההופעה שהלהקה היתה מאוד מוזיקלית שזה כמעט היה ג'אז. הוא ענה לי שהיאפים תמיד היו הרכב של כמעט, לא לגמרי שם.

    פתאום האלמנט הזה נראה לי נורא נוכח במוזיקה הירושלמית. בוערת בה אש, אבל היא לא לגמרי שם. במיוחד בליריקה. אוהד פישוף (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בני המה), ישי קיצ'לס (יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים), ואסף עדן (אשכרה מתים, רייסקינדר) - מה לעזאזל הם רוצים להגיד?

    לפעמים אני רואה בליריקה שלהם מסר, כמו בציטוט שפותח את הפוסט, אבל בשורה הבאה הוא יכול להתבטל או להשמע כמו שפה פנימית לא מובנת. אפילו מבחינה מוזיקלית קשה לי להגיד באיזה ז'אנרים הם פועלים. ובכל זאת אני נהנה לשמוע אותם ומרותק מהפעילות שלהם.

    אולי העניין הזה של לא לגמרי שם הוא לסרב למסגרות. המוזיקה בירושלים תמיד הוגדרה בשונות שלה, להיות בני המה מאשר בני האדם. לא להכנע לתבניות ולאתגר את הנטייה האוטומטית לקטלג.

    אוהבי מוזיקה המליצו לי אתמול לבוא להופעת האיחוד של דיואלט ביום רביעי. שאלתי אותם איך הלהקה נשמעת, וראיתי שהם התקשו לתת תשובה מידית. עכשיו אני מבין למה.

    (צילום מאת דני פישוף)