פוסטים מתויגים עם הינום

  • איך לייבל נולד: פוסט אורח של Dane Joe על Baby Satan Records

    נשמע קצת מוזר שמישהי תרצה לפתוח לייבל חדש בשנת 2018, אז הזמנו את האומנית האלקטרונית Dane Joe לספר איך היא הקימה את הלייבל החדש והמסקרן Baby Satan Records.

    פז בונפיל ואני התחלנו לנגן ביחד קצת לפני פחות משנה. שתינו גדלנו על "וולווט גולדמיין" ו-"אנשי המסיבות", וראינו יותר מדי סרטים דוקומנטרים על רוקנרול. באופן טבעי זה רק פיתח את האשליה שכל מה שצריך זה לכתוב שירים טובים ומתישהו בהופעה בבר קטן מול 30 אנשים איזה דוש בחליפה מלייבל רציני יציע לנו חוזה לארבעה אלבומים, טור בארה"ב ודיל עם דיור שילבישו אותנו לנצח.

    הקונספט של "להתגלות" בתור להקה כיום מרגיש די ארכאי ודי מיותר. אנחנו נכנעות לעובדה (ואז מתלהבות מהעובדה) שבשביל להיות מוזיקאיות פעילות צריך לדעת איך לעשות המון דברים שאין להם שום קשר למוזיקה. אנחנו מתנערות מהרעיון של "איך אמורים לעשות את זה", סופגות השראה ממסורת של DIY ויודעות שזה לא יכול להיות שום דבר חוץ מזה. אנחנו מייצרות פלטפורמה במינימום תקציב, מוצאות מסביבנו בלוגרים, צלמים ואנשים יצירתיים אחרים שמחפשים מוזיקאים לעבוד איתם. המטרה שלנו היא ליצור סביבנו סוג של קהילה, דרך השיתופי פעולה האלו ודרך הערבי הופעות שהתחלנו לארגן.

    אני חושבת שבשנים הראשונות שלי בברלין אחת המחשבות שחזרו אצלי בנוגע לחזרה לארץ זה הגעגועים לסוג של סצנה מסוימת - שזה גם די מצחיק, כי בשלב מסויים בארץ זו היתה אחת הסיבות שגרמו לי לרצות לעזוב. אין דרך לאומנות להתפתח כל עוד היא לא מזינה את עצמה, ומעבר לעצם יצירת המוזיקה וקידום וירטואלי הדבר החשוב באמת הוא להיות נוכחים בסביבה היצירתית ולמצוא אנשים מוכשרים לעבוד איתם ולקבל השראה מהם. הכישורים שלנו שונים: פז יודעת לצייר, לעצב, לצלם ולערוך; ואני יודעת לכתוב מיילים די מהר ולעשות בוריטו בזמן ישיבות במטבח שלי.

    אנחנו מזניחות את החיים החברתיים שלנו, את הדיי ג'ובס שלנו, לפעמים גם את המוזיקה שלנו עצמנו. יש רגעים שבהם אנחנו לא בטוחות מה אנחנו עושות, ורגעים אקזיסטנציאליסטים שבעצם כלום לא משנה אז למה זה משנה. רוב הזמן נדמה שזה כן משנה וזאת סיבה מספיק טובה. בעיקר כי אנחנו מאמינות במוזיקה שאנחנו מייצרות ומייצגות, ודי בטוחות שאנחנו הולכות להשתלט על העולם די בקרוב.

    הריליס הראשון היה באופן טבעי אלבום הסולו הראשון שלי, בתור דיין ג'ו. כשהוצאתי את האלבום הרגשתי את הצורך לכתוב עליו שם של לייבל, כל לייבל, ורק שאני ארגיש שמשהו מייצג אותי. מהנקודה הזאת - בהתחלה כבדיחה ועם הזמן ברצינות מפחידה - התחלנו את בייבי שטן.

    אנחנו עומדות להוציא במרץ את האוסף הראשון שלנו, שכולל הרכבים מישראל, גרמניה, יוון, פולין וארה"ב. אחת מהבייביז הראשיות שלנו היא נטע פולטורק. נטע היא ישראלית שגרה בברלין, היא גיטריסטית מדהימה עם נוכחות במה רוצחת.

    יש את פול ארמבולה, הוא מה שלא הייתי רוצה להגדיר כסינגר/סונגרייטר, אז אני אגדיר בתור רומנטיקה ראליסטית שנוצרה בחדר שינה של מישהו שאוהב לכתוב שירים ממש מאוחר בלילה.

    Jealous - הלהקה של פז, פול ושלי. זה גאראג' קצת פאנק, קצת גיקי, קצת סטונרי.

    אחת מלהקות הגרעין שלנו בברלין היא Able Bodies, וחוץ מהשיר שלהם שישתתף באוסף אנחנו גם עובדים על ריליס משותף לאי פי שלהם שיצא בקרוב.

    יוצרת אחרת שמשתתפת באוסף היא SKY. סקיי גרה בורשה ועושה דארק אמביינט של מכשפות סופר עדינות. היא הוציאה לאחרונה את האי פי הראשון שלה ובקרוב תעשה טור משותף באירופה עם נטע פולטורק ודיין ג׳ו.

    המוזיקאים מישראל שמשתתפים באוסף הם אנדריי אקיוט, הינום, גלברט (שנמצא בברלין כבר די הרבה זמן).

    הכנופיה של הלייבל מגיעה החודש לרחבי הארץ:

    14.2 נטע פולטורק + Jealous - המזקקה, ירושלים
    16.2 נטע פולטורק + Jealous + מאדאם סוזצקה - גרביצקי, גבעת ברנר
    17.2 נטע פולטורק + פול ארמבולה + דיין ג׳ו + סיסי ג׳וני - הצימר, תל אביב
    19.2 פול אמרבולה + ליאור גקלר + דיין ג׳ו עם שירים של דירטי הנדס - הופעת אחה"צ בגן של דימה
    19.2 פול ארמבולה + תקלוט של בייבי שטן - אוגנדה, תל אביב
    20.2 דיין ג׳ו + Jealous - הופעה ללא קהל בסטודיו אורגנוז
    22.2 נטע פולטורק + פול ארמבולה + דיין ג׳ו + סיסי ג׳וני - המפעל, ירושלים
    23.2 דיין ג׳ו - מסיבה של ATLAS GROUP 110, תל אביב
    24.2 דיין ג׳ו - התדר, תל אביב
    24.2 נטע פולטורק + Jealous - לבונטין 7, תל אביב

  • אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן

    הינום. צילום: איתי פלד

    בחמישי בערב התקיים פסטיבל אינדי סיטי בירושלים. הגעתי עם שני חבריי, והופתעתי לגלות שכבר בשעה שמונה וחצי בערב, שעה די מוקדמת ליציאה, האזור שבו התקיימו ההופעות היה עמוס באנשים צעירים ומבוגרים כאחד שבאו לרקוד, לצפות ולהאזין להופעות. זו כבר השנה השביעית שמתקיים הפסטיבל בעיר, והוא ממשיך להשתבח עם הזמן.

    ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

    ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

    לירון עמרם

    מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

    הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

    ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

    מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

    כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

    עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד