פוסטים מתויגים עם היפ הופ ישראלי

  • אינטרו 93: עדן דרסו - בדרך להיות מלכת הראפ הראשונה בישראל

    כשדי ג'יי מש הוציא את אלבומו האחרון, "מחט על תקליט", לא ציפיתי שמכל השמות הגדולים שבאו להתארח על הביט מי שהכי תרשים אותי תהיה עדן דרסו האלמונית. הראפרית בת ה-19 נתנה בית לא ייאמן עם "יהיה מה שיהיה", והשאירה אותי עם פה פעור ורעב גדול לשמוע ממנה עוד. מאז היא הוציאה עוד כמה שירים, ולמרות שעדיין אפשר לספור אותם על יד אחת, דרסו מוקפת באנשים בעלי פרופיל גבוה בסצנה (מש ועידו מימון הפיקו לה שירים), מוציאה מיני-להיטים שיכולים להיתקע בראש למשך ימים, ונמצאת בדרך הנכונה לפרוץ. למרות שיש ראפריות מוכשרות כמו אקו וסימה נון, בראפ הישראלי עדיין אין דמות נשית מובילה, ועם פלואו, חריזה וסטייל כמו של עדן דרסו, היא לגמרי יכולה לסלול את הדרך ולהיות מלכת הראפ הראשונה בישראל.

    1. מי את?

    אני שלומית עדן דרסו, בת 20, חיילת, ראפרית, זמרת.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    אני מרחובות, שכונת קרית משה born and raised. תמיד הייתי שרה, מנסה לשמור את זה לעצמי אבל בסביבות היסודי התחלתי להשמיע ולשיר לאנשים והם התחילו להגיד לי שאני שרה טוב. וככה את כל הטקסטים שהייתי כותבת, אם זה סיפורים קצרים או סתם מיני יומן הייתי הופכת לבתים ופזמון, והיפ הופ תמיד היה בבית - אני מגיעה מבית של חמישה אחים ועוד אחות גדולה ואני הבת זקונים אז שאבתי את הטעם המוזיקלי שלי בעיקר בגלל מה שהם שמעו וככה התחלתי במהרה גם לכתוב ראפ.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    אני מתארת את המוזיקה שלי כמוזיקה וורסטילית, מעצימה ובעיקר כיפית. בגלל שאני מסרבת לעשות רק ראפ אני מוכרחת גם לשיר קצת ואם רוצים שאעשה פזמון אני מתעקשת על וורס, וקשה לי להישאר על סגנון אחד. אני אוהבת לקפץ כמה שיותר בין כל המשבצות ומעצימה כי אני מסרבת לכתוב דיס על נשים בשירים שלי. אני בעיקר מעצימה את עצמי הראפרית בז'אנר שהוא כולו/רובו גברים. אני דואגת להזכיר לעצמי שזה לא אומר כלום. אני אוהבת לכתוב על צבע העור שלי, על השיער שלי והגוף שלי כי אני יודעת טוב מאוד שכשאני הייתי קטנה יותר הייתי כל כך רוצה לשמוע מישהי אומרת את זה ואוהבת את הדברים האלה בעצמה כדי שאני אלמד לאהוב את המאפיינים האלה בי כמו שאני אוהבת עכשיו.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אין לי שם במה, אני לפעמים קוראת לעצמי עדן די ואני משתמשת בו בעיקר כשאני נהנית על הביט, כשאני עושה טראפ וכשאני מרימה לעצמי. אני חושבת שאני עושה את זה כי כשאני עדן דרסו אני באה עם יותר מטען במילים, כי זה בלי ניקוד. שאני משאירה את זה בתור עדן דרסו אני מכריחה את כולם לבטא את השם משפחה שלי נכון ולהקשיב לי יותר בבירור, אבל כשאני רוצה רק לעשות כיף ולהנות על הביט אז זה עדן די כי זה וייב של "בואו נהנה עזבו את איך שאתם מבטאים את השם משפחה שלי לא נכון".

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    השאלה הזאת תמיד מסבכת אותי כי דברים קורים כל כך מהר. עד לא מזמן השאיפה היחידה שלי הייתה לעמוד באולפן ואז השאיפה היתה שיכינו ביט במיוחד בשבילי, וכשהשגתי את זה שאפתי לעשות קובץ שירים משלי, וכשזה יקרה אני אשאף להופעת יחיד ואז זה יהיה הופעת יחיד שלי בכל הארץ. בקיצור אני לא שואפת רחוק אני רוצה את זה צעד צעד כרגע השאיפה שלי זה הופעת יחיד.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    אני כותבת סיפורים קצרים, ממש ממציאה דמויות ועלילות. רוב הסיפורים הדמויות מבוססות על האנשים הסובבים אותי, אה ואני יודעת כמה אקורדים בגיטרה.

    7. ממה את מושפעת?

    אני מושפעת מאוד מלורן היל, אני מאוד רוצה להיות ה-"אל בוגי" של ההיפ הופ הישראלי (רק שאני רוצה קצת יותר אלבומים) מבחינת כבוד ושתמיד ראו אותה ואת היכולות שלה כשווה לגברים כי הסקילס שלה כל כך מרשימים. אני מושפעת ממנה כי היא הראתה לי שלא צריך או לשיר או לירוק, אלא שאפשר גם וגם. אני מושפעת מהשכונה שלי מהאנשים שחיים בה והמוזיקה ששומעים בה, חשוב לי לעשות אותם גאים.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    הייתי לוקחת אלבום שבכל האזנה מפתיע אותי מחדש ואני מצליחה לקלוט מידע חדש שלא הצלחתי בהאזנה הקודמת, והאלבום הזה הוא "To Pimp A Butterfly" של קנדריק. אני אף פעם לא מקשיבה לו מספיק אבל כשאני מקשיבה זה מעיף אותי ובאי בודד יהיה לי הרבה זמן להקשיב לזה ולדברים שפספסתי ופאנצ'ים שהחמצתי, ויש שם אלמנט ג'אזי שיכול לגרום לי להרגיש כאילו הבאתי שני אלבומים באריזה אחת.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אין כזה, כל אלבום גם אם אני לא אוהבת כנראה נגע במאזין אחר גם אם זה שיר אחד, פזמון או שורה, וגם כל אלבום זה מסע של אמן. אף פעם לא שנאתי אלבום לא משנה כמה הוא מאכזב.

    10. איזה אומן היית רוצה לחמם ולמה?

    יש המון אבל הכי הייתי רוצה לחמם את ליל וויין. עד כמה שהסגנונות שלנו שונים, הוא הבן אדם שבגללו התחלתי לעשות את זה וזאת תהיה סגירת מעגל מטורפת בשביל עדן הקטנה ששמעה היפ הופ תמיד ושמעה את טופאק מתנגן בבית, אבל רק כשהיא שמעה את האחים שלה שומעים את ליל וואין נדלקה בה האש והצורך לעשות את זה בעצמה. וגם אף פעם לא הייתי בהופעה שלו אז יהיה נחמד להכנס בחינם ולהסתכל עליו מאחורי הקלעים.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לכו שמעו קצת היפ הופ ישראלי, בעיקר עכשווי, משהו טוב קורה כאן. אני גם התחלתי לשמוע ישראלי רק בשנתיים האחרונות ועכשיו זה רוב הפלייליסט שלי. אף פעם לא מאוחר מידי!

  • מיכאל כהן בראיון:"אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח"

    "סטייל", השיר שסוגר את האי פי "חצי אפוי" של כהן, די מייצג את השם שלו. מעבר לתוכן שמדבר על התאהבות באישה דרך הבגדים שלה, מדובר בשיר R&B נוצץ עם סינתים כבדים ואוטו-טיון שנשמעים כאילו הם נשלפו היישר מהדוד באמריקה. בעגת הרחוב קוראים לזה "סוואג", אבל כהן לא רק מייבא את הסוואג לארץ הקודש, אלא גם מספק לו תרגום הולם - הוייב מגיע מהשירים של דרייק, המילים מרחובות תל אביב.

    לאורך הקריירה שלו, גם כחצי מהצמד כהן@מושון וגם לבד, כהן סיפק שיעור חשוב לכל סצנת ההיפ הופ הישראלית איך להעביר את המסר שלך בלי לחפור יותר מדי, ואיך לעשות את זה עם קול וסגנון אישי. "חצי אפוי", שיצא בלייבל החדש שלו Shigola Records, מספק חגיגה של אישיות ססגונית ומקוריות, והוא בקלות הריליס הכי מוצלח בקריירת הסולו של כהן. תפסתי אותו במייל כדי לדבר על האי פי, על הפקות שהוא עשה לאומנים אחרים ועל העתיד.

    "חצי אפוי" מתחיל עם השיר "חזק", שיר שמרגיש כמו מבט קדימה לעתיד. לאן אתה מכוון להגיע עם המוזיקה שלך בימים אלה?

    ברמה המעשית, אני בעיקר מתרכז בבנייה של שיגולה יחד עם מושון ומש, כפלטפורמה שנוכל לעשות בה כל מיני דברים. במקביל אני גם עובד על הריליס הבא בסטונז ת'רו ומתכנן את הנסיעה הבאה לשם. ברמה הרעיונית, אני פשוט רוצה לעשות עוד ועוד היפ הופ, ישראלי ובינלאומי, ובארץ מאוד הייתי שמח גם לשבור קצת מחיצות ז'אנריות מתישהו בעתיד, אולי לעבוד עם איזה זמר מזרחי או משהו קצת שונה מהרגיל אצלי.

    "חצי אפוי" מכיל המון שיתופי פעולה עם ראפרים שונים, אבל רובם מתעסקים באותו הנושא: איך להיות שלם עם עצמך בתור אומן ובן אדם. האם כיוונת לנושא הזה כשעבדת איתם, או שזה פשוט דבר שקרה מעצמו?

    זו שאלה מאוד טובה, ובאמת גם אני הרגשתי את הנושא הזה איכשהו מופיע תוך כדי סידור השירים לתוך הפרויקט. זה ממש לא משהו שהוחלט מראש - כל השירים האלה הוקלטו לאורך 4 שנים בכל מיני מפגשים לא קשורים. אני חושב שהנושא הזה של להיות שלם עם עצמך זה משהו שמעסיק ראפרים ישראליים באופן כללי - יש משהו מאוד אינטרוספקטיבי בראפ, וזה הרבה התמודדות עם האגו, ובהרבה מקרים לראפרים כאן יש חלומות ושאיפות ואופי שלאו דווקא קשורים למציאות הישראלית. אז אתה כל הזמן במין חשבון נפש כזה, ובו בזמן גם מאוד גאה במי ומה שאתה. מעניין איך זה קרה בפרויקט הספציפי הזה, יכול להיות שהביטים שלי הופכים ראפרים למהורהרים יותר.

    בכלל, שירים רבים שלך עוסקים בהתנהלות של האמן עם המוזיקה שלו, בין אם זה בקטעי דיבור וראיונות שאתה מסמפל או בראפ שלך. היית מגדיר את עצמך כארס-פואטי?

    התהליך היצירתי זה משהו שמאוד מסקרן אותי. אני מאוד נמשך למופשט, בעיקר במוזיקה, אני לא אוהב להתרכז בנושא אחד. אני מרגיש שכשאפשר לפרש דברים בכל מיני צורות, זה עושה אותם יותר על-זמניים. ובגלל זה הרבה פעמים גם המרחב של היצירה מעסיק אותי, איך רעיון נולד, מה הכוח שלו בשבילי, בשביל העולם. אני מאוד מאמין באומנות, אני חושב שזה אחד הדברים הכי אנושיים בעולם, האקט הזה של יצירה, בין אם זה אומנות גבוהה או ציור של ילד בן 3. אני חושב שבכלל, אם יש לי איזשהו מסר למאזינים שלי, זה שיהיו יצירתיים ויצרניים. אני חושב שבמדינה שלנו ובעולם שלנו היכולת ליצור ולהמציא, ולהעריך יצירות והמצאות, היא מאוד חשובה.

    את "ראפ" הוצאת כשחזרת לארץ אחרי שנה וחצי שבה היית מעורב בסצנת הביטמייקרס בלוס אנג'לס. "חצי אפוי" מרגיש שהוא נוצר בתוך קהילת ההיפ הופ התל אביבית. הרגשת שהקהילה הזאת התפתחה בשנים שעברו מאז "ראפ"?

    יש לגמרי התפתחות בקהילה, אני מרגיש שהגיע דור חדש שבשבילו כל הדברים האלה שאני וחברים שלי (ואלה שקדמו לנו) נלחמנו שיהיו חלק מהנוף פה, הם מובנים מאליהם - אבל לא בקטע של חוסר הערכה או משהו, בקטע שזה פשוט טבעי להם שיש פה ראפרים ודי ג'יים ומפיקים. זה חלק מהמציאות הנורמלית שלהם והם גם גאים לקחת בזה חלק, וזה מדהים כי הם גם לוקחים את זה למקום שלהם. הראפרים הוותיקים יותר לעומת זאת נמצאים במקום של עשייה מטורפת וזה מאוד מרגש אותי לראות אנשים כמו פלד ונצ'י ואורטגה ואקסום ואיאטולה נותנים עבודה ויותר מחויבים לדבר הזה מאי פעם. זה החיים שלנו עכשיו, על אמת. אני חושב שגם הרמה מאוד עלתה וכולם מאוד השתפרו. וכמובן שהקהל הוא גם גורם מאוד חשוב, יש עדיין את הגרעין הקשה הפנאטי אבל מסביבו יש גם מלא קהל חדש שפשוט מגניב לו לשמוע ראפ בעברית. ובעקבותיהם גם המבוגרים יותר מתחילים לקלוט את הקטע.

    בשנה שעברה הוצאת את "Daily Affirmations", האלבום הראשון שהוצאת בלייבל האגדי Stone's Throw. האלבום הזה מרגיש כמו צעד גדול שלך כביטמייקר, האם הרגשת שאתה מתפתח בתור יוצר במהלך העבודה על האלבום?

    העבודה על "דיילי אפירמיישנז" פיתחה אותי בטירוף בתור יוצר. אנשים חושבים שאלבום ביטים זה קל כי זה לא שירים מלאים, אבל זה קשה לאללה כי זה איזה 25 קטעים בסופו של דבר, ולכל אחד מהם צריך להיות את הבנייה שלו והמיקס שלו והמקום הנכון שלו באלבום. אז זה לימד אותי המון. וגם כמובן שיתופי הפעולה לימדו אותי המון. אני פשוט מרגיש שיש לי עכשיו הרבה יותר ניסיון בארסנל אז אני גם יודע להתמודד עם בעיות וגם לחשוב בכיוונים חדשים.

    ב-"חצי אפוי" מתארחים ראפרים צעירים בתחילת דרכם דוגמת אברי ג'י (מהצמד "פלא אוזן") וסוויסה. האם העבודה איתם היתה שונה מאופן העבודה עם אומנים מנוסים יותר, כמו לירון עמרם ונצ'י נצ'?

    האמת שלא כל כך, בסופו של דבר הראפרים שאני בוחר לעבוד איתם הם אנשים שלוקחים את השיט הזה ברצינות, ומתוך כך הם גם מאוד זורמים (זה נשמע כמו פרדוקס אבל זה לא!). יש לכל אחד את הקצב שלו, חלק כתבו במקום וחלק לקחו קצת שיעורי בית, אבל בסופו של דבר הרגשתי שכל אחד פשוט עושה את מה שטבעי לו ובמובן הזה הניסיון לא משנה. זו גם הייתה המנטליות במופע ההשקה אגב - לא עשינו המון חזרות, אבל ידעתי שהכישרון הטבעי של כל המעורבים הולך להחזיק את זה.

    בשנה האחרונה הפקת את כל השירים של ערוץ הכיבוד, שהיוו מעין פרודיה על הפופ המיינסטרימי בארץ ובעולם, ובו זמנית הצליחו להיות להיטי פופ מצליחים. האם ציפית שהשירים האלו יצליחו ברמה הזאת?

    ציפיתי שזה יצליח, אבל לא עד כדי כך, אני מודה. זה מאוד מצחיק אותי לראות שבעצם הפקתי בשנה שעברה שלושה להיטי ענק. למרות שזה פרודיה, אני עדיין מאוד גאה בהפקות שלי שם בסופו של דבר. ובכלל, הכיף בלעבוד איתם זה שהם עושים את הפרודיה שלהם מתוך המון אהבה, למוזיקה, לחיים הישראליים. הם לא באים לחרבן על העולם, הם מביאים משהו עם המון נשמה ואני חושב שזה מה שגורם לזה לתפוס. זה גם מה שמנחה אותי כשאני מפיק אותם.

    ובכלל, המון שירים שהפקת הפכו ללהיטים ברדיו, מערוץ הכיבוד לשירים שהפקת לפלד ואפילו כמה שירים של כהן@מושון. האם אתה מכוון להגיע עם השירים שלך לרדיו מיינסטרימי כמו גלגלצ?

    ערוץ הכיבוד זה מין הסתם ערבובים של המון השפעות של מגה מיינסטרים, אז יש שם איזו כוונה להביא להיט, ללא ספק. בפרויקטים אחרים הרבה פחות, אם בכלל. אבל בגדול אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח - הטעם שלי הוא גם די פופולרי, אני אוהב שירים עם מבנה, עם מנגינה יפה שנכנסת לראש. אני חושב שפשוט מתוך הטעם האישי שלי יוצאים לפעמים להיטים וזה מגניב. אין איזו כוונה מיוחדת להביא להיט גלגלצ אבל כשזה קורה אני יכול להבין למה.

    ב-"חצי אפוי" אתה מצליח לתת טייק ישראלי מעניין לכמה סגנונות שדומיננטיים בעיקר בחו"ל, למשל טראפ. מה אתה עושה על מנת לגרום לסגנונות האלו להישמע טבעיים וזורמים גם בעברית?

    ראפ זה בסופו של דבר הכול פונטיקה - אתה צריך למצוא את ההברות, המצלולים והמילים שיישמעו טוב על הטראק. ברגע שאתה מבין שכל המשחק הוא פשוט למצוא דיבור שנשמע טוב, השפה היא כבר לא מגבלה, ואפשר לעשות כל מיני דברים שמקורם באנגלית ,בעברית.

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות - ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.

  • אינטרו 59: חאסי - ביטים טריים מפתח תקווה

    צילום: גיא גבריאל

    פתח תקווה זה כבר לא רק ערסים, זקנות ובני עקיבא. נצ'י נצ' הראה לנו שעושים שם בנזונה של היפ הופ, ועכשיו מגיח בעקבותיו הראפר/מפיק הצעיר חאסי (טל חסון) שמביא היפ הופ יותר נסיוני עם ביטים יותר חלליים.

    1. מי אתה?

    חאסי, ראפר ומפיק מפ"ת. מוציא בימים אלה את האלבום הראשון "טפי!". את הביטים לאלבום עשיתי ביחד עם מישמש, אביעד סינמנס מ-JOOV (הרכב אינדי פופ אלקטרוני), והקלטתי אותו בחדר שלי. התחלנו לעבוד עליו כשהשתחררתי מהצבא. איכשהו נוצר מצב שהאלבום ישב בערך חצי שנה בצד ושהיציאה שלו התעכבה מעט, אבל וואלה זה היה אחלה של בית ספר בקטע של איך לעשות את זה עצמאית.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    בתור ילד שמעתי היפ הופ ותמיד היה בי את הרצון לעשות ביטים ובכללי להפיק, עוד לפני שהבנתי בכלל למה המילה הזאת מתכוונת. בשלב מסויים שמעתי על תוכנה שנקראת FL Studio ושאפשר לעשות בה ביטים. הורדתי את התוכנה ועשיתי ביטים מבלי להבין מה אני באמת עושה, איכשהו הכל היה סבבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בפורום של ביטמייקרים שנקרא קרוקד לאבז, פורום שהקימו הקרו של Raw Tapes. כל שבוע היו בו ביט באטלים, שזה סוג של תחרות בין הביטימייקרים על מי מביניהם מביא את הביט הכי פרש, כשכולם צריכים להשתמש באותו אוריג׳ינל/שיר מקור למטרת הסימפול. קיבלתי מהחבר׳ה שם המון השראה וידע.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    מוזיקה לאנשים שלא מתביישים לירוק על הרצפה כשזה יושב להם בגרון.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    כשהייתי בכיתה ג׳ אחד הילדים בכיתה קרא לי חאסי ומאז השם הזה רודף אותי.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    וואלה אין לי שאיפות, חח סתם. ב-"טפי" יצא שהיו הרבה השפעות וסמפלים ים תיכוניים וערביים - אולי כי זאת מוזיקה ששמעתי המון בשירות הצבאי. הדברים שאני עובד עליהם עכשיו תפסו כיוון קצת שונה. חוץ מהיפ הופ וביטים, אני שומע קצת להקות פוסט שוגייז/פאנק-רוק/פוסט-פאנק ומנסה להביא מעט מהאווירה הזאת לדברים שאני עובד עליהם כרגע.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    את האמת שאני לא מנגן. כשהייתי בבית ספר יסודי ניגנתי על קרן יער קצת. לא יודע מה באמת נשאר בי מזה. אני יותר מפיק ועושה ביטים במחשב. התברכתי בחברים שיודעים לנגן, אז כצריך להקליט איזה כלי בד"כ יש למי לצלצל.

    7. ממה אתה מושפע?

    כשאני כותב או עושה ביט אני הרבה פעמים מושפע מהמוזיקה ששמעתי באותו יום, או שבוע. חוץ מזה מושפע המון מסיטואציות, מצבים ומכל דבר שנותן לי דרייב להריץ את העניינים קדימה. נגיד אני יכול לדפדף באינסטגרם ולהגיע לאיזה חשבון של מעצבת, או צלם שהתמונות שלהם מביאות לי את האווירה לעשות ביט או לכתוב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האינסטינקט שלי היה לרשום "Anything In Return" של Toro Y Moi, אבל אם אני מתחשב באווירה של מאדים, הביטים השבורים והסינטים החלליים של Samiyam ב-"Sam Baker's Album" יעזרו לי קצת יותר להתחבר עם איזה גאנג של חייזרים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    קטונתי, מי אני שאמחק אלבום מדפי ההיסטוריה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אולי את אסף אמדורסקי. מאוד מתחבר לסאונד המדויק ולאסתטיקה המלוכלכת שהוא משדר. "מנועים שקטים" יצא לפני עשרים שנה בערך וכל פעם שאני שומע את האלבום זה מרגיש לי מאוד עדכני, עמוק ונעים באוזניים.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לא תאמינו מה קרה לילד הזה אחרי שהוא שתה ליטר נפט. כנסו ותראו.

    "טפי!" יצא על קסטה בלייבל נוער אבוד ויושק ב-7.7 בתדר

  • "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ': ליבו הגדול של הראפר

    ב-2013 הוציא נצ'י נצ' את "בור ועם הארץ", אלבום שמצא אותו בתקופה המאתגרת יותר בחייו אחרי אלבום אחד שכבר נכשל, וכן, אהובה שעזבה אותו במפתיע. נצ'י נצ' כתב כמה שירים מהאלבום על אותה פרידה, וביניהם "קפה וסיגריה" ו-"איזבל" שיצאו כסינגלים ואפילו הצליחו להשתחל למיינסטרים הגלגלצי, בתקופה שהימצאות של שיר היפ הופ בעברית בפלייליסט לא היתה מובנת מאליה. היתה לי בעיה במשך המון זמן עם "איזבל". זה שיר מהנה שעשוי מעולה, אבל שימוש בביטויים כמו "שקר החן והבל היופי" וכן גם ההשוואה של מושא השיר לאשתו התחמנית של המלך אחאב מהמקרא, איזבל, הם דברים שמפריעים לי עד היום כשאני שומע את השיר. יש בו בעיקר זעם, אמנם זעם כואב וכנה של אדם עם לב שבור, אבל כזה שגם פשוט לא מאפשר לצד השני של הסיפור להישמע.

    "שירים כמו 'איזבל' … הם שירים שאני לא חי איתם ביום יום. אני לא מסתובב ברחובות עצוב ושבור לב, כאוב ובוכה על מר גורלי. אם כבר ההפך הוא הנכון. אני משוחרר. העצב כבר לא חי בתוכי" - את המילים האלה כתב נצ'י שנתיים לאחר יציאת השיר, בפוסט בדף הפייסבוק האישי שלו. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו צריך וואחד ביצים כדי שראפר יבקר בצורה כזאת שיר שלו שהיה חלק גדול מהפריצה שלו. עכשיו יצא השיר הראשון מהאלבום החדש שבדרך, "כל הזמן הזה", ובו נצ'י נצ' חוזר להתמודד עם אותה פרידה טראגית. כשהוא לא זועק את הפזמון, הוא שר את הבתים בקול חדש. בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא נשמע רגוע יותר, בוגר יותר, שלו יותר, ומספר את הצד השני של אותה פרידה על גבי קלידים שזורקים את המאזין בחזרה ל"בלוז הלב השבור" - אולי השיר שהתעסק בצורה הכי כואבת בהתמודדות של נצ'י עם הפרידה. הסיפור מסופר דרך עיניה של הבחורה שאותה הוא אהב, שמנסה להזכיר לו את הרגעים היפים שהיו להם ביחד ומספרת על הרגעים הקשים שלה שהביאו לסוף מערכת היחסים. "כשניסיתי להשתנות בשבילך ולהיות אשת חלומותיך / כשרצית קלאסה הייתי ביונסה / כשרצית שכונה הייתי פרחה" שר נצ'י נצ', ויותר משזו שורה כנה ואמיצה על הרגעים הפחות נעימים של מערכות יחסים, זאת שורה שסוף כל סוף מזכה את דמות האישה הבוגדנית של שירי ההיפ הופ הישראלי מכל אשמה.

    עד כה, נצ' הסתכל על העבר שלו מנקודת מבט די טראגית כשהוא חזר להתמודדות שלו עם מות אמו ולילד הביישן שהיה בפתח תקווה באלבום "ברוכים הבאים לפתח תקווה". כן, הפרידה ההיא היא גם אחד מהאירועים הכי מכוננים בחייו, ואולי בגלל זה "כל הזמן הזה" ריגש אותי כל כך. משהו בהגשה השלווה של נצ', נקודת המבט המיוחדת של הדוברת בשיר וההפקה של דודו טסה וניר מימון שיושבת בול עם הלב הגדול של הראפר - כל אלו יוצרים את הרגע בו נצ'י נצ' סוף כל סוף משלים עם העבר שלו. פעולות כאלה, שמעידות על תהליך התבגרות שלא הרבה ראפרים ישראלים עברו עדיין, הופכות את נצ'י נצ' לאמן הגדול שהוא צריך להיות. ממש ממש עוד מעט יצא אלבומו הבא "שפל וגאות", ו-"כל הזמן הזה" מעיד על כיוון חדש ומסקרן של הראפר הישראלי החשוב של הרגע.