פוסטים מתויגים עם טונה

  • סנוב מוזיקה: להקה טובה זה אירוע קוונטי נדיר

    ויתרתי: סחיות אותנטית

    הפוסט של בן טברסקי על להקות צעירות עצבן אתכם וטוב שכך. רובכם נתקעתם בחלק של הקללות והקטילות ולא המשכתם הלאה לחלק המעודד שבו טברסקי קורא ללהקות לחדש לו, להפתיע אותו ולתת לו השראה. זה בעצם גם מה שאני רוצה ומה שגם אתם רוצים ומה שכולנו רוצים: ניצוצות של הברקה. אבל הסיכוי שזה יקרה, לצערי, הוא קלוש. פאקינג קשה להיות בלהקה. כל הסיכויים נגדך - ואני אומר את זה בתור אחד שניסה את מזלו במספר הרכבים, לפעמים בתור חלק מהבעיה.

    בואו נתחיל מזה שכולם עסוקים, כל הזמן. לאף אחד בעצם אין פנאי ללהקה. כאילו יש, אבל לרוב זה תחביב של אחרי שעות ההיי-טק שלא באמת מתכוונים לקחת לשלב הבא או להשקיע בו את אנרגיית החיים האמיתית שהולכת בארצנו לעבודה, ללימודים ולמשפחה. כמה אנשים באמת מוכנים למות למען האמנות שלהם? למעשה הם עלולים למות בגלל האמנות שלהם. להיות בלהקה גוזל מלא כסף וזמן: ציוד, נסיעות, חדרי חזרות, כתיבת חומר, הקלטה, הפצה, פגישות, שיווק, ניהול ואפילו שירות לקוחות. מעט הכסף שמרוויחים חוזר לרוב בחזרה לקופת הלהקה שהולכת ומתרוקנת. ההוצאות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במה שקשור לציוד והקלטות ואפילו טורים בחו"ל (לרוב מפסידים כסף על טורים ראשונים בחו"ל, ראה אייטם שכתבתי לעכבר העיר, הטקסט נדפק בגלל תקלה במערכת).

    אז חייבים את הדיי ג'וב כדי לממן את הנייט ג'וב, ובינתיים יוקר המחייה בארץ שואב לך את חשבון הבנק כמו הדגם המפלצתי ביותר של דייסון, ואתה הולך ונהיה מותש כשאתה מופיע מול אותם עשרים איש מיתולוגיים בלבונטין ולאף אחד לא אכפת מהסינגל החדש שלך חוץ מכמה לייקים מההורים בפייסבוק. כן, אפשר להיות יותר DIY, לעשות הקלטות בבית על כרטיס קול מצ'וקמק, לצרוב דיסקים ולבנות גיטרות מריהוט של איקאה שמישהו זרק לרחוב. יש להקות שזה מתאים להן מאוד מבחינה אסתטית, ויש כאלה שלא, שחייבות את ההפקה הגדולה עם הציוד היקר כדי לתת את המקום הראוי למוזיקה. נכון, לא חייבים לגור בתל אביב, אפשר לעבור לחולון או למושב מבודד בצפון איפה שאף אחד לא יתלונן למשטרה על רעש, בטח שלא חזירי הבר. אבל בשביל שלהקה תתפקד, היא צריכה לרוב תשתית. צריך שיהיו באזור עוד מוזיקאים, קהילה שאפשר להתייעץ איתה ולהלוות ממנה ציוד ולהופיע איתה ומקומות להופיע בהם ומקומות לקנות בהם ציוד ומקומות לעשות חזרות. כן, אפשר להקים חדר לבד ולתפוס איזה מרתף שמלא בחרא של ג'וקים ועכברים ולהזמין את כל הציוד שצריך אי פעם מאי ביי. יש אנשים שעושים את זה ומגניב. אבל זה דורש המון מאמץ, זמן וכסף, שרגע, בעצם חסרים.

    בואו נניח שאתם אותם ילדים נובורישים שנולדו עם ג'אזמאסטר ביד ואבא שרוף על הסקס פיסטולס מאז שהוא ראה אותם במנצ'סטר ולכן הוא מוכן לממן לכם את כל ההוצאות. ונניח שאפילו שרדתם את משבר הגיוס לצה"ל כי יצאתם על קב"ן או שהייתם ג'ובניקים והמשכתם לנגן או שפשוט התאחדתם אחרי הצבא. אז מגיע החומר האנושי. למעשה להקה היא פוליאמוריה ולרוב לא כזאת מתפקדת. תחשבו על זה: בלהקה יש לכל אחד מחבריה מערכת יחסים אחד עם השני, ולכולם יש את מערכת היחסים עם היישות הפיקטיבית שנקראת להקה. לפי חישוב ידני, בטריו יהיו 6 מערכות יחסים שונות, ברביעיה 10 ובחמיישיה 15. הקאץ' הוא שבשביל שהלהקה תתפקד כל מערכות היחסים הללו צריכות לעבוד. כמו כל מערכת יחסים, זה בלתי נמנע שיהיו בפנים חיכוכים וריבים ומאבקי אגו ואינטריגות, העניין הוא שיש את התשתית האנושית והתקשורתית או פשוט המזל לפתור אותם ולהמשיך הלאה. אז אם הלהקה כבר לא התפרקה בגלל סדרי עדיפויות, חוסר בכסף, או חוסר בזמן או אנרגיה, אתם יכולים לסמוך על זה שהיא תתפרק בגלל האנשים.

    יצא והיקום חייך אליכם חיוך רחב וסידר אתכם עם זן מאסטרים עשירים ופנאי נפשי ואנרגטי. סבבה. עכשיו הגענו למוזיקה. זה פאקינג קשה לעשות מוזיקה טובה. לא סתם מחקתי את המייל של הבלוג ויצרתי טופס צור קשר עם צ'קבוקס. עשיתי את זה כי נמאס לי מכמות המוזיקה הבינונית ששלחו לי. מילא דברים שלא התחברתי אליהם או שאני לא אוהב, זה סיפור אחר, אני מדבר אתכם אשכרה על בינוניות. מוזיקה שלא גרמה לי להרגיש כלום, אפילו לא סלידה - סינגר/סונגרייטרים שהשקיעו בהפקה ובצילומים וביח"צ רק כדי לקדם מוזיקה קלישאתית שלא מצליחה לרגש ולא מביאה שום דבר אותנטי. כמו טברסקי אני לא הולך לנקוב בשמות כדי לא להעליב אף אחד אישית. אבל בואו נאמר שאם תפתחו שירות להפצת סינגלים כמו לינקטון או פטיפון, 90% ממה שתשמעו שם יהיה בינוני ומשעמם. ממש קשה לעשות מוזיקה טובה. רגע, מה זה בעצם מוזיקה טובה? לקחתי קורס בקורסרה בשם "The Art of Music Production", והמרצה מברקלי, אחד מבתי הספר החזקים בעולם ללימודי מוזיקה, טען שבסופו של דבר מה שמוזיקאי צריך לעשות זה "to emote", כלומר לבטא רגש. כל כך פשוט וכל כך נכון. אחת מהסיבות המרכזיות שהתחלתי לשמוע מוזיקה ושאני שומע כל כך הרבה מוזיקה מאז שאני ילד קטן ועד היום זה בדיוק זה: המוזיקה מאפשרת לי להרגיש. הרבה פעמים אלה רגשות שהחברה לא נותנת לחשוף ביום יום, למשל עצב עמוק, אך כששומעים מוזיקה יש את המרחב הבטוח להרגיש את זה, וטוב שכך.

    אז מוזיקאים שעושים את האמנות שלהם כמו שצריך מעבירים רגש. הרגש הזה יכול להיות אגב גם סלידה, גועל, גיחוך - אבל זה איזשהו רגש, ולרוב האמנים הבאמת טובים, ואולי בכלל יצירות אמנות גדולות, ממש מקטבות את הקהל לאוהבים/שונאים עם מעט מאוד מרווח של נחמדות באמצע. אם אומרים להרכב שלך שהוא נחמד, אתה בצרות. אתה לא אמור להיות נחמד. אותו הקורס מברקלי אגב, שהוא בחינם ואולי חובה שכל מוזיקאי בארץ יעשה אותו, ממשיך הלאה ומבקש שתבין מי אתה. הקורס לא מתעסק בשאלות כמו איך להביא קהל להופעות, מתי להפיץ פוסטים בפייסבוק, או האם לשים את המוזיקה שלך בספוטיפיי. הקורס לוקח את האמן למקום שהוא אמור לחקור ביסודיות בכל מקרה: אל תוך עצמו. באחד מהתרגילים למשל מתבקשים לרשום את כל ההשפעות המוזיקליות, לקחת את שתי הקיצוניות שבהן, ולהגדיר את עצמך בתור שילוב של השניים ומה אתה מוסיף לצלחת. למשל: ברוס ספרינגסטין הוא כמו בוב דילן ורוי אורביסון עם אישיות גדולה מהחיים. אחלה של תרגיל. אבל רוב המוזיקאים המקומיים עסוקים בלברוח מההשפעות שלהם, בלפחד מהשוואות ולהגיד שהאלטרנטיב רוק שלהם הוא משהו ממש מיוחד שבלתי ניתן להגדרה בעוד שהוא נשמע כמו שילוב של פינק פלויד ופרל ג'אם עם שירים על מערכות יחסים.

    אז רגש זה לא בהכרח מספיק, כי אפשר לשחזר ערימות של קלישאות של דברים שנוגנו ונאמרו בעבר ונאמרו ממש טוב. שם נכנסת האותנטיות. לפי מה שלמדתי בשני קורסי כתיבה שונים ובכלל, התהליך היצירתי מורכב בגדול משני שלבים. השלב הראשון הוא שלב של יצירה גולמית, יצירה אינטואיטיבית, יצירה פרועה שלא מתעסקת בהאם זה טוב או רע קלישאתי או לא מרגש או לא, אלא רק ביצירה עצמה. זה יכול להיות מישהו שיושב בבית, משחק עם הגיטרה שלו, ומוצא פתאום רצף אקורדים שקוסם לו; זו יכולה להיות שורה שמישהי שומעת ברחוב שהיא כתבה לעצמה בסמארטפון; זו יכולה להיות הקלטה של השיפוץ מהבניין ליד - בשלב הזה הכל הולך. אז יוצרים מלא חומר גלם, ואז מגיעים לשלב הבא שנפרד באופן מוחלט מהשלב הראשון: העריכה. אם בשלב הראשון שיחקנו במוזיקה כמו ילדים קטנים והרשינו לעצמינו הכל, פה מגיע העורך חסר הרחמים ומעיף את כל מה שבינוני ומטה החוצה - וכן, אפשר לחזור משם בחזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. רצף האקורדים נשמע למחרת משעמם? בחוץ - לך לעבוד על עוד אקורדים! השורה מהרחוב עדיין נשמעת גאונית? בפנים - תכתבי עוד ליריקה! ההקלטות מהשיפוץ גרועות? בחוץ - תקליט מחדש! וכשיש יצירת אמנות, מוזיקה למען העניין, באמת גדולה, היא משלבת לרוב את הקסם הלא מודע של השלב הראשון לעריכה החכמה והמודעת של השלב השני. זה לא אומר אגב מקוריות, זה אומר אותנטיות: ביטוי פנימי עמוק אך בשום אופן לא קלישאתי.

    הגענו לקו הסיום, המקום שבו לא רק שהלהקה איכשהו מתפקדת מבחינה פיננסית ואנושית, אלא שהיא גם מצליחה להעביר רגש, לדלג מעל הקלישאות ולשדר אותנטיות. לא הרבה מחזיקים מעמד עד לכאן, אבל אולי הגיע הזמן לעשות קצת ניימדרופינג כדי להתבונן בכמה דוגמאות מוצלחות.

    זוכרים את ויתרתי? לצערי הם כבר התפרקו, אבל אין ספק שזו היתה להקה טובה. מה שעשה אותה כמובן הוא הסולן/בסיסט איתי זבולון שהוא בכלל שחקן וקומיקאי ואדם מרתק שאני צורך בשקיקה כל דבר שהוא עושה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה הייתי בשוק: יש להם שירים על יוקר המחייה ("פיצה יקרה מדי"), ניסיונות להחיות מערכת יחסים כושלת בצימר ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון"), סחים באתרי דייטיים ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי"), התמכרות לסמארטפונים ("בעתיד, אנשים לא בהווה") ועוד ועוד ועוד. זבולון לקח את השממה הקיומית הספציפית שלו בתור גבר אשכנזי צעיר בארץ ועשה ממנה יהלומים. המוזיקה היתה אולי קצת גנרית, משהו בין רייג' אגיינסט דה משין לגרין דיי של אמצע הניינטיז, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להיות מצע אגרסיבי לטרלול והגאונות של זבולון. ויתרתי גדלו מלהקה שמופיעה מול, כן, העשרים איש בלבונטין ללהקה שמפוצצת את במות האינדינגב. הקליפים המצחיקים, תחפושת הזין והביצים - הכל מגיע מבן אדם שעבר את התהליך היצירתי ונמצא בביטוי עצמי מתפרץ. אז הלהקה התפרקה ועכשיו זבולון חוגג את הצד הרגיש שלו באנגלית בהרכב חדש בשם Mayonesa, נראה מה הוא עוד יביא לנו.

    מה לגבי סטטיק ובן אל? וואלה, אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אבל אני חייב להוריד בפניהם את הכובע. אני עדיין לא מבין אם מדובר בגימיק שלא יחזיק מעמד בטווח הארוך או לא, אבל הם בהחלט מעוררים רגש ומבטאים איזושהי אותנטיות. כן, יש להם שואו, הם לקחו בכלל מוזיקה דרום אמריקאית והדביקו את זה למוזיקה הים תיכונית. אבל וואלה, זה מסתדר לי איתם מעולה. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. אם כבר, סטטיק חוגג את המוזרות הערסית-חנונית-פריקית שלו עם תספורות ובגדים ולדבר שטויות שנהפכו לביטויים בשפה העברית ("ג'ורדי הגזמת"). נושאי העיסוק שלהם סופר רדודים, בין אם מדובר בבחורות סנוביות ("בארבי"), בסים וסלסולים ("סלסולים") ומה שלא "טודו בום" אומר, ונראה שהקהל שלהם ממש מתחבר לזה. הם בהחלט מבטאים פאן, את רוח החופש והקלילות, את הקיץ והשמש, סוג של ישראליות מסוימת. לא לחינם ערוץ הכיבוד עשו עליהם פרודיה מוצלחת, כי סטטיק ובן אל כל כך ברורים מבחינת האימג' והמסר שאי אפשר לטעות.

    עוד דוגמה אחת: טונה. כבר כששמעתי את "גם זה יעבור" בקצה ידעתי שזה הולך להיות היסטרי, בטח אחרי שראיתי את הקליפ. לשמחתי, תפסתי את טונה לראיון בעכבר העיר לפני שמישהו השתין עליו. בראיון טונה סיפר על המסע שהוא עשה לקראת האלבום, בין היתר נסיעות ברכבת וישיבה בכל מיני בתי קפה בארץ כשבעצם הוא עשה את רוב הכתיבה בדרך לשם. טונה נכנס עמוק לילדות ולהווה ויצא משם עם חומר אותנטי כמו "רוק 30" ו-"סרט ערבי", שירים באמת מרגשים שמחליקים כל כך חלק לאוזן, במיוחד בתור בן 36, שלא ברור איך הם לא נכתבו קודם לכן - במיוחד כשטונה בעצמו היה פעיל בסצנה כבר שנים. וזה מוביל אותי לפואנטה האחרונה.

    כמו שקין והבל 90210 שרים (עוד דוגמה אגב להרכב שיודע מה הוא רוצה מעצמו), לוקח זמן להבין דברים. מה שנראה כמו הצלחה בין לילה זו אשליה כשיש מאחור אמנים שעברו תהליך מאז שהם נולדו ועד היום, יוצרים שעובדים ומנסים את מזלם בכל מיני הרכבים ותצורות כבר שנים. צריך לקחת את הזמן לשחק עם זה, לנגן גרוע, לחקות, למחזר, לשעמם. זה השלב של היצירה הגולמית והוא סופר חשוב בשביל לאפשר ליצירה לצמוח. אממה, אחרי זה צריך לדעת גם לערוך כמו שצריך מאשר לפרסם לסאונדקלאוד כל פלוץ שיוצא לכם מהרקטום. המזל משחק תפקיד עצום בכל מה שקשור להצלחה. אבל הצלחה מסחרית זה בכלל לא העניין לדעתי. Suicide, Velvet Underground ואפילו ה-Pixies הם הרכבים שלא הצליחו כל כך בזמן אמת, אבל השפיעו בצורה עמוקה על מי ששמע את המוזיקה שלהם עד כדי כך שאותם האנשים רצו להקים להקות בעצמם. למעשה זה לא משנה אם יכירו בכם במשך השנים או לא - תביאו את עצמכם בהכי אתם שאתם יכולים כבר עכשיו. או כמו שג'ים ג'רמוש אמר (בתרגום חופשי שלי):

    שום דבר לא מקורי. תגנבו מכל דבר שמהדהד בהשראה או מצית את הדמיון שלכם. תעופו על סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תמונות, שירה, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. תגנבו אך ורק ממה שמדבר ישירות לנשמתכם. אם תעשו זאת, היצירה שלכם (והגניבה) תהיה אותנטית. אותנטיות היא יקרת ערך; מקוריות אינה קיימת. ואל תטרחו להחביא את הגניבה שלכם - תחגגו אותה אם בא לכם. בכל מקרה, תמיד תזכרו את מה שז'אן-לוק גודאר אמר: "זה לא מאיפה שאתם לוקחים את הדברים - זה לאן אתם לוקחים אותם".

  • אימפריה: ההשפעה של שב"ק ס' על גל ההיפ הופ העכשווי

    כדי להבין באמת את סצינת ההיפ הופ הישראלי של 20 השנים האחרונות צריך להתחיל מהסוף: מהתחייה הטרייה שהז'אנר חווה בשנה האחרונה עם ראפרים כמו טונה, נצ'י נצ' וקפה שחור חזק, ממשיכים לסצנה הקטנה והמחתרתית שהייתה לפני אותה תחייה (המופע של ויקטור ג'קסון, כהן את מושון וכו'), ואז לפעם הקודמת שההיפ הופ היה במיינסטרים, כשסאבלימינל והצל כבשו את הרדיו. בסופו של דבר, מגיעים לשב"ק ס', הלהקה הראשונה שעשתה היפ הופ ישראלי אמיתי.

    שב"ק ס' התחילה בתור כמה חברים מהכיתה שהופיעו בחצר בית הספר. כבר בגיל 19 הם הופיעו ברוקסן וזכו בתחרות להקות צעירות, ובגלל גילם הצעיר הגישה שלהם למוזיקה הייתה שונה משאר הלהקות הישראליות., הם לקחו את הרוק והמטאל שהם שמעו באותה תקופה (בכל זאת חלק מדור הרוקסן) ועל הבסיס הזה הם התחילו לשיר על מה שילדים בגילם יכולים לשיר: על יבנה ("באנו מיבנה") , על מסיבות ("יהיה פיצוץ"), ועל בחורות ("מכופף הבננות"). כן, בתחילת הדרך היו טקסטים כמו "עוד עוד עוד עוד עוד ועוד/ קחו את עצמכם ותתחילו לרקוד" שלא היו שונים בהרבה, רחמנא ליצלן, מבן אל וסטטיק. אבל מבחינת הקצב, השפה, והעובדה שאפשר בכלל לעשות היפ הופ בעברית שישמע טוב, הם היו מהפכניים. שב"ק ס' הביאו את הגרוב וההיפ הופ הישראלי שהשתלטו על המסיבות, הם עשו בלאגן ופרובוקציות כמו שבחיים לא העזו לעשות כאן - בקליפ הראשון שלהם הם השחיתו מכונית, ושרו על זה שהם אימפריה עד שזה הפך להיות נכון. בקיצור, הם עשו היפ הופ בצורה כל כך נכונה, מבלי לדעת כל כך מה הם עושים.

    השב"ק שאפו תמיד ליצור את המוזיקה של הדור הבא, ולכן אפשר לראות רק היום את התרומה האמיתית שלהם למוזיקה הישראלית, 15 שנה אחרי הפירוק. אותם נערים שדיקלמו את המילים של כל השירים שלהם מהתחלה ועד הסוף התחילו להוסיף פתאום מילים משלהם. היום הם הדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, זה שמשתלט מחדש על גלגלצ ועל אהבת הקהל, והם מושפעים ישירות מהמוזיקה של השב"ק. נצ'י נצ', למשל, אימץ בשירים כמו "דם דיגי דם" את הסלנג שמוקי ונימי נים המציאו באלבום "עטיפה של ממתק". גם הראפרים פדרו גראס וג'ימבו ג'יי מהמופע של ויקטור ג'קסון השתמשו באותה טכניקת ראפ שנימי נים ומוקי פיתחו באותו אלבום מיתולוגי מ-1998: טכניקה שבה צמד הראפרים משלים את החרוזים אחד לשני, ושם דגש גדול על הברות והגיות של טקסט - שמעו, למשל, את "אל תגידו לי" של השב"ק כנגד "קומו בני זונות" של המופע של ויקטור ג'קסון.

    אז כן, "עטיפה של ממתק" הביא את ההיפ הופ הכיפי והמקפיץ של השב"ק יחד עם הסלנג והמנוני המסיבות לשיאים חדשים, אבל רק האלבום הבא של הלהקה, "כנען 2000" שיצא שנתיים אחריו, הוא זה שרקח סופית את הסאונד והגישה של ההיפ הופ הישראלי. האלבום הוקלט מיד אחרי שנימי נים (או, אם אתם מתעקשים, נמרוד רשף) עזב והראפרים חמי ומירו חזרו ללהקה. שב"ק ס' טסו ביחד לג'מייקה והקליטו מוזיקה עם נגני רגאיי מקומיים. לרוק ולמטאל שאפיין את ההיפ הופ שלהם עד לאותה נקודת זמן נוספו ז'אנרים שכבר אפפו חלק מהשירים שלהם - כמו Fאנק, גרוב, ורגאיי - אבל עכשיו הם עברו לפרונט, לדוגמה, בסינגל הרגאיי "רק תגידי לי", שאולי ניבא את כל אלבום הבכורה של מוקי, "שמע ישראל" שבא שנה אחר כך. ב-"כנען 2000" הלהקה התחילה להתעסק גם עם מחאה. הם שרו על פוליטיקה רקובה ("האחרון בכישרון הוא הראשון בבזיון / בפנים הוא מלוכלך בחוץ מריח כמו סבון"), שנאה ששוררת ברחובות ("אני שואל אם בכלל נבין שאני זה אתה זה ביחד") וקראו לשינוי ("די להיות רדום ולהגיד כלום / מספיק להחרים הזמן לצאת ולקום"), ללגליזציה ב-"שיר הגאנג'ה", ולאהבה חופשית ב"אין כבוד", דברים שרלוונטיים היום יותר מאי פעם.

    "כנען 2000" נותר הקו המנחה של ההיפ הופ הישראלי, והראה איך אפשר ליצור בז'אנר הצעיר הזה אלבום שיישמע כמו יצירה שלמה. עם זאת, האלבום לא הצליח כשיצא - הקהל לא בא להופעות, העותקים לא נמכרו, והקשר בין הלהקה התדרדר עד לפירוק המצער (מסע ההופעות של האלבום תועד בסרט התיעודי הנהדר, "נופל וקם"). ובכל זאת, משהו מהאלבום הזה נשאר: הפיוז'ן. תערובת הז'אנרים שהלהקה יצרה בההיפ הופ שלה גרמה לקהל הישראלי להיפתח לז'אנרים אחרים כמו רגאיי וגרוב שכיום הם כבר טבעיים לגמרי בנוף המוזיקלי בישראל, דרך להקות מיינסטרימיות לחלוטין כמו התקווה 6 ובלקן ביט בוקס. עם השנים, החזון המוזיקלי של שב"ק ס' הפך למרכזי בתוך ההיפ הופ הישראלי, ואולי מה שהביא לתחייה המחודשת שלו בשנה האחרונה היא שאותה גישה הגיעה גם למיינסטרים. תחנות רדיו פופולריות כמו גלגל"צ מחפשות את המכנה המשותף בין כל הנישות המוזיקליות בארץ, ובגלל זה ראפרים כמו טונה ונצ'י נצ', שממש כמו השב"ק מכניסים להיפ הופ שלהם אלמנטים של מוזיקה שהם גדלו עליה כמו מזרחית או רגאיי, זוכים להשמעות רבות.

    אם יש משהו שלא עבר מ-"כנען 2000" לשאר המוזיקה הישראלית הוא המחאה. שב"ק ס' הספיקו להתאחד ב-2007 והספיקו להוציא שני אלבומים. בשניהם מופיעה ברמה כזאת או אחרת מחאה נוקבת, במיוחד באלבום האחרון "פרה פרה" מ-2012, אבל גם האלבומים האלה לא הצליחו לגרום למחאה להיות לגיטימית בהיפ הופ הישראלי. חלק מהסיבה לכישלון, למרבה האירוניה, טמונה במוקי. קריירת הסולו שלו, ביחד עם להקות כמו הדג נחש, רידדה את המחאה הישראלית לכדי ססמאות חסרות משמעות.

    הדור הצעיר שמעריץ עכשיו את טונה, נצ'י נצ' ושאר הראפרים העולים בהיפ הופ הישראלי לא באמת גדל על המוזיקה של שב"ק ס' - הם עוד לא נולדו כשהלהקה התחילה והיו עסוקים בללמוד לדבר כש-"כנען 2000" יצא (כותב שורות אלה נמנה ביניהם). אבל הדור הזה אוהב וחווה את הסצנה החדשה בזמן אמת, מה שהופך את שב"ק לתופעה נדירה במחוזותינו - להקה ש-15 שנה אחרי השיא שלה היא רלוונטית מתמיד, שלמוזיקאים שבאו אחריה יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה חובבי היפ הופ מושבעים שרוצים להבין איך היפ הופ ישראלי צריך להישמע חייבים לשמוע את שב"ק ס'.

    לסיום: כמה שירים שמתייחסים לשב"ק ס' או מראים את ההשפעה של הלהקה על ההיפ הופ הישראלי

  • המאזין ברדיו 105: פריקוול לסיכום אלבומי ה'תשע"ה

    The Listener 105: Best of Israel HATASHA Prequal by Idosius on Mixcloud

    פריקוול? למה פריקוול!? כי אסכם את שנת ה'תשע"ה בחגיגיות ברדיו הבינתחומי יחד עם חברי למיקרופון יובל לוי מהתוכנית "הקוצב" ביום רביעי 16.9 בשעה 16:00. הבעיה היא שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה בשנה העברית הזו שלא אספיק לשדר את כולה, אז החלטתי להקדיש לה עוד תוכנית אקסטרה, בכבוד. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה ושמיעה סלקטיבית למטה. שנה טובה!

    טונה - גם זה יעבור

    מה פתאום מיינסטרים בבלוג אינדי? מילת המפתח היא "איכות". לעומת שירי המעליות שיצאו השנה טונה הביא ויז'ן של היפ הופ סינמטי, כמו שהוא קורא לזה, ולעומת ראפרים אחרים שמתחזקים פוזה שקשה לי להתחבר אליה טונה מרגיש מאוד מקומי מאוד אישי ומאוד רלוונטי - במיוחד בשביל בן 35 כמוני.

    Whaling Snails - Songs for Yael

    "שירים ליעל" נשמע כמו אי פי נשכח מהלייבל 4AD (פיקסיז, רד האוס פיינטרס, קוקטו טווינס) שרק עכשיו זכה לריליס. ההרכב יותר מבוגר מהרכב האינדי הממוצע, והבגרות עובדת לטובתם. הקולות המקוטעים של סולנית ההרכב מיכל גוטמן והגיטרות המצלצלות של ציקי קסטנבאום ריחפו השנה מתחת לראדר, אך הם דורשים האזנה.

    Nico Teen - In The Houses

    אלבום מטריד, רדוף, משונה. מעולה להליכה לילית ברחובות ללא מוצא או לשוטטות בירושלים.

    ירונה כספי - בניין קלפים

    די כבר עם נינט - ירונה כספי היא הרוקרית האמיתית של ישראל: מרגשת, נושכת, מלטפת, מבריקה.

    מורה מחליפה - מורה מחליפה

    מורה חיילת נעלמה ולא באה לכיתה אז קיבלנו את מורה מחליפה, והמורה הזו אשכרה באה ללמד אותנו משהו עם אינדי רוק עברי וטקסטים קודרים ומדוייקים מפרי עטה של דנה קסלר.

    יונתן כדן - פח האשפה של ההיסטוריה

    אלבום סולו לגיטריסט בית פתקית יוני כדן (ערופי שפתיים, מורה חיילת, ועוד). המוזיקה באותה הרוח כמו מורה חיילת: סוניק יות' פוגשים את נושאי המגבעת עם התמוטטות אישית וארצית כולל סימפולים מהרחוב החיפאי ואזעקה אחת מצמררת.

    Pits - Premeditated Endings

    למרות שאשמיע את Pits גם בסיכום "הרשמי", הייתי חייב להשמיע אותם שוב כי האלבום הזה אשכרה כזה פאקינג טוב - פוסט-רוק תל אביבי של התמוטטות עצבים בין המכוניות הצופרות בהפקת עמי שלו מהמונוטוניקס. הנה הנה מה שהם אמרו להגנתם.

    Lietterschpich - For Fears

    הקאמבק של הרכב הנויז המחתרתי ואחת מהלהקות עם השם הכי טוב אי פעם. אם רוב הישראלים מעדיפים לעלות על השולחן ולנענע את התחת למחיאת כפיים, האלבום הזה ישלח אותם להתחבא מתחת לשולחן ולכסות את הראש. אני דווקא נפנפתי אגרופים והוצאתי מהמערכת עוד קצת תסכול קיומי.

    Mechonat Hereg - Chaka of Zulu

    הארדקור טכנו קליט ומקורי לאוהבי Atari Teenage Riot ו/או Die Antwoord. הם אפילו התארחו אצלי באולפן.

    Tiny Fingers - The Fall

    פוסט-רוק טווין-פיקסי של להקת החפירות האהובה בארץ. הפעם האלבום הוא לא רק פרומו להופעה אלא יצירה בפני עצמה שמלאה בתשדורות של חבר מכוכב אחר.

    I Was A Bastard - In Your Great Heart

    זה עצוב, זה איטי, זה ארוך, וזה שמימי. הרביעיה המסתורית הזו מושפעת מלהקות כמו רדיוהד וגלקסי 500 ולא אכפת להם להראות את זה.

    Sun Tailor - This Light

    אני פחות בעניין של סינגרים/סונגרייטרים נוגים, ובכל זאת נדלקתי על היופי והעדינות וגם ההתפרצות הרגשית של סאן ושות'.

  • טונה: הראפר הנוסטלגי שריגש את הישראלים

    ראיינתי את הראפר המקסים טונה לכבוד "גם זה יעבור":

    "רוב החפצים שאתה רואה שם הם שחזורים, הם לא קיימים", סיפר לי טונה בשיחת טלפון. טונה הוא איתי זבולון, ראפר בן 30 שמגיע במקור מפתח תקווה ובשנים האחרונות גר בתל אביב. הוא עוסק בעיצוב גרפי למחייתו, ומציג את עצמו כחובב נוסטלגיה, "לא בקטע של 'אני מתגעגע', אלא בקטע של חוקר כזה. כל יום שישי או שבת אני יושב מול הערוץ הראשון בלילה, וצופה באושר בדברים שאני לא מאמין שהיו! ואני אומר לעצמי 'בואנה, איזה יופי היה'".

    לכתבה המלאה בעכבר העיר