שירי מלחמה ישראלים בדרך כלל עוסקים בהרמת המורל ובזיכרון נוגה, אך המוזיקאי יאיר יונה רצה לשבור את הקלישאות. התוצאה היא "חרב", פסקול אינסטרומנטלי מצמרר למלחמת יום הכיפורים שמצייר אותה דרך גיטרות שבריריות, קטעים אמביינטים, וגם סימפולים מרשת הקשר בימים ההם. כדי להעמיק ביצירה הטעונה הזו, הזמנתי את יונה לספר על האלבום, שיר אחרי שיר.
1. דמדומים על קו בר-לב
ההשראה לקטע הזה הגיעה מסצנה מדברית, חמה מאד, של מילואימניקים שיושבים על שפת התעלה ודגים. ההווי הצה"לי-גברי הזה תועד יפה ב-"גבעת חלפון", ומתאר סיטואציה שבה כל מילואים בסיני זו קייטנה לא נורמלית - אבל התדר הריגשי בקטע הזה מרמז שהמציאות הולכת להתהפך על הגיבורים בסצנה. זו הסיבה שבחרתי בגיטרה סולו יחסית דקה וקטנה, שמנסה לתאר את הנמנמת הזו, אבל המלודיה עצמה רומזת על משהו קודר שקורה שם.
2. סיר בשר
ב-"סוף עונת התפוזים" של קוטנר, מתארים שני חברי להקת הפרוג-רוק הישראלית זינגלה, איך הקטע "Stampede" נכתב בהשראת חוויות ממלחמת יום הכיפורים, מפחד מרסק ומסרס שהגוף והתודעה חווים כשמטוס של צבא זר מרחף לך על הראש במה שנראה כמו מהירות של 1000 קמ"ש ו-50 מטר גובה מעל הראש. כשהייתי נהג טנק והיה לנו תרגיל פלוגתי, שכנעתי את המפקד להשמיע ברשת הקשר הפנימית את הקטע של זינגלה תוך כדי השניות הראשונות של התרגיל. רק כדי להרגיש איך זה לנהוג בטנק דוהר ויורה פגזים, בזמן שמוזיקת מלחמה מתנגנת לך באוזניים. כשבאתי לכתוב את המוזיקה לסצנת פרוץ המלחמה ב-"חרב", החוויה שלי מאותו תרגיל עם זינגלה באוזניים היתה ההשראה המרכזית. הסימפולים הם סימפולי קשר אותנטיים מהמלחמה שקיבלתי לשימוש מארכיון משרד הביטחון.
3. שבעה ימים בעלטה
במהלך התחקיר שלי על חוויות אנושיות מהמלחמה, נתקלתי בסרט בשם "שבעה ימים בעלטה" שמספר את סיפורם של מספר חיילים שנתקעו במוצב הדי-ריק (יום כיפור, אל תשכחו. אנשים שוחררו הביתה בהמוניהם זולת המינימום ההכרחי שנשאר לשמור) בזמן שהסורים רצים להם מעל הראש עם חיילים ומטוסים וארטילריה. הם בכלל קבוצת ג'ובניקים, ללא יכולת לחימה: אחד מהמודיעין, אחד מלוגיסטיקה, ואחרים. הם היו תקועים שם שבוע בתוך המחילות הצרות האלה, בחושך מוחלט, כשהם דבוקים לדפנות הבונקר ועוצרים נשימה כי במרחק של 10 ס"מ עובר חייל סורי ומחפש אותם. תחושת אימה לא הגיונית - והכל בחושך. זו התחושה שניסיתי להעביר כאן, להכניס במאזין את המתח הדרוך הזה שהאנשים האלה הרגישו. בסוף אותם שבעה ימים אגב, הם נפלו בשבי. כולם חזרו הביתה בסופו של דבר בגופם. בראשם, אני לא בטוח כלל.
4. מחכה
מחכה הוא בעצם סיפורן של נשים מכל טווחי הגילאים, שכולן יושבות ומחכות שהוא יחזור הביתה, אבל אף אחד לא יודע דבר וככה הן תלויות באוויר. מחכות. אמא לחייל, אשה לבן זוג, אחות לאחיה, ילדה לאבא. הלב מתפוצץ מאהבה ודאגה וחרדה. ניסיתי להעביר תחושה של חמלה לאותן נשים מצד אחד ומצד שני את השיח הפנימי המאוד נשי-דואג הזה, שמתרחש כשהן יושבות ליד השולחן, ליד הרדיו, עם העיתון, תה עם ביסקוויט כי אי אפשר לאכול משהו יותר גדול מזה. ובסוף, זה מסתיים בבשורה. כל אחת ובשורתה היא. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם כתיבת תזמור שאינו ליווי אלא הוא המוזיקה עצמה. את הגיטרה החשמלית מנגן אלי רוזן שיש לו טאץ' מאד עדין ויחודי, וביקשתי שינגן כאן גיטרה כי ידעתי שהאצבעות שלי יותר מדי גסות בשביל העדינות שצריך. אמא שלי, תמי, מנגנת כאן פסנתר (ובמקומות אחרים באלבום). זו הייתה חוויה מעניינת לקיים את השיחה על המוזיקה עם אמא, שגם היא הייתה אשת חייל במלחמה אחת ואם חייל באינתיפאדה א'.
5. הליכה לדלת הסגורה
זהו הקטע הראשון שנכתב לאלבום, והוא נכתב בהשראת ספרו של מוטי אשכנזי "הערב בשש תפרוץ מלחמה". מוטי אשכנזי היה מפקד מוצב בודפשט שבקו בר-לב, המוצב היחיד שלא נכבש או פונה במלחמה. מפקד המוצב, מוטי אשכנזי, יצא אחרי המלחמה בתנועת מחאה והנהיג אלפים אל הכנסת להפגנות ודרישות מהממשלה לקחת אחריות ולהתפטר. זו הייתה תקופה שבה המנהיגים עוד לא חשבו שיש להם מדינה בחצר האחורית ואשכרה חשבו שהם צריכים לתת דין וחשבון. מי היה מאמין הא? בספר הוא מתאר אירוע שבו הוא הצטרף למשלחת של קצין העיר, ללכת לבשר למשפחה. כשיצאו מהרכב, הוא מתאר את התריסים של הבתים המקיפים את מגרש החניה, נסגרים אחד אחרי השני. אף אחד לא רוצה לקבל את המשלחת הזו. את תחושת האבדן האישי כבר תיארו במוזיקה מספיק פעמים. אותי יותר עניין המתח הנפשי, הדריכות, הקיצוניות המטורפת של הסיטואציה הלא הגיונית הזו של אותם אנשים שהלכו לבשר, לצד הצורך לשמור על באלאנס ולא להתפרק. ההליכה אטית מאד, כבדה, הבטן מתהפכת, אבל ממשיכים לשמור על באלאנס. אסור להתפרק, גם כשאתה נקרע לחלוטין מבפנים. הקטע מסתיים בדפיקה בדלת. מה קורה כשהדלת נפתחת, את זה כולם יודעים.
6. חרב
הנעימה של חרב באה לתאר סצנה של השעות הראשונות אחרי הפסקת האש. אין זמן לחשוב כשנלחמים ומרגישים חדורי מטרה והאדרנלין גבוה. אבל כשמקבלים את הפקודה להסתובב ולהתחיל לחזור, רק אז מתחיל המוח להציף את כל המראות והחוויות שעברו מול העיניים והאוזניים והאף. והכל חוזר ביחד בנסיעה האטית הזו, רוויית הרהורים גדולים על מה היה, ומה יהיה מכאן.
7. 2:37 כל לילה, כבר 43 שנה
גם הקטע הזה הוא תוצאה של מחקר בן מאות שעות שעשיתי על האנשים במלחמה ובמסגרתו, הגעתי כמובן לחוויות של הלומי קרב. כאלה שהתאוששו והמשיכו בחייהם ואפילו התחזקו ועובדים קשה בשביל לחזק אחרים. אבל יש המון המון כאלה שיצאו בגוף שלם מהמלחמה ועם רגשות פגועים. כל זאת, בתקופה שבה הלם קרב אינו משהו מדובר. חוויה רוויית בושה אפילו. מכל סיפוריהם של הלומי הקרב ששמעתי, ניסיתי לכתוב את המוזיקה של הלום קרב אנונימי, שיש לו דפוס חוזר של קימה באותה השעה כל לילה, ואינספור סרטים, קולות, זיכרונות מציפים לו את התודעה ומבלבלים אותו ומכניסים אותו לחרדה. אחרי שכתבתי אותו, הבנתי שהאלבום הזה צריך לתרום בחזרה לאנשים האלה ועל כן החלטתי שחלק מהכנסות האלבום (20%) יועברו בתרומה לעמותת נט"ל שעוזרת לאנשים שעברו טראומה על רקע לאומי, לצאת לאור ולהשתקם. זה כל כך חשוב.
8. נשימות החול האחרונות
זה הקטע שסוגר את סיפור המלחמה. אחרי שהאבק שוקע, אחרי שהשכול התקבע, אחרי שהכל השתנה, מה שנשאר זה בשר אדם, בשר מכונה, בשרי זיכרונות, שמן, טקסטיל שפעם סימן מדים של צבא כלשהו. הכל נמצא בחול, והוא סופג הכול והוא ההנצחה עצמה.עד כמה שהוא קבוע ושורשי, כך הוא זמני ונודד. רציתי שההרמוניה תהיה קצת יותר "ישראלית", שתזכיר איזה שיר מפעם, ושהגיטרה החשמלית שמנגנת את המלודיה תנגן מעין מלודיה חצי מוכרת שהאוזן אולי שמעה פעם באיזה סולו של דיוויד גילמור. גיטריסט שנכח כמעט בכל סלון ישראלי בסבנטיז.
9. תום
תום הוא סוף, אך גם תמימות. במילה אחת הוא מסמן את סוף התמימות. שברון הלב היה עמוק. מעבר למחירים הנפשיים של כל אדם ומשפחתו, התנפצה התפיסה הכוללת הזו שהמדינה תעשה הכל כדי לשמור עליך. רבים עזבו את הארץ אחרי המלחמה, לא יכלו להתמודד עם התחושה הכבדה של "בגידה". צריך לזכור שעד לדקה לפני המלחמה, ישראל הייתה הסלב של העולם, מקור להשקעות, התפתחות היסטרית של בניה, טכנולוגיה וכלכלה, מתנדבים ומתנדבות, ועם השפעות התרבות מהעולם - גם גיטרות חשמליות הגיעו לפה. אבל המלחמה הזו סיימה את סוף תפיסת ההגנה והביטחון שיושבי הארץ התכסו בה. אין באמת אמא ואבא במדינה. מהי מדינה בכלל? מה תפקידה? שאלות שהדור שלי שואל היום ומקים תנועות מחאה ברחבי העולם. בישראל, הספק הזה נולד במלחמה הזו ואותו ספק נטע את סימן השאלה הגדול במלחמה שאחריה - לבנון (1). ההשפעה המרכזית לקטע הזה היה הפסקול של "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי (קומדה הגדול כתב את המוזיקה), ורציתי להכניס תחושה של שיר ערש מעוות ומפחיד שמסתיים קצת כמו דעיכה של צופר.
10. השכם השכם בבוקר
הרגשתי שאחרי כל החוויה המטלטלת הזו שאני עצמי עברתי עם האלבום, אני חייב נחמה קטנה. לא יתכן שהמצב קודר ואין לו טיפה של אור. כמו דורותי שפותחת את הדלת בשחור לבן וחוצה לעולם של צבע, כך רציתי ליצור ניגוד מאד רציני, אז חיפשתי טקסט לקרוא, אחרי כל האינסטרומנטלי הזה. ופתאום עלה השיר היפה הזה "השכם השכם בבוקר" של רחל שפירא, שנכתב בדיוק מהמקום שאני חיפשתי לבטא: נחמה של אחרי המלחמה. חוה אלברשטיין הלחינה במקור והשיר יצא ב-"כמו צמח בר", אלבום שכולו נחמה של אחרי המלחמה. היו מספר מועמדים על זהותו של הקורא. חלקן דמויות מהמלחמה הזו, חלקן מהיום-יום שלנו. אבל בסופו של דבר, כשהרסתי טייק אחרי טייק אחרי טייק כי נחנקתי ולא יכולתי לבטא את המילים יותר, הבנתי שכנראה באמת אני זה שצריך לקרוא את הטקסט הזה וזו סגירת המעגל שהייתי צריך.
קרדיט צילום: נועה מאגר
"חרב" זמין להאזנה ורכישה באתר של יאיר יונה
