פוסטים מתויגים עם לייבלים

  • נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו

    יובל הרינג אוהב לחלום. סולן ועדת חריגים מנהל ביום יום למחייתו את סוכנות היח"צ אנלוג, אך הוא גם נוהג להרים כל מיני אירועים אקזוטיים בפייסבוק כמו "ההורים שלי טסים לחו"ל !" או "ועדת חריגים בקיסריה" ולכתוב סטטוסים על רצונותיו לקנות אי ביוון ולהקים בו קהילת אמנים. הנטיות האלה גרמו לנדב לזר מהבלוג אטמי אוזניים לקרוא לו פעם ההרצל של סצנת האינדי, אבל לפעמים גם החלומות של הרצל מתגשמים: הרינג מקים לייבל חדש בשם נוער אבוד.

    "רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

    למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

    סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

    מה הדהים אותך?

    "יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

    ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

    "אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

    ואיך הלייבל מתקיים מזה?

    "הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

    הדבר האמיתי

    נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

    הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

    וזה באמת היה אמיתי.

    "אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

    הקורו.

    "הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

    זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

    "זה נפלא!"

    הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

    "על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

    יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

    "לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

    סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

    הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.

    באיזה סאונד מדובר?

    "אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

    אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

    "אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

    זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

    "נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

    אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

    "אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

    אז הן יצאו בנוער אבוד?

    "לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

    אוקיי. למה?

    "אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

    כלומר, אמיתי באנגלית?

    "לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".

    בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

    "אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

    לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

    "נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

    רוסית?

    "כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

    הרינג: הרצל של סצנת האינדי

    מקום שיקשיבו לך

    ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

    אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

    "כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

    אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

    "משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

    לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

    "אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

    נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

    נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

    מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

    "אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

    סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

    סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

  • תומר קריב בפוסט אורח: היסטוריית הלייבלים הישראלים

    לקראת כנס סאונדצ'ק למוזיקה עצמאית ב-19.1, תומר קריב מגולל את היסטוריית הלייבלים בארץ: מהד ארצי ועד סוס.

    לייבלים - מי בכלל צריך את זה?

    למה צריך לייבל? האם המושג "חברת תקליטים" לא עבר מהעולם? איך התייחסו לזה בישראל לאורך השנים? מבט על ההיסטוריה הקצרה של תעשיית המוזיקה בארץ מראה שחברות התקליטים תמיד היו נקודת התייחסות, כמו בכל תעשיית מוזיקה גדולה בעולם - אם זה בחברות גדולות שמגלגלות הון והופכות לתאגידי ענק, ואם זה בלייבלים קטנים ומשפחתיים, שנוצרים בתנאים לא תנאים ונותנים במה לאלה שנשארו מחוץ לקונצנזוס.

    מכולה בשוק הפשפשים

    בראשית היתה הד ארצי. כלומר, לא ממש בראשית. אפשרויות הקלטה שונות היו נפוצות בארץ כבר משנות ה-20, וב-1936 קמה חברת התקליטים הראשונה, אחווה, אבל בפברואר 1947, כשהד ארצי קמה, המטרה היתה מוצהרת: הקמת תעשייה מסודרת של מוזיקה בישראל. זה התנגש, כרגיל, במציאות. בשנים של מצב כלכלי רעוע ומשק מתפורר, קשה להקים תעשייה אמיתית של מוזיקה. למי בכלל יש זמן לזה בין כל המלחמות? אבל ישראלים, מטבעם, מצאו את הדרך להקליט, כמו למשל באולפני הרדיו המסובסדים. וכך נוצרו התקליטים הישראליים הראשונים, לרוב על גבי תקליטי 10 אינץ' קטנים ועבים. לקראת סוף העשור העסק אפילו התחיל להיות כלכלי, הרבה בזכות יהודי התפוצות שקנו, והרבה.

    מי שלא מצאו את דרכם לרדיו נאלצו לעשות את זה לבד, וכך נוצר לייבל האינדי הראשון בארץ: קוליפון. את החברה הקטנה הקימו האחים מאיר, זאקי ודוד אזולאי, בעקבות רכישה מקרית של מכולת גרמופונים בשוק הפשפשים. קוליפון הוציאה מאות תקליטים ותקליטונים החל מאמצע שנות ה-50. רובם הגדול של האמנים שלהם היו שקופים לחלוטין בנוף המוזיקה של אז: כמו זוהרה אלפסיה, ג'ו עמר, פלפל אל-מסרי ובהמשך גם טריפונס, אריס סאן, לויטרוס ואחרים.

    תעשייה נולדת

    תעשיית המוזיקה המקומית קיבלה דחיפה משמעותית עם הקמת הסניף הישראלי של חברת CBS ב-1964. באותה תקופה קמו לייבלים נוספים, כמו ישראפון של נפתלי אלשיך, והתקליט חיפה של דב זעירא. התקליט החלה כחנות תקליטים קטנה ברחוב הרצל החיפאי, ובאמצע שנות ה-60 הוציאה לאור את אלבומה החלוצי של גילה אדרי "הנשיקה הראשונה", שכלל הפקה בסטנדרט יוצא דופן לתקופה, בסגנון הפקות הענק של פיל ספקטור.

    אחרי מלחמת ששת הימים חלה פריחה כלכלית משמעותית במדינה, וחברות התקליטים הגדולות הד ארצי ו-CBS, השתלטו כמעט לחלוטין על השוק. CBS, עם תזמורת הבית של אלכס וייס, הפכה לחברה הכי חמה בשטח. ב-1969, אחרי שתם החוזה שלו ב-CBS, אריק איינשטיין החליט לעשות צעד עסקי חסר תקדים, והקים חברת הפקות עצמאית בשם הגר, ביחד עם צבי שיסל ואשתו אלונה. הגר לא ממש תפקדה כלייבל עצמאי, אלא הפיצה את אלבומיה בחברת פונודור-ליטראטון הקטנה. אבל העובדה שאמן בסדר הגודל של איינשטיין מרשה לעצמו להתנתק מחברות הענק הדהדה בתעשיית התקליטים המקומית.

    כך, למשל, החליט אושיק לוי לצאת מהחוזה שלו בהד ארצי, להפיק מכספו אלבום סולו, ולהוציא אותו בפונודור. צביקה פיק, שהפך לכוכב ענק אחרי המחזמר "שיער", החליט להשתחרר מ-CBS ולהקליט עצמאית, בלי כבלים או מחויבויות. את אלבומיו הוא הוציא דווקא בקוליפון, ויצר הפרדה ברורה בין תהליך הפקת האלבום לבין ההפצה שלו לחנויות, הפרדה שמאפשרת לאמן שליטה מוחלטת על הפן האמנותי.

    בשנות ה-70 חברות קטנות נוספות הופיעו על המפה: ישראדיסק לקחה את רווחיה מתקליטי פסטיבל שירי ילדים, והפיקה אלבומים לשלמה גרוניך, דני בן ישראל, קצת אחרת, 14 אוקטבות, והפלטינה; קוליפון המשיכה בייצור מסיבי וצרפה לכוחותיה את אבנר גדסי, ג'קי אלקיים, קוקו, צלילי העוד, וגבי שושן; גלטון הציבה תחרות למעצמת קוליפון, עם שימי תבורי, אהובה עוזרי, ניסים סרוסי, וחיים משה; התקליט חיפה נתנה בית לאריאל זילבר, דורי בן זאב, פרפר אטומי, איתן מסורי ואמנים נוספים על הגבול שבין מיינסטרים לשוליים.

    חוקי המשחק משתנים

    בשנות ה-80 היתה אמנם סצנת שוליים גדולה ומשמעותית בארץ, אבל הפוקוס לא היה על הקלטות, אלא על הופעה ואטטיוד. מי שכן הקליט אלבומים, כמו פורטיס והקליק, עשו את זה בחברה גדולה כמו CBS, או עצמאית בטייפ ביתי (כרומוזום, מע"צ וכו').

    באזורי המיינסטרים, רוני בראון עזב את CBS והקים יחד עם איציק אלשיך (בנו של נפתלי אלשיך מישראפון) את הליקון, עם הטאלנטים ריטה ורמי קליינשטיין. חברת ליטראטון הוותיקה שינתה את שמה לפונוקול, החתימה הרכבים צעירים כמו טנגו, סיאם, והרדינג 3, ובהמשך תהיה גם הבית של סצנת הטראנס המקומית. סצינת הדאנס והאלקטרו מצמיחה גם היא לייבל: IMP.

    בקיץ 1988, במטרה לשכנע את רמי פורטיס וברי סחרוף לחזור לארץ ולהקליט אלבום, ניצן זעירא (בנו של דב זעירא מהתקליט חיפה) הקים את נענע דיסק. אמנם זהו לא לייבל האינדי הראשון בארץ (זוכרים את קוליפון?), אבל לייבל שעורר גלים בהחלטה לתת בית לאנדרגראונד המקומי. אליו הצטרפה האוזן השלישית, לא בדיוק לייבל אבל בית לכל מיני פעילויות אלטרנטיביות, שהפכה למרכז תרבותי בצל הפריחה של רחוב שינקין שבו היא היתה ממוקמת. נענע שמה את עצמה על המפה עם "סיפורים מהקופסא" ו-"1900" של פורטיסחרוף, הראשון של נקמת הטרקטור, אלבומי ההופעה של להקת רטורית והקליק, כרמלה גרוס ואגנר, כנסיית השכל, אור כשדים ועוד ועוד.

    אפשר היה לשער שנענע תוליד לייבלים עצמאיים נוספים, אבל הפעם החברות הגדולות החליטו לא לתת לכסף לחמוק להן מהידיים. חיים שמש, מנכ"ל הד ארצי, החתים שורה ארוכה של להקות והוציא להן אלבומים, ובעקבותיו גם NMC (הגלגול המודרני של CBS). סצנת הרוקסן, כמו שקראו לה אז, הפכה בין לילה לתעשיית מיינסטרים ממותגת ומשויפת, ממש כמו הגראנג' בעולם הגדול, ואת השוק שטפו אלבומים של איפה הילד, זקני צפת, ד"ר קספר, גן חיות, תערובת אסקוט, וכל השאר. במידה לא מבוטלת, ההתערבות של לייבלי הענק עיקרה את האפיל האנדרגראונדי מסצנת הרוקסן, ואולי הביאה גם למותה בטרם עת (או אחרי העת, תלוי את מי שואלים). לקראת אמצע שנות ה-90, בצל הפיגועים, רצח רבין ושאר צרות, תעשיית המוזיקה המקומית שקעה לתרדמת מבאסת למדי, תרדמת שתישבר לקראת סוף העשור עם כמה מהלכים מפתיעים למדי.

    המציאות החדשה של פאקט

    לפני שנדבר על פאקט, ראוי להגיד שהקדימו אותה מספר ניסיונות ליצירת לייבלים קטנים ומשפחתיים, באווירת DIY (מי יותר ומי פחות).

    ב-1996 האוזן השלישית הקימה את הלייבל Earsay, במטרה לתת במה לרוק אלטרנטיבי מקומי (וגם את Magda, שמוקדש למוזיקת עולם), וכך יצאו לאור אלבומים של נשרפת, רן סלווין, שלום גד, פוליאנה פרנק, דה אי קיוז (של חיים לרוז), וגם אלבומיה של רוקפור באנגלית.

    ב-1999 קובי אוז הקים את לבנטיני ביחד עם יניב דוידסון, וניסה לתרגם את הפיוז'ן הסגנוני של טיפקס לפעילות קולקטיבית יותר, עם אמנים כמו חיים אוליאל, נערי רפול, כנסיית השכל, פישי הגדול והתגלית החדשה: הדג נחש. זה מצליח חלקית (וזה גם לא כל כך DIY).

    ג'נגו (עמיר רוסיאנו) הקים את Fast Music ב-1997, והוציא תקליטי ויניל בתקופה שבה אנשים היו זורקים לרחוב את תקליטיהם מחשש שזמנם עבר. פאסט מיוזיק הוציאה לאור את מיכל קהן, פאנקייק, פלסטיק פיקוקס, האסטרוגליידס ועוד אמנים שמתגלים על במת מועדון הפטיפון בתל אביב.

    עוד קמו בתקופה ההיא מספר לייבלים קטנים שיצאו מסצנת הטראנס והניו-פסייכ של סוף הניינטיז ופחות קשורים לענייננו (אחד מהם, אגב, היה קסבה שבו הוציאו הפה והטלפיים את "בחלל" ב-1995). כדאי לציין גם את התעוררות ההיפ הופ המקומית שהולידה את משפחת תאקט הידועה ואת סאיי, שהחלו כלייבלים עצמאיים ואומצו על ידי השחקנים הוותיקים (הליקון, למשל, אימצה את תאקט).

    אבל הלייבל שהותיר את החותם המשמעותי ביותר הוא Fact, שקם ב-1999 על ידי יורם אליקים, הישר מהחנות הירושלמית "באלאנס". פאקט התבלט לא רק בגלל ההיצע הסגנוני המגוון, אלא גם בגלל שיטת השיווק הייחודית. אליקים נהג להוציא את אלבומיו על דיסקים צרובים פשוטים, ללא עיצוב, תוך חיסכון בעלויות הייצור והתמקדות בלעדית במוזיקה. אבל היכולת של פאקט לפעול כפס ייצור משמעותי נבעה משני גורמים אחרים וחשובים. קודם כל, בתחילת שנות ה-2000 הגיעו לארץ מחשבים מתקדמים, שאפשרו הקלטה, מיקס, ומאסטרינג ביתיים ברמה גבוהה למדי. דבר שני, מדובר על ירושלים בתקופה שבין 2000 ל-2003, ימי האינתיפדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו ברחובות, הפחד שלט, ואנשים נשארו בבית. השילוב בין הפחד להסתובב בחוץ לאפשרות ההקלטה הביתית, הביאה לייצור מוגבר ולאלבומים מופלאים של יאפים עם ג'יפים, גלברט, סגול 59, פוריטנים צעירים, פרויקט הגומיה, וצ'רלי מגירה זצ"ל. הבשורה של פאקט התפשטה מירושלים לתל אביב, ובחודש מרץ 2003, דווקא כשנדמה שפאקט התחילה להגיע לקהלים גדולים יותר, יורם אליקים מפרק את הבסטה מסיבותיו הוא.

    אפקט פאקט

    היעלמותה של פאקט (אם נשים בצד את אודיו קולאז', שפעל כמין לייבל המשך תחת NMC), שכנעה כנראה מוזיקאים עצמאיים שאפשר וצריך לעשות את זה לבד. הבשורה באה, כרגיל, מירושלים.

    ב-2001 הראל שרייבר, איתמר ויינר, ואריאל תגר הקימו את Ak Duck, לייבל ירושלמי שנתן במה לאלקטרוניקה ניסיונית, IDM, דראם'נ'בייס, קראוטרוק, ואמביינט. האוגנדה בירושלים, שתפקדה כחנות ובר, התחילה גם היא להוציא לאור אלבומים: ניקו טין, רייסקינדר, מוג'הדין, אשכרה מתים ואחרים. גם לתל אביב יש אוגנדה משלה: בית פיתקית התחיל להוציא אלבומים בפיקודם של אלי לס, יוני כדן, ודני הדר, באווירת אינדי לו-פיי ובהפקות עצמיות וצנועות.

    ב-2006 ענת דמון (ז"ל) הקימה את Anova לצד איש העסקים שוקי גולדווסר, לייבל שנתן בית אמנותי וכלכלי לרוקפור, נועה בביוף, איזבו, איטליז, עוזי נבון, ובהמשך גם לועדת חריגים, אלקטרה, קיצו, ולולה מארש. אנובה הקימה גם את BLDG5, תת לייבל אלקטרוני, שיציג את גרדן סיטי מובמנט, הלפר, וטוטמו (רותם אור).

    אחרי תקופה קצרה בלייבל בומבאקלאט, הצמד רדיו טריפ (עופר טל ואורי ורטהיים) הקימו יחד עם צח בר את הלייבל Audio Montage, שהציג מפיקי cut'n'paste כמו מארקי פאנק, דיגיטל מי, קראנץ' 22, ואודיו מונטאג' עצמם, לבד או עם התפוחים.

    הראל שרייבר ואיתמר ויינר עשו את כל הדרך מאק-דאק, דרך האוגנדה ועד ללייבל הניסיוני שלהם Confused Machines, וגם לנויז ולאינדסטריאל קם לייבל בשם Topheth. לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 קמו בסצנה המקומית לייבלים נוספים שקצרה היריעה מלהמשיך ולפרט עליהם. מה גם שאמנים מקומיים התחילו להופיע יותר ויותר בחו"ל וחתמו שם בלייבלים גדולים וגדולים פחות.

    תמונת מצב

    הפאנל בועידת סאונד צ'ק מציג לנו, פחות או יותר, את השחקנים הבולטים בשוק הלייבלים המקומי. כדאי לציין שחוץ מהשישייה שתשתתף בפאנל, פועלים בסצנה המקומית לייבלים נוספים: Malka Tuti של אסף שמואל וקצל'ה, שפועלים בשיתוף עם חו"ל באזורי האלקטרוניקה האקלקטית; רעש האוור ו-No Coast שממשיכים את המסורת הירושלמית המפוארת של מוזיקה זוויתית, DIY וגאראז'; לייבלי הטכנו Parallax, No Wave ו-Black Crow; הלייבל הטרי והמתוקשר Ape של תמיר מוסקט; לייבל הביטים הצעיר והנמרץ InchPerSecond ואחרים.

    בפאנל, שיתקיים ביום שישי, 21.1 בשעה 14:45, ישתתפו שישה לייבלים שמציגים זוויות שונות על הסצינה המקומית ומצבה הנוכחי. קבלו אותם:

    פורטונה: לייבל חלוצי מסוגו בארץ שהקימו מאור ענבה (הקטיק), צח בר, יואב מגריזו' ואריאל תגר (כלבתא). פורטונה מתעסקים כמעט אך ורק בהוצאות מחודשות של מוזיקה באווירה אוריינטלית-רקידה, שיצאה באנדרגאונד הים תיכוני של ישראל. השנה הם הוציאו גם טראק טכנו מקורי של כלבתא, ושני ריליסים שהגיעו במקור מלבנון.

    Raw Tapes: לייבל הביטים היצרני של יובל חבקין (ריג'ויסר), שסיגל לעצמו טביעת צליל שאין לאף אחד אחר, וכמות ריליסים מפתיעה שנותנת חממה לאמנים כמו באטרינג טריו, מאש, Mo Rayon, אקו, Playdead, סול מונק ואחרים.

    Garzen: הלייבל של רד אקסס, שמשלב את הגישה האלקטרונית-דארקית שלהם בעולמות מוזיקליים מפתיעים, כמו אקזוטיקה ברזילאית (אבראו), ניו וייב (סיאם), גאראז' (אחוזת בית) ואוונגרד (המסך הלבן).

    סוס: לייבל האינדי של איש התעשייה הוותיק יונתן קוטנר, שעבד בעברו באנובה. קוטנר הקים חממה קטנה ואיכותית, שנותנת במה ליוצרים מקומיים כמו ניר שלמה, דני גלבוע, לא, עמית ארז וישי קיצ'לס.

    Chompi: לייבל הדגל של סצינת הגאראז' המקומית שמתפקד גם כהפצה של תקליטי רוק'נרול מחוספסים מרחבי העולם. הבית של המפשעות, חסן, האוריונס וLovegrenade.

    קמע: חברת הפצה שהפכה בשנים האחרונות גם ללייבל אקלקטי, שמייבא לארץ דיסקים ותקליטים מהמיטב של האינדי העולמי, ואחראי גם להפצת אלבומים מקומיים של Totemo, יאיר יונה, 3421, אביב גדג' ואחרים.

    והלייבלים הגדולים? כשאפילו אייל גולן מקים לייבל עצמאי משלו (ליאם הפקות, אם שאלתם), NMC רוכשת את הד ארצי הגוססת, הליקון מתעסקת בעיקר בניהול, ופונוקול מוציאה מחדש מוצרי עבר, מסתמן שענקי השוק יורדים מגדולתם. אבל כמו שלמדנו ב-1991, הכל תמיד יכול להשתנות.