ביקורת אוסף: נדיר חלק 1 - דגימות מעולם אחר
מי שאי פעם היה במסעדת האחים - או שמא רק חלף על פניה, הסתכל במחירים והמשיך בדרכו - יודע שאחת מנקודות החוזק של המקום היא המוזיקה. המקום משמיע רק מוזיקה ישראלית, מונע מהפסקול של עצמו כאילו היה סרט חי עם תחושה תמידית של איזו צבעוניות עירונית שקשה למצוא בסבך העד-העצמים והפלאפל-עאלקים של מרכז תל אביב הסואן. עכשיו מסעדת האחים עומדת מאחורי פרויקט חדש שנקרא "נדיר" - אוסף מוזיקלי בן ארבעה תקליטים, שמוקדש, במילותיהם, "למוזיקה מקומית מתוך אותה אהבה לתרבות המקומית". בפועל, הפרויקט אכן מתפקד כפינת הערכה אותנטית לתרבות העבר של ישראל, אך אין ספק שיש בו גם מן השיווקיות המחוכמת. קשה שלא לראות מבעד לאותו הטריק השיווקי וגם לזלזל בו מעט, אבל החשיבות של העלאת המוזיקה הזו למודע והקסם הכללי של האוסף מטייחים על רוב החלקים בהם אפשר לזלזל.
החלק הראשון של האוסף עוסק במוזיקה תל אביבית בין השנים 69-71, בזמן שהשני עוסק במוזיקה שחצתה אוקיינוסים ועגנה בחופי יפו בתחילת שנות השבעים. שני החלקים הראשונים של נדיר מתעדים תמונה של עבר רחוק וקבור בזמן. בעוד שהחלק השלישי והרביעי באוסף, שעוסקים בשנות השמונים והתשעים, מרגישים כמעט נוכחים בחיים שלנו כיום, החצי הראשון מרגיש כמו התרפקות על מה שהוא, ללא ספק, נוסטלגי בהחלט. בישראל שמשוסעת מבפנים, יפה לשמוע תמונות מהעבר שמזכירות לנו מה היה או אף מה יכל להיות. כמובן שיש פה רומנטיזציה ואידאליזציה, אבל אלו אינן פסולות בהכרח. ערך הרטרו חזק כפליים כשהוא מתוחזק בישראליאנה - כלי מהותי בעידן שלנו. הישראליאנה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים, זו שנותנת לחנון האשכנזי הממושקף של הטירונות לשיר סטטיק ובן אל בצוותא עם אותו אחד שהיה מאמלל אותו לחלוטין בכל סיטואציה אחרת.
המוזיקה בחלק הראשון מהפנטת במובן מסוים: מקבץ שירים קליטים וקצרים בקצב נעים ששואב אותך אל תוך הלך התקופה. בין האמנים נמצאים יורם ארבל, שמוכר בעיקר כשדרן רדיו בישראל, או אריק לביא, השחקן. השירים לא מתעמקים ברגש יותר מדי, וקיימים ברובם על אותה הנקודה הקטנה בספקטרום הרגשות האנושי של הנאה מעודנת וחסרת מחשבה. "אני מצפצפת על כל העולם", או "היי, תני לי הזדמנות" - נדמה שאלו הם ה-"אמרו לי שראו…" וה-"קוראים לי בשכונה" של אותה התקופה. לא בפופולריות שלהם אלא בעממיות, משחקים באותו האופן על היום-יומיות הזו שגורמת למוזיקה להישאר "מגניבה" (במרכאות גדולות), כמעט כאילו אלו היו שירים שלך ושל חברים שלך. למעשה, גם אם האוסף הזה הוא רומנטיזציה ותו לא, זה לא גורע מהערך שלו. גם אם העטיפה של התקליט הראשון - שעליה נראה רחוב הרצל פורח עם נשים שפורצות בריקוד אל תוך הכביש הגדוש - מעוררת תחושת חיבור בדיונית, זו עדיין תחושה יפה. וכמובן שגם התקופה היפה הזו בישראל של דאז נובעת מאיזו כמיהה לאושר האידאלי של חו"ל, דרך המוזיקה של הביטלז ותנועת ילדי הפרחים וכל השטויות האלה שחלף זמנן, תודה רבה. ולמרות שחלקים מסוימים מיושנים עד שעמום, האקסטזה הקולקטיבית המדוברת-לעד של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מתועדת פה באופן מרגש. לאורך הקאבר של אריק איינשטיין ל-"אוב-לה-די, אוב-לה-דה" של הביטלס יש צחקוקים ותרועות הדוניסטיות של החברים שאיתו באולפן, כאילו אין דאגה בעולם. כמובן שאותו ההדוניזם יתרסק בחוסר רחמים רק כמה שנים אחר כך במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמסמך ההיסטורי-מוזיקלי הזה נעשה כמעט פוליטי באיזשהו אופן, במודע-לא-מודע. יפה לראות את השאננות הישראלית בשיאה, בדיוק על סף קריסה.
הבחירות בפרויקט מצליחות להציג תמונה שלמה - לא של מלוא הארץ, אלא של פן מסוים בתרבות של אותם הימים, בדיוק לפי מהות הפרויקט. השירים עשויים להישמע כאילו הם נבחרו מתוך פלייליסטי וינטג' אקראיים מיוטיוב, אבל המאמץ הדרוש להגיע לדברים כמו ג'קי גליל (זמרת ישראלית שאני ממליץ לגגל ולראות כמה עלומה היא) או להקת פיקוד דיזנגוף לא נעשה באגב אורחא. רק צריך להסתכל על אוצרי הפרויקט - רדיו טריפ ופורטונה רקורדס ערכו את שני החלקים הראשונים, בהתאמה. ובכלל, לאספני וינטג', זה אוסף מושלם: אריזה תל אביבית מהוקצעת של פסגת השוליים המשונים. כמובן שהמחיר - 109 שקלים לתקליט - קצת גורע מהעממיות שבדבר, אבל ויניל זה ויניל ואני בטוח שהחובבים בימינו כבר למדו לקבל את העובדה הזו.
"נדיר" לא מומלץ לאלו שרוצים שכל ציוץ מוקלט של טריפונס יהיה להם באוסף, אלא לאלו שרוצים דגימות מעולם אחר. אולי עדיין יש זכר מועט לאותה ישראל, אבל אין ספק שהעולם השתנה, ואם אתם מסוקרנים ממה שלא יהיה עוד, האוסף הזה אף ראוי לבדיקה.