לי רנלדו במרכז ענב: גיבור גיטרה אמיתי
צילום: Acauã Novais
מדי פעם צצה איזו רשימה קקיונית באיזה מגזין מוזיקה שלא ברור למה הוא עדיין רלוונטי, רשימה של 100 הכי טובים במוזיקה. במקרה הזה אני מדבר על על רשימת הגיטריסטים הכי טובים אי פעם שהיתה ברולינג סטון ובספין מגזין שמיקמה את ת'רסטון מור ולי רנלדו ביחד במקום ה-30 (רולינג סטון) ובמקום הראשון (ספין מגזין). ואני שואל, האם יש איזשהו לוח סטטיסטיקות שבאמת יכול לעשות הבחנה בין מוזיקאי למוזיקאי ולומר ש-X הרבה יותר טוב מ-Y מעבר ל-"וואלה הוא קולע לטעם שלי והוא כתב את השירים שאני הכי אוהב"? האם יש איזשהו GOAT (גרייטסט אוף אול טיים) של גיטרות? ואם יש אז השיחה תמיד תלך למובן מאליו, כמו שבספורט תמיד ידברו על מייקל ג'ורדן בתור הגדול מכולם בתחומו, או סרינה וויליאמס, או טייגר וודס וכו'. אז מי הג'ורדן של הגיטרות? ובמקרה הזה, ת'רסטון מור ולי רנלדו שחולקים את המקום הראשון, האם הם בעצם הג'ון סטוקטון והקארל מאלון של הכדורסל? השאק והקובי? החמאת בוטנים והריבה? לאותו עיתונאי משועמם שעשה את הרשימה הזאת, שניהם הגדולים ביותר שנגעו בגיטרה ובגלל הסמכות שניתנה לו מספין מגזין הוא גם הנציח את זה בכתבה שתגרום לויכוחים בין חנונים של גיטרות עד עצם היום הזה.
אבל, בין אם הרשימות האלה בכלל רלוונטיות (הן לא), המון ווליום ו-untitled productions כן הביאו לארץ גיבור גיטרה אמיתי, כזה שהצליח לשים אותי יחד עם מלא חנונים אחרים במרכז ענב לתרבות על מנת לצפות בו ורק בו מנגן, ומדבר קצת על החיים והחוויות שלו. לי רנלדו עלה לבמה אחרי כמה סרטונים קצרים שהוקרנו על המסך, כמו למשל הסרטון האגדי של גלן ברנקה (אחד מגיבורי הגיטרה של רנלדו) מתעלל לחלוטין בגיטרה החשמלית, או סרטון של סוניק יות' יחד עם Wolf Eyes ו-Hair Police שרנלדו עצמו צילם על הבמה בזמן שהם מתעללים בכל הקונספט של מוזיקה.
רנלדו עלה עם שיער לבן וחולצה מכופתרת, לקח את הפנדר ג'אזמאסטר שלו וניגן עליה בכל דרך אפשרית למעט הצורה הקונבנציולית. הוא החזיק פידבקים ארוכים, תופף קלות על גוף הגיטרה, העביר קשת של כינור בין המיתרים ותפקד בתור תזמורת אוונגרד של איש אחד על כלי אחד. כל מה שהיה לו זה פדאלים להעצמת הצלילים וכמובן טכניקות הנגינה הלא קונבנציונליות שהוא והאחוק שלו ת'רסטון מור הביאו לעולם הרוקנרול. אבל אחרי כמה דקות של לי רנלדו דופק בגיטרה קלות זה קצת שיעמם והתחיל לחזור על עצמו. כמה כבר אפשר לראות ולשמוע בן אדם שגורם לגיטרה שלו להישמע כמו אוקיינוס חשמלי? האם זה ה-GOAT של הגיטרה, בחור מניו יורק ש-"עושה רעש"? לפני שחשבתי על אנלוגיית NBA נוספת לנושא, רנלדו הפסיק עם הגיטרה החשמלית ועבר לאקוסטית. זה חידש לי לראות אותו מנגן על האקוסטית בגלל אותן יכולות על החשמלית - יש לו קריירה של למעלה משני עשורים בה הוא לקח את החשמלית ופשוט עשה בה את על מה שעולה על רוחו. אמש הוא עשה הדבר הכי בסיסי שיש: תפס גיטרה אקוסטית ובא לשיר שירים.
השירים שבוצעו היו מתוך קריירת הסולו שלו ואלבומו האחרון "Electric Trim". היה מעניין לראות ולשמוע אותו על האקוסטית במיוחד לאור העובדה שהיו שירים שאפילו נוגנו עם כיוונון גיטרה רגיל להבדיל מכיוונוני הגיטרה הלא רגילים של סוניק יות'. עבורי רנלדו הוא כותב השירים המוצלח ביותר של להקת האם. אני כבר לא מסוגל להאזין לשירים שלהם למעט מה שהוא שר. תמיד היתה תחושה של כנות אמיתית בשירים שרנלדו כתב וביצע ואותה תחושה הועברה גם אתמול במרכז ענב לתרבות. לעזאזל, הוא אפילו "פישל" כמה וכמה פעמים בהופעה עצמה כשלחץ על הפדאל הלא הנכון או לחילופין נפל לא טוב על הגיטרה, אבל זה רק הוסיף לחוויה. אנחנו לא מודדים כאן גיטריסט על פי הוירטואוזיות שלו - רנלדו הוא יותר כותב שירים מאשר גיטריסט וירטואוז של רשימות מופרכות. כל שטיק שהיינו מצפים מגיטריסט כמו רנלדו היה בהופעה: גיטרה שמפיקה צלילים מוזרים, כיוונוני גיטרה אחרים, שירה חצי מלודית חצי מדוברת, מילים שחברו הסופר כתב יחד איתו ובעיקר שירים כנים ויפים שמצליחים לגעת במספיק אנשים שיבואו לראות גיטריסט בגג של גן העיר.
עבורי החלק היותר מעניין בהופעה היה דווקא ה-Q&A. רנלדו ישב, לגם יין, ענה על שאלות וסיפר סיפורים כאילו כולנו היינו חלק מאיזה מפגש סלון. רנלדו אדם רגוע ונעים עם חוש הומור. הוא דיבר על החוויות שלו בימים המוקדמים של סוניק יות', החיים בניו יורק של סוף הסבנטיז/תחילת האייטיז ושאר אנקדוטות שאפשר לראות בסרטי מרטין סקורסזה. אין ספק שכל החוויה הרגישה יותר כמו חלק מפסטיבל מספרי סיפורים מאשר "הופעת רוק", אבל מצד זה מה שרנלדו עשה, עושה וימשיך לעשות - הוא בא לספר סיפור עם הגיטרה וזה מה שהופך אותו לגיבור אמיתי.