פוסטים מתויגים עם נגה ארז

  • פסטיבל האישה הכי יפה בעיר: עם היפות שלי בבסקולה

    מהצצה בליינאפ של פסטיבל "האישה הכי יפה בעיר" אפשר לראות שלא בדיוק מדובר בהפקה של אגף תרבות תל אביב-יפו. אמניות שוליים, וכאלה שצמחו משם, איפרו, סיפרו, קיעקעו, ומילאו את הקיבה, העיניים והלב של הקהל. מארגנות הפסטיבל הצליחו להציג ליינאפ עם מנעד רחב של סגנונות שהראה נשים משוחררות מהגדרות מיושנות. הגיוון בא לידי ביטוי בספקטרום רחב של סגנונות מוזיקליים שנשים עדיין עושות בהם את צעדיהן הראשונים כמו מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ, סוגים שונים של רוק, וגם הקראת שירה בוטה ולא מתפשרת.

    האירוע התחיל באחת אך חברה ואני הגענו לקראת ארבע, ישר להילה רוח ולהקתה. עוד לא היו הרבה אנשים והיא היתה צריכה לבקש שנתקרב. הילה עושה את מה שהיא יודעת - שירים מובחרים מהאלבום האחרון - ומהר מאוד הקהל נכנס לאווירת הסקס, סמים, ודיכאון שלה. הם גם ביצעו קאבר עברי ל-"באנג באנג" שלא שמעתי בהופעות קודמות, והעצב נשמע כל כך טבעי עליה. הכל היה מעולה, אבל איך שהתחממנו הילה כבר סיימה והתאכזבנו לגלות שכל הופעה קיבלה זמן אוויר של כארבעה שירים בלבד. אמנם היו הרבה אמניות, אבל לדעתי היה מקום לעוד שיר-שניים להופעה, נשאר הרבה זמן פנוי בין הופעה להופעה.

    החלל הגדול בו ההופעות התקיימו היה חשוך לאורך כל היום כשרק תבליט אריה (למה לא לביאה?) הואר בשלל צבעים מעל הבמה. היה שם גם דוכן אוכל, קאפקייקס, ומרצ'נדייז, ובבר ניתן היה להשיג משקאות במחירים הוגנים ביותר. בנפרד מחלל ההופעות, הקומה העליונה היתה מוארת לטובת מיצגים אמנותיים, קעקועים מעשה ידיה של קוקי אריאל (עוד תחום שלא ברור מדוע הוא שמור ברובו לגברים), דוכן פינאפ של דפנה בר-אל, מכירת בגדים של Comme Il Faut (שגם הלבישו חלק מהאמניות באירוע), ועוד. המקום היה ידידותי למשפחות, וכאילו כדי לסמל את זה שהעצמה הנשית לא מחליפה את האמהות, אלא מכילה אותה כחלק אינטגרלי, הגיעו כמה אמהות עם ילדיהן הקטנים.

    תום יער. צילום: Yifat LY

    תום יער. צילום: Yifat LY

    לקראת הערב מצאנו את עצמנו בחלל צפוף עד אפס מקום כשתום יער על הבמה והקהל ספק צוחק ספק בוכה. הפריצה של תום לתודעה הקולקטיבית היתה ממש פתאומית ובווליום חזק מהצפוי, ונראה שזה הסממן הכי חזק לכך שיש קהל של הרבה נשים שאינן מתיישבות עם הסטיגמה הנשית או שמאסו בה. תום יער שוברת מוסכמות חברתיות בכלל ואת התבנית הנשית בפרט עם גרעפסים מטאפורים חינניים. כבר שמעתם את כל זה, תום יער מלכה.

    ואז הגיעה האישה הכי יפה בעיר, הלוא היא אסתר רדא, עם הגרוב, הנוכחות, והיכולות המדהימות שלה. היא אמנם התפרסמה תחילה באינדי, אבל מהר מאוד הגיעה לגלגל"צ ומשם הדרך לבמות הגדולות היתה קצרה. אין ספק שהיה מקום להופעה שלה באירוע הזה, כדוגמה לאישה שלא היו חסרים לפניה מחסומים אבל היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה. ההופעה האקוסטית לוותה בגיטרה וסקסופון עם שואו מתוקתק לפרטים. רדא לבשה חליפת מכנסיים שחורה מנוקדת, תסרוקת שנות החמישים וכמובן, שרה בקול של אלילת סול שאין בישראל מי שיכולה לייצר באסים עדינים ויפים כמוה. ההרכב ניגן כמה מהלהיטים שלה וקינחו עם "Nanu Ney" במקצב אתיופי שלא השאיר אף רגל במקומה. כיף.

    אסתר רדא. צילום: Yifat LY

    אסתר רדא. צילום: Yifat LY

    רוב הקהל עזב או הלך לנוח וחזר מאוחר יותר, אבל זה היה תורן של קרן דוניץ וכרמל דה פיצ'וטו שמרכיבות את הדואו החדש מאהי. לקרן היה כלי פריטה לא מוכר (ביררתי, הוא נקרא סורימנדל), כרמל ניגנה על הסינתיסייזר, ויחד הן מצאו את הגשר בין מוזיקת מועדונים למדיטציה. זה היה מפתיע, ולא לגמרי מותאם לקהל האינדי (לעומת נגיד האלבום החדש של קרן עם אקו "Yey4Ney"). אבל מה שבטוח, זה היה עשוי היטב. כרמל יצרה שם ביטים רפטטיבים כיאה למועדון אבל כאלה שגם יכולים להכניס אותך לטרנס. וקרן, שהקול שלה הולך ומשתבח, פייטה מילים כנראה חסרות משמעות מילולית, אבל עם הרבה כוונה, והוסיפה עוד קצת יופי עם פריטות על הסורימנדל פה ושם. להשלמת האווירה ההודית, הפרפורמרית Kimba-ji הופיעה איתן בתלבושת הודית מרשימה של כחול-זהב, ורקדה ריקוד שדים עם מסכה שהיא יצרה.

    אחד הדברים שבלטו הוא אחוז הטסטוסטרון שהיה מועט כבר בצהריים והלך והתדלדל סטטיסטית לאורך האירוע. לא ברור איך עם שם כל כך מבטיח בחורי תל אביב יכלו להישאר בבתיהם. אמנם היתה בחוץ שבת יפה וזה הרגיש קצת כמו פספוס לבלות אותה בחלל סגור, וכן היו דברים שהיו יכולים להיעשות טוב יותר ברמה הארגונית כמו לקיים את האירוע באוויר הפתוח או בחלל גדול יותר עם יותר פינות ישיבה מאחר וזה אירוע של יום שלם. היה מקום ליותר זמן אוויר לכל אמנית ופינישים קטנים בסאונד: רק מי שעמד במרכז הבמה יכל לשמוע את ההופעות היטב, ומי שהסתובב או היה בשוליים נהנה הרבה פחות מהמוזיקה. אבל למרות זאת, אני יכולה להעיד שכל זה שטויות והיה יום מעולה, המפיקות הצדיקו לגמרי את רמת ההייפ של האירוע. גם אם המטרה לא היתה יצירה של זרם נשי שיקביל לעשיה גברית אלא השתלבות טבעית של השניים בצורה מאוזנת, זו היתה דרך כיפית וחיובית לתמוך ולקדם נשים, שמה לעשות, עדיין עוברות הרבה יותר תלאות כדי להצליח.

    גם היא היתה שם. נגה ארז. צילום: Yifat LY

    גם היא היתה שם. נגה ארז. צילום: Yifat LY

  • Gaye Su Akyol בפסטיבל Sound Ports: כוכבת פופ עם מבטא תורכי

    ביום רביעי התחיל פסטיבל Sound Ports בתל אביב ואיסטנבול במקביל כשמטרתו היא לחגוג את הקשר המוזיקלי בין שתי ערי הנמל. הפסטיבל נפרש על ארבעה ימים, במספר לוקיישנים כשאמנים טורקיים מצליחים, חלקם מהאינדי האיסטנבולי, הופיעו בת"א עם חיזוקים מאמנים ישראליים ולהפך. אז הודעתי לחבר טוב שהולכים לשמוע את Gaye Su Akyol ביום רביעי כשכל מה שאני יודעת זה שהיא זמרת אינדי טורקיה ושאם המפיקים של הפסטיבל בחרו אותה, היא כנראה טובה.

    נגה ארז בליווי רן יעקובוביץ' חיממו את גאיה עם אלקטרו-פופ שמיימי: נגה על סינתי וקולות ורן על תופים עם מקלות מצעד, מצילה, וצלצלי רוח. הקהל התיישב בכיסאות של מרכז ענב המעונב (בחיי שלא התכוונתי לחרוז, סורי) בזמן שנגה שידרה לנו את הביטים הרעננים שלה, שגורמים לי לקנא במרחב התנועה שהיה לה שם על הבמה. הכל היה במקום: הסאונד, הלבוש, התאורה, בחירת הקטעים וכמובן השילוב עם רן שהלביש על המוזיקה תוספת של עומק. במהלך כל ההופעה של השניים חשבתי על כך שהמוזיקה כל כך קליטה וכיפית ולא ברור איך השיר "Off the Radar" לא הגיע לגלגל"צ וחרש את מועדוני תל אביב. בו בזמן המוזיקה של נגה הביאה משהו חדש ומהודק לזירה האלקטרונית המקומית עם הרבה אופי וסגנון, מה שמסביר לגמרי את מקום הכבוד ששמור לה באינדי. אחלה חימום של אמנית צעירה ואמיצה לאמנית מאותו הזן.

    צילום: Yifat LY

    נגה ארז. צילום: Yifat LY

    גאיה, זמרת האינדי הטורקיה, עלתה לבמה בתסרוקת קליאופטרה ומייקאפ לבן, לבושה בחליפת נצנצים כסופה וגלימה עם הדפסי זהב. להשלמת האווירה המסתורית, הנגנים עטו שכמיות שחורות עם כובעים גדולים ומסיכות עיניים. בהתחלה הרגשתי מבולבלת. הלוק היה של כוכבת פופ, המבנה המוזיקלי היה של להקת רוק, והשירה הדיכאונית היתה במבטא תורכי כבד. אך ככל שההופעה התקדמה, נראה כאילו גאיה והלהקה ביקשו להראות לנו איך עושים מוזיקה ים תיכונית מודרנית מגוונת עם נגיעה בכל העולמות. בכל שיר אפשר למצוא אלמנטים של פופ, רוק, ומוזיקה טורקית אתנית כשבכל פעם הסגנון המתאים לקח את מרכז הבמה.

    אחד השירים היה כל כך פופ-ישראלי-מזרח-תיכוני שלרגע חשבתי ששמעתי אותו באחת החתונות האחרונות שהייתי בהן. לא אהבתי את השיר הזה. לא היה בו תחכום והוא הזכיר לי את החלק שאני לא אוהבת במוזיקה המזרחית - נראה שגם הקהל קצת פחות שיתף פעולה. אבל חוץ מהשיר הזה, השילוב בין מזרח ומערב הרגיש טבעי לגמרי. החשמלית התנהגה לרגעים כמן בוזוקי, התופים והקלידים שילבו בין תפקידם המסורתי והמודרני, וכמובן הזמרת היתה סתגלתנית ובעלת שליטה מדהימה בקולה - היא שרה כמו צוענייה זקנה שמטילה כישוף בטון נמוך עמוק ומהדהד מחד, וככוכבת פופ קלילה מאידך. גאיה מספרת לנו מדי פעם על משמעות השירים. אחד נכתב על המצב הלא טוב שקיים ברחובות טורקיה מאז שנות השבעים (קאבר לשיר טורקי ידוע), שיר אחר על אהבה נכזבת, ואפילו אחד על החשק לברוח לחלל. היא גם הזכירה לנו שפאק דה גאברמנטס ושמה שאנחנו עושים הערב זה אקט של אהבה בין אנשים, אנשים דומים מאוד, שרק ים וכמה חליפות מפרידים ביניהם. הקהל הריע לה עם הרבה אהבה בחזרה.

    קרדיט צילום ראשי: Yifat LY

  • הגרלה לפסטיבל One Man Band עם Bob Log III

    מה משותף בין עדי אולמנסקי, רייסקינדר, ולירון משולם? לא נראה לי שכולם ירושלמנקים, אבל כולם one wo/man band. כלומר, הם עושים מוזיקה לבד ומופיעים לבד, אבל במקום גיטרה אקוסטית הם מלהטטים עם סמפלר-סינתי-לפטופ - החלופה האלקטרונית של הגיטרה-באס-תופים.

    אוּנוׂ זה הדואו החדש. שותפות יצירתית יכולה להיות פורה ומתחים הולידו יצירות פופ מבריקות, אבל זה לא מתאים לכולם. לנגן עם עוד אנשים מצריך המון סבלנות וגורם להרבה ריבים. אפשר להחליף את הנגנים בלופים, אפקטים, או אפילו פדאלים שמכים בתופים עם כל רקיעת עקב ואף פעם לא מתלוננים.

    הבחירה להיות להקה של איש/ה אחת היא גם בחירה אסתטית. זה נותן ליוצר להביא את הוויז'ן המלא שלו מבלי להתפשר כי הבאסיסט רוצה לדפוק עכשיו סולו עם ווה ווה. התוצאה היא סאונד מינימליסטי מלא, כי במקום לצמצם את התפקיד שלך כדי לתת מקום לעוד ארבעה אנשים, אפשר להגביר ל-11 את כל הנשקים שיש בארסנל - גם בהופעה.

    ביום שבת 8.11 יתקיים בפסאז' פסטיבל ה-One Man Band שיציג רצף של להקות של איש/ה אחד/ת. ישתתפו נגה ארז, עוזי ראמירז, דני דורצ'ין, יוגב חרובי, ואורח משוגע במיוחד מחו"ל ששמו Bob Log III. בוב לוג, שלא להתבלבל עם בוב ספוג, נראה כמו קולאז' בין ג'יימס בראון, ג'ון לי הוקר, ו-Daft Punk. הוא עושה פוסט-בלוז: מוזיקה שמושפעת מהבלוז ונשמעת כמו בלוז אבל היא לא באמת בלוז, כמו הניו יורקרים The Jon Spencer Blues Explosion.

    רוצים לזכות בכרטיס לפסטיבל? תכנסו לעמוד המאזין בפייסבוק, חפשו את סטטוס ההגרלה, ותגיבו עליו. הזוכה יבחר אקראית ביום חמישי 6.11 בשעה 16:00 ויקבל הודעה בפייסבוק.