פוסטים מתויגים עם נערות ריינס

  • רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר"

    צילום: ניצן אגסי

    "יש פה גיטרה!" הכריז רועי פרייליך (43) מיד כשיצא למרפסת שלי. הגיטרה הישנה שלי עם המיתרים החלודים עמדה במצבה הטבעי כקישוט בפינת המרפסת. הוא לא חשב פעמיים, הניח בצד את הגיטרה שהביא איתו בקייס והרים את שלי. אחרי מספר פריטות הוא החליט "אחלה גיטרה, אני אנגן איתה". המעריץ הסמוי שבי קפץ בהתרגשות בתוך החזה. כמו קמרון קרואו ב-"כמעט מפורסמים", התקשיתי להאמין שאני מארח את רועי פרייליך במרפסת שלי, כביכול מעמדת "האויב" כפי שחברי הלהקה הדמיונית קראו בסרט לקמרון העיתונאי.

    נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

    אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

    ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

    פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

    מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

    "היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

    חשבת פעם לכתוב באנגלית?

    "אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

    פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

    בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

    ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

    "תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

    פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

    יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

    רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

  • רועי פרייליך והמתוקים רצח בהופעה: רוח נעורים פורצת גבולות

    "זה קורה פעם בכמה שנים / הרדיו מנגן צלילים לא מוכרים / אני עוצר בצד את המכונית / מגביר את הווליום מתמסר לביט / זה משהו טרי, משהו חדשני / האוזניים מזדקרות אני לא מאמין / החיוך מתרחב משניה לשניה / למוזיקה צולל שוב". המילים של הדג נחש בשיר "סופרגרוב" מתארות בדיוק כמעט מפחיד דווקא את הפעם הראשונה בה שמעתי את נערות ריינס אי שם בשנת 2009, רק שזה לא הביט שמשך אותי פנימה, אלא הגיטרות והקול של רועי פרייליך בשיר "יום ראשון". הניגוד בין הבית האקוסטי לשכבות הגיטרות האלימות וזעקות השבר של פרייליך בפזמון גרמו לי לעצור בצד את האוטו ולבהות בפאנל הרדיו באי אמונה. מוזיקה ישראלית כל כך כנה ועוצמתית ברדיו? עדיין יש דבר כזה?

    נפגשתי שוב עם פרייליך בחמישי האחרון לקראת השקת אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", אשר אמור לצאת לאוויר העולם בחודשים הקרובים. פרייליך והמתוקים רצח יצאו מחדר הלהקה בלבונטין לתוך הקהל שעמד סביבם. סידור הכלים במעגל במרכז החלל נתן תחושה שהלהקה הכניסה אותנו לחדר החזרות שלהם. פרייליך ניזון מהאווירה האותנטית הזאת. לכל אורך ההופעה הוא פנה לקהל במהלך השירים וביניהם, הסתובב בנינוחות בחדר וניכר שהוא הרגיש בבית. אך לחלק מחברי הלהקה נראה שהסידור הזה פחות התאים. דני עבר הדני (קלידים), טוכמן (בס) וניר שלמה (גיטרה) נראו מעט קפואים, במיוחד בהשוואה ליועד "שאשה" קורח שפשוט שרף את התופים. בשירים כמו "תכבי את הטלוויזיה" (בגרסא Fאנקית) קורח תפס כל כך הרבה מומנטום שנראה שהוא שכח שלשיר יש סוף. בחלק ניכר מהשירים הוא רכן מעל התופים עד שחששתי שעוד שנייה הוא פוגע עם המקל שאחז ביד שמאל, בידו השנייה.

    הופעת רצפה - תחושה של חדר חזרות

    פרייליך והמתוקים רצח בהופעת רצפה: אווירה אותנטית של חדר חזרות

    פרייליך כנראה יכול היה לרוץ עם הנוסחה המנצחת של נערות ריינס עוד כמה שנים וכמה אלבומים של רוקנרול פוסט-Pאנקי. במקום זה הוא החליט לקחת סיבוב פרסה סגנוני לכיוון דיסקו ו-Fאנק, ועבד צמוד עם אביחי טוכמן (שהפיק גם את "נשמור על החברים" של נערות ריינס) על אלבום סולו ראשון. התוצאה, "מעלה עשן", העלתה בי רגשות מעורבים. מצד אחד היו בו רגעים נפלאים בהם טוכמן ופרייליך הצליחו ליצור שילוב מעניין בין מגוון מרשים של סאונדים אלקטרוניים נוצצים, בס קופצני וגיטרות שנעות בין רוקנרול ל-Fאנק. גם הקול של פרייליך השתלב בטבעיות בתוך המגוון הזה, נע בקלילות בין רכות לחספוס, בין דרמה לחגיגיות. מצד שני שירים כמו "סערה חשמלית" נגררו לעתים לקלישאות דיסקו, במיוחד בהפקה של כלי הקשת. למרות שהתוצר של "מעלה עשן" היה פחות מסעיר מהרוקנרול האנרגטי של הנערות, האומץ של פרייליך וטוכמן לצאת מאזור הנוחות השאיר אותי סקרן לקראת האלבום השני, במיוחד כששני הסינגלים שפרייליך הוציא לקראת האלבום החדש השאירו סימני שאלה לגבי הכיוון של האלבום: "היא קצת אחרת" (סינגל שלא ימצא באלבום החדש) חזר לסאונד של הנערות; ו-"כל אחד יכול לראות", בלדת פופ רומנטית שלא דומה לשום דבר שפרייליך עשה קודם לכן.

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    הסט ליסט בחמישי היה קוקטייל של שירים ישנים וחדשים, כשרוב השירים של נערות ריינס קיבלו אינטרפרטציה חדשה. מקומץ שירי האלבום החדש, "מתי? עכשיו" בלט במיוחד. הפזמון הזכיר לי את אותן זעקות מתפרצות מ-"יום ראשון", ופרייליך הראה שוב שהוא מכותבי הלהיטים הגדולים בסביבתנו. המתוקים נתנו גם ביצוע מדויק ל-"ניצחון 2.0", במקור שיתוף פעולה של פרייליך עם רם אוריון, והצליחו לשחזר את השילוב הרגיש בין הגיטרות של אוריון לקולו של פרייליך. אחד מרגעי השיא בהופעה היה המעבר מ-"עוזב כדי להציל את העולם" השאנסוני ל-"הדבר האמיתי". שלמה ופרייליך משכו ושיחקו עם הפידבק של הגיטרות, וטוכמן בנה מתח על המצע הזה עם ריף בס דוקרני עד התפרצות הבית הראשון - השורה "עכשיו כשיש זמנים קשים, כולם רוצים מיינסטרים" הרגישה רלוונטית מתמיד. הלהקה סיימה עם "רוצה להישאר רעב" שמבטא בעיני בצורה הטובה ביותר את המהות של פרייליך: רוח נעורים ורצון להמשיך להתנסות, לפרוץ את הגבולות של עצמך.