פוסטים מתויגים עם סילבי ז'אן

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט - עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות" - כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים - הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

  • נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו

    יובל הרינג אוהב לחלום. סולן ועדת חריגים מנהל ביום יום למחייתו את סוכנות היח"צ אנלוג, אך הוא גם נוהג להרים כל מיני אירועים אקזוטיים בפייסבוק כמו "ההורים שלי טסים לחו"ל !" או "ועדת חריגים בקיסריה" ולכתוב סטטוסים על רצונותיו לקנות אי ביוון ולהקים בו קהילת אמנים. הנטיות האלה גרמו לנדב לזר מהבלוג אטמי אוזניים לקרוא לו פעם ההרצל של סצנת האינדי, אבל לפעמים גם החלומות של הרצל מתגשמים: הרינג מקים לייבל חדש בשם נוער אבוד.

    "רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

    למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

    סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

    מה הדהים אותך?

    "יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

    ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

    "אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

    ואיך הלייבל מתקיים מזה?

    "הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

    הדבר האמיתי

    נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

    הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

    וזה באמת היה אמיתי.

    "אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

    הקורו.

    "הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

    זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

    "זה נפלא!"

    הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

    "על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

    יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

    "לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

    סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

    הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.

    באיזה סאונד מדובר?

    "אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

    אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

    "אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

    זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

    "נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

    אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

    "אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

    אז הן יצאו בנוער אבוד?

    "לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

    אוקיי. למה?

    "אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

    כלומר, אמיתי באנגלית?

    "לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".

    בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

    "אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

    לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

    "נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

    רוסית?

    "כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

    הרינג: הרצל של סצנת האינדי

    מקום שיקשיבו לך

    ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

    אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

    "כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

    אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

    "משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

    לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

    "אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

    נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

    נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

    מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

    "אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

    סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

    סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

  • אינטרו 21: סילבי ז'אן - אנשים, נשים, ממשלות, ואלכוהול

    כשהאזנתי לקצה בשבוע שעבר היה לי רגע "WTF!?" בזמן שקוואמי השמיע קטע מתפוצץ של בריטפופ חללי בעברית. תהיתי מה זו המוזיקה המשונה/מופלאה הזו, והתברר שמדובר בקטע "קשה לרקוד לבד" של ההרכב האניגמטי סילבי ז'אן. תפסתי אותם לברר מה הקטע ונשארתי עם יותר שאלות מתשובות.

    1. מי חברי הלהקה?

    הוד שריד, גיא סטריער, וסילבן.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    כולנו גרים בתל אביב. במקור הוד קיבוצניק, סילבן מושבניק, וגיא עירניק. סילבן והוד מכירים מהרכב אחר שהם מנגנים בו ביחד, אהבה ממבט ראשון. גיא וסילבן עובדים באותו מקום עבודה - ככה נוצר החיבור בין ילד שמן לילדה אובדנית. מפה לשם נפגשנו שלושתינו לעשייה ומייד הבנו שהמונוגמיה מתה.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    פחות טובה משל ניק דרייק, אינטואטיבית, והמון בכי חדרים.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    סילבן נזרק מהרכב שהקים עם חבריו לשכבה כשהיה בן 15, ולהרכב היה שם חיבה שנבחר ע"י החברים הקרובים: "סילבי ז׳אן". אנחנו לא רואים כדורגל.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לנגן את "B-Flat Minor" של שופן על פסנתר.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מנסים להבין אם לשמעיה נגמר האוכל.

    7. ממה אתם מושפעים?

    אנשים, נשים, ממשלות, אלכוהול וכו' - זו האמת.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    נו די.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    האלבום תמונות של הלידה של סילבן, אמא שלו מתגאה.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    בדיוק שמענו שאליס קופר מגיע לארץ.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אם יש 3 דלתות לבחור בניהן, תמיד נבחר.

    הופעות קרובות:
    23.4 בהיכל הרוק בגבעת חיים
    30.4 ביחד עם להקת Mayor במועדות התחת בת״א