פוסטים מתויגים עם סלואודייב

  • Slowdive בראיון: "אליסון עדיין נמצאת אי שם"

    מחר אני הולך אשכרה לרקוד בשתי חתונות: אחד מהחברים הותיקים שלי מתחתן בקסטיאל, ומעבר לפינה אחת מהלהקות האהובות עלי ביקום Slowdive תופיע בבארבי (כל הכרטיסים נמכרו). הכוכבים התיישרו בשבילי ואני לא יודע איך זה ירגיש לדלג בין התחברות קוסמית עם שוגייז לריקודים שיכורים עם פופ ים תיכוני. אבל הכוכבים נתנו לי גם הזדמנות לראיין במייל את Neil Halstead (משמאל בתמונה), הסולן/גיטריסט שהקים את סלואודייב. אז שאלתי אותו מה השתנה אצלם מאז הניינטיז, מה קורה עם אליסון ואיך הם שרדו את תקופת הלעג לשוגייז.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני נמצא בביתי בקורנוול באנגליה, התעוררתי מוקדם בגלל הג'ט לג. בדיוק הופענו בקוריאה וביפן אז חשבתי שאספיק לעשות כמה דברים. הה!

    הלהקה התאחדה רק לפני כמה שנים אחרי פרידה די ארוכה. באיזה אופן סלואודייב של היום שונה מגרסת הניינטיז?

    יש לנו הרבה יותר שער אפור. הרבה יותר ילדים.

    אם לשפוט לפי המוזיקה שלכם, אתם נשמעים כמו אנשים מאוד מופנמים ורגישים. האם זה נכון? מה אתם עושים בשביל הכיף?

    אני לא חושב שמישהו שפגש את רייצ'ל אי פעם חשד שהיא מופנמת באיזשהו אופן! אבל אני מבין את מה שאתה אומר. אני חושב שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. אני אוהב לגלוש, אני חי ליד האוקיינוס אז זה חלק גדול מחיי. לקרוא, לצאת להליכות, לבלות זמן עם משפחה וחברים, כל הדברים הרגילים.

    בוא נדבר על האלבום החדש "Slowdive". בשבילי אחד מהאלמנטים הבולטים במוזיקה שלכם זה הסאונד והאווירה שמשתנים מאלבום לאלבום. לאיזה סוג של סאונד כיוונתם הפעם? מה היו הרפרנסים המוזיקליים וההשפעות?

    בכל האלבומים שאני עושה, ובהחלט עם סלואודייב, מתחילים עם כמה רעיונות מוזיקליים קטנים. לאחר זמן מה יש לך הרבה רעיונות קטנים שכאלה. חלקים משירים, מלודיות, אטמוספירות. לופים, עריכות, דברים חסרי צורה או יותר מובנים. אולי אפילו שירים. באיזושהי נקודה האלבום מתחיל לקבל צורה. אני מרגיש שאנחנו יודעים איזה צורה זה יתפוס לפני שמתחילים רק לעיתים נדירות. אחד מהחלקים המהנים הוא לראות את זה בא ואז אולי בנקודה הזו מתחילים להתפקס על מה זה יכול להיות ומקבלים חזון למה שעושים ועובדים לקראתו. הפעם עשינו אלבום יותר פופי, אבל אני מרגיש שזה היה יכול להיות בקלות משהו הרבה יותר מופשט. כולנו שומעים דברים שונים ובגלל שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן מה שעבדנו היה לנו חשוב שזה ישמע כמו סלואודייב. נשמע ברור מאליו אבל זה היה שיקול חשוב.

    יש באלבום כתיבת שירים מאוד חדה, אבל גם תחושה של תעופה בחלל. האם אתה צופה בכוכבים? האם אתה מושפע ממדע בדיוני או אסטרונומיה באיזושהי צורה?

    כוכב נודד (Star roving), לא השיר, באופן כללי הוא מסע דרך הדמיון כמו שהוא מסע בכל מקום אחר. לפחות במובן שג'ק לונדון כתב עליו. אני בהחלט אוהב מד"ב ובהחלט מנסה ליצור אלבומים שמטיילים בחלל שנמצא בין הכוכבים לשכל.

    העטיפה של האלבום נראית כמו צללית של אדם בוכה בתוך סוג של קופסה אשלייתית עם רקע שחור. תוכל לספר על תהליך היצירה של האמנות הזו ומה המשמעות שלה בשבילך?

    התמונה לקוחה מתוך "Heaven and Earth Magi", אנימציה שנעשתה על ידי Harry Smith בשנות החמישים. אהבתי את האנימציה המוזרה והסוראליסטית הזו וכשחשבנו על האמנות ועל שם לאלבום חשבתי הרבה על הרעיון של קסם השמים והארץ. נראה שזה יושב על מקומות דומים כמו המוזיקה שעשינו באיזשהו אופן.

    לגבי השיר הקלאסי שלכם "Alison" - מי הבחורה המסתורית הזו שהחיים המבולגנים שלה עדיין מרתקים אותך? והוידאוקליפ שבו כאילו שכולם מתמזמזים במסיבה, איך צילמתם אותו?

    לקחנו את הכסף ש-Creation (הלייבל שלנו) נתן לנו ועשינו מסיבה! הזמנו את כל החבריםשלנו ונתנו לכמה חברים אחרים לצלם את זה. היה לנו כיף לעשות את הוידאוקליפ הזה. אני אוהב לראות אותו עכשיו כי זה כיף לראות שם כל כך הרבה מהחברים הותיקים שלנו. אליסון עדיין נמצאת אי שם אז אני לא יכול לחשוף יותר מדי לצערי. אבל היא גם משתתפת בוידאוקליפ.

    להקות שוגייז ידועות בכך שיש להם מלא פדלים לגיטרה (גם אני מודה באשמה). כמה יש לך? מה הפדלים האהובים עליך ובאיזה שירים אפשר לשמוע אותם?

    יש לי כמה. יש כרגע כל כך הרבה חברות פדלים שמייצרות אותם לפי דרישה וחלק מהכיף הוא למצוא פדלים חדשים כל הזמן. Mr Black Phaser הוא הפדל החדש האהוב עלי.

    איך שרדתם בשנים שבהם סלואודייב היו מקור ללעג? ואיך זה מרגיש היום כשאתם מקבלים את הכבוד הראוי שמגיע למוזיקה שלכם?

    הה! ובכן אני חושב שכשעשינו את האלבומים במשך שש שנים היינו ילדים והיה לנו כיף ונהנינו מזה. אף פעם לא נתנו יותר מדי תשומת לב לתקשורת. חלק מזה היה טוב, הרבה מזה ממש גרוע, אבל היה לנו קהל קטן ומגניב שנהנה ממה שעשינו ואני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו מחוץ למיינסטרים והיינו די שמחים להיות במקום הזה. אף פעם לא ציפינו שמישהו יאהב אותנו. אז, אתה יודע, לא משנה מה התקשורת המיינסטרימית חשבה בזמנו אני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו יותר חכמים מהם. לא בצורה מתנשאת, טוב אולי קצת, אבל ידענו מה אנחנו עושים וזה היה הגיוני בשבילינו גם אם זה לא היה הגיוני לרוב האנשים!

    איזה עצה היית נותן ללהקות שוגייז צעירות שהולכות בעקבותיך?

    אל תעשו את זה! הה! לא, אני חושב שלא משנה איזה מוזיקה אתה עושה פשוט תעשה את זה, אתה יודע. למה לא? זה רק מוזיקה!

    האם אתה רואה את האיחוד שלכם בתור משהו זמני, או שיש לכם תוכניות מסקרנות לעתיד?

    יש לנו כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים אז נראה. יש לנו כמה הופעות השנה אז אנחנו במצב של טור כרגע וממש נהנים מהחוויה של להופיע ולנגן את השירים החדשים.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    תודה על השאלות עידו.

  • המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive

    שעה עם כל מה שצריך לדעת על להקת השוגייז האהובה עלי Slowdive לקראת ההופעה ב-7.9 בבארבי.

    1. Slowdive - Alison
    2. Slowdive - Morningrise
    3. Slowdive - Catch The Breeze
    4. Slowdive - When The Sun Hits
    5. Slowdive - Souvlaki Space Station
    6. Slowdive - Machine Gun
    7. Slowdive - Blue Skied an' Clear
    8. Slowdive - Star Roving
    9. Slowdive - Slomo
    10. Slowdive - Sugar for the Pill

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי

    כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.

    סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

    כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

    סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

  • בוהינעליים

    לאחרונה אני נעול על שוגייזינג. שו? שוגייזינג! לאלה מכם שלא מכירים, מדובר בתנועה מוזיקלית שראשיתה בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים באנגליה, עונת מעבר אביבית שכזו בין הניו-ווייב לבריטפופ. שמה נובע ממוזיקאים שהופיעו על הבמה כמעט ללא תזוזה, בוהים מטה אל כיוון האפקטים שלרגליהם ואל תוך נשמתם.

    התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).

    אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.

    Slowdive - Souvlaki

    טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.

    Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose)

    אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.

    Pia Fraus - After Summer

    מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.

    Alcest - Écailles de Lune

    ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.