פוסטים מתויגים עם ערוץ הכיבוד

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

  • 10 אלטרנטיבות לשירי השנה של גלגלצ

    בשבוע שעבר פורסם המצעד השנתי של גלגלצ. תוצאותיו אולי שיקפו את טעם מאזיני התחנה, אך הבחירות שלהם הצביעו על הנתק העמוק בין המרכז לשוליים ולא כללו את המוזיקאים האהובים עלינו השנה. בגלל שהתאכזבנו, החלטנו להציע אלטרנטיבות לעשירייה הפותחת במצעד, שירים ברוח דומה לאלה שאשכרה נבחרו ושביקום אחר היו הופכים בקלות לשירי השנה.

    10. 3421 - Bipolar
    במקום: האולטראס, איתי לוי ודי ג'יי אילון מתנה - מסיבה בחיפה

    ירדן אבני: "מסיבה בחיפה" בכלל לא מתעסק בחיפה. התפקיד של חיפה בשיר הוא של עיר משנית, המקום שבו לא סביר שהבחורה שיוצאת עם איתי לוי תימצא, ולכן עצם העובדה שהיא בחיפה הוא הרמז הראשון לבגידה שלה בהמשך הפזמון. התפקיד הזה הולם את חיפה, כי חיפה תמיד הייתה העיר האלטרנטיבית, שתמיד נמצאת במקום השני, והסצנה המוזיקלית שלה מתפקדת בהתאם. זה לא מפתיע שאין הרבה מוזיקאים חיפאים במצעד השנתי - אם כי הבולט מביניהם הוא סטטיק בכבודו ובעצמו.

    אז השיר שצריך לייצג את חיפה צריך להיות שייך לסצנה האלטרנטיבית שלה, וההרכב הכי חם מבחינתי השנה הוא 3421 - הרכב שמנגנן דאבסטפ עם כלים חיים, והוציא את אלבום הבכורה שלו "Bipolar" בתחילת השנה. ההופעות שלהם, אגב, הן המסיבות העיקריות שתוכלו למצוא בחיפה עם היפסטרים שרוקדים לצלילי דאבסטפ מוזר וחצי-רקיד ונראים כמו מחזה איזוטרי לעיני צופה מהצד.

    9. כהן@מושון - גדות הירקון
    במקום: סטטיק ובן אל תבורי - ברבי

    ירדן: "ברבי", הלהיט שהביא את סטטיק ובן אל תבורי אל המעמד של כוכבי פופ לגיטימיים, מתעסק באחת הדמויות שכותבי פופ הכי שונאים: אישה שמנפנפת אותם. בעיני אותם כותבים יש רק דרך אחת לנצח אותה: לרדד אותה ולהפוך אותה למישהי שגיבור השיר עושה לה טובה שהוא בכלל יוצא איתה. השיר מתחיל בדיוק בניסיון כזה. האישה שמתוארת בשיר היא מזויפת ("יש לה את אותו חיוך בכל תמונה") ושקרנית ("וסיפורים שאף גבר לא קנה") והיא עומדת בניגוד לגיבור שיש לו ערך ומעמד בעיני כולם ("יש עלי דיבור שאת לא תאמיני"), אבל איכשהו הגיבור כן רוצה אותה, ומשיג אותה בסוף על ידי כך שהוא מעליב אותה וקורא לה "ברבי". השיר הזה מייצג תופעה בעייתית שחוזרת על עצמה יותר מדי בפופ וההיפ הופ הישראלי, של שירי "אהבה" שבהם הגברים הם המלכים והנשים הן הנסיכות חסרות הישע שזכו, איכשהו, שהמלך המושלם הזה יבחר בהן ויושיע אותן.

    מי שמצליחים להתחמק מהתופעה הזו והקלישאות שלה הם צמד ההיפ הופ כהן@מושון. מאז האלבום הראשון שלהם ב-2008, היה משהו בשירי האהבה שלהם שהיה אמיתי וכנה יותר משאר שירי האהבה שהפופ הישראלי כל כך אוהב ליפול איתם לקלישאות נוחות. מערכות היחסים שכהן ומושון מציגים בשירים שלהם מורכבות יותר מבחור מתאהב מבחורה, ובעיקר אמיתיות יותר - לכל אחד מהדמויות בסיפור יש אופי שמשפיע על הדרך שאליה מערכת היחסים מתקדמת. אולי הדוגמה לתמצית מערכות היחסים של כהן@מושון מוצגת בסינגל מהאלבום החדש שלהם "גדות הירקון". כהן ומושון פוגשים בחורה שדומה מאוד לברבי של סטטיק ובן אל: בחורה עצמאית ופיכחת, ולכן היא לכאורה קשה להשגה. אם סטטיק ותבורי מרגישים מאוימים מאותה בחורה, כהן ומושון נדלקים עליה בצורה נורא אנושית. הם מודעים לכך שכמוהם, גם לה יש כוונות נסתרות מעבר לאיך שהיא מציגה את עצמה בפומבי, אבל הערמומיות והמודעות החברתית שלה רק גורמים לצמד הראפרים להימשך אליה יותר. זה לא סיפור מושלם, אבל חוסר המושלמות היא מה שהופך אותו לאמין הרבה יותר מסיפור האהבה החיוור של בן אל וסטטיק. כהן מתאר את הבחורה בשיר כ-"פגי באנדי ב'נשואים פלוס' שלי", וזאת מטאפורה הרבה יותר מצחיקה ומדויקת מ-"ברבי".

    8. גלעד כהנא - אפריקה שלי
    במקום: אליעד - מיאמי

    עידו שחם: אליעד הצליח להכניס שני שירי אהבה בכייניים לעשירייה הפותחת, רחוק מעבר לגבול הטעם הטוב. למעשה, העיר המפורסמת מפלורידה היא פרט שולי בשיר ששמו הוא "מיאמי" שמדבר בכלל על רומן עם בחורה מסתורית: "שיכורים מאהבה, שם על החוף / אני חלמתי על מיאמי, מיאמי". לא ברור אם הם אשכרה היו במיאמי או שמדובר באסקפיזם של אליעד שבורח למקום אחר דווקא כשהוא נמצא בים עם בחירת ליבו. שאר השיר מלא ברצף של שורות מסתוריות סטייל שלמה ארצי שכאילו אומרות הרבה אבל בעצם לא אומרות כלום, למשל: "את נמצאת שם תמיד ושותקת / את הסודות שלחשתי בשקט / מילים שאמרנו, הולכות איתי עד היום".

    בזמן שאליעד חולם על מיאמי, לגלעד כהנא יש את "אפריקה שלי", איפה שהוא "חושב על פוליטיקה / במקום על רומנטיקה". נכון, גם לכהנא יש טקסטים לא ברורים ולא מובן כל כך מה אפריקה מייצגת בשיר הזה, אבל כהנא מציג מסתורין ועומק אמיתיים במילים שלו לעומת הפסאדה של אליעד. כהנא מהרהר בשיר על בעיות אקזיסטנציליסטיות ("אין לי כלל זמן / לחשב את קצי המובן / בא לי בכלל / להרגיש שאני נמצא כאן"), ובזמן שאליעד מחפש ישועה במערכות יחסים ופנטזיות על עיר מרוחקת, כהנא מתגבר על עצמו ופשוט ממשיך הלאה: "אני כבר לא חושב / אודות זאב זאב / פשוט לוקח צעד / יד אחת פשוטה / יד אחת קפוצה / שוכח את הפחד".

    7. איה זהבי פייגלין - חדרה
    במקום: עידן עמדי - חלק מהזמן

    ירדן: את המשבר הקיומי שחווה עידן עמדי ב-"חלק מהזמן" אפשר להבין בשתי השורות הראשונות: "חלק מהזמן היו לי חששות / על מה שרציתי להגיד / ולא אמרתי ואולי כבר לא אומר". עמדי חווה הרהורים על מה שהוא פספס בחייו ויש פה משהו שבאמת רבים חווים בחיים וקל להזדהות איתו. הבעיה היחידה שאחרי שתי השורות האלו לא קורה כלום. עמדי ממשיך להגיד בווריאציות שונות של משפטים גנריים את אותו הדבר, ומשאיר את מה שהיה יכול להיות שיר עמוק על משבר רציני של שלב מכונן בחיים כסתם הרהור רדוד, שמשמש כרקע למוזיקה היפה שמתנגת ברקע. כל זה לא באמת משנה, כי עמדי הוא לא אמן של מילים. הוא רוצה שתחשבו ככה, אבל המילים שלו הן לא יותר מגיבוב של קלישאות שהודבקו בצורה גסה ביחד ולא באמת אומרות שום דבר. אני לא מאמין לעמדי בשירים שלו, וזה אולי הדבר הכי הכרחי לדמות הזמר-יוצר המוכשר שהוא מתיימר להיות.

    עמדי יכול ללמוד קצת מאיה זהבי פייגלין (לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי) שהוציאה בתחילת השנה את "שבעה שירים", אלבום בכורה בהפקת הילה רוח. הדבר שהכי קסם לי בשירים הקטנים והיפים של פייגלין, הוא שדרך המילים שלה הרגשתי שאני פוגש ולומד להכיר חברה חדשה. גם היא, בדומה לעמדי, חווה משברים קיומיים - בעיקר שהיא באמת חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים שהיה כל כך זר לה עד עכשיו - אבל היא עושה את זה עם הרבה יותר עומק ונפח דרך הטקסטים שלה, שמלאים בתובנות סתמיות לכאורה שבעצם מרחיבות עוד קצת את השקפת החיים המעניינת של הזמרת. הפייבוריט האישי שלי מהאלבום הוא "חדרה". פייגלין מתחילה בשיר הזה בתור נערה חולמנית שחושבת שאם רק היא תעצום עיניים כל מה שהיא תרצה יקרה, אבל בפזמון היא כבר מבינה ש-"אי אפשר לעצום עיניים / באמצע הכביש" וזאת הצהרה שהיא גם מצחיקה וטיפשית כמו שהיא מפוכחת ומלמדת המון על תהליך ההתבגרות שפייגלין עוברת בשירים שלה.

    6. REO - אולי
    במקום: אליעד - אור

    עידו: מדוע אין נשים בעשירייה הפותחת של מצעד השנה של גלגלצ? האם קהל המצביעים מיזוגני? קחו למשל את "אור" של אליעד. מדובר בשיר אהבה שמציג רק את נקודת המבט הגברית, של בחור אבוד שמנסה לחזר אחרי יקירת ליבו עם כל מיני מחמאות ציוריות ("כדור הארץ הוא שלך / כוכבים יאירו לי אותך"). בטוויסט מפתיע בפזמון, מסתבר שלבחורה שמאירה את חייו קוראים, איך לא, אור ("צריך אותך כדי לזכור, להדליק את ה… / אור, אולי תתני לי אור?"). זה גרם לי לתהות: מי זו אור? ומה עם נקודת המבט שלה על החיזור הנואש של אליעד?

    אחרי ריסרץ' מעמיק בדיפ ווב וניתוח של נתונים בטבלאות אקסל, מצאתי את התשובה. אותה אור היא אור אדרי מהצמד REO (שחברה בו גם זואי פולנסקי), ונקודת המבט שלה מוצגת בשיר שכבר הכותרת שלו אומרת הכל: "אולי". השיר נפתח בשורות "לא יודעת מה יכול להיות / אני עומדת על ענן רחוק", ומראה שאור קצת מנותקת כרגע רגשית, הרחק מתחנוניו של אליעד שעסוק בלכבוש אותה. הבית השני מבשר בשורות עוד יותר גרועות בשביל אליעד. אם עד כה אור היתה במצב לא ברור, עכשיו אנחנו בספק אם היא תדליק את האור: "השעה היא לכיבוי אורות / הפעם בוא ניתן לזה לקרות". אבל בפזמון, השיר מציג לפתע אופציה אחרת ולא מחייבת: "אולי אבוא מחר / אני לא פוסלת שום דבר / החשק המוכר / אומר עכשיו הכל מותר". אליעד, כנראה שאור לא מוכנה להתחייב אליך כרגע, וכדאי שתתחיל להקשיב לה במקום להתבכיין.

    5. רם אוריון - 13 בלילה
    במקום: עומר אדם - אחרי כל השנים

    עידו: "אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך / אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך" - אלה המילים הנוגות שזיכו את עומר אדם במקום החמישי במצעד, מילים ששמענו מזמרים רומנטיים בפופ הישראלי כבר טריליון פעם. לא אמשיך לצטט עוד מהשיר שממשיך ללעוס את אותו הנושא ללא התפתחות. מוזיקלית, הקטע מנסה דווקא להפתיע עם דרמה: הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית נוגה, באמצע נכנסים פתאום כינורות, אחריהן חצוצרות מסונתזות, ובסוף פורצת להקה מלאה שאמורה להביא אתכם לים של דמעות בשתי עיניכם.

    "לא ידעתי מה לעשות / נגמר לי כל האוויר בריאות / הם אמרו זה ישאיר צלקות", מספר רם אוריון בקטע "13 בלילה". רם אוריון לא מייבב, אלא מספר את הדברים כפי שהם, ואם כבר הוא מלא בכעס. אין לו קלישאות לספר לאהובתו - אם כבר, יש לו רצון שהיא תרגיש את הכאב שלו ותגיב בהזדהות בפזמון "ואמן את בוכה ליד הטלפון". אוריון אף עושה בית ספר לעומר אדם כשהוא לוקח את הקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" והופך אותה על ראשה בבית השני: "לא ידעתי איפה לקבור / זכרונות שנמאס לי לשמור / זו שעה משונה תסתכלי בשעון / אין דבר העומד בפני הרצון". העיבוד ל-"13 בלילה" מלא באקורדים Pאנקיסטיים על גיטרה חשמלית, ריפים שמנים על הבאס, וקלידים מינימליסטיים שלא מנסים לחקות כלים אחרים אלא נשמעים כמו שהם. הרפטטיביות של הקטע, לעומת האובר-דרמטיות בעיבוד של עומר אדם, מכניסה אותנו למצוקה של אוריון באותה שעה מוזרה בצורה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.

    4. שלום גד - מלחמה ואהבה
    במקום: סטטיק ובן אל תבורי - סלסולים

    ירדן: סטטיק ובן אל תבורי, תופתעו או לא, הם צמד לגיטימי במיינסטרים הישראלי. הפופ המסחרי שלהם עושה בדיוק מה שפופ מסחרי בישראל צריך לעשות: להביא טרנדים עדכניים והשפעות מז'אנרים אחרים (במקרה שלהם R&B והיפ הופ שמעורבבים עם רגאטון ומוזיקה מזרח-תיכונית), לעשות מוזיקה שתענה על הצרכים של קהל היעד המרכזי שלהם, בני הנוער, ולספק אסקפיזם. הסעיף האחרון הוא הדבר שגלגצ היו זקוקים לו נואשות בשנה האחרונה. בשנה כל כך טעונה פוליטית ורגשית, התחנה שמייצגת את המיינסטרים הייתה אמורה לספק את מה שהמיינסטרים תמיד אמור לספק: בריחה מהמציאות. מה שסטטיק ובן אל מבקשים מאיתנו זה לעבור ברחבי הארץ, להנות ולשכוח מהכל. ב-"כביש החוף" הם חושבים מחשבות חיוביות בזמן נסיעה על כביש החוף, וב-"סלסולים" הם שמים את כל הבעיות בצד, בזמן שהם נהנים מהבריזה של אילת ומה-"בלאגן" שיש בתל אביב, בזמן שהם רוקדים איזה ריקוד מוזר.

    כל זה מבורך לדעתי, בעיקר בגלל שעד לפני שנתיים גלגלצ הייתה תקועה על "סוף שבוע רגוע" לאורך כל השבוע עם להיטים שקטים ומדכאים, ואמנם צריכה להיות פה יותר מחאה, אבל גם אסקפיזם הוא מצרך חשוב בתרבות הישראלית. ובכל זאת, תבורי וסטטיק צריכים לדעת שאפשר להיות אופטימיים גם בלי לשים את כל הבעיות בצד. שלום גד תמיד מומחה בכתיבת שירי פופ מושלמים, והוא עושה בדיוק את זה באלבום החדש שלו, "הכל חדש". בשנים האחרונות גד התחיל לגעת יותר ויותר בפוליטיקה ואקטואליה (מומלצת במיוחד טרילוגיית אלבומי "המצב" שלו מ-2011-2012) ואת האלבום החדש הוא פותח עם ההצהרה "מלחמה זה עובר / אהבה זה לנצח" - לכאורה משפט קיטשי וסתמי, אך יש כל כך הרבה תקווה בעיבוד של השיר ובדרך שבה גד ונגה שלו שרים את אותה מנטרה חוזרת שלא נותרת ברירה אחרת חוץ מלהאמין שהפתרון היחיד הוא פשוט לאהוב. זה אולי הקסם הכי גדול ב-"הכל חדש". האופטימיות המתחדשת של גד הולכת יד ביד עם המבט המפוכח שלו על המצב המסובך שהחברה הישראלית נמצאת בו, ואלו בדיוק השירים שגלגלצ צריכה עכשיו.

    3. Inbalance - Different Girl
    במקום: משה פרץ ועומר אדם - היא רק רוצה לרקוד

    ניצן אגסי: "היא רק רוצה לרקוד", וזהו. אנחנו לא יודעים כלום על הבחורה במרכז השיר, רק דבר אחד, היא רוצה לרקוד. יש באמת בחורה כזו בעולם? כזו שאפשר לרדד לתכונת אופי (בקושי) אחת? אפילו להגדיר את הדמות הזאת כחד ממדית תהיה מחמאה אדירה לכותב השיר.

    רם אוריון לעומת זאת, שר באלבום האחרון של ענבל פרלמוטר "Inbalalnce" על בחורה אחרת, שונה. כזו שטובעת לפעמים ביגון, שחשמל גורם למחשבות שלה להתרוצצות פרועה. זאת שלפעמים לא מרוצה מעצמה ורוצה להיות מישהי אחרת. אחת שאי אפשר לתפוס אותה בקולר, או בזנב. אחת שכשמסיימים לקרוא עליה שיר, נותרת כחידה לא פתורה. האם הבחורה הזאת היא ענבל? יכול להיות, כנראה שלא באמת נדע. איזה בחורה אתם הייתם מעדיפים?

    2. ערוץ הכיבוד - ככה זה אצלנו
    במקום: דדי דדון - מתוקה מהחיים

    ניצן: "מתוקה מהחיים" היא פארודיה רכה יותר מפירה צבאי. איך אנחנו יודעים את זה? כי היא השתלבה בפלייליסט הגלגלצי יחד עם השירים האחרים במקומות הראשונים כל כך בקלות, בלי שאף אחד שם לב שמדובר בפארודיה. כי ילדים על אופניים חשמליים מנגנים אותו ברצף עם "טרמינל 3" ו-"שישי בצהריים". כי סאחיירים בכל הגילאים מזמזמים אותו בלי שמץ של אירוניה או תשומת לב למילים. בסוף, הוא יהפוך להיות כמו "ילדה סוכר" של מוקי, שיר שאף אחד לא ידע שנועד להיות במקור פארודיה.

    מהצד השני שלי הפלייליסט, לידוי, אסטמה ושקד פררה בעטו כל כך חזק במילים המגוחכות של זמרים כמו איב אנד ליר וסטטיק ובן אל תבורי, שגם הגלגלצניקים הרדודים ביותר לא יוכלו שלא לצחוק ממילים כמו "יש לי סוללות A4 ואחי צלם מגנטים / טבק טעם אורז ונרגילה עם פייטים". אין פרט מיותר בשיר ובקליפ: משמות אנשי המסיבה כמו" דר קשני", דרך המגן דוד המוטבע על צד השיער של לידוי, ועד אבא של שקד (במלעיל) זיקו פררה. כנראה שלא תרקדו לצלילי הרימיקס של השיר הזה בחתונה של בת הדודה שלכם, וזה בסדר גמור.

    1. חיה מילר - כסף מאמא | אלון עדר - קפ"ק | חנן בן ארי - יאללה
    במקום: חנן בן ארי - החיים שלנו תותים

    עידו: מסתבר שביבי שולט לא רק על "ישראל היום", אלא גם על מצעד השנה של גלגלצ. איך אחרת תסבירו את ההגעה של "החיים שלנו תותים" למקום הראשון? שורה אחרי שורה, חנן בן ארי מודה בשיר המקפיץ הזה על כל הבעיות שיש לנו בארץ, ועוד בחרוזים: פקקים, שחיתויות, ואפילו ליקויי בנייה - והמקהלה מודה ועונה לו בתשובה "קשה". אבל בפזמון בן ארי מבטל את כל הבעיות וטוען כי "אין לנו זכות בכלל להתלונן / הכל טפו חמסה וברוך ה' כי: / החיים שלנו תותים!". בבית השלישי הוא אף לוקח את כל התלונות בחזרה. הוא אומר ש-"פתחנו פה ג'ורה", מודה על דברים שיש לו כמו הרוח, השבת, והילדות, ומסיים ברפרנס ל-"תודה" של עוזי חיטמן, שיר הלל לאותו ה'. להראות עד כמה מדינת ישראל חזקה ומשגשגת בעזרת ה' ולבטל בהינף יד את הסירחון שעולה מבפנים נשמע לי כמו ביביזם במיטבו.

    בגלל שרוק קופח לגמרי מהמצעד, אני מציע להחליף את המקום הראשון בשיר "כסף מאמא" של חיה מילר. כמו "החיים שלנו תותים", השיר עוסק בבעיות חברתיות, רק על גבי מצע בס-תופים-גיטרות בלוזי. במקום ססמאות הסטיקר של בן ארי, כותב השיר דני הדר מודה בבעיות של החיים בארץ בגוף ראשון ("שוב זורקים אותי, שוב אני בלי עבודה / יש לי פגישה בחמש עם הבוס ובשבע התקף חרדה"), ובמקום הכחשה עצמית, חיה מילר זורקים לנו את האמת בפרצוף ומספרים בפזמון איך בכל זאת הם מתמודדים עם בעיות האבטלה ויוקר המחיה: "כסף מאמא, כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא". השיר אף נכלל באוסף "אוהלים אדירים" שיצא בעקבות המחאה של 2011, והוא ימשיך להיות רלוונטי עד שכבר לא יהיה יותר כסף לאמא.

    ניצן: ב-"החיים שלנו תותים" חנן בן ארי זורק אין ספור ססמאות על כמה שקשה לנו כאיזה גוש קולקטיבי לא ברור, ובסוף פותר את הכל באמירה הנבובה ש-"אין לנו על מה להתלונן" כי החיים שלנו תותים.

    ב-"קפ"ק", אלון עדר מודה שהוא "רק מתלונן שהחיים הקשים", אבל חושף צרות אישיות בכנות בוטה כמו "אני שונא את העולם והוא מחזיר לי חרא / זה עצוב לי שנולדתי בשנות הבררה", שמחברות את המאזין הקשוב כיחיד שהוא עולם שלם ולא כפיסה קטנה בפאזל לאומי.

    ירדן: האמת היא ששמחתי ש-"החיים שלנו תותים" זכה בשיר השנה - בין היתר בגלל שהוא יותר טוב משאר השירים שהגיעו לעשירייה, ולדעתי יש בו אמירה צינית ומחאתית שקהל שלם של מאזינים פספס בגדול. אני בעיקר שמח שחנן בן ארי קיבל את מלוא תשומת הלב וזכה להצלחה גדולה עם "איזון", אלבום הבכורה שהוא הוציא השנה, שיש בו הרבה יותר מהדאחקה של "תותים". בן ארי מערבב באלבום הזה בין רוק, Fאנק, סול, R&B, היפ הופ וגוספל ומשלב בו רעיונות של אמונה על הצד היפה ביותר שלה. זה נשמע לרגעים כמו חזון אחרית הימים של המצב הנוכחי של המדינה: רעיונות חילוניים ודתיים, מודרניים ועתיקים, שנמצאים זה לצד זה ושואבים השפעות אחד מהשני - כמו הרמוניה שאנחנו צריכים לשאוף אליה.

    תמצית האלבום של בן ארי לא עוברת דרך הסינגלים שלו, ולכן את "החיים שלנו תותים" הייתי מחליף בשיר שבאמת מייצג את חנן בן ארי של "איזון": השיר "יאללה". הוא גם שיר מחאה הרבה יותר בוטה מ-"תותים", שקורא לכולם לצאת לרחובות ו-"להתעורר", והוא גם מייצג את התערובת המוזיקלית הנהדרת שחנן בן ארי יוצר בשירים שלו. הבעיה העיקרית שלי עם המצעד של גלגלצ היא שלמרות שתחנת הרדיו התחילה השנה לדחוף יותר מוזיקה שהסאונד שלה רלוונטי ועדכני לא רק מטעמי רייטינג, אף לא אחד משירי המצעד העיד על השינוי הזה. ובכל זאת, התקווה היחידה שיש בו היא העובדה שבמקום הראשון נמצא בן ארי, אולי האמן היחיד במצעד שמראה לאן המוזיקה הישראלית באמת הולכת בשנת 2016.