לא דובים באוזןבר: Fאנק-מטאל ים תיכוני
הסלט האקלקטי שמרכיב את הסאונד של לא דובים, תופס אותך לא מוכן בשמיעה הראשונה. תדמיינו לעצמכם משאית מגיחה מהסיבוב ב-120 קמ"ש ופוגעת בכם בכל הכוח. לא דובים זורקים לעברכם אלמנטים של Fאנק, מטאל, ומוסיקה ים תיכונית מהשנייה הראשונה שהם מכים בכלים. לפני שאתם מספיקים להתאושש מהסחרחורת האינסטרומנטלית, הם כבר עוברים הלאה ויורים לכיוונכם טקסטים פוליטיים, רוויים בנונסנס. גם מוזיקאים מנוסים יכולים ללכת לאיבוד בתוך ים ההשפעות האלו, אך זה לא המקרה. לא דובים מצליחים לייצר מהשפע הזה צליל אחיד, ברור וייחודי. הבס המשונן של אבי תורג'מן מחזיק את הגרוב של הלהקה, הגיטרה הים תיכונית/fאנקית/מטאליסטית משתלבת מצוין עם הבוזוקי, והקול התאטרלי של קרן דוניץ מלהטט ביניהם.
בעקבות ההִתַקלות הראשונית הזאת הגעתי לאוזן בר במוצאי שבת בציפייה להיבלע בתוך קהל מעריצי קאלט מסורים. לצערי, זה לא היה המצב. האווירה הייתה מנומנמת. חבורות קטנות היו מפוזרות בחלל הקטן ממש עד השנייה האחרונה בה הלהקה עלתה לבמה. השלט שהכריז כי מדובר בהופעת איחוד שנתית (עוד נונסנס?) לא ריגש אף אחד. גם הלהקה עלתה לבמה בעצלתיים, בתקשורת מועטה עם הקהל ובמבטים משועממים.
לא ודובים ולא לכולם
ההופעה נפתחה עם "חיים אייכה", שיר מהאלבום הראשון שלהם. מהרגע הראשון מבינים שבניגוד לגרסת האלבום, משהו כאן פשוט לא עובד. הבוזוקי מאוד חסר (עושים הופעת איחוד שנתית בלי אחד מחברי הלהקה?) וכך גם כלי ההקשה שמופיעים בגרסת המקור. נדמה שלא דובים נפלו למלכודת אליה נופלות הרבה להקות אינדי בשנים האחרונות: הרצון ליצור אלבום עם הפקה גרנדיוזית עמוס בכלי נגינה מיוחדים וקישוטים שונים עובד לרעתך כשאתה צריך לשחזר את הקסם שוב על הבמה. כשיש פער כל כך גדול בין הגרסה המוקלטת להופעה, פתאום הלהקה נשמעת כמו לא יותר מצל חיוור של עצמה.
כשהשלם כבר לא גדול מסכום חלקיו, מתחילים להבחין פתאום גם בבעיות האינדיבידואליות של הנגנים: רונן ברטן נשמע לפרקים כמו גיטריסט ליווי של זמרי מזרחית משנות התשעים; התופים בקושי אפשרו למקצב האנרגטי של השירים להתקדם ולא הניעו אותו; והקול של קרן נבלע בתוך מערבולת הצלילים. תורג'מן הוא היחיד שהצליח לשמור על רמה גבוהה לכל אורך הדרך. האצבעות שלו התעופפו על הבס באלגנטיות בין סלאפינג לטאפינג, והשאירו אותי נדהם כל פעם מחדש.
קשה לדמיין שמול להקת גרוב ים-תיכוני יעמוד קהל ללא תזוזה, אבל זה מה שקרה. רק בשיר "היו לי ימים" חבורת מטאליסטים שופעי שיער התחילו לרקוד במעגלים לצד הבמה, וסחפו אחריהם את שאר הקהל. ההופעה התחילה לתפוס קצב מתוך ההתלהבות הזאת וגם חברי הלהקה נראו מעוניינים יותר בהתרחשות סביבם.
ההדרן העלה את לא דובים בחזרה לבמה עם מסכות של דרעי, אולמרט, וקצב - רק דוניץ נותרה ללא מסכה. הם ביצעו שיר חדש שהוציאו ממש השבוע בשם "גורמט והצב". זה כנראה השיר המוצלח ביותר של החבורה עד היום. תיאור הסצנה של אולמרט וקצב יושבים יחדיו בתא, הרגיש חי ואמיתי. הבתים יצרו אווירה מעט אפלה, וקטע המעבר הכין אותנו להתפרצות האנרגיה של הפזמון. לא הייתה שם איזו אמירה חברתית גדולה, אבל השיר הצליח לשעשע ולהכניס אותי לתוכו.
גורמט והצב
בסיום ההופעה נשארתי עם תהייה – איך להקת שוליים עם נטייה לביזאריות ששרה רק בעברית יכולה לשרוד לאורך זמן? קשה לי לראות מאזיני מוזיקה ים-תיכונית נמשכים לאזורי ה-fאנק והמטאל, וכנ"ל להפך. החיבור שעושים לא דובים הוא מקורי ומפתיע מצד אחד, אך מצד שני מרגיש לעיתים כמו לא יותר מגימיק, וודאי שלא נגיש לקהלים רחבים יותר. בזמן שלהקות אינדי ישראליות ששרות באנגלית או עושות מוזיקה אינסטרומנטלית יכולות לפנות לקהלים חדשים בחו"ל, להקות ששרות בעברית צריכות להסתפק בשוק המקומי בלבד. אם לא דובים לא יצליחו להפוך להיות נגישים לקהל גדול יותר בעזרת כמה להיטים קליטים או על ידי פיתוח כריזמה בימתית, הופעות האיחוד שלהם עלולות להפוך להיות נדירות יותר.